וכבר הזכרתי את פירושו לפ"ט מ"ב.
XIII. סוטה
א. סדר הפרשה וסדר המשנה
לפי התורה: איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אתה… ונסתרה… וקנא את אשתו (במ' ה יב–יד), והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה (ה טו), והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' (טז), ולקח הכהן מים… ומן העפר… יקח הכהן ונתן אל המים (יז), והעמיד הכהן את האשה (היא עמידה ראשונה; כלל ואח"כ חוזר ופורט) לפני ה', ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון… וביד הכהן יהיו מי המרים… (יח), והשביע אותה… (יט–כב), וכתב את האלות… ומחה אל מי המרים (כג), והשקה את האשה (כד) ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף… והקריב (= הגיש) אותה (= את המנחה) אל המזבח (כה), וקמץ… והקטיר… ואחר ישקה את האשה את המים (כו), והשקה (= כשהוא משקה אותה) והיתה אם נטמאה… וצבתה בטנה (כז), ואם לא נטמאה… ונזרעה זרע (כח).
המשנה1לפי הירוש' יז ע"א, עי' להלן.: כיצד מקנא לה וכו' מוליכה לב"ד שבאותו מקום וכו' (פ"א מ"ב–מ"ג), היו מעלין אותה לב"ד הגדול שבירושלים (פ"א מ"ד), אם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער המזרח לשערי ניקנור וכהן אוחז בבגדיה וסותר את שערה (מ"ה) היה מביא (הכהן!) את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה (פ"ב מ"א) היה מביא פיילי של חרשׂ ונותן לתוכה מים. נכנס להיכל ונוטל עפר ונותן על המים (מ"ב) בא לו לכתוב את המגילה (מ"ג), וההשבעה לא נזכרה כאן, אלא אח"כ רמוזה2כמ"ד בירוש' פ"ב יח ע"א: כותב ואח"כ משביע, ודלא כרבא בבבלי יז ב.: על מה היא אומרת אמן (מ"ה)3ועי' תוס' פ"ב א., היה נוטל (הכהן, ירוש" ותוס') את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה ומניפה (פ"ג מ"א), הניף והגיש קמץ והקטיר, היה משקה ואח"כ מקריב את מנחתה, רש"א מקריב ואח"כ משקה שנאמר ואחר ישקה (מ"ב) אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות וכו' (מ"ד).
על שני שינויים בסדר שבין המקרא והמשנה, מעירים הבבלי והירוש':
א. הבבלי (ג ע"א) בשם רב פפא: והא כי כתיב קינוי בתר סתירה וטומאה הוא דכתיב (והתשובה: ועבר – וכבר עבר).
ואמנם סתירה לא נזכרה כלל לא אצל יוספוס4קדמוניות ס"ג יא ו. ולא אצל פילון5De spec. leg. III § 55 seq.. השבעים תרגמו "ונסתרה": καὶ κρυψῇ = והסתירה (את מעשיה), וולגטא sed latet adulterium, אונקלוס: (ונעלם – ונסתרה): ויהא מְכַסִא… וּמִטַמְרָה כמו שתרגם הנסתרות (דב' כט כח): דמִטַמְרַן (סוטה כב ב); השומרוני: ועלמת – וכסיאת. וזה באמת פשוטו של מקרא,
ב. הירוש' בפ"א (יז רע"א) אומר: קרייא אמר מקרין (מקפין? מערין?) ואח"כ מבזין (כי"ר: מפקין!) מתניתא אמרה מבזין ואח"כ מקרין. אמר ר' אילי מכיון דכתיב והעמיד והעמידה וכי יושבת היית אלא מחמת עמדה ראשונה היה פורע את ראשה6ועי' רמב"ם פ"ג הי"א וכ"מ ותוי"ט ריש פ"ב ושם מ"ג (רמב"ם: משביע [ה"ז], כותב [ה"ח], מקדש [[ה"ט], מוחק [ה"י], ואח"כ כהן אוחז בבגדיה [הי"א], ועי' מל"מ בה"א)..
כלומר: נותנין מים ועפר בכלי7"מקפין", מציף את העפר על המים, כהגהתי, או "מקדשין", כהגהת הורוויץ בספרי ריש פיס' יא. ואח"כ מבזין, ולפי המשנה מבזין תיכף ואח"כ נותנין מים ועפר, ומפרש ר' אילי שהכתוב (יח) והעמיד הכהן את האשה חוזר למה שאמר בפ' יז והעמידה לפני ה', היינו שמתחילה סיפר דרך כלל, ועכשיו חוזר ומבאר שמיד אחר שהעמידה לפני ה' היה פורע את ראשה וכו' (הורוויץ שם). כתר תורה הקראי: והעמיד. שנה המאמר כדי שיאמר.
אבל הספרי שם שונה: והעמיד הכהן את האשה לפני ה', מקום שמעמידה בתחלה שם מעמידה בסוף, ז"א שעמידה זו אינה עמידה ראשונה ולא היתה עומדת שם כל הזמן, אלא שבעמידה ראשונה היה נותן את המים והעפר ובעמידה שניה היה פורע את ראשה וכו'8שאלת הבבלי (ז ע"ב–ח ע"א): מעלין אותה, התם (ב"לשכת הגזית", רש"י) קיימא דמסקינן לה ומחתינן לה כדי לייגעה – אינה ענין לכאן, אע"פ שרש"י לתורה מפרשה למסוק זה, וכן רמב"ם..
התוס' (בדף יד ע"א) אומרים: אין סדר המשנה וסדר הפרשה מכוונין שהרי כך סדר הפרשה: קינא לה ונסתרה, מעלה האשה ומביא את מנחתה, הכהן מביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר, מעמיד האשה בשער נקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שׂערה, ונותן את המנחה על ידיה וביד הכהן מים המרים, ומשביע ומתנה עמה, וכותב את המגלה ומוחק ומשקה, ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ולא ידענא9כ"ה בד"ו, ד"ח: ידענו. למה שינה התנא הסדר ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה. אבל בדף יז ב (ד"ה קודם שתקבל עליה שבועה); אבל סדר סוטה אינה נשנית על הסדר, שהרי אין סדר המשנה וסדר הפרשה מכוונין כמו שפירשנו בראש הפרק, וסדר הפרשה עיקר אבל סדר המשנה אפילו למצוה בעלמא לא.
אבל מי שסובר כותב ואח"כ משביע (עי' לעיל) סובר שאין סדר הפרשה דווקא, "שאינן על הסדר", כמו שאמרו בירוש'10פ"ב יח ע"א, ועי' תוס' שם., מעין שאמרו בסדר יוה"כ11ת"כ אחרי פ"ו ב, יומא לב א וש"נ, ירוש' פ"ז מד ע"ב.: כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה12ועי' יומא ס ע"א וסנהד' מט ב..
וחכמים שסוברים משקה ואח"כ מקריב, בוודאי שסוברים שסדר הכתוב אינו דווקא13עי' ספרי ובבלי וירוש'., אלא שנתלו ב"והשקה את האשה" הקודם לו. ואמנם גם לסדרו של פילון (שם) משקה ואח"כ מקריב (שם § 60–62). כתר תורה: ודעת ר' יוסף נ"ע ("הרואה") אם אמר בתחלה והשקה הוא כדי להשלים פעולת המים, אלא אחר שהניף את המנתה ונתן חלק המזבחה השקה, כי עד שיקרא ויכתוב וימחה, המנחה בידיה וכו'.
זאת אומרת, כי הסדר שהיה נהוג בבית השני היה שונה בכמה דברים מסדר הכתוב, גם בסוטה גם ביוה"כ גם בכמה וכמה דברים אחרים14ועי' גם להלן אצל יוספוס ופילון..
יוספוס15קדמוניות ס"ג יא ו (בקיצורים).: מביא מנחתה, קומץ והשאר נאכל לכהנים. אחד הכהנים מעמיד את האשה על "השערים הפונים אל ההיכל", מסיר מטפחת ראשה; "כותב שֵם ה' במגילה", משביעה, וכשגומר להשביעה, מוחק שם ה' מן המגילה ודוחהו אל הפיאלי, לוקח עפר מן המקדש ונותן במים, ומשקה אותה.
סדר הקרבן הוא מסדר כדרכו בראש, ואין להוכיח מכאן על סדר המעשים.
אבל הסדר שאח"כ מתאים בחלקו לסדר המשנה: כותב ואח"כ משביע, מוחק ומשקה.
הוא מזכיר גם את ה"פיאלי" של חרס.
יחיד הוא בתיאור כתיבת המגילה, שהוא כותב רק את שם השם ומוחק אותו.
שלא כסדר הפרשה ולא כסדר המשנה הוא מוסר גם פרט זה: הוא מוחק לתוך המים ואחר כך נותן את העפר (אפשר שדרשו כך את הכתוב: ומחה אל מי המרים).
שם השם שנמחק מודגש בכמה מקורות שלנו: "עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים"16סוטה פ"א מ"ד וספרי פיס' יב, אם שלום וכו'.. "שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים"17תוס' שבת פי"ג ה, ירוש' שם פס"ז טו ע"ג: השם, בבלי קטז א, כיו"ב ירוש' סוטה פ"א טז סע"ד, ספרי נשא פיס' מ"ב וש"נ.; שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה18ירוש' סוטה פ"ב יח סע"א.; אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק19ספרי זוטא 237..
אבל התורה אומרת: וכתב את האלות האלה בספר ואפילו לר' יהודה שהוא "ממעט בכתב", הרי הוא כותב: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו' (פ"ב מ"ג).
