VIII. ראש השנה
א. להלכה
המסכת מתחלקת לשנים: א) הלכות חשבון השנה וקידוש החדשים ועיבורם. ב) הלכות שופר של ר"ה ו"סדר ברכות" (פ"ד מ"ה–מ"ו) של ר"ה הקשורים בשופר.
הראשון לחודש השביעי נקרא בתורה "יום תרועה", ופילון1De specialibus legibus, II § 188. מפרשו, מפני שבו "תקעו" בשעת הקרבת הקרבן וקורא לו חג שבו מתקדש "החודש הקדוש" (חודש החגים), ίερομενία, אבל לא הזכיר כאן כלל, שהראשון לתשרי ההא "ראש השנה"2היינמן II, 159 הערה 4 אומר שלא בדקדוק: אינו יודע כלל.. אבל במקום אחר3שם I § 180. קורא הוא לו בדרך אגב "ראש השנה" ("בהתחלת השנה"), ובמקום אחר4שם II § 150. הוא אומר: החודש הזה ("ניסן"). שלפי חשבונו וסידורו הוא השביעי למנין החמה, הוא לפי ערכו הראשון, וע"כ נקרא כך גם בתורה. פילון יודע אפוא רק ראש שנה אחד.
אבל יוסף בן מתתיהו אומר5קדמוניות ס"א פ"ג ג.: המבול היה בשנת שש מאות לחיי נח בחדש השני, הנקרא אצל המוקדונים דיוס, אצל היהודים מרחשון; כי כך היה סדר השנה במצרים(!). אבל משה קבע ניסן, הוא קסנטיקוס, ראשון למועדים מפני שבו הוציאם ממצרים, הוא נעשה על ידו ראשון לכל שהוא (נעשה) לכבוד שמים, אבל במִקח וממכר וכל דין ודברים (מעשה בית־דין ומלכות) הניח את החודש הראשון ("תשרי").
ניסן הוא אפוא ר"ה "לרגלים", ותשרי – למקח וממכר וכל מעשה ב"ד ("שמיטין ויובלות"): בהתאם למשנתנו6לשכירות בתים, הוא דעת ר' יצחק ור' נתן הבבלים (מדר"י פסחא פ"א 7), אבל לא כן משמע ממשנת ב"מ ספ"ח. [ועי' ירוש' נדרים פ"ט מא ע"א]..
בתורה נקרא חג הסוכות: חג האסיף בצאת השנה (שמ' כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שם לד כב). תשרי היה לפי־זה בהתחלת השנה. וכך מנתה התורה למבול מתשרי, כר' אליעזר7ר"ה יא ב, סדר עולם פ"ד.: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, ו"חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה (תקופת החמה) כר' יהושע"8ר"ה יב א.. וסתם מדר"י9פסחא פ"א 7. שונה: לא מנה בו אדם הראשון, ומדרשב"י10הוצאת אפשטיין־מלמד 8.: לא מנו בו אבות הראשונים.
מגילת תענית מסדרת את החדשים מניסן עד אדר, וכן סדר זמן עצי כהנים שבמשנת תענית (פ"ד מ"ה); גם חשמונאים א' מונה החדשים מניסן. אבל ה"לוח" של הברייתא (ב"מ קו ב) מונה מתשרי.
היו אפוא שני ראשי־שנים: השנה העממית בתשרי, והשנה הדתית בניסן; אלא שזו הלכה ונשתכחה, ותשרי נעשה ל"ראש השנה" סתם11[ועי' ע"צ מלמד, פרקי מנהג והלכה, 28–29.].
אבל "בראש השנה בעשור לחודש" (יחז' מ א) פירשה הקבלה12ערכין יב א.: איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחודש הוי אומר זה יובל. אבל השבעים מתרגמים: "בחודש הראשון בעשור לחודש"; אלא שהרי ראינו שהתורה קראה גם לסוכות "תקופת השנה", ו"ראש השנה" כאן לאו דווקא.
הבבלים התחילו את השנה מניסן, אבל תשרי (tašritu) היה גם אצלם "התחלה", התחלה של חצי שנה (שהשנה מורכבת משני חצאים); המצרים התחילו מתחות (כסליו); הארמיים (הסורים. התדמורים) והערביים הראשונים התחילו מתשרי.
