הבעיה היסודית שבפרק זה — מה הוא עיקרה של מצות הדלקת נרות שבת — הוכרעה הלכה למעשה בכיוון אחד. סוכם כי לנרות השבת תפקיד שימושי בעיקרו — להוסיף לעונג השבת את האור, המנעים את האוירה והמוסיף נוחיות לאכילת סעודת השבת. משום כך סוכם כי השמנים הכשרים להדלקת נרות השבת הם אלה היפים לשימושם — להארה תקינה וסדירה. אף כי היו חכמים שקבעו הגבלות בשימוש שמנים מסוימים לנרות שבת, הרי נדחו שיטותיהם מן ההלכה. השמנים והפתילות שנאסרו לשימוש נאסרו הן משום שאין שימושם יפה להארה, והן משום שהם עלולים לגרום לחילול שבת.
הדיון הרחב בקשר לנרות חנוכה המצוי בפרק זה, ושבו נכללים למעשה כל דיני חנוכה, משמש לענינו וגם להבלטת תפקירם של נרות השבת. המסקנה היא כי נרות חנוכה יש בהם מעין ניגוד לנרות השבת. בעוד שנרות השבת נועדו להאיר, הרי בנרות חנוכה המצוה היא בעצם המעשה של הדלקת הנרות. נרות השבת עשויים לשימושם של בני הבית, נרות החנוכה אסורים בכל שימוש. וכתוצאה משני עקרונות אלה, צריכים נרות השבת להיעשות מחמרים מיוחדים, שיוכלו לבעור כראוי, שעה שבנרות החנוכה אין כל הגבלה, שהרי לא נועדו אלא לפרסום הנס.
אף כי קבעה ההלכה את נרות השבת בתחום השימושי־המעשי בלבד, הרי הוסיפו חכמים בדברי אגדה והעלו הרבה את גודל המצוה שיש בהדלקת הנרות, ואת מהותם הסמלית כבטויה של קדושת השבת עצמה.