אלא שנשׂרדה ברייתא אחת בירוש' סוטה, שהובאה שם בצירופים שונים, אבל עיקרה נשנתה בוודאי לענין שלנו:
בירוש' פ"ג ה"ג (יח ע"ד): נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה על כרחה (פיסקא של המשנה), למה שגרמה לשם שיימחק. כמה ימחוק (כמה תהא המגילה מחוקה כדי שישקו אותה על כרחה)20כך פירשו המפרשים. תני רבי חנין בית שמאי אומרים אחת. ובית הלל אומרים שתים. אמר רבי אילי טעמון דבית הלל כדי לכתוב יה.
אבל בפ"ב ה"ג (יח סע"א) הובאה אותה ברייתא בקשר אחר: כמה אותיות כתוב (כי"ר: כתובה) בה ויהא שלא לצורך ויהא חייב (כשיימחקו)21כך פירשו המפרשים.. תני רבי חנין וכו' א"ר חילי וכו'.
אבל המחלוקת של ב"ש וב"ה בוודאי לא נשנית לענין מערערין אותה, שא"כ ר"ע דלא כב"ה ומשנתנו דלא כב"ה וס"ז דלא כב"ה (עי" להלן). ולא כ"ש לדברי הירוש' שם (בפ"ג) בסמוך: אית ליה (לר"ע מערערין) כשהתחילה לשתות.
ובוודאי שמפ"ג הועברה הברייתא עם דברי ר' אילי לפ"ב. וגם קשה לומר, שאם כתב שתי אותיות יתירות (שאינן כלל שם!) שיהא חייב על מחיקה! ועיקרה של ברייתא זו נשנית בוודאי לעיקר המחיקה: כמה צריך הכהן למחוק, ולב"ה אינו צריך למחוק אלא שתי אותיות, "כדי לכתוב יה".
וזהו שריד של המסורת שנמסרה אצל יוספוס.
והמסורת שלו "מסיר מטפחת ראשה" מתאשרת גם ע"י השבעים גם ע"י פילון22שם § 56, 60., ונמסרה גם בספרי פיס' יא (כתובות עב א): לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן. לפי זה "פריעה" של סוטה אינה אלא גילוי שערותיה. וזו מחלוקת ישנה בכל מקום שנזכר בתורה פועל זה:
בת"כ תזריע (נגעים) פי"ב ו (מו"ק טו א): בגדיו יהיו פרומים יהיו קרועים. וראשו יהיה פרוע לגדל פרע דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר נאמר הויה בראשו ונאמר הויה בבגדים מה הויה האמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו ("שלא יצניף ראשו במצנפת").
ובספרי נשא פיס' כה (ברייתא שהועברה מדבי ר' ישמעאל לתזריע): גדל פרע שער ראשו, למה נאמר לפי שהוא אומר והצרוע וכו' וראשו יהיה פרוע, פרוע יגדל פרע, אתה אומר פרוע יגדל פרע או אינו אלא פרוע כמשמעו ("מגולה") הרי אתה דן נאמר כאן (בתזריע) פרע23כ"ה בכ"י ל. ונאמר להלן (בנשא) פרע מה פרע24כ"ה בכ"י ל. האמור להלן גידול שער ("גדל פרע שער ראשו") אף פרע25כ"ה בכ"י ל. האמור כאן גידול שער.
וכיו"ב שנוי במכילתא דמילואים, שמיני מ': ראשיכם אל תפרעו, אל תגדילו פרע. יכול אל תפרעו מן הכובע. הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן (בנזיר) פריעה26ראב"ד: פרע, וגרס כמו בכ"י ל' בספרי. מה פריעה האמורה להלן גידול שער אף פריעה האמורה כאן גידול שער.
אבל השבעים כאן ופילון27שם, ס"א, § 115. תירגמו: אל תפרעו מן הכובע.
וגם בתזריע תירגמו השבעים: ἀκάλυπτος "מגולה".
אבל המשנה שונה: וכהן אוחז כבגדיה אם נקרעו נקרעו וכו' וסותר את שערה, ואח"כ מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה (שלא יפלו בגדיה), ובס"ז 235 שנינו: יחגרנה בחבל של מגג ר' אליעזר אומר שני חגורים היה חוגרה אחד למעלה מדדיה וכו'.
וא"כ ר' אליעזר דורש גם כאן ופרע את ראש האשה – יסתור פרע ראשה (שערותיה). אבל דבי ר' עקיבא, שהם מפרשים "פרע" "בכל מקום לשון גילוי" (רש"י), דורשים כמדרש־הלכה (דבי ר"ע) שבבבלי ח ע"א: ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה (שמגלה את ראשה) גופה מנין ת"ל האשה, א"כ מה ת"ל ופרע את ראשה מלמד שהכהן סותר את שערה ("מרבה בגילויה").
פילון28De spec. leg. III 55 seq. (גרמנית II, 199 ואילך) (בקיצורים).: הבעל החושד את אשתו כותב תלונתו ועולה עם אשתו לירושלים, עומד לפני השופטים ומגלה להם את חשדו, לא כקטיגור ולא כמתאנה אלא כדורש אמת. אם דברי האיש והאשה שקולים, ילכו אל המקדש. שם יעמוד הבעל מול המזבח לפני הכהן העובד באותו יום ויגלה לו חשדו ויביא עם זה קמח שעורים כקרבן בשביל אשתו. הכהן נותן את קמח השעורים בידי האשה, מסיר את מכסה ראשה, כדי שתשָפט בראש גלוי, בלי הסימבול של בושה, שנשים כשרות רגילות בו. לא יתן לקרבנה שמן ולא לבונה; הקמח – קמח שעורים, בוודאי מפני שמאכל שעורים מאכל יָרוּד הוא, ראוי לבהמות ולאנשים אומללים, סימן לסוטה שעשתה מעשה בהמה. אחר כך – כתוב (כלומר: בתורה) עוד – יקח הכהן כלי חרש, נותן בו מים טהורים, ששאב אותם ממעיין29גם להלן ב־§ 59 הוא אומר שמשה צוה לקחת "מים טהורים חיים", וכתרג' השבעים, ὑδὼρ καθαρὸν ζῶν., ונותן בו עפר מקרקע המקדש. אחר כך תעמוד האשה גלוית־ראש וקמח השעורים בידיה, כאמור. והכהן יעמוד כנגדה וכלי־החרס שבו המים בידו, ויאמר לה: "אם לא שטית" וכו'. כל־זה יכתוב על מגילה, ימחוק אותה במים אשר בכלי וישקה אותה. והיא שותה והולכת.
הסדר של פילון הוא כסדר התורה (והוא אומר כאן בפירוש שהוא מוסר את הכתוב!): משביע ואח"כ כותב. אבל את הקרבת המנחה לא הזכיר לפני ההשקאה.
גם הוא אפוא סובר: משקה ואח"כ מקריב, שלא כסדר התורה.
גם פילון מזכיר אפוא, כמו המשנה (פ"א ג–ד), את הדיון הראשון בב"ד הגדול, ואמנם דבר זה מתאשר גם ממקום אחר, מעדיות פ"ה מ"ו30ועי' בברייתא שביומא א ב.: והשקוה שמעיה ואבטליון. ובברייתא שבירוש' סוטה, יח ע"ב: כורכמית ששתת ושנת ושילשה לפני שמעיה ואבטליון. סדר זה היה נהוג אפוא לפחות מזמנו של שמעיה ואבטליון.
"מים חיים", כשבעים ופילון – גם לר' ישמעאל (בבלי טו ב): אי מה להלן (במצורע) מים חיים אף כאן מים חיים, לר' ישמעאל הכי נמי דאמר ר' יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וכו'31= ירוש' פ"ב יז סע"ד..
לפי המשנה (פ"ב מ"ב), אונקלוס ויונתן, לוקח מים "מן הכיור", וכן דרשו בספרי פיס' י: מים קדושים אין קדושים אלא שקידשו בכלי ואלו הם אלו מי כיור.
ה"פיילי", שנזכרה אצל יוספוס, נמסרה גם במשנה (שם). אבל בתוס' פ"ג ד – דפו' וכי"ו (בבלי ט ע"א): לפיכך כהן משקה אותה מים המרים במקדה של חרס. וכן בברייתא שבבבלי לב ב: ובמה היא שותה במקידה של חרש. ובירוש' (פ"ב שם): אית תניי תני בכלי חרש לא במקידה, אית תניי תני אפילו במקידה.
ואף במצורע שנינו (נגעים פי"ד מ"א): היה מביא פיילי של חרש חדשה, ושנינו בת"כ מצורע פ"א ד: כלי יכול אחד מן הכלים ת"ל חרס אי חרס יכול מקידה, ת"ל כלי הא כיצד זו פיילי של חרס.
"השערים הפונים אל ההיכל", שאצל יוספוס, הם "שערי ניקנור" שבמשנה.
טעמו של פילון, שמנחת סוטה היא מן השעורים כשם שמעשיה מעשה בהמה – הוא הוא טעמו של "רבן גמליאל" (פ"ב מ"א), שמפורש יותר בספרי פיס' ח (בבלי טו א–ב): אמר רבן גמליאל הַניחו לי סופרים, ואומרה כמין חוֹמר32כ"דורשי חמורות", דורשי הסימבוליסטיקה של הכתוב, עי' באכר Exeg. Terminologie, עמ' 61. אבל נראה הוא כשם שמעשיה וכו': "אבל נראה הוא" מלמד שישנם כאן דברים של שיטה, שה"סופרים" התנגדו לה, והוא רמז מפורש לדברי פילון ושיטתו בכלל (אם ר"ג זה הוא ר"ג דיבנה, עי' להלן).
מי המרים היו נוהגים עד קרוב לחורבן הבית שהרי בימי שמעיה ואבטלין (עי' לעיל) נהגו, ועוד הילני המלכה "עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה" (יומא פ"ג מ"י), והיא "היתה קבועה בכותלו של היכל, היא נראית מבאולם הימנה רואה וכותב לא חסר ולא יתר" (תוס' סוטה פ"ב א). אבל "משרבו המנאפים פסקו המים המרים"33פ"ט מ"ט ותוס' פי"ד ב וט', עי' להלן.; ז"א בסוף ימי המלחמה.
