הקדמות לתלמוד הבבלי, בכורות, הקדמה לפרק ד'

כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ. בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (דברים טו, יט-כג)

וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם. (במדבר יח, ח)

אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳. וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה. (שם יז-יח)

מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי. (שמות כב, כח-כט)

פרק זה עוסק אף הוא בבכור הבהמה הטהורה, ובעיקר כיצד הוא בא ליד הכהן, וכיצד צריך הכהן לנהוג בו.

בבכור האדם נאמר זמן הפדיון — כאשר הוא בן שלושים יום, אבל ביחס לבכור הבהמה הטהורה לא נאמר מתי צריך ליתנו לכהן, וכאן עולה השאלה האם יש לכך זמן מוגדר? צד אחר עולה בקשר למצוה לתת את הבכור לכהן: הואיל וההחלטה למי מן הכהנים לתת את המתנות (״טובת הנאה״) הריהי ביד הבעלים, האם רשאי הכהן לתת לבעלים תשלום או תמורה כלשהיא עבור החלטה זו?

ביחס לאכילת הבכור על ידי הכהן נאמר בתורה זמן מוגדר — ״לפני ה׳ אלקיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה׳״, כלומר, בירושלים. הביטוי ״שנה בשנה״ אינו ברור, האם כוונתו שצריך לאכול את הבכור בתוך שנתו הראשונה, או שמא — בתוך אותה שנה שנולד בה? ועוד, האם דברים אלו נוגעים רק לבכור התם, שמקריבים אותו בירושלים, או גם לבכור בעל המום, הנאכל ״בכל שעריך״?

הגדרת הבכור כבעל מום, יש לה משמעות איסורית חמורה, שכן שחיטת קדשים תמימים מחוץ למקדש כרוכה באיסור שיש בו עונש כרת (בזמן המקדש), מצד אחר, ענין זה דורש מומחיות מיוחדת בהכרת המומים וההלכות הקשורות לכך. משום כך קבעו חכמים כי לא כל אדם רשאי להתיר את הבכור בשחיטה, אלא דוקא מומחה שהוסמך לכך, וכל בכור שלא נשחט על פי מומחה — אסור בהנאה. ואולם עולה השאלה מהו הדין כאשר הכהן שחט את הבכור, והראה כי היה בו מום?

שאלה אחרת היא: מה דינו של בכור שנשחט על פי איש שאינו מומחה, ובתוך כך נאסר על הכהן בהנאה — האם זכאי הכהן לפיצוי מידו? בהקשר זה דן הפרק בשאלות דומות, של אנשים שפסקו דין בין אנשים, או שהורו בענייני איסור והיתר למרות שלא הוסמכו לכך — האם יש תוקף למעשיהם? מה מידת אחריותם למה שהורו? מה דינו של דיין או מומחה שהורה דין ונתברר כי טעה, האם יש לדון עליו כעל מזיק ולחייבו בפיצוי? ובנושא קרוב — דיין שנהג שלא כדין ונטל שכר לדון, האם יש תוקף לדינים שדן? ואגב כך — האם יש מקרים בהם מותר הדיין ליטול שכר?

הגדרת הבכור כבעל מום יש לה גם משמעות כלכלית לא מועטה, שהרי את הבכור התם צריך הכהן להעלות לירושלים ולהקריבו שם, ואילו את בעל המום מותר לו לשחוט ולאוכלו במקומו; וביתר שאת עולה חשיבות גורם זה לאחר חורבן המקדש, שהרי הכהן צריך לגדל אצלו את הבכורות שקיבל, ואינו רשאי לעשות בהם דבר עד שיפול בהם מום, וגם אז אינו רשאי למוכרם בשוק ככל בשר חולין. ובהקשר זה עולה השאלה, האם יכול כהן שהוא מומחה להתיר בכורות של עצמו, שהרי יש לו נגיעה בדבר?

זאת ועוד, מתוך הנסיון התברר כי יש מקום לחשוד בכהנים לגבי מומי הבכור, הן בחשד של הטלת מומים בבכור במתכוון (ואסור מן התורה להטיל מום בקדשים), והן בחשד של מכירת בשר הבכור כבשר רגיל. ואף שלא כל כהן נחשד על כך בוודאות, נשאלת השאלה לגבי כהן שהתברר כי הוא אכן נוהג כן — מה הם הדברים שאסור לקנות ממנו?

בתוך כך עוסק הפרק בדין החשודים על מכירת איסורים אחרים, כגון שביעית ומעשרות, מה מותר לקנות מהם ומה אסור. ובשאלות עקרוניות הקשורות לענין זה: האם החשוד לעבור על דבר אחד נחשד ממילא לעבור גם על איסורים אחרים? האם יש מקום להבחין בין איסורים שונים בהקשר זה? האם יכול אדם חשוד על האיסורים להתקבל כנאמן? ומה דינו של מי שהיה נאמן ונחשד?