המושג ״ראש השנה״ אינו נזכר כלל בתורה1מושג זה נמצא במקרא רק פעם אחת: ״בראש השנה בעשור לחדש״ (יחזקאל מ, א), וממנו למדים גם כמה גופי דברים בנושא זה., אולם מושג השנה כחטיבת זמן שיש לה משמעות הלכתית ועיונית קיימת כמובן בתורה, הן כפרק-זמן שיש בו חשיבות כשלעצמו, והן כנקודת ציוּן ומדידה לגבי תאריכים וזמנים. The term Rosh HaShana appears only once in the Bible, in the book of Ezekiel: “In the beginning of the year [rosh hashana], in the tenth day of the month” (Ezekiel 40:1). Here, Rosh HaShana is the first month of the year rather than a specific day. In fact, the verse is referring to Yom Kippur in the Jubilee Year (Arakhin 12a).
עיון מדוקדק בדברי התורה עצמם מגלה לנו כי יש לפחות שתי מסגרות, שתי שיטות שונות, של מנין הזמנים. לפי שיטה אחת, המפורשת בתורה בבירור (שמות יב, ב), מתחילה השנה בראש חודש ניסן. מסגרת זו, שהיא מסגרת הזמן ההיסטורית-הלאומית, משמשת הרבה בקביעתם של מאורעות שונים ועל פיה נמנים החודשים ברוב ספרי המקרא. אולם מצויה גם שיטה אחרת של מנין הזמנים, שאליה מתייחסים כמה וכמה מקראות, בין לענין הלכה ובין לנושאים אחרים (ר׳ דברים יא, יב; שמות כג, טז ועוד רבים). שנה זו קשורה במחזור החקלאי השנתי והיא מתחילה בסתו. If Rosh HaShana refers to the first month of the year, however, then it should refer not to Tishrei, but to Nisan. In Nisan, prior to the exodus from Egypt, God explicitly instructed Moses: “This month shall be unto you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you” (Exodus 12:2). The Torah consistently lists months as the first, the second, etc., counting from Nisan. The Sages resolved this apparent contradiction by distinguishing between four different New Years, each on a different date, depending on what type of year is being discussed. They also defined four different times when the world is judged. Nisan marks the New Year for historical dating. The agricultural year begins in Tishrei (see Deuteronomy 11:12 and Exodus 23:16). In addition, there are other significant annual cycles.
בעיית הכפילות הזו של חישוב השנים, הן במובן העיוני שלה והן בהשלכות המעשיות המרובות הנובעות ממנה, נפתרה על ידי חז״ל בזה שקבעו כי מושג ה״שנה״ איננו אחיד ויציב, וכי יש בלוח השנה ובלוח ההלכה היהודי יותר מאשר מערכת-תאריכים אחת. ומשום כך יש לקבוע לוחות-שנה שונים ונבדלים לפי הנושאים ולפי התחומים שבהם הדבר נוגע. תפיסה זו של קביעת זמנים רב-צדדית מתבססת על מבנהו המיוחד של לוח השנה היהודי וכן גם על שיטה עקרונית לגבי מדידת הזמנים בכללה. לוח השנה היהודי מתבסס במידה רבה על היחידה הטבעית של החודש שהוא חודש הירח, אולם הוא כולל בתוכו גם את מושג השנה, והשנה מעצם הגדרתה קשורה במחזור השמש2השנה הכללית-האזרחית היא שנת חמה, והחדשים בה הם יחידות מקורבות בלבד. הלוח המוסלמי הוא ירחי. והשנה היא רק צירוף שנים עשר חדשי ירח, ואילו לוח השנה היהודי הוא שמשי-ירחי, המביא בחשבון חדשים טבעיים וגם שנים טבעיות.. ההתחשבות בשתי מערכות בלתי שוות אלה היא כשלעצמה יוצרת בהכרח שניוּת מסוימת. אך מסתבר כי במציאות יש עוד כמה וכמה מערכות-זמן אחרות. במשך השנה מצויים מחזורים שונים: מחזורי צמיחה, מחזורי אקלים — כמו גם מאורעות היסטוריים היוצרים פרקי-זמן כשלעצמם. For certain matters, time is not fixed with a single New Year; rather, it is based on the actual age of people or animals and their physical development. The Sages established how to measure time for each concept based on its unique considerations. Tractate Rosh HaShana lists the various New Years and explains which calendars should be used for various counts, e.g., dating documents, interpreting vows, and giving tithes. The Jewish calendar is based to a large degree on the lunar cycle, which is approximately twenty-nine and one half days. The Jewish calculation of months is based on the appearance of the new moon. However, certain times of the year must also correspond to certain seasons, which are related to the solar year. Since most of the Festivals and events in the Jewish calendar are connected to specific days in the lunar month, the Gemara grapples with questions such as: To what extent must the court rely on the natural, heavenly cycles? Is it possible to create a fixed calendar based solely on mathematical calculations, or must it be based entirely or at least somewhat on direct observation?