צריכים להזכיר כאן עוד השקאה אחת הדומה להשקאת־הסוטה.
בתוס' ע"ז ספ"ג (ספ"ד)34בבלי מג ב–מד א וירוש' שם.: אמר להם ר' יוסי הרי הוא אומר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש [ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר] אמרו לו משם ראיה ויזר על פני המים וישק את בני ישראל שביקש לבודקן כדרך שבודקין את הסוטות.
ב. משנת סוטה
עיקרה של משנת סוטה "הראשונה", הישנה, מתחיל – בפ"א מ"ב: כיצד מקנא לה וכו', ובפירוש "כדי טומאה" נחלקו ר"א ור' יהושע וכמה תנאים אחרים בתוס' וספרי, בבלי וירוש'. המשנה הישנה פוסקת כאן, וחוזרת ומתחילה במ"ד35כדרך שמאיימין על עדי נפשות, רמז לסנהד' פ"ד מ"ח, שהיא משנה ישנה בוודאי, ועי' שם פ"ה מ"ב: מעשה ובדק בן זכאי וכו'., ונמשכת והולכת מן מ"ד עד מ"ו ועד בכלל, ואח"כ מן פ"ב מ"א עד פ"ב מ"ג (אינו כותב ואמרה האשה אמן אמן) ושוב – מן פ"ג מ"א עד מ"ד רישא (והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה, כמו בסנהד' פ"ט מ"ו), ושוב – מן פ"ז מ"א עד פ"ט מט"ו (על הפרטים להלן).
המשנה הראשונה סידרה סדר סוטה ושנתה דרך אגב, כדרך המשניות הראשונות, את הדברים הנאמרים בכל לשון, כפרשת סוטה, ואלה שנאמרים בלשון הקודש, ופירשה וסידרה את סדר מעשה כל אחד ואחד, וביניהן "פרשת המלך", פ"ז מ"ח.
וב"פרשת המלך" שנתה בה: אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי וכו' אמרו לו אל תירא אגריפס, אָחינו אתה וכו' – מעשה זה היה בימי אגריפס השני, בשנת 62/63 לספירה, ולא בימי הראשון (כדעת הופמן); כי בתוס' (פ"ז טו) שנינו: בו ביום ראה ר' טרפון חיגר עומד ומריע בחצוצרות וכו', [באותה שעה]36בבלי שם. נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לו לאגריפס, וזה מוכיח שהמעשה היה בימי אגריפס השני, מפני שר' טרפון חי בסוף זמן הבית ואחריו. ועוד, שבימי אגריפס הראשון לא היתה שום התנגשות עם המלך, שאליה רומזת התוס' (באותה שעה נתחייבו וכו') ושנמסרה בדברים ברורים ע"י ר' חנינה בן גמליאל37ירוש' שם כב ע"א.: הרבה חללים נפלו באותו יום38עי' ביכלר, Priester, 11–14..
המשנה נשנית אפוא בסוף ימי הבית, או סמוך לחורבנו.
וכך אנו מוצאים רמזים לסידור קדום בפ"ח ופ"ט.
בפ"ט מ"ט שנינו: משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה, משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישא, בן פרישא היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן. משרבו המנאפים פסקו המים המרים – (ו)רבן39כנו' כ"י ק' וב' ולירמא וקטע אנט' 267, וכ"ה במה"ג נשא כ"י. יוחנן בן זכאי הפסיקן – שנאמר40זו ראיה ל"פסקו", וכך יוצא מן הברייתא שבבבלי מז ב, ספרי נשא פיס' כא. לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'.
והנה וודאי כי הפיסקא "רבן יוחנן בן זכאי הפסיקן", פיסקא שמפסיקה באמצע, ואינה לא בברייתא הנזכרת ולא בתוס' – אינה מעיקר המשנה הישנה, אלא הוספת תנאים מתוך "משנה" מאוחרת.
ולא עוד אלא ששנינו בתוס' פי"ד א: רבן יוחנן בן זכאי אומר משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק, ועכשיו בגלוי הן רוצחין. משרבו המנאפין פסקו מי מרים לפי שאין מי מרים באים אלא על הספק, עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי. וממנו בוודאי כל השורה של "משרבו", עד ה"ט ועד בכלל, מפני שכולן דברי בן־הדור בולטים מהם41ולסוף ה"ט: משרבו מקבלי צדקה מן הגוים התחילו הגוים להתרבות וישר' להתמעט ואין נוח בעולם לישר' – מתאימים דבריו בברייתא (כ"ב י ע"ב): אמר להן ריב"ז לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת וכו' נראין דברי (רבי) נחוניה וכו'..
ובתוס' שם ה"ט: משרבו נטויות גרון ומסקרות עינים רבו המים המאררים אלא שפסקו, ומכיון שכל השורה מדברי ריב"ז היא (עי' לעיל), – א"כ "פסקו" בימיו.
כאן שנויה אפוא מ"ט שלנו (רישא) הסתמית – בשם רבן יוחנן (ומכאן יצא לו למוסיף במשנתנו: ריב"ז הפסיקן!), וזו מתאימה באמת לריב"ז ולזמנו. אבל כשם שלא הוא הפסיק עגלה ערופה – ובזמנו של המעשה שביומא פ"ב מ"ב ותוס' שם פ"א יב בוודאי שהיתה נוהגת עוד, שהרי ר' צדוק אומר: בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה וכו', ואי־אפשר היה לדברים אלה שיאָמרו, אלא בשעה שבכלל נהגה עגלה ערופה –, כך לא הוא הפסיק את המים המרים (בימי שמעיה ואבטליון ועקביה בן מהללאל42עדיות פ"ה מ"ו., ובימי הילני המלכה43יומא פ"ג מ"י. נהגו ונהגו), אלא שבימיו "נפסקו" מאליהם44המשנה והתוס' מבדילים בין "בטלה" ו"פסקו", כלומר מאליהם כפו במי"ב: ופסקו אנשי אמנה., בתעלוליה וזנוניה של משפחת הורדוס ובניו וזרעם, ובמעשה הזנות של המשפחות ה"מיוחסות" (של כהנים)45עי' ביכלר, Priester, 76 ואילך..
אבל מסורת־תנאים מאוחרת מסרה, שהוא הפסיקן, ומסורת זו – הכניס אותה אחד התנאים כמאמר מוסגר במשנה הישנה. וכשהוא לעצמו אמנם הדבר אפשר, שהרי הוא היה אב־בית־דינו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן הנשיא (מ"ת 176), ואפילו הכהנים הגדולים הצדוקים היו נשמעים להוראותיו46תוס' פרה פ"ג ח. ולא כל שכן כהנים פרושים47עי' תוס' אהלות פט"ז ז, פרה פ"ד ז, פ"י ב., והוא היה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו48פסח' כו א, ירוש' ע"ז פ"ג מג סע"ב., ובוודאי שהשפעתו על סידור־העבודה במקדש היתה גדולה.
אבל כמו שאמרתי "פסקו". כפשוטן של דברים פירושו שנפסקו מאליהם, שפסק כוחן, פסקו לקנאות ופסקו להביא את נשותיהם אל הכהן.
יש לנו אפוא כאן, בפ"ט מ"ט, משנה סתמית של ריב"ז.
ושרידי משנה סתמית שניה של ריב"ז נשׂרדה לנו בפ"ח מ"ה: ויספו השוטרים לדבר אל העם [ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו]49כ"ה בד"ר וירוש' וכי"י. רע"א הירא ורך הלבב כמשמעו וכו'. ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו (מי האיש אשר בנה, אשר נטע, אשר ארס) שיחזור בגללן.
הדברים האחרונים אינם, כפשוטו של דבר, מדברי ר' יוסי הגלילי50אע"פ שכן פירשם הירוש': שלא לפרסם את החטאים וכו'., שאינם בתוס' פ"ז כב (ודברי ריה"ג קודמים לר"ע!) אלא דברי סתם המשנה הקדומה, שהשתמשה בלשון הכתוב בלבד (ז"א "כמשמעו"), ואלה הם דברי ריב"ז (מ"ת 120)51בספרי פיס' קצב הוא הוספה משובשת ואינו בכי"ר.: ר' יוחנן בן זכאי אומר בא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות מפני הירא ורך הלבב כשיהא חוזר יאמרו שמא בית בנה שמא כרם נטע שמא אשה ארש וכולן היו צריכין להביא עדים חוץ מן הירא ורך הלבב ("כמשמעו") שעידיו עמו52ירוש' פ"ט כג ע"א..
אלא שאחרי שנוספו במשנת תלמידי ר"ע דברי ר"ע וריה"ג כפירוש "הירא", נשארו סוף דברי הסתם הקדום כסוף דברי ריה"ג (אחריהם נוספו עוד דברי ר' יוסי ההולך בשיטת ריה"ג), אבל באמת הם דברי המשנה הסתמית הישנה53ועי' מ"ת שם ומש"כ שם!.
בספרי שופטים פיס' קצז: מי האיש הירא ורך הלבב, שיש עבירה בידו בסתר. ילך וישוב לביתו54כ"ז ליתא בקטע א"פ 63 d. רע"א הירא ורך הלבב כמשמעו ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. במה"ג: הי' ורך הל' כמשמעו שאינו יכול וכו' חרב שלופה דברי ר' עקיבא ר' יוסי הגלילי וכו'. ובכ"י מוצרי (שהשתמש כאן במכילתא כשל מה"ג): ר"ע אומר שאינו וכו'. א"כ "כמשמעו" הוא דברי סתם ת"ק!
ומשנה שלישית – פ"ב מ"א (עי' להלן!).
