II. שבת
א. הלכות שבת
"הלכות שבת – הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות"1חגיגה סוף פ"א ותוס' שם וסוף עירובין..
התורה אמרה "לא תעשה כל מלאכה", ולא פירשה מה היא מלאכה האסורה, אלא שבמקומות אחרים נתפרשו בה קצת מלאכות האסורות בשבת:
בחריש ובקציר ("החורש והקוצר") תשבות, שמ' לד כא; לא תבערו אש וגו' ("המבעיר"), שם לה ג; שבתון שבת־קדש לה' מחר את אשר תאפו אַפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר, ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש וגו', שם טז כג–כד: שאע"פ שפשוטו של מקרא הוא: את אשר אתם אופים ומבשלים היום אפו ובשלו, ואת כל שלא השתמשתם בו לאפיה ולבישול בשביל יום הששי הניחו חי למחר, ומקרא שלאחריו: ויניחו אותו וגו' ולא הבאיש (שלא כמו בכל יום, פסוק כ) וגו' ויאמר משה אכלוהו היום וגו', מוכיח שהניחוהו חי ולא אפו ולא בשלו מערב שבת לשבת, – אעפ"כ הרי יוצא מכאן שאפיה ובישול אסורים בשבת. "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' אל יצא איש ממקומו (כפשוטו: ללקוט המן) ביום השביעי", שם כז–כט: לקיטת המן היא אפוא מלאכה ("המעמד", "המוציא").
"מקושש עצים ביום השבת" – "לא פורש מה יעשה לו", "ויאמר ה' אל משה מות יומת" וגו', במדבר טו לב ואילך. מה היא מלאכת המקושש? בספרי שלח פיס' קיג שנינו: מקושש עצים, תולש מן הקרקע2"מתניתא" שבת צו ב, ירושי סנהד' פ"ה כב רע"ד, עי' להלן. וכן תירגם יונתן "כד תליש ועקיר קיסין". ו"תולש" הוא משום "קוצר"3תני ר"ח, ירוש' שבת פ"ז, ט ע"ג, שם י ע"א, תוסי פ"ט יז; בבר' שבבבלי (צג ב) חסר "התולש".. אבל אונק' וירוש' תירגמו: מגבב אעין ("קיסין") – כרב אתא בר יעקב בבבלי שבת שם: מעמר הוה. ושמואל בבבלי שם אומר: מקושש מעביר ארבע אמות בר"ת הוה ("המוציא"). אבל בירוש'4סנהד' שם כב רע"ד. שאל ר' חייא בר גמדא: מקושש משום מאי מיחייב, משום תולש (צ"ל: חורש)5הגהתי "חורש" מפני ש"תולש" משום "קוצר" הוא, עי' לעיל. או משום קוצר. נישמעינה מהדא ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע.
אבל מן המשנה (שבת פי"ב מ"ב) יוצא ש"מלקט עצים" תולדת "חורש" הוא; שכן שנינו שם: החורש – המנכש והמקרסם והמזרד – המלקט עצים אם לתקן וכו' אם להסיק וכו', ומכיון ש"המנכש" וכו' בוודאי משום "חורש" הם ("מייפה את הקרקע")6עי' בבלי קג א וירוש' פ"ז י ע"א., אף "מלקט עצים" כך הוא ("המברה בחרשים" בירוש' שם) בוודאי, ובכלל לא נמנו כאן כל אלה אלא כפירוש של "החורש".
בנביאים וכתובים נזכרו גם הוצאה ומשא־ומתן:
בעמוס ח ה: מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר, שכפשוטו פירושו: יום השבת (כמו שמוכיחה ההקבלה "חדש", השוה: חדש ושבת קרא מקרא, וכדומה), וכן תירגמוהו השבעים והוולגטא.
בירמ' יח כא–כב: השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, שם כד; ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת, שם כז).
בישע' נח יג: אם תשיב משבת רגלך עשות הפציך ביום קדשי וגו' וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר וגו'.
בנחמ' יג טו ואילך: בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים אף יין, ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת ואעיד ביום מכרם צָיִד ("צרכי אוכל"), והצרים ישבו בה מביאים דָאג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה וגו'.
דריכת גת, עמיסה על בהמה, הבאה לירושלים, מקח־וממכר ומשא־ומתן (אפילו בדברים) היו ידועים אפוא כמלאכות אסורות, אבל עם־הארץ היקל בהם.
הרבה חומרות בהלכות שבת ישנן בס' היובלים7שנתחבר במאה השניה לפני הספירה הרגילה, בימי יוחנן הורקנוס, כדעת האחרונים. ב' כט–ל, וג' ח–ט, יב–יג:
בג' ח ואילך: וכל אדם העושה בו כל מלאכה ימות, כל אדם המחלל את היום הזה, המשמש מטתו, או האומר לעשות בו דבר, או ההולך בו לקנות ולמכור, או השואב בו מים, שלא הכינו מיום הששי, או המגביה דבר להוציא אותו מאהלו או מביתו ימות. ואל תעשו בשבת כל עבודה שלא הכינותם אותה לכם ביום הששי וכו'. וכל אדם העושה בו מלאכה, ואף מי שמהלך בדרך, ואף מי שעושה צרכי שדהו, בביתו או במקום אחר, ואף המבעיר אש, ואף המעמיס על כל בהמה, ואף המפריש בספינה בים, וכל אדם המכה ("החובל") אדם או ממיתו, ואף השוחט בהמה או עוף, ואף הצד בהמה או עוף או דגים, ואף "המתענה" בשבת ועושה מלחמה: כל אדם אשר יעשה דבר מכל אלה בשבת ימות.
ושם ב כט–ל: שלא יכינו בו כל דבר לאכילה ולשתיה, שלא ישאבו מים, שלא יכניסו ולא יוציאו כל דבר הנישא מדלתותיהם, שלא הכינו אותו בששת הימים "כעבודה" בבתיהם, ולא יוציאו ולא יכניסו ביום הזה מבית לבית.
"האסיים החמירו בשבת" – אומר יוספוס8מלחמות ס"ב פ"ח ט. – אין צריך לומר שהכינו את מאכליהם ביום שלפניו כדי שלא יבעירו כל אש ((ὥς μηδὲ πῦρ ἐναύοιεν)) ביום ההוא, אלא שלא טילטלו כל כלי ממקומו ולא עשו צרכיהם9יוספוס מקשר בזה את סיפור דרכי האסיים בעשיית צרכים לחפור ביתד ולכסות; אבל נראה שהיה לפניו מקור עברי, וטעה בלשון "ולא עשו צרכיהם" שהם "צרכי שבת", ופירשו בטעות על עשיית צרכי אדם..
והנה באיסורים אלה, יש מהם הרבה שגם ההלכה הקדומה החמירה בהם.
באיסור מלחמה בשבת נהגו החסידים שבימי מתתיהו10חשמונאים א' ב לה.: ולא ענו אותם ולא זרקו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים, עד שתיקנו החשמונאים לאמר (שם מא): כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו ולא נמות כולנו וכו'. ז"א שהתירו מלחמת־הגנה.
ואעפ"כ נזהרו באיסור מלחמה עוד בימי פומפיוס11יוספוס, מלחמות ס"א פ"ז ג. ולא נלחמו בשבת נגד הרומיים. ואפילו במלחמה האחרונה חשבו עוד את המלחמה בשבת לאסורה12יוספוס במלחמות ס"ב פט"ז ד [אגריפס] ופכ"א ח [יוסף].. וכדברי יוחנן מגוש־חלב13שם ס"ד פ"ב ב. אסור בשבת אפי' מו"מ של שלום14[השוה "ודבר דבר" בישע' נח יג]..
אבל הקנאים נלחמו בשבת15שם ס"ב פי"ח י., ודווקא שמאי אומר: אין צרין על עיר תחילה בשבת אלא קודם לשבת שלשה ימים ואם הקיפוה ואירעה השבת להיות אין השבת מפסקת מלחמה, שהיה דורש: "עד רדתה אפילו בשבת", אפילו במלחמת הרשות16מ"ת 123, ספרי שופטים פיס' רג ור"ד, תוס' עירובין פ"ג ז, בבלי שבת יט א, ועי' ירוש' שם פ"א ד ע"א–ע"ב..
והדרשה השניה של שמאי (מ"ת וספרי שם) היא: אין מפליגין בספינה בים הגדול אלא קודם לשבת שלשה ימים וכו', בירוש' שבת שם (ד ע"א): אין מפרישין לים הגדול לא בע"ש ולא בחמישי בשבת ב"ש אוסרין אפילו ברביעי וב"ה מתירין17מתירין גם בע"ש, עי' ראשונים ואהצ"ו., וכ"ה בירוש' שם גם במחלוקת השניה (והיא כנראה הדבר השלישי משלשת הדברים, שלא נזכר בספרי ומ"ת שם): אין משלחין איגרות ביד גוי לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת ב"ש אוסרין אפילו ברביעי וב"ה מתירין18אבל הברייתא שבבבלי שבת שם משובשת; ומחלוקת ב"ש וב"ה, שנשתרבבה בטעות בברייתא זו, היא המחלוקת שבמשנה פ"א מז!, ובתוס' שבת פי"ג י, יב–יג19ברייתא א' שבבבלי שם, ות"ר השלישי שם., שנינו סתם: אין מפליגין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם לשבת וכו', אין נותנין (קרי: משכירין) כלים לגוי בע"ש וברביעי ובחמישי ה"ז מותר, אין משלחין איגרות ביד גוי ע"ש וברביעי ובחמישי מותר וכו'.
ומן הברייתות האלה נראה שב"ש החמירו משמאי, וב"ה הולכים כאן בשיטת שמאי.
ואמנם ב"ש מחמירים בכמה דברים, שנזכרו בס' היובלים ושהחמירו בהם האסיים. ולשיטתם שהם דורשים20תוס' שבת פ"א כ, מכיל' דרשב"י, אפשטיין־מלמד 149.: ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך שתהא כל מלאכתך גמורה21כנראה שזהו שרמוז בס' היובלים ב ל: כעבודה=כעשויה. מערב שבת22שבת פא מ"ה–מ"ח, מכיל' ורשב"י שם., הם אומרים (כמשנת ר"מ בתוס' שבת פ"ג ג), שכירה גרופה וקטומה – אין מקיימין עליה כלום (וכמשנת ר' יהודה שם וסתם משנתנו ריש כירה: חמין אבל לא תבשיל).
ולענין טלטול כלים, שנינו23תוס' שבת פי"ד א, שבת קכג ב, ירוש' פי"ז טז ע"א.: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזומא ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שע"ג שולחן (ר' חנינא בבבלי ור"א בירוש' אומרים: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו).
וב"ש היו מחמירים אפילו בכלים המותרים שלא ליטלם אלא לצורך24כר' נחמיה במשנתנו, ירוש' פי"ז טז ע"ב.: תני א"ר יודן לא נחלקו ב"ש וב"ה על המלאין שמטלטלין אותן שלא לצורך ועל הריקנין שיש בדעתו למלותן ועל מה מחלקו על שאין בדעתו למלותן שב"ש אוסרין וב"ה מתירין, ובתוס' (שבת פי"ד א) שנינו: ר' נחמיה אומר אפילו טלית אפילו תרוד אין ניטלין אלא לצורך ר' שמעון בן אלעזר25כ"י ארפורט וכ"י בריט' מוז', דפו': רשב"ג (באשגרה מלעיל). אומר ב"ש אומרים אין ניטלין אלא לצורך ובה"א לצורך ושלא לצורך (בוודאי רשב"א בשם ר"מ רבו, והוא ת"ק של ר' יהודה). [ואין מוציאין את הקטן לרה"ר אפילו ביו"ט]26ביצה פ"א מ"ה לב"ש, ועי' שבת פכ"א מ"א..