יתר על כן, מסתבר שבתחומים שונים אין השנה יכולה להיקבע בדרך כוללת אוביקטיבית, והיא סוביקטיבית וּמיוחדת לאנשים או יצורים שונים המגיעים לשלב התפתחות ידוע כעבור תקופת זמן מסוימת מזמן לידתם, ומשום כך קבעו חכמים תקופת שנה וזמן שאיננה אחידה בכל מלא הֶיקפה, אלא מותאמת לכל נושא לפי שיקולים מיוחדים לו. בעיית הגדרתם של מחזורי הזמן, למרות חשיבותה המעשית היא רק בעיה משנית. ואילו הבעיה היסודית ביותר היא בבחירת דרכי הקביעה וההגדרה של המועדים והזמנים. מכיון שרוב המועדים והתאריכים קשורים ותלויים בחוֹדש, וליתר דיוק — בחידוש הירח מדי חודש, התעוררה עוד בימי קדם שאלה עקרונית: באיזו מדה יש לסמוך על המחזוריות והחוקיות הקבועה של גרמי השמים, האם אפשר ליצור לוח שנה קבוע ולהתבסס על חישובים מתמטיים בלבד, או שמא יש להתבסס רק על תצפיות נסיוניות. בעיקרו של דבר, כמו בתחומי הלכה אחרים, היתה המסקנה היסודית של חכמי ישראל כי הזמן, ועוד יותר מזה המועד, אינם יכולים להיתפס כהתרחשויות מופשטות המתארעות מעבר למערכות החיים האנושיות. אלא יש בכל עת לקשור אותם ולהתנות אותם במגע ישיר בתצפית אנושית מידית. ומכאן ההעדפה של עדות הראיה (ולענין קביעת המועדים — עדות ראיה שאכן נראה מולד הירח החדש) כמכשיר בסיסי לקביעת הזמן. למרות הבעיות המעשיות המרובות הנוצרות מחמת הצורך להיזדקק לעדים ועדויות יש בכך גם יתרון עקרוני גדול, שיש צורך בבדיקה אמפירית חוזרת של ידיעות תיאורטיות, גם כאשר אנו מניחים כי קיימת חוקיות וסדירות בתופעות אלה. יתר על כן, חכמים הכירו כי קביעת זמן על כדור הארץ איננה חד משמעית, ומשום כך הכרח הוא שתקבענה נקודות הציוּן שעל פיהן יוגדרו הזמנים. נקודת הציון הגיאוגרפית, שהיא נקודת המרכז ההלכתית, היתה בבית דין הגדול, בסנהדרין הגדולה שבארץ ישראל, שבה ועל ידה נקבעה מערכת הזמן היהודית על כל היקפה. אמנם, אף שעקרונית נקבעו המועדים על פי עדות ראיה, מכל מקום לא בוטל ערכם של החישובים האסטרונומיים אבל הם נשארו במידה רבה אמצעים של אימות, דרך מקבילה ומשנית לקבוע את מהימנותם של העדים3יש לזכור כי דברים אלה אמורים לגבי מבנה היסוד בהלכה: אמנם משרבו הגזרות הוצרך הנשיא הלל השני לקבוע לוח-שנה המתבסס על חישובים מתימטיים. והוא לוח השנה הנוהג עד הזמן הזה. וכבר דנו ראשונים בדבר הביסוס ההלכתי והעיוני לשינוי זה.. The conclusion of the Sages is that time, and even more so Festivals, cannot be measured as an abstract concept, but must be connected and intertwined directly with observed reality. Therefore, they preferred to base the calendar on witnesses who saw the new moon, along with the science and mathematics of astronomical calculations. Notwithstanding the many practical difficulties caused by requiring witnesses and testimony, there is also one great benefit. It provides an empirical check of the theoretical knowledge and calculations. Furthermore, the Sages recognized that time on earth is not uniform on all parts of the globe. Therefore, they set fixed locations as the basis for their calculations. Just as the secular world uses Greenwich Mean Time, locating the center of their calculations near London, the Sages used the location of the Sanhedrin in Eretz Yisrael and derived from that various other geographical markers for their calculations. These calculations were used to verify the witnesses' testimony, and they served as a theoretical basis for a calendar that could be independent of a court and witnesses. Due to the many harsh decrees against the Jewish people, eventually the Nasi, Hillel the Second, established the fixed calendar, which is based solely on these calculations. The early authorities discussed its halakhic basis and its details. This calendar is used to this day.