ומכיון שוודאי הדבר שריב"ז סידר הלכות, ומהן בודאי הלכות "כלים", שהרי שורת ההלכות של כלים פי"ז מט"ז מסיימת בסיום זה: ועל כולם אמר ריב"ז אוי לי אם אומַר וכו', סיום שהוא מתאים רק למי ששנה הלכות אלו, מעין "ועל כולן אמר ר' יהושע דבר חדש חדשו הסופרים ואין לי מה להשיב" שבטבול יום פ"ד מ"ו (כלים פי"ג מ"ז); ולו מתאים גם "וזה תנורו של בן דינאי", שבכלים פ"ה מ"ט. ובכלים פ"ב מ"ב נמסרה הלכה אחת בפירוש בשמו: ריב"ז אמר – מכיון שכך קרוב מאד שעיקרה של משנת סוטה פ"ח–פ"ט משנת ריב"ז הוא.
הסידור העיקרי ברור כאן בפ"ט: אגב "בטלה" שבמ"ט סודרו כאן כמה דברים ש"נתבטלו", או ש"בטלו": האשכולות, המעוררין, השיר, אורים ותומים, השמיר (מי"ב); זיו החכמה, כבוד התורה, זיו הכהונה, ובאחרונה: ענוה.
ואגב "משחרב ביהמ"ק בטל השמיר וכו' " – נסדרו בסידור האחרון, מתוך מקור אחר (עי' להלן) דברי רשב"ג ור' יוסי (מי"ב סיפא) ודברים ש"גזרו" בסיבת הצרות שבאו על ישראל (מי"ד).
ואמנם סדר התוספתא (פי"ג–פט"ו) שונה לגמרי: משחרב בית הראשון בטלה מלכות בית דוד ובטלו אורים ותומים וכו' (פי"ג ב, בבלי מח ב) – יוחנן כ"ג (פי"ג ט–י) – משרבו הרצחנין – משרבו המנאפין (פי"ד א–ב) – משחרב ביהמ"ק בטל השמיר (פט"ו א) – רשב"ג אומר משום ר' יהושע וכו' ר' יוסי אומר וכו' (פט"ו ב) רשב"א אומר וכו' (שם) – משמת ר' אליעזר וכו' ר' יהושע וכו' ר' עקיבא וכו' ר' אלעזר בן עזריה וכו' בן עזאי וכו' בן זומא וכו' ר' חנינא בן דוסא וכו' אבא יוסי בן קוטנית וכו' רשביג וכו' משמת רבי הוכפלו צרות (שם ג–ה), רשב"ג אומר אין כל צרה שהיא באה על הציבור שאין ב"ד מבטלין שמחה כנגדה (שם ו), משבטלה סנדרי בטל שיר וכו' (שם ז). בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים אילו הן עטרות חתנים וכו' (שם ח–ט, הקבלה לכל משנה י"ד).
התוס' שונה אפוא לפני "משרבו הרצחנין": "אורים ותומים", "יוחנן כ"ג".
אבל הסדר בתוס' יש לו יסוד אחר לגמרי: אגב פרק עגלה ערופה (פ"ט בתוס') שנו (בפ"י): בזמן שהצדיק בא לעולם טובה באה לעולם וכו' כשנפטר רעה באה לעולם וכו' (עם דוגמאות); כל זמן שהיתה מרים קיימת וכו' (פי"א א–ה)55אגב המדרש: וכי אין אנו יודעין שהרמה עידו וכו' (ה"ה) – באו הי"א–יז: כיוצא בו אתה אומר וכו', וכל פרק יב א–ד (ו"אליהו" נזכר כאן בה"ב), ואח"כ בה"ה: עד שנגגז אליהו וכו'.; עד שנגנז אליהו היתה רוח הקודש מרובה בישראל וכו', כל זמן שהיה אלישע קיים לא היו גדודי ארם וכו' (ה–ו). ואח"כ (פי"ג): משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד וכו' (א), משחרב בית הראשון בטלה מלכות בית דוד וכו' ואעפ"כ היו משמיעין להן בבת קול (ב), מעשה שנכנסו חכמים וכו' שוב פעם וכו' (ג–ד), יוחנן כהן גדול שמע מבית קדש הקדשים וכו' (ה), שמעון הצדיק שמע וכו' (ו–ח), מעוררין אילו הלוים וכו' (ט–י).
"בטלו אורים ותומים – יוחנן כ"ג", שייך אפוא בתוס' לשורה אחרת שנסדרה באיזו משנה אצל משנת עגלה ערופה (והיא הזכירה, כבתוס', את יוחנן במשנה שלפניה).
ואח"כ מסדרת התוס' (בפי"ד) ממשנת ריב"ז: משרבו הרצחנים וכו', ואח"כ (בפט"ו): משחרב ביהמ"ק בטל שמיר וכו' (כנראה ממקור אחר).
בעיקר משנת סוטה לא היה שנוי איפוא אלא:
משרבו הרצחנין – המנאפין – משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה – משמת ר"ג [הזקן]56"הזקן" נוסף ע"י תנאים מאוחרים מרבן גמליאל דיבנה. – משמת ישמעאל בן פיאבי.
כי מי"ד היא מדברי רשב"ג, שמנה את השמחות והתכשיטים שביטלו ב"ד על כל צרה שבאה (תוס' שם), וא"כ היא לקוחה ממקור אחר, ודברי "רבותינו" לקוחים ישר מן התוס'.
וכשם שהוסיפו אלה שהיו אחרי רבי "משמת רבי וכו' "57הרמב"ם בפירושו., כך הוסיפו גם תלמידי ריב"ז במשנתו: משמת ריב"ז, ומנוהו ראשונה מפני כבוד רבם, אבל במשנתו של ריב"ז לא נזכרו אלא ר"ג [הזקן] וישמעאל הכהן; כי המשנה בעיקרה היא משנת ריב"ז.
ובמשנת ר' אליעזר (הו' ענעלאו, 333) מצאתי: רבן יוחנן בן זכאי אומ' כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה – מה שנמסר במשנה פ"ב מ"א (ובספרי) בשם "רבן גמליאל". ואם כך הוא הדבר וודאי שר"ג זה הוא הזקן, וכ"ה בפס"ז58עי' לעיל אצל פילון ולהלן בהוספות., ואפשר מאד שכך מצא בעל משנת ר"א באחד המקורות. ואפשר שריב"ז הביאה במשנתו בשם ר"ג. ואנו מוצאים בתוס' ב"ק פ"ז ג: חמשה דברים היה ריב"ז אומרן כמין חומר.
פרק ח' ופרק ט' עיקרם אפוא ממשנת ריב"ז.
שניהם מתחילים באותה הסכימה: משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר שנאמר והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן, זה כהן משוח מלחמה, ודבר אל העם בלה"ק, ואמר אליהם וכו' (פ"ח). "שנאמר" זה אינו ראיה על "בלה"ק", אלא קישור־דברים המקשר את המדרש עם המשנה.
וכיו"ב בפ"ט: עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, <שלשה> מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו' (עי' להלן).
גם כאן "שנאמר" אינו אלא הקישור המקשר את המדרש עם המשנה: "בא להתחיל מתחילת הפרשה"59ירוש' שם כג סע"ב..
וכיו"ב בסנהד' פי"א מ"ב: זקן ממרא ע"פ ב"ד (שנמנה במ"א בין הנחנקין) שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ג' בתי דיגין היו שם וכו', ושם פ"י מ"ד: אנשי עיר הנדחת (אין להם חלק לעוה"ב)60ליתא בירוש' ובהו' לו ובהרבה כי"י, ויש שחסר בהם גם "שנאמר". שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם הא61כנו' הירוש' וכי"י, כיו"ב במע"ש פ"ה מי"א ומי"ב! אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר וכו'.
והמדרשים עצמם. הקצרים ופשוטים – רוח הזמן של סוף ימי הבית מדברת בהם: אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצחות חרבות, אל תיראו מפני הגפת תריסים ושיפת62כ"ה בכ"י ק' (ומוגה כלפנינו), בשני כי"י קמברידג' ובקטע א"פ ובליקוט ת"ת כ"י א"פ, ובערוך ע' קלגס, וכ"ה במדר"י בשלח פ"ב, הורוויץ 95. הקלגסין63caligas, הסנדל המסומר של הרומאים, שבת ס ע"א, ובירוש' שם: שהיו שומעין קולו, ועי' יוספוס מלחמות ס"ו א ח., אל תחפזו מקול קרנות, אל תערצו מפני קול צווחות (מ"א), – הציור הזה לקוח ישר מן המלחמה, ב"פולמוס של אספסיינוס", ומפורש בברייתא64ספרי שופטים פיס' קצב כ"י ר', בבלי מב ב.: כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושין מגיפין ומריעין צווחין ורומסין65="שיפת הקלגסין", ולא כרש"י..
כמה מן המדרשים שבפ"ח נמצאים בספרי שופטים פיס' קצב–קצח, אבל הם לקוחים בוודאי מן המשנה (על "אחד הנוטע כרם וכו' " חולק ראב"י, ספרי פיס' קצה ותוס' פ"ז יח).
גם המדרש של פ"ט (מ"א, מ"ה–מ"ו), מתאים בכמה דברים לספרי שופטים פיס' רה–רי, אבל עתיק הוא מן הספרי, והספרי השתמש בו. ודבר זה יוצא ברור מפיס' ר"ז: אל נחל איתן כמשמעו ואע"פ שאין איתן כשר עורפים אותה בקופיץ וכו' – כלל כאן דרשת כל הכתוב, ואח"כ הוא דורש: וערפו שם נאמר כאן עריפה וכו'. מה עריפה האמורה להלן (בעגלה ערופה!)66והמדרש לקוח ממדר"י פסחא פי"ח 71. עורפ' בקופיץ וכו' אף עריפה האמורה כאן (בפטר חמור) וכו'. ואח"כ: בנחל אעפ"י שאינו איתן, אע"פ שכבר כלל לעיל גם דרשה זו; אלא שהראשון לקוח מן המשנה.