ואמרו בבבלי (שבת יח א): אמר ר' אסי מאן תנא שביתת כלים דאורייתא27הברייתא שהובאה שם – מדר"י משפטים פ"ב, 332 – ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים. ב"ש היא.
ומחלוקת ב"ש וב"ה בשבת פכ"א מ"ג, נשנית במשנת ר' יוסי שבתוס' מוחלפת: ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, כרב נחמן בבבלי.
החובל והריגה ושחיטה מתאימים להלכה. אלא שב"ש אסרו אפילו הריגת מאכולת28תוס' שבת פט"ז כא, בבלי יב א., ואפילו ריב"ז, "תלמידו של הלל", אמר על כפיית קערה על עקרב שלא תישוך: חוששני לו מחטאת (שבת פט"ז מ"ו).
שאיבת־מים אסורה לפי ההלכה רק בבור שברה"ר29עירובין פ"ב מ"א ופ"י מ"ז., בבור שבין שתי חצרות30שם פ"ח מ"ו, ובצורת המחיצה מחלוקת ב"ש וב"ה., ובאמת המים שהיא עוברת בחצר מחלוקת ר' יהודה וחכמים (שם מ"ז, ור' יהודה מוסר מעשה באמה של אבל שהיו ממלאין ממנה ע"פ זקנים בשבת); אבל בור שבחצר מותר למלאות הימנו (ובגלגל אסור, עירובין פ"ו מי"ד) בחצר מעורבת.
אלא שס' היובלות אוסר להוציא מבית לבית ולהוציא לחצר (מ"דלתות" הבית), וכן "ללכת בדרך", ז"א בדרך רחוקה, מפני שתקנת עירובי חצרות (חולקים בתנאיה, ב"ש וב"ה, עירובין פ"ו מ"ד), לא נתקנה עדיין, כהערתו הנכונה של פינקלשטיין31מונטסשריפט 76, 530., שהרי הצדוקים חולקים עליה (עירובין פ"ו מ"ב), וכן "עירובי תחומין" ושיתופי מבואות32האגדה המאוחרת (שבת יד סע"ב וש"נ) מוסרת אמנם: שלמה תיקן עירובין.. ומכיון שאסור להוציא ולהכניס מן החצר לבית א"א גם לשאוב מים.
איסור תשמיש בשבת עומד אמנם בניגוד להלכה המאוחרת: "ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת"33כתובות פ"ה מ"ט. ותקנת "עזרא"34ב"ק פב א ונדרים פ"ג מי"א.; אבל כבר העיר פינקלשטיין35מונטסשריפט שם 529., שההלכה הקדומה בוודאי אסרה תשמיש בשבת, וכבר העיר שור36בהחלוץ ח"ו, 31. על הברייתא (נדה לח א): חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת שלא יבואו לידי חילול שבת37כנראה משום "פולטת ש"ז ליום השלישי" (שבת ומקואות), אע"פ שהבבלי מפרשה משום יום הלידה., ושנינו בתוס' כתובות פ"א א (בבלי ג ע"ב): מפרישין את החתן מן הכלה בלילי שבת תחילה וכו'38הטעם "מפני שהוא עושה חבורה" של הברייתות, אינו מכריע כאן.. וגם השומרונים והעננים אוסרים אותו39[וכן אוסרים אותו הפלשים: "ואשר ישכב את אשתו ביום השבת מות יומת" (אשכלי, ההלכה והמנהג בין יהודי חבש, תרביץ ש"ז, 40 ו־44).].
שאר ההלכות שבס' היובלים מתאימות להלכה המקובלת.
רובם של דברי ס' היובלים ישנם גם בספר ה"צדוקי", שהוציא שכטר; אבל למרות ספרו של גינצבורג40Eine Unbekannte Jüdische Sekte, ניו־יורק, 1922. אין ספק שצדק ביכלר, שאינו אלא ספר של אחת הכתות הקראות ונתחבר במאה השביעית. אבל אחרי הגניזה החדשה [= המגלות הגנוזות] עלינו לחזור בנו. (תש"י).
נשאר לנו להעיר על פולמוס הנוצרי נגד הלכות אחדות הנוגעות לשבת.
1. קטיפת־שבלים בשבת לָרעַב.
מתיא יב א: בעת ההיא עבר ישו בין הקמה ביום השבת ותלמידיו רעבו ויחלו לקטוף מלילות ויאכלו. ויראו הפרושים ואמרו לו הנה תלמידיך עושים את אשר אסור לעשות בשבת. ויאמר אליהם הלא קראתם את אשר עשה דוד בהיותו רעב הוא והאנשים אשר אתו. כי בא אל בית האלהים ויאכל את לחם הפנים וכו'.
1. ריפוי חולים והצלת בהמה בשבת.
שם ט–יג: ויעבר משם אל בית כנסתם והנה שם איש אשר ידו יבשה וישאלוהו לאמר: המותר לרפא בשבת וכו' ויאמר אליהם מי האיש בכם אשר לו כבש אחד ונפל בבור בשבת ולא יחזיק בו ויעלנו ומה יקר האדם מן הכבש וכו'. ויאמר אל האיש פשוט את ידך ויפשוט אותה ותרפא ותשב כידו האחרת.
לוקס יד ב–ו: והנה איש אחד לפניו אשר גופו צָבָה ממים. ויען ישו ויאמר אל בעלי התורה ואל הפרושים לאמר: המותר לרפא בשבת אם לא? ויחרישו ויאחז בו וירפאהו וישלחהו ויען ויאמר אליהם מי מכם אשר חמזרו אז שורו יפול אל הבור ולא ימהר להעלותו ביום השבת, ולא יכלו להשיב על זאת דבר.
לוקס יג יא–מז: והנה אשה אחוזת רוח חולי כשמונה עשרה שנה ותהי כפופה ולא יכלה לקום בקומה זקופה. ויהי בראות אותה ישו ויקרא אליה ויאמר לה: אשה החלצי מחלייך. וישם את ידיו עליה וכרגע קמה וכו'. ויכעס ראש הכנסת על אשר ריפא ישו בשבת. ויען ויאמר אל העם: ששת ימים (הם אשר) תעשו מלאכה. לכן באלה בואו והרפאו לא ביום השבת. ויען האדון ויאמר אליו: החָנֵף! איש מכם הלא יתיר בשבת את שורו או את חמורו מן האבוס ויוליכהו להשקותו, וזאת אשר היא בת אברהם וכו' הלא תותר ממוסרותיה ביום השבת.
יוחנן ז כג: ועתה אם ימול זכר בשבת למען אשר לא תופר תורת משה מה תקצפו עלי כי רפאתי איש כולו בשבת.
הנה לענין קטיפת־מלילות בשבת לָרעֵב, – על פי ההלכה תלוי הדבר בדרגת־הרעבון ובסכנה, ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים טמאים (יומא פ"ח מ"ו) ומאכילין אותו טבל ותרומה (בבלי שם פג א).
ולענין רפואה – ההלכה אומרת, שמחללין שבת אפילו על סכנת אבר אחד ואפילו על ספק נפשות41יומא פ"ח מ"ו–מ"ז, תוס' שבת פט"ו יא–יז.. ואמנם ההלכה שבמשנה החמירה עוד, ושנתה (סוף פכ"כ): אין מחזירין את השבר, מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן וכו' (אבל האמוראים הקֵלו: שמואל פסק [קמח א]: הלכה מחזירין את השבר, ומר עוקבא [קט א] אומר: מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין, והתירו בכלל כמה דברים שאין בהם שחיקת סממנים).
אבל רפואותיו של ישו ("פשוט את ידך", "ויאחז בו", "וישם את ידיו עליה", "אשה החלצי מחלייך") הן ממין "לחישה על מכה", וזו מותרת בשבת גם ע"פ ההלכה42תוס' שבת פ"ז כג, ירוש' פי"ד יד ע"ג, בבלי סנהד' קא א.. ושנינו43תוס' שבת פ"ד ט, בבלי מא א.: "בין קמיע שלכתב ובין קמיע שלעיקרין יוצאין בו ואצ"ל שניכפה אלא אפילו שלא יכפה, ואצ"ל דבר שיש בו סכנה אלא אפילו דבר שאין בו סכנה, קושרו ומתירו בשבת.
ולענין "בהמה שנפלה לבור (לבאר)", הודו בו – לפי מתיא ולוקס – גם הפרושים. ולפי ההלכה שנינו44תוס' פי"ד ג, בבלי קכח ב.: ובהמה [טמאה]45כנוס' כ"י ארפורט וכ"י לונדון. שנפלה לבאר46דפו' וכי"ו וכ"י לונדון: לתוך הבור, בבלי: לאמת המים. עושין לה פרנסתה ("כל צרכיה") במקומה בשביל שלא תמות, ובמקום שאי־אפשר ב"פרנסה" פוסק רב (בבלי שם): מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה.
ולענין יו"ט שנינו47תוס' ביצה פ"ג ב, בבלי לו א, ירוש' סב ע"א, בבלי שבת קיז ב.: אותו ואת בנו שנפלו לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות, ר' יהושע אומר מעלה את הראשון ע"מ לשחוט ואינו שוחט ומערים ומעלה את השני וכו'. ובמשנה שנינו (פ"ג מ"ד): בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט וכו'. אבל העלאה סתם לא התירו אפי' ביו"ט. אלא ע"י הערמה משום צער בע"ח48בבלי שם ושם.. ואפשר שהחמירו בזמן ההוא יותר בזה, כשם שהחמירו בכמה דברים שהותרו אח"כ.
אבל בכלל אפשר ש"ראש הכנסת", או ה"פרושים" שהיו שם, לא היו בקיאים בהלכה, ודומה לו אנו מוצאים בראשה של גדר, שהחמיר בהליכת עדי החודש בשבת והעבירו ר"ג49ר"ה כב א, ירוש' שם נז סע"ב,.
ב. משנת שבת
מסכת שבת ועירובין מסכת אחת היא, וכך היתה מתחילתה. הפרק האחרון של עירובין שייך לשבת (עי' תוס' שם) והסיום בתוס' סוף עירובין הוא סיום לשבת50[עי' לעיל חלק א' "משנת ר"ש", עמ' 150, ולהלן בפתיחה לעירובין, 301]..
משנת שבת – מקורות מקורות ושכבות שכבות היא.
פ"א מתחיל ב"יציאות השבת" (מ"א) ומפסיק ענין ה"יציאות" ומתחיל (ממ"ב ואילך) בהלכות ערב שבת.
