בדיני ישראל, עצם העובדה שאדם מחזיק בדבר, ואפילו עושה בו שימוש ונהנה ממנו, אינה מקנה לו בכך בעלות על הדבר. אדם זוכה בבעלות כאשר הבעלים מעביר לו (במכירה או במתנה) דבר השייך לו או כאשר הוא זוכה בו מן ההפקר, וכאשר נעשה מעשה פורמלי של קנין המועיל להעברת אותו דבר. משום כך, אדם המתגורר בדירה או מעבד חלקת אדמה אינו קונה בעלות על אלה על ידי עצם ההחזקה. ולכן, אם יבוא אדם אחר בטענה כי הבית או השדה שלו ויוכיח כי הדבר היה שייך לו קודם לכן — יצטרך המחזיק להוכיח את זכותו לדבר שהוא מחזיק בו.
במציאות מובן כי אין לצפות שכל אדם יחזיק בידו לעולם תעודות (שטרות מכירה ומתנה וכיוצא בהם) המוכיחות את בעלותו. ומשום כך קבעו חכמים כי אם המחזיק בדבר יכול להוכיח שהדבר נמצא בידו זמן ניכר, וכי השתמש בו בדרך המקובלת, והבעלים הקודמים ידעו על כך ולא עירערו על מעשיו — הרי זה מועיל כמו תעודה.
בפרק זה דנים בפרטים שונים בענין זה: האם זמן ההחזקה כדי לקבוע חזקת בעלות שווה בכל סוג של נכס וחפץ? מה היא הדרך הראויה של שימוש בנכסים שונים, כיצד מעידים עדים על אדם המחזיק בנכס?
כמו כן דנים בצידה האחר של הבעיה: מה עושה בעל נכס כאשר אדם אחר גוזל ממנו את רכושו, או מתיישב באדמתו שלא כדין? הגשת תביעה (ערעור) לבית הדין יכולה להתעכב מסיבות שונות, ומשום כך צריך המערער להגיש מחאה על המחזיק. ואף בזה יש פרטים רבים למעשה.
בעיה דומה לזו קשורה במי שאינו טוען לבעלות על דבר, אבל טוען כי ניתנה לו רשות (בתמורה לתשלום או כמתנה) להשתמש בדבר השייך לאחר, כגון לעשות שימוש מסויים בחצרו או בשאר דברים השייכים לחבר. ואף כאן דנים בדרכי החזקה היכולות לשמש כראיות בסיכסוך בתחום זה.
שאלה אחרת קשורה במובן אחר של המושג ״חזקה״. מעשה הקנין במקרקעין הוא בשלש דרכים, במתן כסף, בשטר (מתנה או מכר) או בחזקה. חזקה זו היא מעשה של שימוש מוגדר בדבר, שמכוחו מועברת הבעלות עליו למחזיק בו. אף כאן מתעוררות בעיות מעשיות רבות, שהרי יש סוגים שונים של נכסי מקרקעין, וכל אחד מהם יש לו אופן או אופנים מיוחדים של קנין.
השאלות הכלליות הללו כאשר הן מגיעות לחיי המעשה יוצרות סיבוכים שונים — כאשר יש עדויות סותרות או עדויות חלקיות, וכיצד צריך בית הדין לפעול כאשר אין בידו דרך להכריע על פי ראיות גמורות. ולכן מובאים בפרק זה ״מעשי בית דין״ מרובים שמהם ניתן ללמוד הלכות כלליות יותר.