שני פרקים אלה משונים בהתחלתם מאלה שנשנו בפ"ז מ"ג–מ"ח, שכולם מתחילים ב"כיצד", מה שאין כן כאן67כמו שהעירו כבר התוס', מב א.. ושונים גם בזה68עי' תוס' שם., שכאן "משוח מלחמה" סדור לפני "עגלה ערופה", מה שאין כן בפ"ז מ"ב.
מכאן יוצא אפוא, שמי ששנה פ"ח–פ"ט, לא שנה פ"ז בצורתו זו: תרי תנאי.
ואמנם בתוס' (פ"ח) נתפרשו "ברכות וקללות" – בין פ"ח לפ"ט; ז"א שגם בסדר שלה קדם "משוח מלחמה", אלא שאחריו נסדרו "ברכות וקללות", שלא כסדר המשנה בפ"ז.
יש לנו אפוא כאן שני קבצים מקבילים של שני תנאים מזמן הבית, או סמוך לחורבנו.
אלא שכמו שרמזתי כבר לא נמסרו לנו הפרקים של המשנה הראשונה בכל צורתם, אלא כבר עובדו ע"י תנאים אחרונים ונוספו בהם כמה וכמה הוספות.
בפ"א: מ"א (עי' להלן), מ"ג (עי' להלן), במ"ה: ר' יהודה אומר וכו'; מ"ז–מ"ט היא משנת ר"מ (עי' להלן).
בפ"ב: במ"א "רבן גמליאל אומר" וכו' (אם לא שר"ג זה הוא הזקן, מה שאפשר ואפשר במשנה ישנה69וכך הוא הדבר גם בפיאה פ"ב מ"ו., וא"כ אפשר שפילון שמע מדרש זה בירושלים); במ"ב: ר' יהודה אומר וכו'; במ"ג: ר' יוסי אומר וכו', וכן מ"ד–מ"ו.
בפ"ג: במ"ב "ריש אומר" וכו' (על מ"ג עי' להלן); במ"ד "מכאן אומר בן עזאי" וכו' עד סוף הפרק.
וכל פ"ד–פ"ו נוספו מתוך משנה אחרת (עי' להלן). ובמשנה של התוס' (פ"ב א) היתה שנויה (בפ"ב מ"ג) גם ההשבעה: יוצא (מן האולם) ועומד בצד סוטה וקורא ודורש ומדקדק בכל דקדוקי פרשה ומשמיע בכל לשון ששומעת שתהא יודעת במה היתה שותה ועל מה היתה שותה במה היתה טומאתה ועל מה היתה טומאתה ויאמר לה משביע אני עליך וכו' (ברייתא דומה לזו שהובאה בבבלי לב ב).
וכשגמר התנא הזה כל סדר סוטה, שנה ע"כ (בפ"ז): אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו'.
בפ"ז נוסף במ"ג: וענית ואמרת וכו' אף כאן בלה"ק70= ספרי תבוא פיס' שא., ובמ"ד: וענתה ואמרה וכו' עד שתאמר בלשון הזה; בשניהם – נוספה בעריכה אחרונה מצד אחד הראיות מן הכתוב שהן בלה"ק, ומצד שני נתקצרו בהם כל סדר ביכורים וסדר חליצה, שנשנו כבר במקום אחר.
כי "מקרא בכורים כיצד", "חליצה כיצד", אין פירושו "מניין" (רש"י), אלא ככל "כיצד" שבפרק זה (מ"ה–מ"ח), – כיצד סדר הבאת ביכורים, כיצד סדר חליצה, והמשנה הישנה לא הביאה כל ראיה ללשון הקודש, כשם שלא הביאה ראיה לזה באחרים; אלא שסדר ביכורים וסדר חליצה נתקצרו כאן ולא נתפרשו, מפני שרבי שנה כבר משניות אלו בבכורים פ"ג וביבמות פי"ב מ"ו71בריל, מבוא המשנה, ח"ב 101, ואחריו רוונטהל, Über den Zusammenhang, 107..
בכורים פ"ג: כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו וכו'; יבמות שם: מצות חליצה [כיצד] בא הוא ויבמתו לב"ד וכו' ובלשון הקדש היו אומרים וכו' עד כאן היו מקרין וכשהקרא רבי הורקנוס (אביו של ר' אליעזר) תחת האלה בכפר עיטם וגמר כל הפרשה הוחזקו להיות גומרים כל הפרשה וכו' (עד "בתלמידים").
ואחרי שהשמיט רבי את כל סדר בכורים וסדר חליצה הוסיף מתוך מדרשי־הלכה מאוחרים (ספרי ומכילתא דברים) את הראיה מן הכתוב, אבל אלה אינם תשובה על "כיצד" זה.
ואלה שנחשבו במ"א לא נתפרשו כלל: פרשת סוטה נתפרשה בפ"א־פ"ג; וידוי מעשר – במע"ש פ"ה מ"י־מי"ג; ק"ש ותפלה ובהמ"ז – בברכות;; שבועת העדות ושבועת הפקדון – בשבועות פ"ד מ"ג ופ"ה מ"ב: שבועת העדות כיצד וכו', שבועת הפקדון כיצד וכו'. והתוס', סוטה פ"ז א–ב מוסיפה גם "שבועת הדיינין", שבועות פ"ו, ומפרשת אותה: שבועת הדיינין כיצד וכו'72בבלי שבועות לח ב–לט א..
וכיוצא בקיצורים כאלה אצל "כיצד" גם בסוכה פ"ד מ"ד: מצות לולב73=מצות לולב בכלל, ולא ביו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת, כפי' רש"י. כיצד, ושם מ"ח: סוכה שבעה כיצד, גמר מלאכול וכו', – שנתקצרו ולא נתפרשו כאן, מפני שכבר נסדרו בפרקים הראשונים של סוכה ממקור אחר.
על ידי־כך נבין יותר סדר המשנה בפ"ט מ"ט ואילך, שישנן בה כמה הוספות מאוחרות הלקוחית מן התוס', וכמה הוספות של המשנה האחרונה:
משנת סוטה מסיימת:
(9) משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה וכו' (סיום לפ"ט מ"ו, עי' להלן), משרבו המנאפים פסקו וכו' (לפ"א–פ"ג!); ואחריו (שם): משמת יוסי בן יועזר וכו' בטלו האשכולות וכו' (אגב "בטלה", וכן כל השורה!).
(10) יוחנן כ"ג העביר הודיית המעשר אף הוא ביטל וכו' (שנשנית במקומה במע"ש פ"ה מ"ט; כאן בסוטה נזכר "וידוי מעשר" **בפ"ז מ"א**, אבל פ"ז אינו מאותו המקור של פ"ט, עי' להלן).
(11) משבטלה סנהדרין (בחורבן בית שני) בטל השיר וכו'.
(12) משמתו נביאים ראשונים בטלו אורים ותומים (שלכל הפירושים שבבבלי, מח ב, אין סדר המשנה כסדר הזמנים) משחרב ביהמ"ק בטל השמיר וכו'; רשב"ג אומר משום ר' יהושע מיום שחרב ביהמ"ק אין יום וכו', ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות.
(13) מי"ג אינה בכ"י ק' ואנט' 267, והיא בוודאי הוספה מאוחרת מן התוס', שכן הובאה בבבלי מט א ובירוש' שם בשם ברייתא: תניא, תני, ובירוש' גם הסיפא: וחכ"א הזנות וכו', ועיקרה בתוס' פט"ו ב.
(14) בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו' בפולמוס של קיטוס74כנו' כי"י, עי' רטנר ס"ע פ"ל, והוא לוסיוס קויטוס שר הצבא שבמרד טריינוס. גזרו על עטרות כלות וכו' בפולמוס האחרון (ביתר) גזרו שלא תצא הכלה באפיריון בתוך העיר ורבותינו (רבי ובית דינו) התירו שתצא וכו' (תוס' פט"ו טו – דפו' וכי"ו).
(15) מט"ו, משמת ר"מ וכו' עד "קטונתן של חסידים", אינה בכ"י אנט' ולקוחה מן התוס', וכן הובאה מן התוס' בירוש' כד ע"ג (אחרי מי"ד); בירוש' והו' לו וכ"י ק' וא"פ 62 d הסדר "משמת ר"מ" וכו' – אחרי "משמת רבי" וכו'75משמת ר' יהושע וכו' " עד "מן החכמים", אינו גם בבבלי וכ"י מ' ועוד; ומן "ר' פנחס בן יאיר אומר וכו' ", אינו גם בד"ר ובכמה כי"י, והרמב"ם בפירושו מעתיקו כ"ברייתא"., משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה משמת רבן גמליאל הזקן (שוב שלא בסדר הזמנים) בטל כבוד התורה וכו' משמת ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הבהונה, משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.
בפ"ח ובפ"ט נוספו:
בפ"ח. במ"ג: ר' יהודה אומר וכו' ר' אלעזר אומר וכו', במ"ה: ר"ע אומר וכו' ריה"ג אומר וכו' מן העבירות שבידו, ר' יוסי אומר וכו', במ"ז: אמר ר' יהודה בד"א וכו'.
בפ"ט. במ"א: ר' יהודה אומר וכו' (וכן "שלשה" שבדברי ת"ק, עי' להלן), במ"ב: נמצא מכוון וכו' דברי ר"א ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה ("בואו ונמדוד" וכו' של ר' צדוק. חולק על זה בוודאי), וכל מ"ג–מ"ד ומ"ח (על מ"ט–מט"ו, עי' לעיל).
אלה השׂרידים של המשניות ה"ראשונות" שבפ"א–פ"ג, פ"ז, פ"ח–פ"ט.
אשר למשנת סוטה בסידורה האחרון.
