כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. (דברים כד, א)
כהמשך לענין שליחי הגט ממדינה למדינה הצריכים לומר ״בפני נכתב ובפני נחתם״, עולה השאלה, מה הדין כאשר אין שליחי הגט יכולים להעיד על הכל, אלא מעידים רק על חלק מן הדברים. בין כשאחד השליחים מעיד רק על הכתיבה ואחד רק על החתימה, ובין כשיש עד אחד המעיד על כל דבר. האם חיסרון בדבר זה פוסל את השליחות. ענין אחר הנוגע לשליחות הוא ביחס למהותם של השליחים המביאים את הגט, האם הבאת הגט היא רק מעשה העברה ממקום למקום והגט כשר בכל דרך שהובא, או שמא צריך המביא להיות אף כשר להעיד, ובפרט — האם יכול להביא את הגט גוי או מי שאין בו דעת, ומי שפסול לעדות בכלל, או שאינו נאמן בעדויות לגבי אשה זו.
נושא אחר הנידון בפרק זה הוא תאריכו של הגט. אף שמעיקר הדין אין שטר הגט בגדר שטר-ראיה ותקפותו היא בכתיבתו ומסירתו, מכל מקום משמש הוא גם לעדות (לממון ולאיסור), ועולה השאלה האם שטר שתאריכו מוקדם לזמן חתימתו כשר לגרש בו.
הביטוי הקצר בתורה ״וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה״ מצריך לברר את הדברים למעשה מכמה צדדים. האם ״וכתב״ משמעו שחובת הכתיבה מוטלת על הבעל עצמו, ואם לאו — האם יכול הגט להיכתב על ידי כל אדם, או שיש הגבלות בדבר? ועוד, מה הוא הנכנס בגדר כתיבה? האם כל יצירת תבנית אותיות נכללת בגדר זה, או שמא רק זו הנעשית בדרך הכתיבה הרגילה, והאם יש לכתוב בדיו מסויימת דווקא או בכל דבר הכותב. כיוצא בזה ביחד ל״ספר כריתות״, האם חייב הגט להיכתב על גבי חומר מיוחד, או שמא אפשר לכותבו על גבי כל דבר. נושאים אלה הם עיקרי הדיון בפרק זה, אף כי כדרך הגמרא נידונים בו גם כמה עניינים קרובים שהובאו אגב דיון זה.