דיני מציאה ואבידה מתבארים ביסודם בפרק השני (״אלו מציאות״) של מסכת זו, ואילו הפרק הראשון עוסק בעיקרו בפרט אחד מדינים אלה: מה הדין כאשר שני אנשים טוענים טענת בעלות ביחס לאותה מציאה. לכאורה נראה דיון זה כמִשְׁנִי מצד עניינו וחשיבותו, ויותר מזה — הוא נראה כהקדמת המאוחר למוקדם, אבל למעשה אין הדבר כן. שכן בפרק זה, מתוך המשא והמתן בשניים האוחזים בטלית אנו נזקקים לברר בעיות יסוד אחדות: את הנושא של ״זכיה״, והדרך בה נוקטים לגבי טענות נוגדות בדבר בעלות על חפץ. בדרך אגב מתעוררת (ואף נדונה במקצת) גם שאלה אחרת: שאלת דרכי הקנין. לאמור: מה הם האמצעים והדרכים הפורמליים שעל ידם מועברת זכות הבעלות. אך עיקרי הדיון הם בבירורה של שאלת יסוד: כאשר יש לכמה אנשים תביעות לבעלות (או לזכות שימוש מסויימת) בדבר אחד, מה הם האופנים שבהם מבררים את הספקות שבדבר, וכיצד מחלקים את הזכויות בין הטוענים השונים.
בתוך בירורה של בעיה עקרונית זו עולות כמה שאלות, עיוניות ומעשיות: כאשר שני אנשים טוענים לבעלות על חפץ אחד, האם מחייב הדבר לומר שלפחות אחד מהם משקר? ואם כן, באלו דרכים יש לפעול כנגד אדם המרמה ביודעין? האם אֶמְצְעֵי השכנוע והקביעה שבידי בית דין (למשל: השבעתו שאיננו משקר) יש בהם משמעות, לאחר שבעצם חושדים בו כרמאי? וצד אחר: אם נניח ש״אין רמאי״, שיתכן מצב שבו יש באמת לשני אנשים זכויות מסויימות לגבי אותו דבר עצמו, מה הוא קנה-המדה שלפיו אנו קובעים את מדת הזכות שיש לכל אחד — כל עוד אין בידינו הוכחות מכריעות לגבי אמיתותן של תביעות?
שאלה בסיסית אחרת העולה מתוך דיונים אלה היא בדבר מעמדם וזכויותיהם של אנשים נוספים, הקשורים במדת מה באותו נושא אלא שאין להם כל ייצוג בשעת המשא והמתן. למשל, סכסוך בין לווה למלוה בדבר בעלות על שטר איננו נוגע רק לשני אלה בלבד, אלא גם למספר גדול של אנשים אחרים שעשו עסקות עם כל אחד מן הצדדים במשך הזמן. וכיוצא בזה: היחסים המשפטיים בין גוזל השדה והנגזל מסתבכים משום שיש גם לקוחות המעורבים — מדעת או שלא מדעת — בסכסוך זה. הבהרתן של שאלות יסודיות אלה, וכמה וכמה בעיות מִשְׁנִיוֹת התלויות בהן, היא עיקר עניינו של פרק זה.