בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה. (מלכים א׳ ח, לה-לו)
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיוֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה׳ וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה׳ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. וַיְקַנֵּא ה׳ לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ. וַיַּעַן ה׳ וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הָדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם. (יואל ב, טו-יט)
כיון שעיקרה של התענית אינו בצום בלבד אלא בכינוס הציבור ובהתעוררות הכלל לתשובה, תקנו חכמים סדר קבוע לימי התענית שבו באים דברים אלה לידי ביטוי. בנוסף להימנעוּת מאכילה או שתיה מוסיפים בתפילות היום, עורכים טקסים רבים כדי להדגיש את חשיבות הצום ולהביא לתיקון הנפש והמעשה. בייחוד מבליטים זאת בימי התענית החמורים, כאשר יש צורך להביא להתעוררות יתירה.
בפרק זה מתוארים בעיקר סדרי התפילה המיוחדים לתעניות האחרונות, הן לגבי מקום התפילה והן לגבי שאר טקסים הבאים לעורר את העם בהדגשת חשיבות המאורע ובהבלטת האבל והצער שיש לציבור. חשיבות מיוחדת נודעת כאן לנוסחות הברכות הרבות הנוספות בימי תענית אלה, ודרך אמירתן בציבור.
בעיה אחרת הנדונה בפרק זה היא: אימתי, ועל מי אין תעניות חלות. שכן מלבד ימי שבת וחג, שבהם אסורה התענית מן הדין, ואף אסורה בהם כל דרך של הדגשת צער פומבית, ישנם עוד ימי חג ומועד שנקבעו במשך השנים, אם מכוח מנהג ישראל ואם על ידי תקנות חכמים. כמו כן קיימים סוגים שונים של אנשים שאין חובת התענית חלה עליהם, אם משום חולשה או מחלה, אם משום שהם עסוקים במלאכת קודש.
בירור הדברים לגבי היחס בין הימים האסורים בתענית מצד אחד ובין חומרתן וחשיבותן של התעניות מאידך, וכן לגבי חשיבות העבודה שאותם אנשים עושים, וחובתם להשתתף עם הציבור — הן עיקר עניינו של פרק זה.