באמצע מ"ג–מ"ד נכנסו, אגב הטעם "שמא ישכח ויצא", דיני לילי שבת: ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר, באמת וכו' כיו"ב לא יאכל הזב וכו' אלו51כרוב הנוסחאות, עי' מבוא לנוסח המשנה, 426. מן ההלכות וכו'. וכפשוטה של משנתנו אין לנו כאן מהלכות "אלו" אלא "לא יאכל הזב" וכו', שבה נחלקו ב"ש וב"ה: שבש"א לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ וכו'52תוס' פ"א טו, ירוש' פ"א ג רע"ג.. ו"אלו" לקוח ביחד עם ההלכה "לא יאכל הזב" וכו' ממקום אחר, משורה של י"ח דבר (שלא נזכרה כאן אלא בתור "כיו"ב" ל"שמא ישכח"). אבל הברייתא "אין פולין וכו' אלו מי"ח דבר" וכו', שבבבלי יב א (יג ב) – ברייתא בבלית היא, והירוש' לא ידעה53עי' שם ג ע"ב.. ואפילו אם נפרש54עי' בבלי יב א.: לא יפלה את כליו ביום שמא יהרוג ור' אליעזר היא דתניא "אמר ר"א ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל", והיא הלכה שנחלקו בה ב"ש וב"ה55תוס פט"ז כא ובבלי שם., שב"ש אוסרין וב"ה מתירין, – אעפ"כ קשה לומר שנחלקו אף בגזירה זו, שמא יהרוג, בי"ח דבר. שעיקרן של י"ח דברים אלו הם56עי' בבלי וירוש'. ענייני טומאה וטהרה והתבדלות מן הגוים: "פיתן ושמנן" וכו'57ירוש' שם ג ע"ג, בבלי יז ב..
אחריו, מ"ה–מ"ח, חמש מחלוקות ב"ש וב"ה, ושנינו בכל אחת מהן שבמ"ה–מ"ז: וב"ה מתירין. אבל במ"ח: בש"א אין נותנין עורות לעבדן וכו' ובכולן ("וכולן") ב"ה מתירין עם השמש. א"א לפרש (כמו שפירשו התוס') שהדברים מוסבים אף על מ"ה–מ"ז: שא"כ היה לו לשנות כאן: וב"ה מתירין וככולן ב"ה וכו' (ורחוק לפרש "בכולן" על "עורות" ו"כלים"). אלא שמי ששנה זו לא שנה זו. מי ששנה מ"ח שנה: בש"א אין שורין וכו' ואין נותנין אונין וכו' אין פורשין וכו' ואין מוכרין וכו' אין נותנין עורות וכו' ובכולן ב"ה מתירין עם השמש58מעין ששנוי' במכילתא ורשב"י אפשטיין־מלמד 149: וכ"ה מתירין בכולן. ואמנם המשנה שבמכיל' ורשב"י שם חולקת: זו היא שבית שמאי אומרין אין שורין וכו' ואין פורשין וכו' ואין טוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת אלא כדי שיזובו מבעוד יום, ואין פותקין מים לגנות אלא כדי שתתמלא מבעוד יום (עי' תוס' סוף פ"א ובבלי יח א) [ואין נותנין בשר בצל וכו' ליתא במה"נ כ"י עתיק! ועי' מ"ש במדרשב"י שם) ובית הלל מתירין בכולן. לפי משנה זו נחלקו ב"ש גם בקורות בית הבד, ולפי משנה זו שנו כנראה ב"ושוין": ושוין שלא יגע במושך (הברייתא שבירוש', להלן בהע' 122), וב"ה נחלקו גם ב"אין צולין" – בניגוד למשנה ותוס'. (ולא שנה "וב"ה מתירין" בכל אחת ואחת).
ואמנם מ"ז היא ר"ע (עי' להלן), מה שאין כן מ"ח והמשכה מ"ט: ושוין אלו ואלו שטוענין וכו' (=תוס' פ"א, ירוש' ד ע"א) היא – ר' אלעזר59כנראה גם מ"י היא ר' אלעזר, שנזכר בה (כנו' הו' לו וירוש' ד ע"ב: אלעזר, לעזר). (ריש פכ"ב) ור"ש60ברייתא בבבלי יט ב וקמג ב., בבלי יט ב61ובירוש' (ד ע"ב) הביאו ברייתא: ושוין שלא יגע במושך (בשמן הנמשך, ועי' תוס' פ"ב ט (ירוש' ביצה רפ"ה סב ד): עביט של ענבים ומעטן של זתים שמשכו אין מסתפקין מהן ביו"ט ואצ"ל בשבת)..
ואחריהן מ"י–מי"א סתמות (מזמן הבית).
הפרקים ב, ד, ה, ו, מתחילים בשאלה ריטורית "במה": במה מדליקין, במה טומנין, במה בהמה יוצאה, במה אשה יוצאה.
אבל פ"ג מתחיל: כירה שהסיקוה וכו' (והיא משנת ר' יהודה, עי' להלן), ופ"ד שאחריו: במה טומנין וכו' – הוא המשך של סוף פ"ב: וטומנין את החמין; פ"ג הוא אפוא ממקור אחר.
ואמנם יש בפרק זה, פ"ג, דברים מקבילים לפכ"ב, שהם בניגוד לו: ה"מעשה" במ"ד ו"כדי להפשירן", במ"ה, מתנגדים כפשוטם לפכ"ב מ"ד: ואת הצונין בחמה ("בחמים") בשביל שייחמו, ופ"ג מ"ו כולה אינה שייכת כלל להטמנה אלא להדלקה, והיא מתאימה לפ"ב מ"ד ולא לכאן (ועי' באמת בתוס' שם פ"ב ז–ח: נותנין טיט וכו', אלא ש־"מטלטלין נר חדש" וכו', שנוי גם בתוס' בפ"ג יג!). [ומשנת "ולא יתן לתוכו מים". לירוש'62סוף פ"ג ו סע"ג וסוף פט"ז טו ע"ד.: דר' יוסי (בפט"ז מ"ה) היא63ועי' בבלי מז ב: לימא תנן סתמא כר' יוסי וכו'.. ו"מטלטלין נר חדש" וכו' – סתם כר' יהודה64תוס' ובבלי וירוש'., ו"אין ניאותין ממנו", כת"ק דר"ש65בבלי מד א..]
מפרק ז והלאה ענין חדש: כלל גדול אמרו בשבת וכו' (מ"א), אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (מ"ב), ועוד כלל אחר אמרו וכו' (מ"ג), והכלל השני קשור לפי־זה במ"ב, באב האחרון, המוציא מרשות לרשות.
אבל אח"כ באים ממ"ד ואילך פרטי הלכות של "המוציא", ואח"כ פרטי ההלכות של שאר האבות (של רובם), וסדר הפרטים אינו כסדר האבות במ"ב66עי' כבר "מבוא המשנה" לבריל, ח"ב 99–100..
מתחיל הוא כאמור מן האחרון (המוציא)67ואף "יציאת השבת" שבפ"א מ"א, מקדים הוצאה לכל דבר, עי' תוס' שם. וממשיך ב"הוצאה" עד פ"י מ"ה (ואגב "זכר לדבר" שבפ"ח מ"ז בדברי ר"מ – נכנס פ"ט מ"א–מ"ד, עי' להלן)68אבל מ"ו: הנוטל צפרניו וכו' ("גוזז", 12) התולש וכו' ("קוצר", 3), אינו ענין לכאן, והוא ממקור אחר..
ואח"כ "הזורק" (פי"א) שהוא תולדת "המוציא".
ואח"כ (פי"ב מיא); הבונה (34) והמכה בפטיש (38), אבל בתוס' פי"א א–ד הסדר: הבונה – המכה בפטיש – המכבה והמבעיר!
ואח"כ (מ"ב) החורש (2 [1]).
ואח"כ (מ"ג–מ"ו): הכותב (32).
ואח"כ (פי"ג מ"א): האורג (19), (מ"ב) העושה שתי בתי נירין (18), והתופר (23) והקורע (24).
ואח"כ (מ"ד): שיעור המלבן (13) והמנפץ (14) והצובע (15) והטווה (16) וכו' והאורג (19) שני חוטין שיעורו וכו'.
ואח"כ (מ"ה–מ"ז – פי"ד מ"א): הצד (25).
אח"כ נשנו (מ"ב–מ"ד) הלכות טיבולים ומשקים שלרפואה בשבת (בתוס' מתחילים בפי"ב ח' דיני רפואה, וה"ז מקבילה לפי"ג מ"ד!).
ואח"כ (פט"ו מ"א): אלו קשרים שחייבים עליהן וכו' (הקושר, 21, והמתיר, 22).
(למ"א–מ"ב, עי' להלן)69במ"ג: מקפלין וכו' אומר מ"ש: ונראה שמכאן עד סוף המסכת רובו בכולו הוו איסורי דרבנן והתחיל בקיפול ודמי לקשירה ועסיק בה ובתר הכי קתני דיני הצלה וכו'..
פט"ז כולו שייך ל"מכבה" (36) ול"מוציא" (39).
פי"ז – טלטול כלים.
פי"ח מ"א–מ"ב רישא, טלטול אוכלים.
מ"ב סיפא (כופין וכו') – מ"ג, טיפול בבע"ח ובאדם.
ונסמך לו פי"ט – צרכי מילה בשבת (ובין מ"ה למ"ו – חסורי מחסרא, עי' להלן).
פ"כ – תיקוני אוכלים לאדם ולבהמה (ואגבם מ"ה, משום "ואם היה מאכל בהמה"). ומ"ה סיפא: מכבש וכו' – משום כל שיש בו דברים הניטלין ודברים שאינן ניטלין וכו' (תוס' פט"ז ה–ו), שמשנה זו כלולה בו בכלל זה, נשנה כאן.
ולזה נסמך פכ"א כולו: נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכו'.
פכ"ב, דיני ספיגה, סחיטה, שרייה, שבירת חבית לצורך אכילה, חמין בצונן וצונן בחמים (עי' פ"ג מ"ה, לעיל), רחיצה בחמי טבריה וספיגה (עי' פ"ג מ"ד) וסיכה, וכדומה.
פכ"ג – שאילה בשבת ומנין, ושכירת פועלים, ואגב "מחשיך" (מ"ג): עסקי המת וצרכי המת (מ"ד ומ"ה).
ואגבם – פכ"ד מ"א: מי שהחשיך וכו' ("החשיך" – בערב שבת!).
פכ"ד מ"ב–מ"ד – שייך לפ"כ מ"ג־מ"ד ופי"ח מ"ב (עי' לעיל).
ומ"ה – ענין לעצמו, משנה ישנה ("מעשה בימי אביו של ר' צדוק"), ו"פוקקין את המאור" – שייך לפי"ז מ"ז.
כבר הסדר המסובך והמעורב הזה מראה ברור על מקורות שונים, שנצטרפו במשנתנו לאחד וגרמו לכפילות וניגודים, ופיזור של ענין אחד לכמה מקומות.
וגם סדר התוס', אע"פ שהלכה גם בשבת בכמה דברים (גם בדברים שאינם במקומם במשנה) אחרי סדר המשנה (כמו בהקבלה לפ"ג, לפ"ט מ"א–מ"ד ולפ"י מ"ו, וכדומה) – בכל זאת יש בה עוד כמה דברים שנשנו במשנתנו שלא במקומם – במקום אחר (או גם במק"א). שהוא מקומו באמת.
כך בתוס' ספ"ב מסיים בהלכה המקבילה לפ"ג מ"ג, ובתוס' פ"ג (אחרי א–ב: לא תמלא אשה קדרה וכו' ותתן לתוך התנור וכו' לא ימלא נחתום מים וכו') ג: מרחץ שסתמו נקבים שלו מע"ש וכו', ד: אין משתטפין בין בחמין וכו', ה: ממלא אדם חבית מים ונותנה כנגד המדורה וכו' (ר' יוחנן בן נורי היא, ירוש' ו ב), שהיא מקבילה לפ"ג מ"ה ולפכ"ב מ"ד, ואח"כ בה"ו: סכין כל מיני סיכות וכו', שהיא הקבלה לפכ"ב מ"ו, ואח"כ בה"ז–ח: ממלא אדם אלונתית (כ"י בריט' מוזי': לונטית) ונותנה על מעיו וכו' (שהיא שייכת לפכ"ב מ"ו) ממלא אדם כוס של יין ונותנו על פי מיחם (כ"י בריט' מוזי') וכו' (לפכ"ב מ"ד ולפ"ג מ"ה), ה"ט: המערה ממיחם למיחם וכו' (לפ"ג מ"ה), ה"י: חבית שנשברה בראש הגג מביא כלי וכו' (לפכ"ב מ"א).
