אחד מסיכומי-היסוד בפרק זה היה להכריע (שלא כסומכוס) לפי הכלל: ממון המוטל בספק — המוציא מחבירו עליו הראיה. ומשום כך, חלק ניכר מן הדיונים בפרק היה: כיצד לנהוג כאשר לא ברור לנו מי הוא המוחזק ומי הוא המוציא מחבירו. בעיקרו של דבר סוכם כי עצם ההחזקה בחפץ, שאין עליו הוכחת בעלות מוקדמת, היא עצמה מקנה זכות קנין או לפחות טענה לקנין, וכי את תוקפה והיקפה של זכות זו קובעים לפי אופייה של ההחזקה. הן כאשר החלוקה נעשית מצד הכמות — כמה מגוף החפץ מוחזק בפועל בידי התובע, ולא פחות מכך — האופן שבו מחזיקים בחפץ. One of the key conclusions of this chapter is that, contrary to the opinion of Sumakhos, in the case of a dispute between litigants the burden of proof rests upon the claimant. Therefore, the chapter dealt at length with questions of how the court should rule when it is not clear which litigant has presumptive ownership of the property and which is considered the claimant.
למדנו כי ראיית מציאה, ואפילו הכרזה על קניינה, איננה מועילה. ואולם החזקה של ממש מתוך מטרה לזכות בבעלות (״לקנות״) מקנה זכות, ובלבד שתיעשה בדרך הראויה לכך (משיכה והנהגה, למשל, יש בהן משום הקנאה יתירה מרכיבה ואחיזה בלבד). למדנו כמו כן כי שדהו של אדם (ובהרחבה, ״ארבע אמות״) אף הוא מקנה זכות בעלות במקרים מסויימים, אם כי יש בכך כמה וכמה הגבלות: יש צורך בכוונה של קנין, ואין הקנין חל אלא לגבי דבר שלא היתה בו זכות מוקדמת לאחרים, ועוד. The chapter established that merely sighting an ownerless item or declaring one's acquisition of it is ineffective. The intent to acquire it must be expressed through a valid act of acquisition. Acquisition can also be effected by placing the item in one's courtyard, or, by extension, in the four square cubits surrounding one's person, provided that one had intent to acquire the item in question and no one else had prior rights to it.
נושא חשוב אחר שדנו בו בפרק הוא בקביעה ההלכתית כי יש להניח (כל עוד אין הדברים מופרכים על ידי העובדות) ששני הצדדים הם, לפחות בעיניהם, דוברי אמת. יתירה מזו: אפילו טענה שאנו חושדים בה שהיא טענת כזב איננה כשלעצמה הוכחה שהטוען הוא שקרן מועד שאינו ראוי לכל אימון, אלא נסיון להתחמקות, ובכך חיזוק נוסף להנחה כי ״החשוד על ממון איננו חשוד על השבועה״, ומכאן — ההסתמכות על השבועה כדרך לקבוע סופית צדקתן של טענות. The court's basic presumption, to the degree that it is not contradicted by known facts, is that neither litigant is being deliberately deceitful. Furthermore, even when it is clear that the claim of one of the litigants must be false, the court assumes that he is not necessarily lying outright. Rather, the assumption is that he is trying to avoid payment temporarily, and he does not lose his basic credibility as a result. Therefore, one who is suspect with regard to financial dishonesty is not consequently suspect with regard to oaths. This is the basis for the ability of an oath to provide final clarification of the validity of a litigant's claims.
נושא אחר שנדון בפרק זה היה — הבטחת זכויותיו של ״צד שלישי״, כאשר באים לפני בית הדין רק שני תובעים. בכל מקום שיש חשש שמא ייגרם נזק לצד שלישי, שאינו מיוצג בדין (כגון לקוחות וסוחרים) מקפיאים את מצב הדברים הקיים, אלא אם כן יש דרך להבטיח שאכן לא יינזק איש מחמת חלוקה או פשרה ביו שני הטוענים. וכל זה — כאשר הטענות הן מצד עצמן שוות ערך, שכן לעתים יכול בית הדין להניח (מכח הסברה וידיעת מציאות החיים) איזו מטענות הצדדים מסתברת יותר — ובמקרה זה, אף ללא הוכחה מושלמת, מעניקים לאותו תובע את מלוא הזכויות. Another matter discussed in the chapter is the rights of those who are indirectly affected by the litigation. Where their rights will be affected by a ruling of the court, and there is no way to ensure that they will not be harmed, the matter is frozen. In a case where the claim of one of the parties is completely unreasonable, the claim of the other party is accepted, even without proof.