כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״. (דברים כא, יח-כא)
אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. (שמות כב, א-ב)
וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ. וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ. (דברים כב, כה-כז)
אף שהבן הסורר והמורה נדון בסקילה, והריהו שייך משום כך לדיני הנסקלים שבפרק השביעי, יוחד לדיניו פרק מיוחד זה, משום השוני הגדול שבהלכות סורר ומורה לעומת שאר חייבי מיתות.
בדרך כלל נענש אדם על עבירה שעבר, אם לשם גמול ואם לשם כפרה. ואולם עבירותיו של הבן הסורר והמורה לכל הדעות אינן כה חמורות עד שתחייבנה עונש מוות. חכמים הסבירו כי לאמיתו של דבר אין הבן הסורר נענש על החטאים שעשה אלא הוא מומת בצעירותו משום שמעשיו מוכיחים כי הוא הולך בדרך הנעשית גרועה ופגומה יותר, עד שבסופו של דבר הוא יהיה סכנה לציבור כולו. מבחינה זו עונשו של הבן הסורר הריהו ״ענישה מונעת״ לתיקונה של החברה ושלו עצמו.
לפי מסורת חז״ל בכלל דיני הסורר והמורה, אין הלכה זו יכולה להתקיים למעשה, או שהיא נדירה מאד. עם זאת יש חשיבות יסודית לבירור הלכות אלה, לעניינן ולעניינים אחרים: מכאן יש לנו הוראה ולימוד כיצד יש להתייחס לדברים, גם אם אין מבצעים את הדינים למעשה. יתר על כן, דין זה משמש בסיס לכמה בעיות אחרות ללמדנו כי יש מקום בהלכה לעונשים חמורים מאד שאינם עומדים ביחס ישיר לחומרת העבירה, אלא לטובת הכלל ועל מנת למנוע פשעים חמורים יותר.
בסיס עקרוני של חובת ״ובערת הרע מקרבך״ הוא הקושר את דיני הבן הסורר והמורה עם שאר הלכות שבפרק זה, כגון דיני הגנב הבא במחתרת, שהצד השווה שבהם הוא: אם קיימים אנשים המוכיחים במעשיהם שהם עלולים לסכן את הרבים, או לעבור עבירות חמורות, ניתנת לבית הדין, ומכוחו אף ליחידים, הזכות לדאוג לביעורו של הרע, בטרם יבוא לידי מימוש.
מובן כי מתן אפשרות כזו של ענישה מונעת בטרם נעשתה העבירה עלול להיות מסוכן עבור החברה וראוי להשתמש בו רק בזהירות מרובה. ואכן, פרק זה עוסק לא רק בדיניהם של סוררים שונים, אלא במדה רבה בביאור ובהרחבת ההגבלות שהטילה התורה על ענישתם.