הקדמות לתלמוד הבבלי, בבא קמא, הקדמה לפרק ו׳

כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם. (שמות כב, ד)

כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה. (שם ה)

בפרק זה משלימים את הדיון בהלכות הנוגעות לנזקים שגורם אדם על ידי ממונו ודברים הבאים מחמתו, בשתי הלכות כלליות (הסמוכות זו לזו בתורה), בנזקי שן ורגל ובנזקי האש.

אמנם מקצת דיני שן ורגל כבר נתבארו בפרקים קודמים, אך עדיין נשארו שאלות יסודיות הצריכות בירור. בעיה אחת היא: מה היא מדת האחריות של בעל הבהמות? האם חייב הוא בתשלום נזקיהן בכל מקרה, או שהוא נפטר מאחריותו על ידי שמירה נאותה, ומה היא שמירה כזו? האם הוא יכול להעביר את האחריות לשמירה לאדם אחר?

בעיה אחרת בנושא זה היא באופן הערכת הנזקים. כאשר הבהמה אוכלת או דורסת חפץ מסויים, הנזק הוא ברור ומוגדר, ואולם כאשר היא אוכלת או דורסת חלק של שדה, הרי תיתכנה כמה דרכים להערכת הנזק שנגרם, אם באשר לערוגה עצמה ואם ביחסה לשדה, אם באשר לערכם הנוכחי של הפירות ואם באשר לערכם העתידי — כמה פגע הדבר בצמיחת הפירות וביבול השדה.

דיני האש צריכים בירור מכמה צדדים. כיון שהאש אינה דבר ממשי, הרי האחריות מוטלת בעצם על היוצר את הדליקה. ואולם לא תמיד ברור מי האיש, שהרי ביצירתה של דליקה יכולים להשתתף אנשים אחדים, ופעמים גם אדם שולח מישהו להבעיר אש עבורו, או להעביר אש אם במצב של גחלים או במצב של שלהבת. נוסף לכך, לעתים נוצרת שריפה משום שהרוח מלבה את האש, ויש לברר מה מדת האחריות של המבעיר כאשר הרוח היא שגרמה לדליקה.

שאלה אחרת לענין נזקי האש היא: האם אדם שנקט באמצעי זהירות מתאימים יהא פטור מנזקי האש? ואם כן — מה הם האמצעים הנחשבים כמספיקים לענין זה?

בעיה נוספת היא: על אלו דברים חייב אדם לשלם כאשר מזיקה האש שיצר, האם רק על צמחים שנשרפו או גם על דברים אחרים? ומה בדבר נזק אחר שנגרם מחמת השריפה? לענין זה יש שאלה המיוחדת לנזקי האש משום שיש מסורת (המקובלת על רוב התנאים) שאדם חייב לשלם רק עבור נזקים של דברים הגלויים לעין (כמו שדה או קמה), ולא על דברים מכוסים (״טמון״). ואולם מסורת זו צריכה הבהרה, האם מדובר בכל מקרה של הבערה או רק בשריפה הנוצרת על ידי חוסר זהירות (ולא בהצתה בזדון), האם דברים הרגילים להיות טמונים במקומם נחשבים לענין זה כ״טמון״, או רק חפצים שאינם רגילים להיות טמונים שם. בעיות אלה הן עיקרו של הפרק, אף כי דנים בכמה וכמה שאלות אחרות הנוגעות לפרטים שונים או מסתעפות משאלות עיקריות אלה.