בפרק זה יש רק מעט דברים הנוגעים במישרין להלכות שבת, שכן רובו של הפרק עוסק בהלכה ובאגדה בנושאים שונים מאד הקשורים זה בזה מבחינה צורנית בלבד.
רק המשנה האחרונה בפרק היא המשך לפרק הקודם, וענינה — בשיעורים חשובים לגבי מלאכת ההוצאה בשבת. שאר נושאיו של הפרק הם בעניני טומאה וטהרה (טומאת עבודה זרה, טהרת ספינה, דיני פרישה) ודיני כלאים. הצד השוה ברוב ההלכות הללו הוא שעיקרן אינו מן התורה, אלא יש מהן הלכה למשה מסיני, ויש מהן תקנות וסייגי הכמים, ומדרשי המקראות הבאים לסייע והם בעיקרם בחינת אסמכתא בלבד.
ההלכות המסובכות באחת הסוגיות הקשות בתלמוד, סוגית ערוגה, ענינן הינו כלאי־זרעים אשר לדעת הפוסקים עיקרם מדברי סופרים, והלכות אלה הן דוגמה לפיתוח הרחב של בעיות שאינן נובעות מחיי המציאות אלא תכליתן בעצם לימודן כ״תורה לשמה״, חקירת דברים עד למיצויים.
בהלכות טומאה וטהרה היה העיסוק בשלשה מקרים חריגים. טומאת עבודה זרה מקורה בגזירת חכמים שנועדה להרחיק הרחקה יתרה מכל פולחן נכרי, באשר נוסף לאיסורי התורה שלא להשתמש בפסלי עבודה זרה, ולא להחזיקם ברשותו, אף החמירו לאסור כל מגע בה.
אף ההלכות בטומאת שכבת זרע הנסמכות על הכתוב במפורש בתורה זכו להרחבה יתרה ויש להן השלכות שונות עד ימינו ממש (בטהרת הנדה). ולעומת אלה — ההלכה על טהרת הספינה, אף שלמעשה ברוב המקרים איננו צריכים להלכה מיוחדת זו (שהספינה טהורה, משום שאין בה תנאי כלי המסוגל לקבל טומאה), מכל מקום הוסיפו בה דין טהרה מיוחדת זו.
מקום נרחב לעצמם תופסים בפרק זה עניני מתן תורה. הן הדיון המפורט מאד בדבר קביעת יום מתן תורה (ומדת זהותו עם חג השבועות) והן דברי האגדה המרובים המתארים כיצר ניתנה תורה לישראל.