הנה פרק ו' כולו שייך באמת, כמו שהעירו כבר התוס'76בדף לא ע"א ד"ה מי שקינא. לפ"א, אחרי מ"א, וכך היה שנוי באמת עיקרו של פרק זה (מ"א ומ"ג) במשנת התוספתא שסידרה אחרי התוס' לפ"א מ"א (תוס' פ"א א) – את התוס' לפ"ו מ"ג (תוס' שם ב): איזו היא עדות ראשונה וכו'. וכן מובאה בספרי שופטים פיס' קפח: מכאן אמרו המקנא וכו' שהיה בדין וכו'!
ומ"ד של פ"ו שנויה בתוס' (פ"ה ח) – אחרי פ"ד (עי' שם), ואח"כ תוס' – לפ"ה מ"ב וכו' (פ"ה יג–פ־ו א–ג).
הסידור שלנו אינו אפוא מעור אחד, אלא שנשתקעו בו משניות של תנאים שונים, וע"י כך נפסק הסדר בכמה מקומות.
פרק א.
מ"ג: ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך וכו', – היא משנה "אחרונה", שנסדרה כאן ב"משנה הראשונה" של סוטה, ומי ששנה משנה זו, הוא ששנה בפ"ד מ"ב: ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני [לך]77בפ"ד מ"ב בכל הנוסחאות (חוץ מן הבבלי, ועל פיו הגיהו במשניות דפוסים אחרונים): טמאה אני לך, ולבעלה היא אומרת כך. וכו' (עי' שם), והוא ששנה בפ"ג מ"ו: ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך וכו'.
וכבר אמרו בירוש' כאן (פ"א טז ע"ד): מתני'* לא78ליתא בתוס' הרא"ש, ברית יעקב צו א, ועי' תוס' שאנץ ו ע"א. כמשנה הראשונה [ולא כמשנה אחרונה] דתנינן תמן79בנדרים סוף פי"א, וכוליה פירקין ר' יוסי הוא, בבלי שם פב א. בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים ("חזרו לומר וכו' האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה" ולא תצא). אמר ר' אבין ואפילו תאמר כמשנה אחרונה מכל מקום יש רגלים לדבר (שהרי קינא לה ונסתרה)80ועי' תוס' ותוס' שאנץ ו ע"א.. והנה הבבלי (נדרים צא א) מפרש משנת נדרים כאשת כהן שנאנסה (שלא כירוש' שם). אבל כפשוטה של משנתנו "האומרת טמאה אני לך" של נדרים שנויה אחרי שפסקו המים המרים ובלא קינוי וסתירה, ככל העובדות שבגמרא בסוף נדרים (ועי' ירוש')81ועי' שאילתות סי' קכא..
מ"ז: במדה שאדם מודד וכו', עד סוף הפרק – בתוס' שנוי כל ענין זה (בתוס' פ"ג א ואילך) בין פ"ג ופ"ד של משנתנו והיא משנת ר' מאיר: היה ר' מאיר אומר מנין שבמדה שאדם מודד וכו'.
פרק ב.
מ"ה: אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה, ושומרת יבם וכנוסה – סתם כר' עקיבא, "דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין", בבלי יח ב וירזש' פ"ב יח ע"ב: מאן תנא שומרת יבם ר"ע דר"ע אמר יש ממזר ביבמה וכו'82ר"מ בשמו, תוס' יבמות פי"א ו–ח, בבלי צב א; ר' סימאי ור' ישבב, קידושין סח א וש"נ.. ואע"פ שר"מ חולק ומוסיף במשנה זו, אפשר שכולה ממשנת ר"מ היא, והיא חולקת על סתם משנת יבמות, פ"ד מי"ג בשם ר"ע ("מחייבי לאוין דשאר" בשר).
המשנה שנויה גם בספרי נשא פיס' טו, אבל "הכל שוין וכו' שאין מתנה וכו' לא היה מתנה עמה", אין בספרי. וזו משנה מאוחרת של תלמידי ר"מ.
פרק ג.
מ"ג: עד שלא נמחקה מגילה אמרה איני שותה מגילהה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן וכו', נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין ומנחתה מתפזרת על הדשן – סתם כרבנן דר' שמעון, במ"ב, שהיה משקה ואח"כ מקריב את מנחתה, ש"ר"ש אומר כותב ומקריב ומוחק ומשקה"83ירוש' כאן יח ע"ד..
מ"ד: אינה מספקת84בתנחומא נשא א: לא היתה מספקת לשתות. לשתות עד שפניה מוריקות וכו'. ירוש' שם (יח ע"ד): אנן תנינן אינה מספקת לשתות. אית תניי תני לא היתה זזה משם. מאן דאמר אינה מספקת לשתות רבי שמעון (האומר מקריב ואח"כ משקה). מאן דאמר לא היתה זזה משם רבנן. וכיו"ב בבבלי (כ ע"ב): אינה מספקת לשתות וכו'. מני ר' שמעון היא דאמר מקריב את מנתתה ואח"כ משקה. דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא וכו'. אימא סיפא יש לה זכות היתה תולה לה אתאן לרבנן, דאי ר"ש האמר (מ"ה) אין זכות תולה במים המרים. אמר רב חסדא הא מני ר"ע היא דאמר מקריב את מנחתה ואח"כ משקה (עי' לעיל) ובזכות סבר לה כרבנן85ר"ע סובר בספרי פיס' כא כרבי במשנתו: שסופה וכו', ועי' שם פיס' ח..
בספרי סוף פיס' ח: רשב"י אומר וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות וכו' אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות וכו' (כבמשנה, עד:) שלא תטמא העזרה.
"כיון" מתאים יותר אל "לא היתה זזה משם".
ובס"ז 239: רש"א חלול השם היה בדבר שאילו לא היו המים בודקין אותה על אתר, כיון שהיתה יורדת מן המקדש היתה אומרת לחברותיה אל תמנעו מלחטוא וכו', לכך נאמר והאשה ההיא תשא את עונה מיד. גם "על אתר" אינו מוציא אלא מדעת ר"ע (בפיס' כא): שסוף זו למות וכו' (כרבי במשנתנו ובספרי פיס' ח שם), שהיא דעת ר' חלפתא בס"ז שם (ומנין שסופן לבדקה). ואמנם כפשוטה של משנתנו אין זה תלוי כלל במחלוקת זו של ר"ש וחכמים שבמ"ב, אלא בזו של מ"ה, שלר"ש אין זכות תולה, וגם "לא היתה זזה משם" מתאים לשיטתו של ר"ש בזה כלומר: אפי' אם יש לה זכות.
וסיפא "אם יש לה זכות" וכו', היא כנראה באמת משנת ר"ע, שהרי עליה נאמר שם: מכאן אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה.
שם סיפא: נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקין אותה בעל כרחה – בס"ז 236: והשקה את האשה על כרחה, ר' אליעזר אומר מכין אותה ברחבו של סייף ומערערין אותה ומשקין אותה אמר לו ר"ע לא נדע אם טהורה היא וכו' אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק.
ובספרי פיס' יז שנינו: מה ת"ל והשקה את האשה שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקים אותה בעל כרחה דברי ר"ע וחכמים אומרים86בבבלי יט ב: רש"א, ונדחקו בה. וכו' נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני וכו'. אבל בתוס' פ"ב ג87בבלי יט ב.: נמחקה מגילה ואמרה איני שותה וכו'. ר' יהודה אומר (שנה משנת ר"א שבס"ז) בצבת של ברזל היו פותחין את פיה וכו' אמר לו88"לו" גם בירוש', ולר' אליעזר משיב וכי על מה משקין את זו לבודקה הרי היא בדוקה ומנוולת. אלא לעולם היא יכולה לחזור בה עד שתקרב מנחתה; קרבה מנחתה (כר' שמעון, ירוש' פ"ג יח ע"ד) ואמרה איני שותה מערערין אותה וכו'.
על סתירה זו מספרי לתוס' מעיר הבבלי (יט ב) ומשיב (כ' רע"א): תרי תנאי ואליבא דר"ע.
אבל בירוש' (שם) אמרו: אמר לו ר"ע וכו' כבר היא בדוקה ומתוקנת. אלא סבר ר"ע האומרת איני שותה כאומר <ת> טמאה אני לך. ולית ליה לר"ע מערערים אותה89"לשתות עד שפניה מוריקות", ליתא בכי"ר ובתוס' יט ב. ומשקין אותה על כורחה – אית ליה כשהתחילה לשתות. הירוש' לא שנה אפוא בתוס' שלו "אלא": אלא לעולם, ואמנם הוא מביא תוס' זו, בה"ב שם בלי "אלא": תני לעולם וכו', ומפרשה כר' שמעון.
רישא ומציעתא של משנתנו היא אפוא משנת "חכמים" (בספרי שם) וסיפא משנת ר"ע או ר"מ אליבא דר"ע. מ"ו–מ"ז: נטמאת מנחתה וכו' משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף. ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך וכו' (עי' לעיל פ"א מ"ג) והאומרת איני שותה וכו' וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות, בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת, וכהנת וכו'.
לעיל במ"ג שנינו: עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן וכו' נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין ומנחתה מתפזרת על הדשן.
וברור שמי ששנה כאן: ואלו שמנחותיהן נשרפות וכו', לא שנה מ"ג.
ובאמת זו, מ"ו סיפא–מ"ז רישא, משנת ר' אלעזר בר' שמעון היא, בתוס' פ"ב ו90וכיו"ב לענין מנחת חוטא של כהנים, בתוס' מנחות פ"ח ד, בניגוד לר"ש, במשנה שם פ"ו מ"א., האומר: הקומץ קרב לעצמו ושיריים מתפזרין ע"ג הדשן; אבל ת"ק בתוס' שם (ר"ש במנחות שם) אומר הקומץ קרב בעצמו ושיריים קרבין בעצמן.
