הקדמות לתלמוד הבבלי, בבא מציעא, הקדמה לפרק ט׳

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. (ויקרא יט, יג)

לֹא תַעֲשׂק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה׳ והָיָה בְךָ חֵטְא. (דברים כד, יד-טו)

אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ. (משלי ג, כח)

כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ. (דברים כד, י-יג)

אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. (שמות כב, כה-כו)

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. (דברים כד, יז)

לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל. (דברים כד, ו)

פרק זה נחלק בענייניו לשני חלקים, חלקו הראשון הוא בדיני אריסות וחכירת שדות, ואילו חלקו השני בהלנת שכר שכיר ובדיני לקיחת משכון.

כרגיל מוסר בעל שדה את שדהו לאחר, לשם עיבוד, או באריסות — כאשר המעבד מקבל חלק מסוים מן היבול, או בקבלנות — שהקבלן נותן כמות קצובה מפירות השדה. כמו בנושאים אחרים של משא ומתן בין הבריות, כך גם כאן לא תקנו חכמים תקנות ונוסחות משלהם לגבי ההסכמים (ובדרך כלל נעשו אלה על ידי חוזים בכתב) בין הבעלים והמעבד, ורוב הדיון ההלכתי שבפרק הוא לעיין במקרים פרטיים שונים, ובעיקר כאשר אין הדברים מפורשים בהסכם הכתוב.

בעיות מסוג זה עולות הן לגבי שיטת עיבוד הקרקע ודרכי השימוש המותרות והאסורות, והן במקרים שאירע אסון טבע (בצורת, מחלות צמחים, שטפון) המונע מן המעבד למלא את חובתו לפי ההסכם, ומצד שני עלול ליטול מבעל השדה את הרווחים שציפה להם. ועיקר העיון ההלכתי הוא למצוא את דרך היושר והצדק ביישובם של סכסוכים מסוג זה.

עקרון חשוב בתחום ההסכמים, אף בהסכמים הנעשים על פי רצון הצדדים ללא הדרכה של הלכה מחייבת, שבכל אופן אין הכל שרירותי וחייבים להקפיד על ״ועשית הישר והטוב״. ואילו חלקו השני של הפרק עוסק באותם נושאים בהם התורה עצמה קובעת קני-מדה ודרישות של עשיית הטוב, כשניתן לומר כי הדין הזה הריהו בעצם לפנים משורת הדין.

התורה מחייבת לשלם לפועל את שכרו מיד, ולא להלינו, וכאן יש מקום לשאלות מעשיות רבות — האם מדובר בכל עובד או בעובדים מסוג מיוחד? ומה דינו של אדם שאינו שכיר יום אלא נשכר לפרק זמן קצר או ארוך מזה, מתי זמן תשלום שכרו? ומתי חלה עבירה זו של הלנת שכר, ועל מי היא חלה?

אף בדיני לקיחת המשכון קובעת התורה סייגים חמורים, הן לגבי דרך נטילת המשכון והן בהטלת חובה להשיבו לנזקק לו כדי שיוכל להשתמש בו. וכיוצא בזה ישנו איסור על נטילת משכון מאנשים מסויימים, וכן על נטילת חפצים ידועים. מן השאלות היסודיות כאן יש לברר מה עניינו של משכון זה, האם הוא משכון הניטל כבטחון או לצורך גביית חוב, ובכלל מה היא הדרך המותרת של נטילת משכון. וכן האם האיסור ליטול את משכונה של אלמנה חל על כל אלמנה או על אלמנה עניה בלבד, וכיצד יש להבין את הגדרתם של הדברים האסורים בנטילה.

בעיות אלה, ושאלות אחרות השייכות להן, הן עיקרו של פרק זה.