הקדמות לתלמוד הבבלי, עבודה זרה, הקדמה לפרק ב'

וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא. אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. (ויקרא יח, כג-כד)

וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. (דברים ז, ג-ד)

וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל. (דניאל א, ח)

חלקו הראשון של פרק זה הוא כהמשך לפרק הראשון שעניינו הרחקה מן הגוים. אלא שבעוד שבפרק הראשון דובר בהרחקה בענייני משא ומתן, באופנים בהם נאסר לישראל ליטול חלק או לסייע (באופן ישיר או עקיף) באמצעות כספו ורכושו לענייני עבירה של עבודה זרה ואיסורים אחרים, הרי כאן מדובר בהתרחקות האדם עצמו ממגע וייחוד עם הגוים, בעיקר מחשש לעבירות של גילוי עריות ושפיכות דמים.

ההיכרות עם הגוים עובדי עבודה זרה שבארץ ועם דרכי חייהם, כפי שמתואר כבר בתורה, ועם עוינותם ליהודים עד כדי שפיכות דמים, ובייחוד באזורים בהם אין שלטון של חוק וסדר (או שיש בו אפלייה בין יהודים לאחרים), חייבה זהירות יתר והימנעות ממצבים שיש בהם סיכון בעניינים אלו. ובפרק זה דנים חכמים מה הם אותם אמצעי זהירות שיש לנקוט, ובאלו עניינים ניתן לסמוך על הגוים. האם ניתן להפקיד את חייהם של יהודים בידיהם של בעלי מקצוע גוים, כגון רופאים, מיילדות ומניקות, ובאלו תנאים. ומצד אחר, האם יש רשות, ובאיזה אופן, לעסוק בהצלת חייהם של עובדי עבודה זרה ובעלי עבירה אחרים?

חלקו השני של הפרק דן בעיקר באיסורים שונים הקשורים במאכלי גוים, ואלו מתחלקים למספר קבוצות עיקריות: יש דברים הנאסרים מפני שהם תקרובת עבודה זרה, או מפני שמעורבת בהם תקרובת כזאת. דברים אלו אינם נאסרים רק באכילה אלא אף בהנאה, שחמור דינה של תקרובת לא פחות משל עבודה זרה עצמה (ויתר עליה, שאין לתקרובת אפשרות של ביטול).

המצוי שבמאכלים אלו הוא יין נסך, או יין שיש לחשוש בו שניסכוהו לעבודה זרה, ולגביו עולות מספר שאלות: מתי יש לחשוש שהגוי ניסך מן היין שהיה בידו או ביד ישראל, ומתי אין לחשוש לכך? באלו יינות יש לחשוש, ובאלו לא גזרו חכמים איסור? על אלו אמצעי בטחון ניתן לסמוך כדי לוודא שהגוי אכן לא נגע ולא ניסך מן היין? האם דינו של יין שנאסר רק משום חשש ומשום גזירה כדינו של יין נסך ממש? ומה דינם של כלים בהם מצוי היה יין של גוים?

צד אחר של איסור יש בשתיית יין של גוי, מעבר לחשש לתקרובת לעבודה זרה, והוא קירוב הדעת הבא כתוצאה של שתייה משותפת, ובעקבותיו יצירת אוירה נוחה להתקרבות הדדית והימשכות אחר אורחות חייו ודתו. מצד זה יש מקום לחשוש ולהימנע אף מסוגים אחרים של מאכלים של גוים, כגון פת, שמן, או שיכר, ואף בהם דן פרק זה.

ועוד רשימה של מאכלי גוים מצויה בפרק זה, והיא של מאכלים שאינם אסורים משום איסור עבודה זרה, ולא משום קירבה יתירה, אלא מפני איסורים אחרים, שמא היו אלה בעלי חיים או דברים האסורים לישראל באכילה, או שמא מעורב בהם דבר איסור. מספר שאלות עולות בענין זה: כיצד לנהוג במקרים של ספק? האם יש סימנים מיוחדים שעליהם ניתן לסמוך? ומה דינו של ישראל המוכר דברים שכשרותם אינה ברורה?

רשימה אחרת יש בפרק זה, והיא של מוצרי אכילה שחכמים התירו לקחתם מן הגוים, ובעיקר מאכלים שניתן היה לחשוש בהם לאיסור או תערובת איסור, ואולם חכמים לא חששו להחמיר בהם ולא אסרום.