קביעת הזמנים והמועדים נמסרה איפוא במידה רבה בידי אדם; בידי העדים הצופים בהתרחשויות, ובידי בית הדין המקבל ומאשר את העדויות, ומחליט על קביעת המועדים. קביעת המועדים והזמנים בידי אדם ומכוחו של בית הדין איננה רק ענין טכני, דרך שרירותית של יצירת לוח זמנים. בהתבוננות מעמיקה יותר נתפסים המועדים הללו כתאריכים בעלי משמעות אוביקטיבית, זמנים של שינוי והתחלפות בכל המערכות, בהלכה — ובדיני שמים. מסירתם בידי בית הדין הגדול, ובארץ ישראל דוקא, היא חלק מן היחס המשולש: הקדוש ברוך הוא — עם ישראל — וארץ-ישראל, כאשר הצירוף של נציגי העם (הסנהדרין) בארץ הנבחרת, על פי דברי תורת ה׳, הוא היוצר את המועד — קשר ההתיחסות והזכרון בין העם ואלקיו. קביעת המועדים שנעשתה במקום אחד ובמרכז אחד יוצרת כמות גדולה מאוד של בעיות טכניות, הן בשלבים השונים של מציאת העדים וחקירת העדויות והן בהעברת המסר בארץ ישראל ומחוצה לה. הקשיים הטכניים בתקשורת והחבלות המכוּונות שנעשו על ידי גורמים שונים הצריכו להעמיד מערכת מורכבת של הלכות כדי ליצור מרווח-ביטחון, הן לגבי קביעת המועדים על ידי בית הדין, והן לגבי הבאתם לידיעת הציבור וקיומם בכל תפוצות ישראל. מתוך סיבות אלה נקבע גם יום טוב שני של גלויות כאמצעי ביטחון כנגד כל טעות אפשרית הנובעת מקשר משובש עם בית הדין המרכזי, דבר שיש בו גם הדגשת יתר של מרכזיותה של ארץ ישראל. The task of setting calendar events, including the Festivals, was primarily given to humanity, through the witnesses who observed the occurrences and through the court, which accepted and authorized their testimony and fixed the dates of the Festivals. Through this process, the court and the Jewish people became partners with God. Additionally, it ensured the centrality of Eretz Yisrael, where the court was located and from where the calculations were made. Setting the calendar based on the Jewish people, in their chosen land, based on the words of the Torah of God, ensures that the Festivals symbolize the relationship between the nation and God. Establishing the Festivals in one central location creates many obstacles. The witnesses must reach the court, their testimony must be examined, and the decisions of the court must be made known to the residents of Eretz Yisrael and the Diaspora. Technical communication difficulties, as well as intentional sabotage perpetrated by those with ulterior motives, required the establishment of a complex system of laws in order to ensure a single, accurate calendar. The Sages established a second Festival day in the Diaspora both to safeguard against possible errors due to faulty communications and to stress the centrality of Eretz Yisrael.
