בפרק זה נתבררו בעיות אחדות, אשר עיקרן — כיצד מחייבת קריאת שמע התרחקות מכל דבר שיש בו בזיון, זוהמה או טומאה. ואולם הובאו בפרק זה גם דברים אחרים בהלכה ובאגדה הקרובים לענין זה.
בפרק זה פורטו ההלכות, עד כמה פוטרת ההתעסקות במת מחובת קריאת שמע, והובהרו עקרונותיהן. התברר כי יסודן של ההלכות המרובות בעניינו של כבוד המת, הריהו העיקרון הכולל יותר של ״כבוד הבריות״. ובשל כבוד הבריות נדחות כמה וכמה מצוות קבועות, הן לכבודם של החיים והן לכבוד המתים. כפי שמודגש פעמים רבות בפרק זה, יש להתייחס אל המת כאל אדם, ולהביא בחשבון כי לגוף המת יש שייכות אל נשמתו הנשארת חיה אחריו.
דיון יסודי אחר בפרק זה היה סביב ל״תקנת עזרא״ האוסרת לבעל קרי לעסוק בתורה ובתפילה עד שיטבול ויטהר. לתקנה זו נודעה השפעה מרובה על חיי העם בישראל משך שנים רבות, ורבים מן החכמים עסקו בבירורה הלכה למעשה. ואף שבמהלך הדורות לא נתפשטה בכל ישראל, ואף הסכימו חכמים לבטל את תוקפה המחייב, נשארה כמנהג חסידות.
בירור נרחב אחר הוקדש בפרק זה להדגשת הריחוק מגילוי ערוה בשעת קריאת שמע ותפילה. ״גילוי ערוה״ במובנו המקיף אינו רק חשיפתם של אותם איברים מסויימים אלא כל חלק בגופו של אדם שכרגיל הינו מכוסה, מהווה ״גילוי ערוה״ לעניין זה של קריאת שמע ותפילה נגדם. ולמעשה יש להזהר מכל התערטלות שיש בה משום גירוי היצר.
בנושא זה, כמו גם בזהירות מפני זוהמה, היו גם דעות מחמירות, שעיקרן הדרישה להתרחקות יתירה. ואולם כלל הוא ש״לא ניתנה תורה למלאכי השרת״, וכי זהירות מופרזת קשה לביצוע, ויש בה אף צד שעלולה להביא להרחקה מן התורה. ומשום כך, הוגדרו המידות הסבירות בנקיות וצניעות שהן הנדרשות מכל אדם, על פי ההלכה.