הקדמות לתלמוד הבבלי, שבועות, הקדמה לפרק ד'

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. (ויקרא ה, א)

פרק זה עוסק בדיני שבועת העדות, בפרטי דיניה וכפרתה.

מן התורה עולה שמי שמשביעים אותו (״ושמעה קול אלה״) שיעיד ואינו מעיד הרי יש בזה חטא, וחייב להביא קרבן על עוונו זה (״ונשא עונו״).

דברים כלליים אלה צריכים פירוש מרובה, שכן יש לברר מי הם האנשים שיש מקום להשביעם על כך. ועוד, מה הם הנושאים שבהם חלה השבעת העדים, האם בכל עדות או רק בדברים מסויימים?

כיוצא בזה יש צורך לבאר כיצד מתקיים ״אם לא יגיד״; האם כאשר העד מסרב להעיד, או כאשר הוא מכחיש שיודע בעדות? האם הוא מתחייב על הכחשת הדברים מיד כשהוא מושבע, או רק בשעת הדין? ועוד יש לברר האם יש חשיבות בשאלה מי הוא המשביע את העד, והיכן נעשית השבעה זו.

ועוד יש מקום לברר מה עניינה של ״אלה״ זו: האם יש נוסח מוגדר להשבעה, או שהיא חלה בכל נוסח? האם צריך להזכיר בה שם ה׳ או שאין הדבר הכרחי? לבירור זה יש משמעות לא רק לענייננו, אלא גם למקרים אחרים שיש בהם איסור בשבועה או באלה (כגון במקלל אביו, או במקלל אדם מישראל).

ועוד יש לברר מה עניינו של ״ונשא עונו״: במה מתחייב העד הכופר בעדות? האם יש לו עונש בדיני אדם או שדי לו בכפרת קרבן בלבד? האם חייב הוא על הזדון או גם על השגגה? ומה נחשבת שגגה לענין זה?

בעיות אלה הן עיקר עניינו של הפרק, אף כי כדרך התלמוד דנים גם בנושאים אחרים, השייכים לאותו עניין.