ההלכות של פ"ג ופכ"ב היו אפוא מחוברות יחד במשנת אחד התנאים, ואעפ"כ יש גם בתוס' בפט"ז ט–כ בין כמה הלכות אחרות גם הקבלות לפכ"ב מ"א (ט), מ"ו (יד), מ"ה (טו).
לפ"ז מ"ב (אבות מלאכות וכו') אין הקבלה בתוס' פ"ח בין ו–ז, ואחרי ההקבלה למ"ג, מתחילה בתוס' (ח) הקבלה לפ"ח מ"א, ונמשכת עד הל"ד (הקבלות לפ"ח–פ"ט).
אבל אין בתוס' כל הקבלה לפ"ז מ"ד!
בפי"ב (שה"ח–יד שלו מקבילים לפי"ד מ"ב–מ"ד) הי"ד: ומודים חכמ' לר' אליעזר שאין עושין אוהלין וכו' – שהוא מקביל לפ"כ מ"א (ולפי"ז מ"ז; ועי' בבלי וירוש').
ז"א שפי"ד ופ"ב היו במשנת תנא אחד יחד! אע"פ שיש לפ"כ מקבילות בתוס' פט"ז!
והי"ד סיפא (נשמטו וכו') – הט"ז מקבילים לפט"ו.
פי"ג ה"א–יד–לפט"ז.
פי"ג טו–פי"ד ה"ג–לפי"ז.
פי"ד ד–יב – לפי"ח מ"א–ב רישא (חבילי קש).
פט"ו א–יז – מקביל לפי"ח מ"ב סיפא (כופין וכו') – פי"ט כולו.
פט"ז א–ו מקביל לפ"כ: ז–ח – לפכ"א מ"ג!
פט"ז ה"ט–ה"כ – לפכ"ב מ"א, ג, ה; הכ"א–כב (עד "אין רצין בשבת") – לפ"א מ"ג (ולא יפלה את כליו); הכ"ב סיפא–כד – לפי"ח מ"ב.
פי"ז כולו – לפכ"ג; פי"ח א–ה, לפכ"ד; ו–י – לפכ"ג!
הסדר שונה אפוא בכמה דברים וישנם שרידים ברורים של סדר אחר.
אשר לתנאים שוני משנת שבת ואשר לסידורה האחרון:
פ"א. מ"א: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד וכו', אבל בריש שבועות: יציאות שבת שתים שהן ארבע, ורבא בשבועות (ומשם בשבת) מפרשו: רשויות קתני רשויות שבת שתים שהן ארבע, ז"א כתוס' שבת, ולא כמשנת שבת.
פ"א מ"ג: לא יצא החייט במחטו וכו' – ר"מ היא (תוס' פ"א, בבלי יא ב, ירוש' ג ע"יב).
ומחלוקות ב"ש וב"ה בפ"א מ"ה–מ"ז הן בוודאי ממשנת ר"ע (=משנת ר"מ) כי מ"ז: בש"א אין מוכרין לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין, היא משנת ר"ע, ועל פיו נשנו דברי ב"ה, ששנינו בברייתא (בבלי יח ב): בש"א לא ימכור אדם חפצו לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע לביתו70בתה"ג קה"ש סי' נו עמ' נה: למקום קרוב, וכ"ה בכ"י א"פ ורי"ף ורא"ש (עי' ד"ס), אבל הגהה היא כנראה ע"פ המשנה (בכ"י מ' היה כתוב: לבית הסמוך, והוגה: לביתו, ונמ' הסמוך). ס' העתים II: ומה שאמר במשנה על דעת ב"ש כדי שיגיע למקום קרוב ובחיצונה כדי שיגיע לביתו הדבר אחד בבית שפתחו סמוך לחומה. ובה"א כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה71לחומה, ליתא בכ"י מ' (שטרק!) וט"מ הוא. ר' עקיבא אומר כדי שיצא מפתח ביתו ("של ישראל")72שכל טוב ח"ב 253: כדי שיגיע לפתח הסמוך לביתו, עי' בברייתא יט ומש"כ לעיל. אמר ר' יוסי (בר' יהודה)73בר"ח ליתא, רי"ף: ר' יוסי בר' חנינא אומר! הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה לא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה ("לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה כן אלא וכו' ").
ובתוס' פ"א כב74כנו' הדפוסים וכי"י ווינא ולונדון, כ"י ארפורט משובש.: בש"א וכו' אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין איזה הוא מקום קרוב75כ"י ו ליתא "איזה" וכו'. עד שיגיע לבית הסמוך לחומה76צוק' ליתא "עד שיגיע" וכו'. רע"א כדי שיצא מן הפתח ויקדש עליו היום.
ובירוש' פ"א ד סע"א: אי זהו מקום קרוב ייבא כיי דמר שמואל וכו'. אית דבעי מימר (= אית תניי תני, שונה בדברי ב"ש) עד שהוא מגיע לביתו ואית דבעי מימר עד שהוא מגיע לעירו ("למקום קרוב"). ר' עקיבה אומר כדי שיצא מן77כנו' קה"ש שם. הפתח ויקדש עליו היום. אמר ר' יוחנן (זו) דברי ר' יוסי (ו)רבי עקיבה בא להכריע על דברי בית הלל (כלומר ר' יוחנן אומר, שלדעת ר' יוסי ר"ע לא בא אלא להכריע על דברי ב"ה, כברייתא שבבבלי, אלא שר' יוחנן שנה בברייתא "להכריע", ולא "לפרש"). כי "אמר ר' יוסי הן" וכו' הוא העיקר בבבלי שם כנוסח ר"ח78העתים סי' ה, עמ' 9, וכריתות, לשון למודים, שער ב סי' סח., וכמו שיוצא מן הירוש'. וכיו"ב שנינו בתוס' פסחים פ"א ז: בראשונה היו אומרין אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר' עקיבא ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור (משנת ר' יהודה!) אמר ר' יוסי אילו דברי בית שמאי ובית הלל הכריע ר' עקיבא לסייע דברי בית הלל, והיא המחלוקת השניה שהובאה בבבלי שבת שם (בלי דברי ר' יוסי): ת"ר בש"א לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח ובה"א כל זמן שמותר לאוכלו מותר למוכרו.
ר"ע שנה במחלוקת ב"ש וב"ה, סתם: וב"ה מתירין79עי' מש"כ במבוא המשנה "משנת ר"ע", לעיל עמ' 176..
אבל מ"ח: ובכולן ב"ה מתירין עם השמש, היא משנת תנא אחר (עי' לעיל), ואולי היא משנת ר' אלעזר, ששנה במ"ט: ושוין וכו'80בבלי יט א, עי' לעיל., ובאמת "ושוין" זה מתאים יותר אל "ובכולן ב"ה מתירין"; ונראה ש"אין צולין" וכו' (מ"י) – שייך ג"כ ל"שוין" (עי' תוס' פ"א כ), ור' אלעזר81כנו' ד"ר והו' לו וירוש' בגמרא. איירי בה (והנכון: ואין נותנין82כנו' כ"י מ' והו' לו., ונראה שגם ברישא הנכון: ואין צולין).
ומכיון ששבת ועירובין מסכת אחת היא (עי' עירובין), ובעירובין כבר ראינו, שיש שם הרבה ממשנת ר' אלעזר, קרוב מאד שגם בשבת השתמש רבי במשנתו.
פ"ב. מ"ב: וחכמים מתירין בכל השמנים וכו' בעטרן ובנפט, מן התוס' יוצא כי החכמים החולקים על ר' טרפון (שבסיפא) הוא ריב"נ83תוס' פ"ב ג, בבלי כו א וירוש' ג ע"ד..
[ו"שמן פקועות ונפט" דברי ר' שמעון שזורי לברייתא שבבבלי, או נכון יותר להיפך "שמן דגים ועטרן" לנר' התוס']84"בשמן פקועות" שבמשנה הוספה היא ע"פ הברייתא: "תני" בירוש' כי"ל..
ואפשר שזוהי משנת ר' יוסי תלמידו של ריב"נ, אבל סתם מ"ה סיפא (כחס וכו') דלא כר' יוסי (ור' יוסי פוטר בכולן וכו') אלא כר' יהודה85עי' בבלי ל ע"א, ירוש' ה ע"א: ר' יוסי ור"ש שניהן אמרו דבר אחד..
מ"ו (בשעת לידתן) דלא כר' אלעזר ששונה "ילדות" (בבלי לב א), ור' יוסי שונה בתוס' ספ"ב: שלשה הן דבקי מיתה ומסורין לנשים, ירוש' ה ע"ב: ואילו הן מצות נדה וכו', בבלי לב א – שתי לשונות: שלשה בדקי – ואמרי לה ג' דבקי – חדא כר' אלעזר וחדא כרבנן (רש"י: בדקי – כרבנן, דבקי – כר' אלעזר).
פ"ג. מ"א – ר' יהודה (תוס' ריש פ"ב/פ"ג, ירוש' שם, ועי' בבלי לז א).
וגם ה"מעשה" היא מדרכו של ר' יהודה.
ות"ק של מ"ו (מטלטלין) – ר' יהודה הוא (תוס' ובבלי וירוש').
אבל סיפא (ולא יתן לתוכו מים) מפרש התלמוד (עי' לעיל) כר' יוסי (בפט"ז מ"ה).
פ"ד – המשך של פ"ב, ומשנה ב (טומנין בשלחין) – ר' יוסי (עי' בבלי ועי' תוס' פי"ד ד). וגם בגיזי צמר ואין ממלטלין אותן – ר' יוסי (בתוס' שם).
וגם ראב"ע נזכר שם, הרגיל במשנת ר' יוסי.
כל הפרק הוא אפוא כנראה ר' יוסי.
פ"ה. מ"א: יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם וכו' – דלא כר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו, תוס' פ"ד א86ירוש' רפ"ה ז ע"ג; בבלי נא ב: יוצאת באפסר.: הסוס והגמל והלובדקים והגמל נמשכין באפסר.
מ"ב: ת"ק – ר' יוסי – ור' יהודה: ת"ק וודאי ר' מאיר.
סוף מ"ד: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, בביצה פ"ב מ"ח (=עדיות פ"ב מי"ב, והוא משנת ר' יהודה): שלשה דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה, – משנה זו סוברת בוודאי כגניבה בירוש'87שבת כאן ז ע"ג וביצה שם סא ע"ד.: הלכה היה מלמד ובא, אבל ע"ז שאלו בירוש': כדא דתנן(!) שלא ברצון חכמים, ובירוש' ביצה שם: ר' יונה בוצרייה בעי אם הלכה היה מלמד ובא הדא היא דתנינן שלא ברצון חכמים, וע"פ ירוש' שבת יש להגיה (ע"פ לשון ירוש' הרגיל) בשבת וביצה: בדא תנינן וכו', כלומר שמשנת שבת אינה מתאימה ל"הלכה היה מלמד ובא".
