אין העדים הזוממים מחייבים אלא אם מתקיימים בהם התנאים לעדות. משום כך, אם באה קבוצה של עדים יחד להעיד והיה אחד מהם פסול לעדות, כיון שאין העדות מתקבלת, אם הוזמו אחר כך — אין העדים הזוממים נענשים עליה. וכן אין העדים הזוממים נענשים עד שיוזמו כולם, ואם הוזם רק אחד מהם, לא זו בלבד שאין חבירו נענש על ידו, אלא אף העד הזומם עצמו אינו נענש.
כדרך שעדים מצטרפים או אינם מצטרפים לכלל עדות אחת — הוא הדין לענין הזמה. ויש לענין זה הבדל בין דיני נפשות לדיני ממונות.
אין העדים הזוממים נענשים אלא אם כן התקבלה עדותם. וגזירת הכתוב היא שאם כבר נענש הנאשם, אף שלאחר מכן הוזמו העדים — אין העדים הזוממים נענשים, משום שנאמר ״ועשיתם לו כאשר זמם לעשות״ ולא כאשר עשה.
אין הזמת עדות אלא כאשר מעידים העדים האחרים על הקבוצה הראשונה: עמנו הייתם במקום אחר בזמן שהעדתם עליו, ולא באותו מקום עליו אתם מעידים, שאין הזמה אלא כאשר מעידים על גופם של העדים הראשונים. אבל כאשר העדים השניים מכחישים בעדותם את דברי עדותם של העדים הראשונים — הרי זו הכחשת עדות ולא הזמה. ואף שהעדות בטלה, אין העדים נענשים עליה. הזמה היא לא רק כאשר מוכח שאי אפשר כלל שהעדים הראשונים יראו את מה שהעידו עליו, אלא גם כאשר אין זה מסתבר שהראשונים אכן ראו את המאורע.
לגבי הזמה, כמו לגבי עדות, עדותם של שני עדים נחשבת עדות שלימה וכוחם של שנים יפה כמו עדים רבים המעידים כנגדם. ומשום כך ייתכן שכת אחת של עדים יזימו אפילו כמה קבוצות של עדים אחרים.
מעיקר הדין צריכים היו העדים הזוממים להענש בעונש מלקות, משום עדות שקר. ואולם לפי הכלל שאין אדם נענש משום ״שתי רשעיות״, הרי אם הוא מתחייב משום ״כאשר זמם״ בעונש מוות או במלקות או בתשלום ממון — אינו לוקה עוד משום עדות השקר. ואולם במקרים שבהם אי אפשר לקיים ״כאשר זמם״ (כגון שמעידים שהוא פסול יוחסין, או שחייב גלות) הרי העדים הזוממים לוקים.
כאשר מתחייבים העדים הזוממים בעונשי גוף, כגון עונש מוות או אפילו מלקות — כל אחד מהם נענש. אבל כאשר הם מתחייבים בתשלום ממון — מחלקים את התשלום ביניהם, שהרי הנאשם מקבל כל מה שזממו ליטול ממנו. ובכל מקום שרצו העדים הזוממים לחייב את הנאשם בממון, אין הם נענשים לפי הסכום שאמרו, אלא לפי אומדן ההפסד הממשי שהיה מגיע לנאשם אם אכן היה יוצא חייב.
ולענין דיני נפשות סיכמו ואמרו שכל מי שהתחייב מיתה בבית דין וברח — וחזרו ותפשוהו, בין באותו בית דין או בבית דין אחר (אבל לא כשברח מחוץ לארץ לארץ ישראל) אין חוזרים ודנים אותו מחדש, אלא מקיימים את פסק הדין. ומסקנת חכמים היא שכשם שצריך להיזהר הרבה בפסקי דין מוות ולמעט בהם ככל האפשר, אין לבטלם מכל וכל, כדי שלא להרבות פושעים בישראל.