אף על פי שראש השנה, כאמור, אינו חל בתאריך אחד בלבד ושיש בכל שנה כמה ראשי שנים4לפי חישוב מסוים אפשר למנות לפחות ששה ימים שהם, לענינים שונים, ראש השנה״. ור׳ ר״ה ז, ב., מכל מקום יש יום אחד שהוא ״ראש השנה״ סתם, בגלל היותו תאריך מרכזי ברוב תחומי ההלכה, והוא — הראשון בתשרי. חג זה (שאינו מצויין בתורה כראש השנה) מתייחד בהיותו ״יום תרועה״ (במדבר כט, א), ״שבתון זכרון תרועה״ (ויקרא כג, כד), והתקיעה בשופר היא המצוה המיוחדת והמרכזית בו. שכן התקיעה והזכרון הם הקובעים את מהותו ואופיו של חג זה. תקיעות אלה אינן מוסיקליות ולא נועדו להשמיע קול נעימה ערב5ועוד, שהרי למטרה זו היתה במקדש מקהלת לויים ותזמורת מרובת כלים כמבואר בפרק חמישי במסכת סוכה.. מהותן היא טקסית והצהרתית, זכרון והכרזה, ״תרועת מלך״ וקול אזהרה. משום כך התקיעות חייבות להעשות בצורה מוגדרת ומובהקת, ויש דיון מדוקדק בכל פרטי קיומן להלכה ולמעשה, בין לגבי הגדרתו של הכלי המשמש לתקיעה, השופר עצמו, ובין לגבי זמני התקיעה ודרכי התקיעה, וכן גם לענין אופיין וסדרן של התקיעות, וכמו כן ביחס להגדרתו של קול השופר. בעיות מרובות נובעות מן העובדה שתקיעת השופר היא לא רק מצוה המיוחדת לבית המקדש, שכן בדרך כלל תקיעה חגיגית והצהרתית כעין זו קשורה בתורה במעשה הקרבנות, ועל כל פנים במקום המקדש. ואילו בראש השנה מצוה לשמוע קול שופר בכל מקום, ומחויב בה כל איש ישראל. ומשום כך יש לקבוע את מערכת היחסים בין תחום המקדש ובין מה שמחוץ לו (״גבולים״), בין מעשה הציבור ובין חובתו של היחיד. וכפועל יוצא מזה — מכלול הבעיות הקשורות בקיומה של מצות התקיעה בשבת, כאשר קיים הבדל הלכתי בין המותר במקדש (ובבית הדין המרכזי) ובין מה שהותר לכל אדם פרטי. וביסודו של דבר — תפיסת התקיעה כהכרזה חגיגית, שכל ישראל חייבים בשמיעתה, בקבלתה, ובהתייחסות אליה — היא הסיבה לעיסוק המרובה והמפורט בנושא זה. Although there are up to six different New Years in the Jewish calendar (see 7b), there is only one New Year that is called simply Rosh HaShana. This is the first of Tishrei. This Festival is described by the Torah as “A day of blowing the shofar” (Numbers 29:1), and “A memorial proclaimed with the blast of shofar” (Leviticus 23:24). Sounding the shofar is the unique and central mitzva of the day. Unlike the sounding of the shofar in the Temple accompanying the choir of Levites, the shofar blasts on Rosh HaShana are not intended to create a pleasant, musical sound. Their essence combines elements of remembrance, proclamation, warning, and majestic coronation. These shofar blasts must be done in a specific manner. The Gemara discusses the precise details of fulfilling this mitzva, including the specifications of the shofar itself, the timing of the blasts, and the manner in which they are sounded. Since the shofar of Rosh HaShana is not sounded solely in the Temple, but in every place for every Jewish person, rabbinic decrees were instituted to prevent unintentional transgression of Torah laws. For this reason, the Sages decreed that the shofar may not be sounded on Shabbat, except for inside the borders of the Temple or the central court.
במסכת ראש השנה ארבעה פרקים, שלמרות שיש בהם, כדרך הגמרא, סטיה מסוימת מנושא לנושא מכל מקום הם מוגדרים ומובדלים בעיקרי נושאיהם. Tractate Rosh HaShana has four chapters. Each has a central theme.
בפרק א׳ — דיון בראשי השנים השונים ובבעיות ההלכתיות הקשורות בהם, ובאופנים בהם מגיעות העדויות אל הסנהדרין. Chapter One discusses the various New Years and the practical application of each. It also begins the topic of the testimony of witnesses to the court.
בפרק ב׳ — בדרכי בדיקתן של העדויות, ושל העדים הבאים לבית הדין. Chapter Two discusses the manner of examining the witnesses and their testimony.
פרק ג׳ — עיקרו בתקיעת השופר, הן בשופר עצמו הן בקול התקיעה הראוי. Chapter Three is primarily concerned with the sounding of the shofar.
פרק ד׳ — עוסק בראש השנה שחל להיות בשבת, בתקנות חכמים שונות שנוצרו במקדש ומחוץ למקדש, ובשאר עניני תפילה השייכים לראש השנה. Chapter Four discusses Rosh HaShana that occurs on Shabbat and the prayer service on Rosh HaShana.