ואמנם מאן תנא "שלא ברצון חכמים", ר' מאיר88תוס' פסחים פ"ג, בבלי נו א–ב, ועי' ירוש' שם פ"ד לא ע"ב., וכן שנה במנחות פ"י מ"ה (דברי ר"מ).
וכנראה פרקין כוליה – משנת ר"מ.
פ"ו. מ"א: לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהם (במ"ה: יוצאה אשה בחוטי שער). ובמקואות שנינו בפ"ט מ"א: אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אינם חוצצים. וא"כ משנת שבת שלא כר' יהודה89ועי' בבלי נז ב, וירוש' פ"ו ז ע"ד..
שם: ולא בעיר של זהב וכו' ואם יצאת אינה חייב חטאת, בתוס' פ"ד ו90בבלי נט ע"ב, ועי' ירוש' ז' ע"ד. שנינו: לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכ"א לא תצא ואם יצאת פטורה ר' אליעזר אומר יוצאת אשה בעיר של זהב. ובעדיות פ"ב מ"ז: שלשה דברים אמרו לפני ר"ע שנים משום ר' אליעזר ואחד משום ר' יהושע, שנים משום ר"א יוצאה אשה בעיר של זהב ומפריחי יונים פסולים לעדות. ובתוס' עדיות פ"א י: ולא אמר בה (ר"ע) לא איסור ולא היתר ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין.
ולהלן במשנתנו שנינו: ולא בקטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה – ובמ"ג: לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם וכו' ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרים בכוכלת וכו'.
והנה בכלים פי"א מ"ח שנינו: וכל תכשיטי נשים טמאים, עיר של זהב קטליות נזמים וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם ובין שאין עליה חותם, ובתוס' כלים ב"מ פ"ב א–ב שנינו: טבעת בין חקוקה ובין שאינה חקוקה טמאה וכו' אמר תלמיד אחד מתלמידי גליל העליון (ריב"נ?) לפני ר' אליעזר שמעתי שחולקין בין טבעת לטבעת אמר לו שמא לא שמעת אלא לענין שבת שהיוצא בחקוקה חייב ושאין חקוקה פטור. מחט בין נקובה בין שאין נקובה טמאה וכו' עוד אמר תלמיד אחד מתלמידי גליל העליון לפני ר' אליעזר שמעתי שחולקין בין מחט למחט אמר לו שמא שמעת אלא לענין שבת שהיוצא בנקובה חייב ושאין נקובה פטור91כפירושו של רנב"י בבבלי שבת ס ע"א, ועי' שבת נב ב..
א"כ מ"א שלא כר"מ ושלא כר' יהודה, ומ"ג ת"ק ר"מ. ו"חכמים" – בתוס' פ"ד יא92= בבלי סב ב.: ור' אליעזר פוטר בכוכלת וחכמ' פוטרין בצלוחית של פיליטון, ובברייתא אחרת בבבלי (סב א): לא תצא בכוכלת ואם וכו' דברי ר"מ וחכ"א לא תצא וכו'. ובשלישית שם: ר"א פוטר בכוכלת ובצלוחית וכו', ובמשנתנו שניהם בשם "חכמים".
מ"ד: בירית טהורה ויוצאין בה וכו' = תוס' כלים ב"מ פ"ה ז ופיסקא זו היא שם משנת ר' יהודה.
מ"ה: שן תותבת וכו' רבי מתיר וחכמים אוסרים.
מ"ח: הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר – זוהי הנוסחא הבבלית לפי מסקנת הבבלי (וסימנך סמך סמך), אבל בד"ר, ירוש' ועוד: דברי ר' יוסי ור"מ אוסר, ואמנם דעתו של ר' יוסי היא שסנדל של עץ ושל שעם (=קב הקיטע) אינו סנדל וטהור הוא93כלים פי"ד מ"ה, ותוס' כלים ב"ב פ"ב יא, ועי' לעיל ח"א עמ' 103, 157/8. ולא כר"מ ור"ע בעדיות פ"ב מ"ח: והודו לו94ולא כר' יהודה בתוס' יבמות פי"ב יא., והוא שנה: ולא הודו לו95תוס' עדיות פ"א יג. ודעתו אפוא כדעת ר' אליעזר (בתוס' יבמות שם), שאינו סנדל.
והמשכה של משנתנו, ששונה סתם: ואם יש לו בית קבול כתיתים טמא, שנוי בתוס' כאן (פ"ה א) בשם ר' אליעזר: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו אין יוצאין, וא"כ השני במחלוקת שבמשנה האוסר, אינו יכול להיות ר"מ אלא ר' יוסי (כדעתו של רב).
הנוסח הבבלי הוא אפוא העיקר.
שם: אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן. בכלים סוף פי"ד מ"ו שנינו: המרכוף טהור, הבטנון והנקטמון והאירוס הרי אלו טמאים, ומשנה זו ר' יהודה96עי' לעיל ח"א עמ' 161., שהיא שנויה בתוס' ב"מ פ"ה ז בשורת הלכות ממשנת ר' יהודה (ולעומתו שנה ר' יוסי, שם פט"ז מ"ז: והמרכוף של זמר; וכן בתוס' שם ה"י: ר' יוסי97כנוס' הר"ש סוף פט"ו. אומר מרכוף של זמר טהור), וכך שנינו בתוס' שבת כאן פ"ה ב: הנקטמין טמאין ואין יוצאין בהן.
וא"כ משנת שבת זו סיפא – אינה ר' יהודה, אבל התופ' (ה"א–ב) ר' יהודה היא.
פ"ז. מ"א: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה – כל הדא הילכתא כר' ליעזר (כריתות פ"ג מ"י), ירוש' כאן.
מ"ב – כבר הזכרתי שאין למשנה זו הקבלה בתוס'98אבל קצת לפני מ"א, עי' מש"כ לפי"ג מ"ג., ושהיא עומדת בסידורה בניגוד לכל המסכת, ומ"ג: ועוד כלל אחר אמרו, היא המשכה של מ"א; מב נוספה אפוא ממקור אחר כדי לפרש "אב מלאכה" שבמ"א.
מ"ג: ועוד כלל אחר אמרו וכו' – דלא כר"ש (בבלי עה ב), בפ"ח מ"א (לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן).
מ"ד וכו', הוא המשך של הכלל שבמ"ג.
פ"ח. מ"ה: זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר"ע וחכ"א כדי לזבל כרישא זו הכרעתו של רבי, תוס' פ"ח כ: אמר ר' נראין דברי ר' עקיבא בחול הדק ודברי חכמים בחול הגס, ור"ע שנה סתם: זבל וחול כדי וכו'.
מ"ז: חרס וכו' ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית אר"מ אע"פ שאין ראיה לדבר וכו' אמר לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא.
במקואות פ"ד מ"ג שנינו: החוטט בצינור וכו' בשל עץ כל שהוא ובשל חרס רביעית ר' יוסי אומר אף בשל חרס כל שהוא, לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס (כלים פ"ג מ"ג–מ"ד).
למשנה זו נשתלשל דרך אגב פרק ט' מ"א–מ"ד.
מ"א: אר"ע מנין לע"ז, ואלה הם דברי ר"ע בע"ז פ"ג מ"ו (ר"ע אומר כנדה שנאמר וכו'); קרוב אפוא שר"מ, של סוף פרק ח', חיבר לכאן משנת ר"ע, ור"מ בסוף פ"ח שנה בזה משנת ר"ע.
אבל מ"ב–מ"ג אינם לר"ע בוודאות:
מ"ב: מנין לספינה שהיא טהורה וכו' – משנת ר' יוסי (רבנין דקסרין אמרין זו ספינה של חרש, ירוש' כאן) בתוס' כלים ב"ק פ"ב ג99ר' יוסי אומר אף הספינה, בבלי כאן מד א., וסתם כלים פ"ב מ"ג (של חרס); ו"חנניה (בן אחי ר' יהושע) אומר נלמדה משק מה שק מיסלסל מלא וריקן" וכו' (בבלי פג ב), ז"א שהוא חולק על "שנאמר" של המשנה, שלפיה כל ספינה – אפי' של חרס – טהורה, והוא אינו מטהר אלא של עץ (ועי' בבלי שם); אע"פ שכפשוטה אפשר לפרש משנתנו בספינה של עץ, וההלכה לפי־זה קדומה יותר, שהרי חנניה בן עקביה100חבירו של ר' יהודה, מו"ק כא א. אומר: מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענים אותה ביבשה ומורידין אותה למים (בבלי שם), ורב אומר שם: שהרי כמה שנים נשנית משנה זו (ספינת הירדן טמאה) בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא ר' חנינא בן עקביא ופירשה. ולפי־זה יכולה משנה זו להיות משנת ר"ע.
ההלכה השניה: מנין לערוגה וכו' – חולק עליה ר' יהודה בכלאים פ"ג מ"א: ר' יהודה אומר ששה באמצע, אלא שר' חייה שנה דברי ר' יהודה אלה על הסיפא שם (היה לה גבול גבוה טפח זורעין בתוכה שלשה עשר וכו' ואחד באמצע); ר' יהודה אומר שמונה עשר (י"ב וששה), ירוש' שם (כח ע"ג). וגם זו יכולה אפוא להיות משנת ר"ע.
מ"ג: מנין לפולטת וכו' שהיא טהורה, כרוב נוסחאות המשנה, וגם בירוש' כ"י ליידן, וברא"ש ובפרחון ע' געל, וזו היתה נוסחת הירוש'. בבלי פו א: מאן דלא מוקי כתנאי תנא רישא טהורה, וכראב"ע במקואות פ"ח מ"ג ותוס' שם פ"ו, ולא כר"ע; וגם ההלכה השניה: שמרחיצין וכו', מפורשת בפי"ט מ"ג בשם ראב"ע (סתם ואח"כ מחלוקת).
וההלכה השלישית: מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר וכו' – ביומא פ"ד מ"ב: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, ובפ"ו מ"ו: מה היה עושה היה חולק לשון של זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו101ועי' שקלים פ"ד מ"ב: ולשון שבין קרניו, אלא שבכמה נוסחאות אינו, ועי' ד"ס.. אבל בסוף פ"ו: ר' ישמעאל אומר (נ"א102בד"ר, כ"י ה, כ"י א"מ, ו"ספר אחד" של ר' יהוסף אשכנזי.: ועוד אמר ר' יהודה!) והלא סימן אחר היה להם לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אלא שכ"ז אין ברוב כי"י המשנה והבבלי, ובכ"י תימני אחד איתא בגליון: ברייתא ר' ישמעאל אומר וכו'. ואמרו בבבלי שם (סז א): ת"ר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ וכו' התקינו שהיו קושרין על פתח אולם מבפנים וכו' התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. אמר ר' נחום בר נפח משום ר' אלעזר הקפר103עי' ד"ס, בתוס' כתובות פ"ה א: אמר ר' מנחם בן נפח משום ר' אלעזר הקפר. בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין וידעו שנעשית מצותו שנאמר אם וכו'104מתוך ברייתא כזו לקוחה ההוספה שבמשנה..
ההלכה שבמ"ד: מנין לסיכה שהיא כשתיה וכו', מתאימה ליומא פ"ח מ"א, ופרק זה, כסיומו האגדי (אמר ר"ע) כולו או רובו ר"ע.
בתוס' פ"ח כג–ל נוספה עוד שורה של "מנין ל־", ואפשר שגם אלה לקוחים ממשנת ר' עקיבא.
מ"ה – היא המשך של פ"ח: תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה, דלא כר' שמעון בערלה פ"ב מ"י (ועי' בבלי פט ב).