וכך אמרו מפורש בירוש' (פ"ג יט ע"ב): אמר רבי יוסי ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בירבי שמעון ושנה כיוצא בו. רבי בא בר כהן בעי קומי רבי יוסי ולמה לי כרבי לעזר בירבי שמעון אפילו כר' שמעון אביו. אמר ליה איכול בראש המזבח ואין שריפה ("מנחותיהן נשרפות") בראש המזבח. התיב רבי חנינה קומי רבי מנא והא תני רבי חייה (תוס' שם, ת"ק) ופליג ליקרב כליל אינה יכולה וכו' מפני שותפותו של איש (וסיפא: כיצד הוא עושה הקומץ קרב בעצמו ושיריים קריבין בעצמן). אמר ליה רבי ראה דעתו של רבי אלעזר בירבי שמעון ורבי חייה רובה ראה דעתו של רבי שמעון אביו.
וסיפא (מ"ו–מ"ח): מה בין כהן לכהנת וכו' – נשנית אגב רישא, ואגבה מ"ח: מה בין איש לאשה וכו' האיש מדיר וכו' האיש מגלח וכו'91=נזיר פ"ד מ"ו–מ"ז. האיש נסקל ערום וכו' האיש נתלה וכו'92כ"חכמים" בסנהד' פ"ו מ"ג ומ"ד., ובתוס' כאן, ז–ט, נוספו עליה. עוד חילוקים.
פרק ד.
מ"א: ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנא' אשר תשטה אשה תחת אישה וכו' – כר' יונתן93בספרי פיס' כ, בבלי כד א.. בספרי זוטא 233: ומנין אתה מרבה ארוסתו ויבמתו וכל שהיא לו משום אשות (כגון אלמנה לכ"ג וכו', רבה שם) [ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם]94כ"ז הכתוב בעמ' 232 שו' 16 שייך לכאן, עי' הורוויץ. אמרת לאמר ואמרת אליהם. ושם 235: ואם לא שטית טומאה תחת אישך, לרבות אשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו, יכול כל אלו שותות ת"ל תחת אישך את שההא תחת אישה שותה אין כל אלו שותות.
שם סיפא: אלמנה לכ"ג וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה – כספרי פיס' ז: כי תשטה אשתו, בראויה לאישות הכתוב מדבר להוציא אלמנה לכ"ג וכו'.
אבל בס"ז 238 שנינו: אשה תחת אישה מה ת"ל אשה אשה בכל הפרשה לרבות אלמנה לכ"ג וכו' לרבות כל הפסולות שישתו. ר' אלעזר ברבי שמעון אומר אין משקין את הפסולות.
א"כ – סתם משנתנו ר"א ברבי שמעון היא.
בירוש' כאן (יט ע"ג) פירשו טעמה של משנתנו, מן ונקתה ונזרעה זרע – זרע כשר ולא זרע פסול, ולדברי ר' יוסי בר' בון: כלום המים באים אלא להתירה לביתה, וזו כיון שנסתרה אומ' לו הוצא.
ואמנם מי ששנה מ"ב: ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וכו' (עי' פ"א מ"ג ומש"כ שם) ששנה אפוא "ואלו", ולא הזכיר את אלו שבמ"א – וודאי שלא שנה במ"א: אלמנה לכ"ג וכו'95ועי' תוס' כג ב ד"ה אלמנה; גם בפ"א שם נדחקו המפרשים..
וגם "מתו בעליהן96"של כל סוטות הראויות לשתות". עד שלא שתו בש"א נוטלות כתובה ולא שותות" וכו' (מ"ב סיפא) – אינו בוודאי במקומו העיקרי כאן, אלא מקומו אחרי "ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה" (מ*ג); מ"ב כולה נכנסה אפוא לכאן ממקור אחר.
והנה בירוש' ריש פרקין (שם) אמרו: מתניתא (דארוסה) דבית שמאי97כך גם בכי"י, וא"א להגיה., דבית שמאי אומרי' נוטלת כתובתה ולא שותה וכו', וירוש' זה קשה לפרש לפי נוסח שלנו במשנה "ולא נוטלות כתובה"98ועי' תוס' שנץ, שלא הזכירו ירוש" זה.. והפתרון היחיד שאפשר לו ליאָמר הוא, שלא היה לפני הירוש' במשנתנו "ולא נוטלות כתובה", וע"כ רצה לפרשה כבית שמאי שנוטלת כתובה99אבל כל הסוגיא הובאה מירוש' כתובות פ"ט לג ב והותאמה לכאן!.
?100[סימן שאלה זה צוין כאן בידי המחבר ז"ל.] וא"כ אפשר שגם בסיפא: אלמנה לכ"ג וכו', נוסף "ולא נוטלות כתובה" (ואם כך מתקשר יפה: ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה), ואמנם בכתובות סוף פי"א שנינו: אלמנה לכ"ג וכו' יש לה כתובה, ורש"י (כד א) כבר התקשה בזה, ופירש שאעפ"י ששאר אלמנה לכ"ג יש לה כתובה, "זו אין לה דסתירתה גרמה לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הלכך לאו בת כתובה היא דלא עדיפא מכשרה", כלומר שאינה נוטלת כתובה אם אינה שותה (מ"ג). ואולם האיילונית ששנינו בה (במ"ג): לא שותה ולא נוטלת כתובה – אין לה בכלל כתובה (כתובות שם), ואלמנה לכ"ג בעלמא אע"פ שאסורה עליו יש לה כתובה.
מ"ג: איילונית וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה – זו כרשב"א בתוס' פ"ה ב (בבלי כו א), אבל ת"ק שם שונה: או שותה או לא נוטלת כתובה, כר' אלעזר במשנתנו.
אחרי מ"ה שנתה התוס' במשנתה (פ"ה ח), אגב "לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה", שבמ"ה – פ"ו מ"ב: אמר עד אחד וכו' ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה, ואח"כ פ"ו מ"ד (עד או' נטמאת וכו', תוס' שם), ממש כעין סדר המשנה ביבמות פט"ו מ"ד־מ"ה (עי' להלן).
פרק ה.
מ"א: כשם שהמים בודקין אותה וכו' דברי ר"ע אמר ר' יהושע כך היה דורש וכו'. מ"ב: בו ביום101=ביום שהושיבו את ראב"ע, ביום דרשתו שבמ"א. דרש ר"ע וכו' אמר ר' יהושע מי יגלה עפר מעיניך ריב"ז וכו', מ"ג: בו ביום דרש ר"ע וכו', מ"ד: בו ביום דרש ר"ע וכו'. מ"ה: בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס וכו' א"ר יהושע מי יגלה עפר מעיניך ריב"ז וכו'.
כל המרק נשנה אגב דרשת ר"ע שבמ"א, אבל גם מ"א אין לה קשר לשלפניה, ומשנת תנא אחר היא.
התוס' מקבילה לפרק זה, בפ"ה יג–פ"ו ה, ואגבן עוד דרשות של ר"ע ואחרים.
ולענין איוב (מ"ה) שנינו בתוס' פ"ו א: ר' יהודה אומר102כנו' הדפו' וכי"ו, וכ"ה בירוש': תני בשם ר' יהודה. משום בן פטורי, דרשה אחרת. ושם בסוף פ"ה103דפר וכי"ו, ועי' יחוסי תו"א, דף יב ע"א.: ר' יהושע אומר דרש ר' יהודה בן פטורי ומדותם וכו' אלף אמה מגרש אלפים אמה תחום שבת, ממש כדרשת ר"ע במ"ג, ובוודאי ששנו כאן באחת המשניות: אמר ר' יהושע כך היה דורש ר' יהודה בן פטורי, מעין ששנו במשנתנו במ"א.
משנתנו בפרק זה אינה אפוא בכל־אופן משנת ר' יהודה, שהרי ר' יהודה שונה אחרת ממ"ה.
פרק ו.
פ"ו כולו נסדר שלא במקומו. מ"א ומ"ג היו שנויים, כאמור, לפני התוס' – בפ"א אחרי מ"א (עי' לעיל), ומ"ב, מ"ד – אחרי פ"ד (עי' לעיל): סימן הוא שכל פרק זה לקוח ממקור אחר ונכנס שלא במקומו.
מ"א: מישקינא (=משקינא)104וכיו"ב למשל בב"מ פ"ד מ"ד: מי שהוטל = משהוטל (בכ"י ק' ובת"כ). אפילו שמע מעוף הפורח (עי' תוס') יוציא ויתן כתובה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משישאו105כנו' הירוש' וכל הספרים, דפו': עד שישאו. ויתנו בה מוזרות בלבנה; הו' לו: אף משישאו.
בירוש' כאן (כ סע"ד): אנן תנינן מחלוקת (דברי ר"א ר' יהושע אומר). אית תניי תני סתם (ת"ק סתם). אמר רבי זעירא קומי רבי מנא לא על מה דר' אליעזר אמר ר' יושוע פליג. אלא בגין דתנינן ר' יהושע או' עד שישאו (כי"ר: משישאו) ויתנו בה מוצרות בלבנה (ע"כ שנו לפניו: דברי ר' אליעזר); וכיו"ב בעירובין פ"ז מ"י: דברי ר"א ר' יהושע אומר וכו', ובעירובין פ"א א ברש"י וכי"י: לאפוקי מדר"מ וכו'.
אבל קרוב, שהברייתא ששנתה דברי ר"א סתם – משנת ר' יהודה היא שהיה שונה משנת ר"א106תוס' זבחים פ"ב יז, מנחות יח א. סתם (ועי' להלן). כיוצא בדברי ר' יהושע שנינו בברייתא (גטין פט א) בשם ר' עקיבא: ר"ע אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה ("תצא"), אלא שלר"ע תצא אפילו בלא קינוי. ובמדרש־הלכה, שהובא בגמרא (לעיל ו ע"ב): היא, ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה, כלומר שאינה שותה אלא יוצאה, וכיו"ב שנינו בספרי נשא פיס' יט בשם ר' ישמעאל: ומה ת"ל ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא אלא מגיד הכתוב כיון שיצא עליה שם רע (היינו משישאו ויתנו בה) אסורה לבעלה.