ב. משנת ראש־השנה
המסכת התחילה, בעיקרה ובראשונה – בחדשים13תוס פ"א = בבלי ז ב ומדר"י פסחא פ"א 7.: לחדשים למלכים ולרגלים, כסדר המדרש, או: למלכים ולרגלים לחדשים ולתרומת שקלים, כסדר התוס' ("ותנא דידן בשנים קמיירי בחדשים לא קמיירי"); התחילה בחדשים ובר"ה שלהם (ניסן), ועברה לר"ה לשנים (למנין השנים, ירוש'): תשרי, ואח"כ "לר"ה" סתם (מ"ב) שהוא ר"ה לשנים. ואח"כ (מ"ד) "על שני חדשים" וכו' (עי' להלן), וכל הלכות קידוש החודש, עד פ"ג מ"ב. בפ"ג מ"ב מתחילות הלכות שופר.
וסדר התוספתא שונה מזה של המשנה14חלוקת הפרקים שונה בהו' צוק' מבדפוסים.:
אחרי פ"א מ"ג – בתוס' (פ"א): בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם וכו' (פ"ב מ"א). בראשונה היו משיאין משואות וכו' (פ"ב מ"ב–מ"ג), אמר אחד לפניה ראיתיו וכו' (פ"ב מ"ו), ראב"צ אומר וכו' (מ"ז), ודברי ראב"צ כפולים בתוס' ב"פ: בפ"א כאן ובפ"ב (אחרי פ"ד מ"ב!); אח"כ בתוס' כאן הקבלה לפ"ב מ"ט, ואח"כ (בתוס' פ"ב) באה כנראה הקבלה לפ"ג מ"א15ועי' פ"ב מ"ז ולעיל.; ואח"כ הקדמה לפ"ג מ"ב והקבלה לפ"ד מ"ט רישא. אח"כ לפ"ג מ"ה, מ"ג, מ"ו, מ"ז–מ"ח (וכאן היה שנוי כנראה גם "בראשונה" של הברייתא שבבבלי דף כא ב: בראשונה היו מחללין אף על כולן משחרב ביהמ"ק אמר להן ריב"ז וכו'). וכאן בהקבלה למ"ח (חרש שוטה וקטן אין מוציאין וכו') שנוי בתוס': הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים וכו', וכאן שנוי בתוס' גם דין ה"מתעסק": התוקע ומתעסק והתוקע ומתלמד וכו' אם כיוון לבו יצאו וכו' – הלכה ששנויה במשנה בפ"ד מ"ח: והמתעסק ל א יצא וכו' (ודין "המתלמד" שנוי בתוס' גם בהקבלה לפ"ד שם).
אח"כ בתוס' הקבלה לפ"ד מ"ב, אח"כ לפ"ב מ"ז סיפא (דברי ראב"צ הכפולים בתוס' פ"א), אח"כ לפ"ד מ"ד סיפא, ואח"כ למ"ה וכו'.
הסדר שונה אפוא בתוס' בהרבה.
וכשאנו מסתכלים במשנה עצמה אנו רואים:
א) בפ"א מ"ג: על ששה חדשים השלוחין יוצאין וכו' וכשהיה ביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן, ובמ"ד: על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי שבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן מתקנין את המועדות וכשהיה ביהמ"ק קיים מחללין אף על כולן וכו'. וכאן שואל הבבלי (כא ב): על ב' חדשים ותו לא ("אין השלוחין יוצאין") ורמינהי על ו' חדשים וכו' אמר אביי על כולן שלוחין יוצאין מבערב וכו'. אבל תירוצו של אביי אינו מיישב את הקושי המונח בָהדגשה "שבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן" וכו'' – המתנגדת אף היא למ"ג; שהרי לפי מ"ג כשביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר, ובוודאי שהיו יוצאין לחו"ל משום "דרך רחוקה" של פסח קטן. גם ההלכה "על כולן שלוחין 'וצאין מבערב" – היא תקנת רבי (ירוש' נח ע"א), אבל לענין מ"ד שנינו בתוס': וכן היה ראב"צ אומר אין השלוחין יוצאין לסוריא עד שישמעו מפי בית דין למחר. משנה ד' קדומה אפוא לראב"צ, בה בשעה שעל כולן שלוחין יוצאין מבערב – תקנת רבי היא.