ר' יהודה נזכר כאן במ"ה, מ"ו ומ"ז.
פ"י. מ"א: המצניע וכו' והוציאו בשבת חייב ככל שהוא וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו = כפ"ז מ"ג, ודלא כר"ש, פ"ח מ"א. ושמואל אומר (צא רע"א): מחייב היה ר' מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה, וא"כ משנתנו ר"מ.
מ"ג: בפונדתו ופיה למטה וכו' פטור, שלא כר' יהודה, בתוס' פ"ט ח (בבלי צב ב).
מ"ה: הוציאוהו שנים פטורים, לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים. ור"ש פוטר, רישא ר' יהודה, ור"מ מחייב (בבלי צד ב), וסיפא: לא יכול אחד וכו' ר' יהודה ור' מאיר, תוס' פ"ט י105בבלי צב סע"ב.: זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' יהודה ור' מאיר מחייבים וכו'. שם: את המת במטה וכו' – ר' יהודה היא106בבלי צד ב: אפי' לר' יהודה, תוס' צד א..
מ"ו: הנוטל צפרניו, אינה ענין להוצאה שאנו עוסקים בה בכל הפרק. הפרק הבא מתחיל "הזורק", שהוא תולדת "המוציא".
אלא שבתוס' כאן (פ"ט יא–יג), ישנן עוד הלכות, שנשמטו כנראה מן המשנה: י"א, הנוטל מלא זוג משערו חייב, ר' אליעזר אומר אפילו אחת (בבלי צד ב); יב, הבורר שחורות מבין לבנות וכו'; יג, החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת והמכבד והמרביץ והרודה חלות דבש בשבת חייב חטאת וכו'107ירוש' י ע"ג: המכבד והמרבץ משום דש, המגבן והמחבץ משום לש, החולב והרודה משום קוצר. דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים בין ביו"ט ובין בשבת אינו חייב אלא משום שבות108בבלי צה א; והיא משנת ר' יהודה, עי' תוס' שם., רשב"א אומר משום ר' אליעזר הגודלת והבוחלת והפוקסת לעצמה פטורה לאחרות חייבת וכו'.
ואח"כ בהי"ד: התולש בין בימינו וכו', ואח"כ טו: התולש עולשין לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלא פי הגדי לתקן בארץ כל שהן וכו'; טז, המזרד זרדין לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלא פי הגדי לתקן באילן כל שהן וכו' – זוהי הקבלה לפי"ב מ"ב (שהיא שם שלא במקומה109עי' תוי"ט. – ואין לה הקבלה שם בתוס').
ואח"כ בתוס', הי"ז: החופר והחורש והחורץ מלאכה אתת הן, הדש והכותש והנופט מלאבה אחת הן, התולש והקוצר והבוצר והמוסק והגודר והאורה כולן מלאכה אחת הן, (יח) המכבס והסוחט מלאכה אחת היא וכו'. (יט) הבורר והטוחן המרקיד והלש והאופה לאכילה כגרוגרת, לבהמה כמלא פי הגדי וכו'.
כאן נשנו אפוא במשנת התוס' פרטי האבות: החורש והקוצר, הדש, הבורר, הטוחן והמרקיד והלש והאופה, הגוזז ("הנוטל מלא זוג משערו" ועי' תוס' פ"ח א: הגוזז, ב': המוסיך), המלבן (="המכבס") והצובע.
וב"הנוטל מלא זוג משערו" קשרו: הנוטל צפרניו זו בזו וכו', וב"התולש" – התולש מעציץ נקוב וכו', של משנתנו.
ובסדר זה היה ה"מוציא" ראשון ואחריו: החורש וכו'.
אלא שרבי השמיטו ממשנת תנא זה, ושנהו בחלקו בפי"ב ממשנת תנא אחר, ובחלקו בפי"ג מ"ד (המלבן והמנפץ וכו'), וטעמו של רבי בולט כאן, טעם מנימוטכני: מפני ששנה כאן במ"ה–מ"ו מחלוקות ר' יהודה (ת"ק) ור' שמעון (לא יכול להוציאו וכו' חייב ור"ש פוטר, את המת וכו' חייב ור"ש פוטר, התולש וכו' ור"ש פוטר), ואולי לקח מ"ה–מ"ו ־ ממשנת ר' שמעון.
"גודלת" וכו' מפורש בבבלי (צד ב) בשם ר' יוסי בר' חנינא: גודלת משום אורגת כוחלת משום כותבת פוקסת משום טווה, ואע"פ שהתלמוד מוסר אחרת בשם ר' אבהו (כוחלת משום צובעת גודלת ופוקסת משום בונה), מוסר הירוש' יב ע"ג־ע"ד: ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה הגודלת חיבת משום בונה וכו' (א' ו' זעירא לא מסתברא דילא משום אריג) הכוחלת (המשך דברי ר' אבהו) חייבת משום כותבת הפוקסת חייבת משום צובעת.
פי"א. מ"א: וחכמים פוטרין – דלא כר' יהודה בברייתא, בבלי צז ב וירוש' יג ע"א, שהוא סובר קלוטה כמי שהונחה.
שם: הזורק ונזכר וכו' קלטה אחר וכו' קתני "הזורק" סתם, בין מרה"ר לרה"י ובין מרה"י לרה"ר, דלא כרבי בתוס' פ"י יט, ירוש' פ"א ב ע"ד.
מ"ו: זה הכלל וכו' – מחלוקת ב"ש וב"ה בס"ז 286, ומתני' כב"ה.
שם: זרק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה וכו' – זו כדברי ר' שמעון שמקלקל בחבורה חייב110בבלי שבת קו א, סנהד' פד ב., וגם פי"ד מ"א (והחובל בהן) כר"ש.
אבל בפי"ג מ"א שנינו: וכל המקלקלים פטורין, ולא שנינו "חוץ מחובל ומבעיר" כבברייתא111בבלי קו א, ירוש' שבת פ"ב ה ע"א וש"נ, תוס' שבת פ"ח ד., שהברייתא – ר"ש112ועי' להלן לפי"ג מ"ג., ופי"ג מ"א – ר' יהודה (בבלי שם).
וכן משנת ב"ק פ"ח מ"ה – כר"ש113עי' תפארת ישראל פי"ג מ"א, בועז..
פי"ב. מ"א: הבונה כמה יבנה וכו', המסתת והמכה בפטיש ובמעצד הקודח כל שהוא חייב – דלא כר' שמעון, תוס' פי"א ג114בבלי קג ב וירוש' יג ע"ג., אבל הסיפא: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב – הוא כללו של ר"ש בת"כ חובה פ"א ו (בבלי קג ב). ומעין זה פריך הבבלי שם מר"ש דתוס' לר"ש דספרא ודחיק ומגיה.
ובתוס' פי"א א–ג: הבונה כל שהוא וכו' המכה בפטיש אחד טפיחה גדולה וכו' רשבג"א אף המכה וכו'. הקודח והגורר וכו' רש"א וכו', וקרוב כי "הקודח" הוספה היא, שהיתה כבר לפני הבבלי כאן ובמנחות נז א.
אח"כ בתוס' כאן (ד–ה): המכבה (36) והמבעיר (37) וכו'. ופירושם של אבות אלה חסר במשנה.
מ"ב: החורש – אין מקומה כאן, ואין לה הקבלה כאן בתוס', אלא בפ"ט טו–טז. אלא שרבי צירף כאן כל הדברים ששיעורן כל שהוא.
מ"ג: בין משני סמניות – "מאן תנא סימניות ר' יוסי" ("אמר ר' יוסי" שלאחריו), בבלי וירוש'.
פי"ג. מ"ג – משנת ר' יהודה (עי' לעיל).
מ"ד – אין לה הקבלה בתוס' כאן, אבל בתוס' רפ"ח (המקבילה לפ"ז!) ישנם עוד דברים ששייכים בלי ספק לכאן (א־ב): הגוזז (12) מן הבהמה וכו' מלא הסיט כפול ה"ז חייב וכו' המיסיך (17) שלשה חוטין כתחילה וכו' הצד חלזון וכו' (בבלי עה א, ובתוס' סתם כר' יהודה) וכמשנתנו חסר באמת הגוזז והמיסך (ו"הצד חלזון" מתקשר יפה עם מ"ח!).
ואח"כ בתוס' (ג): כל אבות וכו' (קיצור פ"ז מ"א), (ד) כל המקלקלין וכו' (הקבלה למ"ג שלנו!).
וא"כ היו שנויות הלכות אלו במשנת התוס' בסביבת מ"ג–מ"ד שלנו!
מ"ה: רשב"ג וכו' – המשנה כולה לקוחה מביצה פ"ג מ"א, ובהו' לו ועוד הנוסח בשבת מעין הנוסח שבביצה: כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור, ומתפרש בשבת115עי' תוס' פי"ב ה. כמו בביצה, וכך היה כנראה הנוסח שם, שכן שאלו בירוש'116כאן יד סע"א = ביצה שם סא ע"ד.: בעון קומי ר' אחא מה ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור אמר לון ולא במְגַפַל לתוכה117="בנעול בתוכה", בביצה: בנעל. אנן קיימין, אלא כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר.
מ"ו – ר' יהודה היא, כמו פ"י מ"ה.
פי"ד. מ"א (ששייך לסוף פי"ג!): שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב – דלא כר' יהודה אלא כר' יוחנן בן נורי118תוס' חולין פ"ח יז, בבלי קז א–ב.. וסיפא: הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור – ר"ש היא דאמר מלאכה שאין צריכה וכו' (קז ב).
מ"ב: אמר ר' יוסי.
מ"ג: חוץ ממי דקלים – דלא כר"ע, תוס' מו"ק פ"ב יא, אלא כ"בראשונה". ומכיון שכן, נראה שכל פי"ד ממשנת ר' יוסי, תלמידו של ריב"נ, הוא.
פט"ו. מ"א–מ"ב: אלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלין וקשר הספנין וכו' רמ"א כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין (רש"י: שאין חייבין עליהן כמו שחייבין על קשר הגמלין), קושרת אשה מפתח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וכו' כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו.
הבבלי (קיא ב) שואל למ"ב: הא גופא קשיא אמרת יש קשרין שאין חייבין וכו' חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא והדר תני קושרת וכו' הכי קאמר יש קשרין וכו' ומאי ניהו קיטרא דקטר בזממא וכו' ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו מפתח חלוקה.
כבר מתוך הבבלי יוצא שלא פירש כרש"י: שאין חייבין כמו שחייבין, שהרי פירש "קשר גמלין" זה אחרת מן "קשר גמלין" של מ"א. אבל בכלל "אין חייבין כ־" – אינו לשון משנה בשלילה, ורק בחיוב נמצא: חייבין עליו סקילה כזכר (יבמות פ"ח מ"ו), חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן (בכורות פ"א מ"ו), ונמצא בשלילה רק בבכורים פ"ד ה (ברייתא): ואין חייבין עליו על ביאת מקדש לא כאנשים ונשים (ולא נשים, עי' תוס'), אבל שם סיכם תחילה הדברים ששוה ושאינו שוה.
וגם רחוק מאד ש"קשר הגמלים" שבמ"א ומ"ב יתפרש בשני מובנים.
ובאחרונה נוסח כ"י קמרידג' (43, E1) קשר הגמלים וקשר119והוגהה ו ל־כ, ונוספה ו. הספנין.
