במסכת זו נדונה עד כאן בעיקר בעיית תקנת העירובין. לאמור, כיצד אפשר לצרף יחד דירות, חצרות ומבואות, באופן שיהיה מותר הטלטול בהם מאחד לשני. או כיצד אפשר להוסיף על תחום השבת, על מנת להגדיל את השטח המותר בהליכה ובטלטול בשבת. ואולם עדיין לא נתבררו גופי דברים: מה ההלכה כאשר אין עירוב כלל או שנפגם העירוב במשך הזמן, ורק על ידי כך מגיעים לבירור יסודי יותר מה הם היחסים, על פי דין תורה ועל פי תקנות חכמים, בין רשויות המשנה השונות. כי ההלכות הנוגעות לארבע רשויות היסוד נתבררו כבר כל צורכן במסכת שבת, אך עדיין לא נדונו בשלמות אותן יחידות נבדלות השייכות כולן להגדרה הכללית של רשות היחיד.
ואכן, פרק זה עיקר ענינו הוא הדיון והסיכום בשאלות היחס בין אותם חלקים שונים שברשות היחיד שללא עירוב: החצרות השונות, גגות הבתים, המבואות והקרפיפות. כאשר נושא הדיון היא השאלה האמנם כל אחד מאלה הוא דבר נפרד לעצמו או שמא יש מקום לומר שכיון שכל אלה הם חלקיה של רשות אחת מותר להעביר ולטלטל מאחד לשני. לאמור, האם הצד הקובע הוא עצם מציאותה של מחיצה — חציצה כלשהי — או שמא הכל תלוי בשינוי הבעלות, או בצורות שונות של שימוש ברשות.
ועוד בעיה: כל ההלכות במחיצות ובהעדרן נישנו מתוך נקודת הראות של דיני העירוב. ואולם כאשר מסולקות המחיצות, כאשר נפרצת חצר או רשות אחת פרוצה כולה לחברתה, מה המצב אז מן הבחינה ההלכתית, האם בטלה הרשות הפרוצה לגמרי או שמא רק השתנתה במהותה? והאם ביטול זה תלוי במחיצות בלבד או אף במעמדה ובשימושה של החצר? בעיות אלה והנובעות מהן, הן הנדונות בפרק זה.