ובפ"ב מ"ב שנינו: משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין, שלפי פשוטה של משנתנו פירושו – בכל חודש, במקום המשואות. ששנינו בתוס' (פ"א): על כל ראשי חדשים היו משיאין משואות. אמנם הירוש' (פ"ב נח ע"א) מפרש, שאין משיאין אלא על החדשים המיושבין בזמנן (החסרים) ולא על החדשים המעוברין, אבל התוס' אינה אמרת כך, וגם פשוטה של משנתנו אינו כן.
והנה בירוש' (שם) אמרו: רבי ביטל את המשואות משקילקלו הכותים, ואמנם רבי סובר כותי כגוי16ירוש' ברכות פ"ז יא ע"ב ובהקבלות., ור"ג בנו של רבי אסר שחיטתן17חולין ה ע"ב, ועי' תוס' שם., ובימי רשב"א תלמידו של ר"מ נאסר יינן18שם ו א, ועי' ירוש' ע"ז פ"ה מד ע"ד: כבר נתקלקלו כותים.. ולפי זה מתני' "על ששה חדשים שלוחין יוצאין" נשנית בימי רבי19מלאכת שלמה שם..
ונראה אפוא שמ"ד קדומה למ"ג, ושמ"ג נשנית בימי רבי, אע"פ שאינה לגמרי בדעתו של רבי20בבלי יט ב, בתוס': רבי התקין שיהו יוצאין אף על אדר השני וכו')!! וכן פ"ב מ"ב, רישא, נשנית בימי רבי. ואמנם מצינו שר' עקיבא21משנה סוף יבמות ובבלי סוף ברכות. יצא לנהרדעא "לעיבור השנה", ואפשר שהיה "שליח" של שני החדשים שהיו יוצאין בהן "לסוריא".
ונראה שבזמן הבית ואחריו – עד ימי רשב"ג – היו שלוחין יוצאין רק על שני חדשים, "שבהן מתקנין את המועדות", ואפשר שהיו "שלוחין" אלו עוסקין גם באספת השקלים22בפרוס הפסח, בפרוס החג, ועי' שקלים פ"ג מ"ד, ויוספוס, קדמוניות סי"ח, פ"ט א. ובשאר החדשים היו מסתפקין במשואות.
ב) בפ"ב מ"א שנינו: אם אינן מכירין אותו משלחין אחר עמו להעידו. והנה ר' יונה23ירוש' נז ע"ד. מגיה משנתנו24ע"פ התוס', עי' להלן.: הכין צורכה מיתני בראשונה וכו' אם אינן מכירין אותו וכו'. ור' יוסה (שם) מיישב משנתנו: אם אינן מכירין וכו' למה שבראשונה וכו'. אבל "אם אינן מכירין אותו משלחין אחר עמו להעידו" – שייך בוודאי לסוף פ"א, למ"ט, ועוסק בשבת, וכך יוצא מן התוס': (בראשונה היו מקבלין וכו') אם אינן מכירין אותו משלחין עדיו עמו אפילו (צוק': ואפילו) בשבת מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושה והעיד בו.
ופ"ב מ"א סיפא (בראשונה) – פ"ב מ"ד לקוח בוודאי ממקור אחר ("בראשונה" גם במ"ב ומ"ה, וכאן היה שנוי כנראה גם "בראשונה" של הברייתא, כא ע"ב).
ופ"ב מ"ה–פ"ג מ"א שייך אחרי פ"ב מ"א רישא!
ופ"ד (מ"ג ומ"ד "בראשונה") הוא המשך של פ"ג מ"א, ורק אחרי פ"ד מתאים פ"ג מ"ב–מ"ח, אלא שפ"ג מ"ב–מ"ח ממקור אחר הוא, וכן פ"ד מ"א–מ"ד.
גם פ"ב מ"ז שלא במקומה היא, שמ"ח היא המשך של מ"ו, ופ"ג מ"א היא המשך של פ"ב מ"ז25ועי' בבלי כד סע"א..
ואמנם דברי ראב"צ כפולים, כמו שאמרתי, בתוס' גם בפ"ב (בין פ"ד מ"ב של המשנה ומ"ד!)26מ"ג באה לכאן מסוכה! והיא שלא כר' יהודה במנחות, עי' בבלי ל ע"ב..
ופ"ד מ"ב – היא משנת ר' אלעזר (שבמ"א), כלומר שבזאת עדיין היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר וכו'27ופ"ב מ"ה קדומה לפ"ד מ"דר סיפא (שלא יהו העדים וכו')..