והנפלא ביותר הוא. שלא נזכר בין "אלו קשרים שחייבין עליהם", הקשרים של "הקושר והמתיר" (פ"ז מ"ב), שהם עומדים שם בשורת האריגה (בין "האורג" ו"התופר") ובוודאי שפשוטו כאביי (עד ב): שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרין אותה, וכר' יוסי בן חנינה בירוש' (י ע"ג). וכיו"ב שנינו בתוס' סוטה פ"א ב: כדי שיקשור הגרדי נימא (בבלי וירוש' שם): "קשר הגרדין"! וגם השורה של ה"חייבין" קצרה יותר מדי (אחרי: אלו!). אלא ששני תנאים הם: ר"מ ור' יהודה.
ר"מ לפי כללו: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו (אפי' "קשר שהוא של קיימא")120עי' תוס' פי"ב טו. מנה קשר הגמלים בין קשרים שחייבין עליהן; ור' יהודה לפי כללו: כל קשר שאינו של קיימא (אפי' אינו יכול להתירו באחת מידיו) אין חייבין עליו, מנה קשר הגמלים בין קשרים המותרים. ועי' קיב א: תני חדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחילה.
והנה במקואות פ"י מ"ג–מ"ד מנתה המשנה קשרים שא"צ שיבואו בהם המים, שהם של קיימא, וקשרים שצריך שיבואו בהם המים, שאינם של קיימא: בין הראשונים נמנו (מ"ג): קשרי העני (שבבגדיו) וחבט (אזן) של סנדל, ובין האחרונים: הקשר שבפרקסים שבכתף ושנץ (רצועות) של סנדל. ובתוס' שם פ"ז (פ"ח) ב: קשרי פונדא ופסיקיא וקשרי מנעל וסנדל (=חבט של סנדל) וקשרי מפתח121בד"ו: וקישר מפתחי, רוקח: וקשר מפתחי. חלוק של אשה הרי אלו [אינן] חוצצין122הרי – חוצצין, ליתא ברוקח, ועי' שבת פ"ו מ"א ומקואות פ"ט מ"א. קשרי נימי פונדא ופסיקיא123=ושל פסיקיא של משנתנו, חוטי פסיקיא. וקשרי רצועות124ברוקח סי' שעו: וקשר אצבעותיו ורצועות, בית אצבעות, כלים פכ"ו מ"ג. (ו)מנעל וסנדל והקשר שבאפקרסין שבכתף וסדין שקשר את נימיו הרי אלו חוצצין.
תוס' זו (אם אינה משובשת) חולקת על משנת שבת ב"מפתח חלוק של אשה", אבל בשאר הדברים מתאימה למ"ב. והשורה הראשונה של קשרים חסרה כאן. (ואפשר שתוס' זו משנת ר"מ היא, והוא חשב "מפתח חלוק של אשה" בין הקשרים שחייבים, שאינה יכולה להתירו באחת מידיה.)
ורבי השמיט חלק של החייבים מפני שמתנגדים למ"ב!
פט"ז. מ"א: כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה וכו' אע"פ שכתובים בכל לשון טעונים גניזה – דלא כר' יוסי, בברייתא125בבלי קטו א, תוס' פי"ג ב.: היו כתובין תרגום ובכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה (בתוס': מצילין אותן וגונזין אותן) ר' יוסי אומר אין מצילין אותן מפני הדליקה (בתוס' ליתא) א"ר יוסי מעשה באבא חלפתא וכו' זכור אני בר"ג אבי אביך שהיה עומד ע"ג מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך, אף הוא צוה עליו וגנזו ר' יוסי בר' יהודה אומר וכו' אמר רבי ב' תשובות בדבר וכו' אלא מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאיליהן. ופשוטה של משנה כרב חסדא126בבלי שם, וכן הוכיח הירוש'. ורב הונא איתותב שם ואמרו: תנאי היא, ז"א שרב הונא כר' יוסי.
ר' יוסי נזכר בפרק זה כחולק, במ"ב, מ"ד ומ"ה.
שם: ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש – ירוש' טו סע"ג: בן בתירא כר' יהודה דתנינן תמן גשרין המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יודה וחכמים אוסרין (עירובין פ"ט מ"ד). ועי' בבלי קיז א. וא"כ – מתני' דלא כר' יהודה.
מ"ד: וחוזר ולובש ומוציא – "ואפילו כל היום כולו דברי ר"מ" (ברייתא בבלי קכ א), וסיפא "אתאן לת"ק" (הרא"ש) וסתם מתני' ר"מ היא.
מ"ה: ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור וכו' ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים וכו'. כולה ר' שמעון בן ננס (חי' הר"ן), שכן אמרו בגמרא (קכ רע"ב): הוא (רב דאמר [שם סע"א] "טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה") דאמר כר' שמעון בן ננס, אימר דאמר ר' שמעון ב"נ מפני שהוא מחרך וכו' אין מדקתני סיפא ר' יוסי אוסר בכלי חרס וכו' מכלל דתנא קמא שרי127"ועושין" גרסינן, ולא כידוש' וד"ר: עושין..
ובתוס' (פי"ג ט) שנינו: ר' שמעון בן ננס אומר פורסין וכו' מפני שמחרך וחכמ' לא הודו לו, וזו בוודאי משנת ר' יוסי החולק (והלשון רגיל במשנתו). וא"כ מתני' דלא כר' יוסי.
מ"ז: כופין קערה וכו' – ממקור אחר היא, שהיא המשך למ"ה (ואין לה הקבלה בתוס'); אבל מ"ח המשכה של מ"ו היא, ואגבה נשנית. ומשנה ז' כולה ר' יהודה (אמר ר' יהודה, ועי' בבלי קכא ב: אילימא ר"י), ועי' פכ"ב מ"ג: אר"י מעשה בא לפני ריב"ז וכו', ואולי נשנו מתחילתן שתיהן יחד, ונחלקו ע"י רבי, והכניס את החצי כאן, בסוף ענייני כיבוי.
פי"ז. מ"ד: "ר' יוסי אומר" ליתא במשנת הירוש' ובהו' לו ועוד. וסתם משנה היא, וכן מוכח (כמו שהעיר הגרי"ב) משבת קנז א: מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר"ש מודה דתנן כל הכלים וכו'128ובעירובין לה א: סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים וכו' אינו בד' שאלניקי, עי' ד"ס., ור' יוסי מוסיף בתוס' פי"ד א: אף צפורן גדולה, אבל בכ"ז אפשר שעיקר פרק זה ר' יוסי הוא, שהרי במ"ח שנינו: א"ר יוסי בד"א בכסוי קרקע וכו'129עי' גם תוס' פי"ד ג ובבלי קכה א.. ור' יוסי כר"ש ס"ל במוקצה, עי' להלן בפכ"א מ"ג.
פי"ח. מ"א: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן וכו' אבל לא את האוצר – כפשוטו פירושו: אבל אין מפנין את האוצר (ולא בלהתחיל להסתפק קמיירי), וגם בברייתא שבגמרא קכז א: ת"ר אין מתחילין באוצר תחילה, הנוסח בתוס' פי"ד ד: אין מפנין את האוצר כתחילה בשבת אבל עושה בו שביל וכו', וא"כ אין מכאן ראיה דמתני' ר"ש כפי' הבבלי: אבל לא את האוצר שלא יגמור (להסתפק בו) כולו דילמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר"ש היא וכו'.
ואמנם מ"ב: כופין וכו', נראה שר' יהודה היא, שהוא "מפרש": א"ר יהודה אימתי וכו'; אע"פ שמן "כופין" וכו' ענין חדש הוא ואפשר שהוא מקור אחר.
במ"ג נזכר ר' יוסי כחולק.
בסופו: וכל צרכי מילה עושין בשבת. זו הקדמה מתאימה לפי"ט, ואינה מתאימה לפי"ח, וע"כ הגיה הירוש': כיני מתני' וכל צרכי חייה (=יולדת) עושין בשבת.
אבל אלה הם כנראה שני מקורות, וזו שבפי"ח משנת ר' יהודה, ולה שייך גם תחילת פי"ט.
פי"ט. מ"א: רא"א אם לא הביא כלי וכו', ובשעת הסכנה וכו' ועוד אמר ר"א כורתין עצים וכו' – תרי תנאי נינהו, הראשון ר' יהודה, שכן מפורש בברייתא שבבבלי קל ע"א: מביאז מגולה ואין מביאו מכוסה דברי ר' אליעזר ר' יהודה אומר משום ר"א נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין מכוסה ע"פ עדים.
ועוד אמר ר"א, הוא תנא אחר שהקל עוד יותר בשם ר"א, ובברייתא שם: ת"ר במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו'.
ואם רישא ר' יהודה היא – קרוב הדבר שמ"א שייכת לפי"ח (והיא עוד ממשנת ר' יהודה): "וכל צרכי מילה" היא אפוא הקדמה לפי"ט מ"א.
ממ"ב: עושין כל צרכי מילה (דומה לו פכ"ג מ"ה: עושין כל צרכי המת וכו') בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין וכו' – מקור אחר הוא.
במ"ג ר' יהודה חולק, ונזכר בה בשם ראב"ע מה שנשנה סתם בפ"ט.
מ"ד לפי נוסח הירוש' ועוד: אחד למול בערב שבת וכו' חייב, אחד למול לאחר השבת וכו' ר"א מחייב וכו' – כתני ר"ח בשם ר' מאיר בברייתא שבבבלי.
ור"ש שונה130תוס' פט"ו א, ירוש' יז ע"ב. כנוסח הבבלי: אחד למול אחר השבת וכו' חייב אחד למול בערב שבת וכו' ר"א מחייב.
ורב אדא בר אהבה אומר בירוש': זו דברי ר"מ ור"ש אבל דברי ר' יוסי אפי' דבר שאין בעשייתו מצוה הואיל וטועה בו לשם מצוה פטור.
וא"כ משנתנו – ר"ש לפי נוסח הבבלי, או ר"מ לפי נוסח הירוש' (ועי' עוד בבלי וירושלמי) [ועי' "מבוא לנוסח המשנה", ח"א, 311–314].
מ"ו: אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה וכו', מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. משנה זו אין לה פתיחה, שהרי עדיין לא דברנו כלל על "ציצין המעכבין" או "שאינן מעכבין": ציצין מאן דכר שמייהו?! אלא שזהו מקור אחר (שהרי פריעה מקומה במ"ב), ותחילתו חסר: בתוס' פט"ו ד (בבלי קלג ב): כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש אין חוזר אלא על הציצין המעכבין את המילה, והסוף במשנתנו: אלו הן ציצין המעכבין וכו'. אלא שבירוש' אמרו (שם): פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה (סיפא דתוספתא). אמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי אפי' פירש חוזר אפי' על ציצין שאין מעכבין את המילה, וכך היא מסקנת הבבלי שם131"א"ר יוחנן" שבתחילת הסוגיא שם בבבלי אין בכ"י מ', ונכון..
רבי סתם אפוא כר' יוסי, ע"י שהשמיט את תחילתה של הלכה זו, או שהשתמש כאן במשנת ר' יוסי, ולא העתיק את כולה.
פ"כ. מ"א: וחכ"א וכו' אבל נותנין לתלויה ביו"ט. בתוס' פט"ז א: אמר ר' יהודה אימתי אמרו נותנין לתלויה ביו"ט בזמן שנתן עליה מערב יו"ט וכו' – "אימתי" של ר' יהודה "לפרש", וא"כ אפשר שהכל משנת ר' יהודה, אלא שרבי השמיטו, מפני שהוא חולק עליו בזה132ועי' בבלי וירוש' כאן וחסדי דוד..