מ"ב: אמר עד אחד וכו' ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה, חמותה וכו' הרי אלו נאמנות ולא לפסלה מכתובתה וכו'.
לרישא אמרו בירוש' כאן (כ סע"ד–כא רע"א): ועד אין בה אין לי אלא עד וכו' ת"ל ועד אין בה מכל מקום. וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר (ספרי פיס' ז) כל מקום שנאמר בתורה עד סתם הרי הוא בכלל שני עדים עד שיפרש הכתוב שהוא אחד. אשכח תני ר' ישמעאל אומר שני עדים.
וא"כ – משנתנו ר' עקיבא היא.
ולמציעתא אמרו בירוש' שם (כא רע"א): מתניתא משהודה107כך הוא גם בכי"ל וכי"ר ושרי"ר 211, וא"א להגיה כק"ע. רבי עקיבה לר' טרפון דתני ר' טרפון אומר עד אחד נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. ר' עקיבה אומר כשם שעד אחד נאמן לטמותה כן עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר לו ר' טרפון איכן מצינו עד אחד בממון כלום. אמר לו ר' עקיבה ואיכן מצינו עד אחד באשת איש כלום אלא וכו'. חזר ר' עקיבה להיות שונה כר' טרפון.
הירוש' מניח אפוא שלמשנתנו אינו נאמן להפסידה כתובתה, ולא היה אפוא במשנה של הירוש' "אף לפוסלה מכתובתה"! והמשנה סידרה "חמותה יבת חמותה" וכו', כבבא מיוחדת ולא כללה אותם עם הרישא, מפני ההבדל שביניהם לענין עדות אשה ביבמות פט"ו מ"ד (גטין פב מ"ז). אבל "ולא לפסלה מכתובתה" וכו', שבסיפא נמשך גם על הרישא.
והירוש' מניח גם כאן – שמשנתנו משנת ר"ע היא.
בתוס' (פ"ה ח, עי' לעיל) שנינו: עד אומ' ניטמאת ועד אומ' לא נטמאת [אשה אומרת ניטמאת ואשה אומרת לא ניטמאת]108דפו' וכי"ו. לא שותה ולא109כנו' כ"י ארפורט, דפו' וכי"ו: או שותה או לא. נוטלת כתובה (שלא כמשנה ד'). ר' יהודה אומ' לא כל הימנו [מעד אחד]110דפו' וכי"ו. להפסידה כתובה אלא עד או' נטמאת ושנים אומ' לא נטמאת שנים אומ' נטמאת ואחד אומ' לא נטמאת בטל יחיד במיעוטו. ז"א עד ושנים היתה שותה, שנים ועד לא שותה ולא נוטלת כתובה. ר' יהודה סובר אפוא כר' טרפון, ובאמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת (מ"ב) סובר הוא אפוא לא שותה אבל נוטלת כתובתה. ובעד ועד סובר הוא שותה. כמשנתנו.
מ"ד היא אפוא – ר' יהודה, ואם מ"ד היא ר' יהודה נראה שגם מ"א משנת ר' יהודה היא, וא"כ סמי מכאן "אף לפוסלה מכתובתה", שזו היא דעת ר"ע עד שלא חזר בו, דעת ת"ק דר' יהודה שבתוס'.
והנה למ"ד רישא אמרו בירוש' שם (כא ע"א): שמעון בר בא בשם ר' יוחנן כאן ("שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה") לא היתה שותה ובעגלה ערופה (פט מ"ח) היו עורפין. רב אמר הי<ת>ה שותה. מתניתא פליגא על רב עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרי' לא נטמאת היתה שותה. הא עד בעד111כי"ר ושרי"ר, דפו': בעד אחד. לא היתה שותה. פתר לה בפסולי עדות ("שנים דקא תני בפסולי עדות קאמר כגון נשים או עבדים", ושני פסולים כעד אחד)112וכיו"ב בבבלי לא ב.. ואין בפסולי עדות אמור סופא שנים אומרי' נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה, הא עד בעד (כשר וכשר) לא היתה שותה. והיך רב אמר היתה שותה. ר' יוחנן אמר לא היתה שותה. מתניתא פליגא על ר' יוחנן שנים אומרים נטמאת ועד אמר לא נטמאת [לא היתה]113כי"ר ושרי"ר. שותה. הא עד בעד (לא)114ליתא בשרי"ר. היתה שותה. פתר לה בפסולי עדות. ואין בפסולי עדות אמור ראשה עד אומר נטמאת ושנים אומרי' לא נטמאת היתה שותה הא עד בעד היתה שותה. היך ר' יוחנן אמר לא היתה שותה. וכו'.
וכיוצא בסוגיא זו בבבלי לא ב (מז ב): אמר <לך> עולא תני לא היתה שותה וכן אמר רבי יצחק115=תלמיד ר' יוחנן. לא היתה שותה ור' חייא116דודו ורבו של רב. אמר (מז ב: תני) היתה שותה וכו'. תנן עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה. הא חד וחד לא היתה שותה וכו'.
אבל גם בטהרות פ"ה מ"ט (וספק טומאה מסוטה למדוה) וביבמות פט"ו מ"ד–מ"ה117ועי' כריתות פ"ג מ"א. שנינו כיוצא במשנתנו, ואין להגיה את כל המשניות.
ובירוש' יבמות שם (טו ע"א) אמרו: עד אחד אמר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא (מ"ד שם). מפני שאמר משנשאת הא אם עד שלא נשאת ונישאת תצא118שלא כעולא האומר "כל מקום שהאמינה תורה עד אחר הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים" ושלא כבבלי יבמות קיז ב.. אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי119תוס' יבמות פי"ד א.. אבל דברי חכמים בין אמ' משנשאת בין שאמ' עד שלא נשאת לא תינשא ואם נישאת לא תצא (ת"ק דר' מנחם בתוס' שם: עד אומ' מת ועד אומ' לא מת, אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תינשא)120ושלא כמו שנשנית ברייתא זו בבבלי כתובות כב ב וש"נ..
וכך אמר רבא בכתובות כב ב (לנו' הבבלי בברייתא זו): וראה ר' יוחנן דברי ר' מנחם בר' יוסי בגירושין ולא ראה במיתה (מפני שהיא שכיחה).
ר' יוחנן סובר אפוא, שעד ועד הרי הוא ספק ולא תינשא, אלא שאם נישאת לא תצא. ו"כאן", בסוטה, סובר ר' יוחנן לא שותה מפני שרגלים לדבר. ור' חייא (וכן רב) שנה כמשנתנו.
על פ"ז–פ"ט, עי' לעיל.
אלא שצריך אני להעיר עוד על פ"ט מ"א.
במ"א שנינו: שנא' כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך. שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין, ר' יהודה אומר חמשה. "שלשה" – ר"ש היא, סנהד' פ"א מ"ג: סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי ר' שמעון, ר' יהודה אומר בחמשה, ספרי שופטים פיס' רה (בבלי וירוש' כאן ובסנהד'). אבל הלשון "היו יוצאין" (שאינו גם בספרי, וסתמו ר"ש) מוכיח, שבמשנה הישנה שנו סתם: ויצאו זקניך ושופטיך, מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. אלא שר"ש שנה: שלשה מבית דין הגדול וכו'. ולפי־זה המשנה הישנה יכולה להתפרש אפילו כדעת ר' אליעזר בן יעקב121בבלי מה א: מתני' דלא כראב"י דתניא ראב"י אומר.: זקניך זו סנהדרין122בירוש': זה בית דין הגדול. שופטיך זו מלך וכהן גדול123ירוש' כאן כג ע"ג ובסנהד' שם., ז"א שכל הסנהדרין היו יוצאין, וכן שנינו בתוס' סנהד' פ"ג ד: אין שורפין את הפרה ואין עורפין את העגלה וכו' אלא בבית דין של שבעים ואחד.
רבי עצמו – ובזה באנו לרשמים של מעשי רבי במשנתנו – אומר כאן: נראין דברי רבי שמעון בסמיכה ודברי רבי יהודה בעריפה124ירוש' כאן כג ע"ג וסנהד' שם.. ואם־כן לא רבי הוא שסתם כר"ש, אלא שרבי (שבסנהד' שנה מחלוקתם בפירוש) השתמש כאן במשנת ר"ש והוסיף עליה דברי ר' יהודה. ובמ"ת 123: ויצ' זק' רבי אומר בזקני בית דין הגדול הכתוב מדבר, ולא פירש כמה.
רבי נזכר במשנתנו, בפ"ג מ"ה: ר' אומר הזכות תולה וכו' = אני אכריע, בספרי נשא פיס' ח; ובפ"ה מ"א: ר' אומר שני פעמים וכו' – ז"א שהוא שונה בדבריו של ר"ע כדבי ר' ישמעאל, ספרי פיס' ז: ר"ע אומר מה ת"ל נטמאה נטמאה שלש פעמים אלא טמאה לבעל וכו' (בבלי כח א), ובירוש' פ"א (טז סע"ג) הביאו ברייתא: תני רבי אומר שלש טומאות אמורות בפרשה אחת לבעל וכו', ממש כדברי ר"ע שבספרי, ועי' ירוש' (אית תניי תני ובאו ובאו – ר' ישמעאל) ובבלי כח א: ת"ש מדקתני סיפא רבי אומר וכו'.
"רבי" שבפ"ט מט"ו – הוספת תלמידים היא, עי' לעיל.
פ"ט מ"ז: נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר וכו' – הכל בכריתות פ"ו מ"ב: עגלה ערופה אינה כן: אם עד שלא נערפה תצא וכו'.
ונראה שמ"ו–מ"ח – מן המשנה האחרונה הן.