ופ"ד מ"ח שייך לפ"ג מ"ז, ושם שנינו בתוס', כמו שאמרתי כבר, למ"ח דין החייבין בתקיעה ודין המתעסק, שהוא במשנה כאן בפ"ד מ"ח סיפא, וכאן בהקבלה לפ"ד ישנה בתוס' שוב הקבלה למתעסק (ורק לזו).
ומשנה זו (מים או יין) – אבא שאול היא (בבלי לג א). וגם היא שלא במקומה, שהרי מ"ט היא המשך של מ"ז! 28לא עולין וכו', כאן במ"ח, לקוח מביצה פ"ה מ"ב, ואינו מתאים ללשון המשנה כאן!
ובנוגע לסתימותיה – הנה פ"א מ"א (לרגלים) – ר"ש היא (בבלי וירוש'), אבל סיפא: ר"ה למעשר בהמה – ר"מ היא דבכורות29עי' בבלי ז ב וירוש'., ור"א ור"ש חולקין כאן בפירוש, ואמר רב יוסף (ז ב): רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ברגלים סבר לה כר"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר"מ.
ומ"ב – בעיקרה – כר' יהודה (עי' תוס'), אבל לפי הבבלי – תנא דבי ר' ישמעאל היא (ועי' ירוש').
ומ"ז – סתם כר' יוסי שבסיפא (א"ר יוסי) וגם פ"ג מ"ב (א"ר יוסי): הוון בעיי מימר ולא פליגין וכו'30ירוש' שם נח ע"ד., והברייתא אינה מכריעה כאן.
ומ"ח (=סנהדרין פ"ג מ"ג) – כר' יהודה31תוס' סנהד' פ"ה אליבא דר' אליעזר, ירוש' כאן. ור"ש הכריע ביניהן32סנהד' פ"ג מ"ג ותוס' שם..
ופ"ג מ"ו – כולה ר' נתן33ירוש' שם נט רע"א..
ופ"ד מ"ב – ר' אלעזר (עי' לעיל).
מקורות מקורות ישנם אפוא במשנת ר"ה, ונסתמה בימי רבי.
חלוקת הפרקים אינה מדוייקת כאן (פ"ב מ"א, פ"ג מ"ב).
ג. הערות ופירושים
פ"א מ"א
למלכים. רב חסדא בבבלי (ג א): למלכי ישראל, אבל בירוש' (נו ב) ר' לעזר בשם ר' חנינה אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן. בשישי בשנת שתים לדריוש (חגי א א, א טו). בשמיני בשנת שתים לדריוש (זכריה א א, ושם ז: ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט בשנת שתים לדריוש, ובחגי ב י: בעשרים וארבעה לתשיעי בשנת שתים לדריוש, וכן שם יח). נאמר בשמיני בשנת שלש, וכו'.
וכך יוצא גם מן הפפירוסים. פפירוס J: ב־3 לכסליו שנת 8 הו יום 12 לתחות שנת 9 דריוהוש מלכא. ובפפירוס K: ב־28 לשבט שנת 13 הו יום 9 לחתחור שנת 14 דריוהוש מלכא.
"מפני שהיהודים מתחילים מניסן והמצרים מתחות וכל שטר שנכתב בפרק שבין חדש תחות לניסן – המצרים עודפים על היהודים במנין שנות המלך בשנה אחת"34בורנשטיין, זכרון לא א, 69, ועי' בבלי ג א–כץ.
ונראה שגם הנשיאים נתמנו בניסן, שהרי כריסוסטימוס35עי' שוובה, תרביץ ס"ג 116. מקנטר רק נגד מינוי ה"ארכונטים" בתשרי ולא בניסן.
ולרגלים. יוספוס (I 3, 3): ἐπὶ ταῖς ἑορταῖς, רומית: in festis observandis, בבלי (ד ע"א): רגל שבו ר"ה לרגלים; הבבלי והירוש'36ירוש' נו ע"ב ובבלי ד א. אומרים: מאן תנא רגלים ר"ש דר"ש אמר שלשה רגלים כסדרן ובלבד חג המצות ראשון. אבל נראה שהמשנה עתיקה מאד, ושכבר בימי יוסף בן מתתיהו שנו "לרגלים", והמתרגם הרומי פירש אותו in festis observandis, מעין "והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים". ואמרו בב"ר שם (פ"ב ו): והיו לאותות אילו שבתות, ולמועדים אלו ג' רגלים, ולימים אלו ראשי חדשים, ולשנים זה קידוש שנים, ובפסיקדר"כ מא ע"ב ופסיק"ר סו א: ושנים אלו ראשי שנים37ותרג' ירוש' ויונתן כפסיקתא..