במ"ב: ועושין אינומלין בשבת ר' יהודה אומר בשבת בכוס, ביו"ט בלגין ובמועד בחבית; זהו גם מין "אמר ר' יהודה בד"א בכוס וכו' ".
מ"ג: אין שורין את החילתית בפושרין – "הא בצונן מותר" ור' יוסי היא (בבלי קמ א); בתוס' פט"ז ג: אין שורין את החלתית בפושרין [בשבת] ר' יוסי אומר בצונין מותר בחמין אסור, בבבלי שם: דתניא אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן ר' יוסי אומר בחמין אסור בצונן מותר. שם: ואין שורין את הכרשינין וכו' אבל נותן לתוך הכברה – מתני' דלא כי האי תנא דתניא ראב"י אומר אין משגיחין בכברה כל עיקר (בבלי קמ ע"ב).
מ"ה: הקש שעל גבי המטה וכו' – נשנית כאן, כמו שהעירותי כבר, מפני "ואם היה מאכל בהמה", שאנו עוסקים בו במשניות שקדמו.
ואגב "או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו" נסמך: מכבש של בעלי בתים וכו', משום דברי ר' יהודה: אם היה מותר מע"ש מתיר את כליו ושומטן133כנו' הירוש' וד"ר והו' לו ועוד., כלומר את כלי המכבש כמו ששנינו בתוס' פט"ז ה: מכבש של בעלי בתים שהתירו להיות נוטל ממנו את הכלים נוטל את המקל ואת הלוחיים ומחזירן לשידה מפני שהן כלים (והיא משנת ר' יהודה), וטעמו מפני הכלל הסמוך בתוס' (ה"ו): כל שיש בו דברים הניטלין ויש בו דברים שאין ניטלין נוטלו ונוטלן הימנו ומחזירן למקומן. ובזה מתקשר פכ"א: נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכו'.
פכ"א. מב: היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת – ר' יוסי היא, בבלי קמב ב: תניא ר' יוסי אומר היתה החבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה מגביהה למקום אחר על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה.
מ"ג: בש"א מגביהין וכו', בבלי קמג א: אר"נ אנו אין לנו ("אין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנויה") אלא ב"ש כר' יהודה (דאית ליה מוקצה) וב"ה כר"ש.
ואמנם המשנה מוחלפת בכל כי"י ובד"ר ובירוש': בה"א מגביהין וכו', וזו משנת ר' יוסי בתוס' פט"ז ו: בה"א מגביהין וכו' אמר ר' יוסי עינוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס וכו'.
ואמנם גם ר' יוסי לית ליה מוקצה, כר"ש, שכן אמרו על משנת כלים פי"ח מ"ב (סתם כלים): ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה (בבלי מד ב).
וגם סיפא: שער של אפונין וכו' – "ר"ש היא דלית ליה מוקצה" (בבלי קמג א).
וקרוב שכוליה פירקין ר' יוסי.
פכ"ב. מ"א: חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות – פשוטו כר' יוסי בפט"ז מ"ב: לעולם מצילין מזון שלש סעודות. ור' יהודה ור' אלעזר חולקין במשנה זו, ובברייתא (בבלי קמה ב) גם ר"ש כר"א: ור"א ור"ש מתירין.
מ"ג: ואין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין (– ברוב הנוסחאות: ור' יוסי מתיר) ולא יקבנה מצדה (דברי הכל!) ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה וכו' אמר ר' יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר וכו' – סיפא: ואם היתה וכו'. כולה ר' יהודה.
מ"ד: נותנין תבשיל וכו' – אינו עומד בשום קשר עם זה שלפניו, ואין לה הקבלה בתוספתא.
ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו – כב"ה בברייתא שבבבלי מב א (ירוש' ו ע"ב), וכפשוטו הוא בניגוד לפ"ג מ"ד ("והביאו" כפשוטו – בשבת).
ואין למשנה ד' קשר עם מ"ה ומ"ו, אלא ע"י פ"ג מ"ד ("מעשה שעשו אנשי טבריא" וכו'), ואמנם כבר אמרתי שבתוס' שם פ"ג ישנן כמה הלכות ששייכות לפרק שלנו, ונראה שהכל נשנית במשנת תנא אחד במקום אחד.
ו"שוטחן בחמה" דסיפא – דלא כר' אלעזר ור' שמעון (בבלי קמו סע"ב).
ומ"ה: לא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת וכו' ומביאין אותה בידן – רישא (חנניה) בן חכינאי היא (בבלי קמז ב), ור"ש פליג, "דר' שמעון אומר מסתפג אדם באלונטית (עי' ד"ס) ומביאה בידו לתוך ביתו" (שבת שם ועירובין פח א), ולברייתא (עירובין פו ב) ר' חנניה בן עקביה התיר הבאת אלונטית, וכן ירוש' שבת (פ"ג ו ע"א), ושמואל אומר שם על רישא (ולא יביאם בידו): והדא מתניתא קודם עד שלא התירו הבאת לונטיות, ונמסר שם בשם שמואל: רבי התיר לונטיות.
פכ"ג. מ"א: שואל אדם וכו' וכן האשה מחברתה ככרות – בבלי קמח ב: בשבת הוא דאסיר ("לומר הלויני") אבל בחול שפיר דמי לימא מתני' דלא כהלל דתנן וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשינה דמים וכו'.
וסיפא: ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת – בפט"ז מ"ג שנינו: ואם היו פקחין עושין עמו חשבון אחר השבת, ועי' ירוש' שם טו ע"ד.
ובסיפא: וכן ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו וכו' – זו משנת ר' אליעזר בס"ז 257: ר' אליעזר מוסיף ארבעה דברים ("שדוחים את השבת") חתיכת יבלתו ונותן משכון ולוקח, הרכיבו מירושלים להר הבית והבאתו מחוץ לתחום, שהיה ר' יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינה דוחה את השבת, אבל בפסחים פ"ו מ"א: הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת רא"א דוחין; לפי ס"ז חולק ר' יהושע רק על "הבאתו מחוץ לתחום", ואמנם לעירובין פ"י מי"ג "חותכין יבלת במקדש"134ועי' בבלי פסחים סח ב וירוש' שם.. ואפשר שמשנתנו היא משנת ר' יהודה ששנה משנת ר' אליעזר.
מ"ב: ומפיס וכו' ומטילין חלשים וכו' – תרי תנאי, ורישא – רשב"א (תוס').
מ"ג: אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו ("הואיל ועיקר החשכתו לא היתה לכך") כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי וכו' – כפשוטה כולה אבא שאול היא, ובתוס' פי"ז יג בא כללו של אבא שאול אחרי "לפקח על עיסקי כלה" (מ"ד): מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי כלה כלל אמר אבא שאול וכו' ועל עיסקי המת וכו'.
פכ"ד. מ"א – ר"ש מוסיף135תוס' פי"ח א, בבלי קנד ב.: ר' שמעון136בבבלי: ר"ש בן יוחאי. אומר היה עליו שליף מלא137בבלי: של תבואה. נכנס תחתיו ומפרקו138בבלי: מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחד והוא נופל מאליו..
מ"ב–מ"ד אין מקומם כאן, אלא לעיל פי"ח, בין מ"א למ"ב, ולמ"א ומ"ד אין הקבלה בתוס', אבל ישנה למ"ג.
מ"ה – תלויה באויר, ואין לה הקבלה בתוס', אבל היא משנה ישנה, ופוקקין את המאור שייך – לפי"ז מ"ז!
צירוף־המשניות בולט אפוא במסכת שבת: יש בה ממשנת ר"מ, ר' יהודה, ר' יוסי ור"ש ור' אלעזר: דברים ששייכים למקום אחד במקומות שונים ודברים החולקים זה על זה במקומות שונים, וגם במקום אחד.
וידו של רבי ניכרת בה, בין בהכרעות בין בהשמטות ובין בסידור ובצירוף של מקורות.
אבל אצ"ל שכמה משניות שלה ישנות־נושנות הן, הרי "הלכות שבת", שהן כהררים התלויים בשערה, כבר נמנו במשנת חגיגה, שהיא מזמן הורדוס.
והרי משנת פ"א מי"א: משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, ופכ"ג מ"א; וכן ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת וכו', וכן מ"ב: ומטילין חלשים על הקדשים וכו', בוודאי משניות מזמן הבית הן.
ולא יצא האיש בסנדל המסומר (פ"ו מ"ב) – גם היא משנה ישנה139עי' יוספוס, מלחמות ס"ו א ה; ועי' בבלי ט א וירוש' ח ע"א., וגם עיקרה של פ"ו מ"ח (ונכנסין בהן בעזרה – ואין נכנסין בהן בעזרה) ומ"ט (ובני מלכים בזוגין) – מזמן הבית. ופי"ד מ"ג (מי דקלים) הוא "משנה ראשונה" ("בראשונה") שלפני ר"ע.
וגם המשנה האחרונה (פכ"ד מ"ח) – מזמן הבית. אלא שלפנינו בשבת בעיקרו – נוסח של תלמידי ר"ע.
על סידור המשניות בתוס' שבת העירותי בפתיחתי זו בכמה מקומות: ניכר שהיה לפניה משנה, או משניות, בסדר אחר ובהיקף אחר; יש בה כמה משניות מקבילות ושאינן מקבילות. כמה ממשנת ר' יוסי, וגם כל פרק "דרכי האמורי" (פ"ו–פ"ז) ממשנת ר' יוסי, אע"פ שעיקרן משנה קדומה, שכבר הזכירה ר"מ, ת"כ אחרי פי"ג ט: רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים.
אף כמה הלכות אחרות שנזכרו במסכת שבת עתיקות מאד, בכל־אופן מזמן הבית.
כך נזכר "תחום שבת", σαββάτου ὁδός במפעלי השליחים (א יב).
"הדלקת הנרות", מזכיר יוספוס (אפיון II 39), סנקה (47,95.Epist) lucernas sabbatis, פרסיוס (194–179 V.Sat), יובנל (106–105 XIV.Sat) ועוד140שירר II 559–560..
ההלכה שלא יכנס אדם לדין בע"ש "מן המנחה ולמעלה", היתה נוהגת בזמן הבית אפילו בחו"ל, כמו שמעידה תעודתו של אגוסטוס קיסר לבני קיריני141יוספוס, קדמוניות סט"ז פ"ו ב., "מן השעה התשיעית" ז"א מנחה קטנה142שלא כמסקנת הבבלי ט ע"ב, אלא כירוש' ג ע"א = "סמוך לחשיכה".. ש"אין דנין" בשבתות ויו"ט (ביצה פ"ה מ"ב) יוצא כבר מחשמונאים א' י לד–לה, ומפורש אצל פילון143De migratione Abrahami, 91.: על כן אין אנו רשאים לבטל את חוקי היום (השבת), כגון להדליק אש, לעבוד בשדה או לשאת משאות, או לדון
ולפסוק דין, או לקבל פקדון או לגבות חוב (עי' שבת פכ"ג מ"א). ואסמכוהו אקרא (משנת ר"א 367־8): מניין למקח וממכר והלואה ופקדונות שנקראו מלאכה שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מניין לדינין ולטענות ולערעורין וכל מעשה בית דין שנקראו מלאכה שנא' כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל לשטרים ולשפטים (ואלו "שבות" הם, ביצה פ"ה מ"ב).