ובמשנה חסר38עי' פתיחתי לעיל עמ' 364.: "ולחדשים", שישנו בברייתות.
באחד באלול ר"ה למעשר בהמה. מחלוקת קדומה היא לפי הירוש' כאן (נו ע"ד) בין ר' ישמעאל ור"ע. בבכורות פ"ט מ"ה שנינו: רמ"א באחד באלול ר"ה למעשר בהמה בן עזאי אומר האלוליים מתעשרים בפני עצמן, ותניא בתוס' ר"ה פ"א ו (ירוש' כאן ובבלי שם): אמר שמעון בן עזאי הואיל ואלו אומרים באחד באלול ואלו אומרים באחד בתשרי יהא האלוליים מתעשרין לעצמן וכו'; המחלוקת ידועה אפוא לבן עזאי. ואמר בירוש': וובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו (של ר"ע)?! וכו' שכן נחלקו עליה אבות העולם וכו' ר' ישמעאל ור"ע. ובבבלי בכורות שם אמר ר' יוחנן: מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי. ואמנם מתוך רישא של המשנה בבכורות יוצא, שכבר נחלק בה ר"ע: שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג דברי ר"ע בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר באחד בסין בעשרים ותשעה באב ("בן עזאי לטעמיה דאמר האלוליין מתעשרין בפני עצמן", גמרא). ר"א ור"ש אומרין באחד בניסן באחד בסיון בכ"ט באלול ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי וכו' רמ"א וכו' כל הנולדים באחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אלו מצטרפין.
מכאן אנו רואים שהזמן האחרון לגרנות הוא ר"ה, כמו לר"א ור"ש. וא"כ לר"ע הוא – בפרוס החג, וסתם מתני' דבכורות (כל הנולדים וכו') הוא כר"ע ור"ש.
לשנים. ר' זירא אמר לתקופה (ח ע"א), לתקופת חמה ולבנה והילוכן מונין מתשרי. ובירוש' אמרו: שנים מניין כתוב אחד אומר וחג האסיף בצאת השנה וכתוב אחר אומר וחג האסיף תקופת השנה. אי זהו חודש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצֶא בו אי זה זה תשרי39עי' מדר"י פסחא פ"א.. ובתוס' אמרו: כיצד לשנים ולשמיטין וליובלות אין מתחילין למנות לשנים ולשמיטין וליובלות אלא מתשרי. ובמדר"י (שם): אבל לא לשנים וכו' שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה וגו' בבא כל ישראל וגו' ואומר וחג האסיף וכו'.
"שנים" פירושו אפוא כפשוטו "מנין השנים".
שמיטין ויובלות. הם דברים שבממון, שיוספוס (שם) אומר, שבמִקח וממכר וכל דין ודברים καὶ τὴν ἄλλην διοίκησιν תשרי הוא ר"ה שלהם.
המשנה הקדומה שנתה בוודאי רק: באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים ולחדשים באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות [ולשכירות בתים].
מ"ב
בעצרת על פירות האילן. עי' בבלי טז א ותוס' כאן, ועי' ב"ב קמז א: יו"ט של עצרת ברור סימן יפה לחטים, ועי' רש"י. והמשנה "לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן", ורבא אמר: "האי תנא דבי ר' ישמעאל היא". וכן במגילה כג א, אבל בכי"י שם וכאן: דבי שמואל! ועי' יומא ע ע"א (רבא) וסוכה נו ב (רבא).
כבני מרון. עי' בבלי, אבל בהו' לו: כבנו מרון, וכן כ"י ה', וכן בתוס' כ"י ווינא: – נומרון, כ"י ק': כִבְנוֹמְרוֹן. וכן באדר"נ נ"ב פמ"ב: כבנומירן νούμερον, numerus, גדוד, "כחיילות של בית דוד"40כדברי שמואל, בבלי יח א (=בני מַרוָתא?)..
וסדר המשנה כסדר הזמנים, וע"כ נכנס "ר"ה" באמצע, ו"כל באי עולם" הם בוודאי "אדם" וקרא מוכיח "היוצר יחד לבם" (כפשוטו "השוקל וחושב", כמו "יצר לב האדם") וגו'.
ומתני' א"גזר דין" (עי' בבלי שם) ו"אדם" שבמתני' ("עוברים לפניו") הוא תחילת דין, ור' יהודה היא בעיקרה, אבל עי' ירוש': מתני' וכו'.
מ"ג
על ששה וכו'. עי' לעיל עמ' 365, ו"על תשרי מפני תקנת המועדות", פליג נמי על מ"ד: ובהן מתקנין את המועדות, ולשון "המועדות" (שפירשוהו "יוה"כ וסוכות ושמ"ע") אינו מתאים כאן, שאין כאן באמת אלא "סוכות" "מועד אחד". וכבר אמרנו שזו משנה מזמן רבי41ולענין פורים, עי' בבלי מגילה ה א–ב, ועי' כאן יט ב: מתני' דלא כרבי – יוצאין אף על אדר שני, ולפי התוס' היא תקנת רבי..
יוצאין (אף) על אייר. "אף" ליתא בד"ר ולו ועוד, ולפ"ז: על אייר ולא על אב.
מ"ד
על שני חדשים. עי' מ"ש לעיל 365, שזו קדמה לראב"צ, ועי' בבלי כא ב.
לסוריא. ירוש' כתובות פ"ב כו ע"ד: ובסוריא וכו' עד מקום ששלוחי החודש מגיעין עד נמרין ("בעבר הירדן").
וכשהיה וכו'. תקנת ריב"ז היא (ברייתא כא ב).
מ"ה
בעליל. עי' בבלי וירוש'. בנט (בתרגומו) מפרשו, כמו נמצא בעליל לעיר ("במבוא העיר") בעגלה ערופה42[בברייתא ( = מדרש הלכה) שבבבלי מה רע"א וירוש' שם כג ע"ג.], כלומר במבוא השמש, במיעל שמשא, שאז בוודאי ראוה ב"ד.
מ"ז
וקבלו הכהנים. ב"ד של כהנים, בני כהנים גדולים (כתובות פי"ג מ"ב).
אב ובנו וכו' ילכו. כלומר: בשבת, והמשך של מ"ו היא, אבל מ"ח, שהיא משנת ר' יהודה43סוחרי שביעית, כמשנת סנהד' פ"ג מ"ג ותוס' שם פ"ה, ור"ש מכריע, ומשנת סנהדרין ר"ש: מפריחי יונים – משנת ר"א, ור' יהודה הוא ששנה אותה., נכנסה כאן, דרך אגב, לפסולים.
מ"ח
ועבדים. גם בסנהד' בירוש' וכ"י פרמא ועוד, והתוס' הוא שמחקוהו שם, ופסולא דרבנן הוא, ודעולא (ב"ק פח א) אסמכתא הוא.
מ"ט
מי שראה וכו'. המשך של מ"ו (או גם מ"ז, עי' לעיל) הוא.
פ"ב מ"א
הבייתוסין. כצ"ל, כנו' כל כי"י, וכברייתא וירוש'.
מ"ב
משואות. מלשון "משאת העשן" (שופ' כ לח), שאו משאת (ירמ' ו א).
מ"ד
סרטבא. היא "קורן סרטבא" בערבית, מקום מבצר אלכסנדריון.
לאגרופינה ומאגרופינה. כנו' ד"ר וכי"י. על שם אגריפינא אשתו של טיבריוס קלדיוס, וכנראה מבצר שנקרא בימי הורדוס על שמה. ומכאן לגבול זמנה הקדום, והגבול האחרון הוא זמן הבית, ועי' מ"ה.
מ"ה
חצר וכו'. בפ"ד מ"ד תיקן ריב"ז שלא יהיו העדים באים אלא לבית הוועד, וא"כ קדומה לריב"ז, ונשנית בזמן הבית, ו"ירושלים" מוכיחה. בירוש': תני אף בא למול וכו' מתניתא דר' ליעזר וכו', וס"ז 334 נשנה על פי משנת ר' אליעזר (ר' יהודה?).
הרי אלו כאנשי העיר וכו'. עי' עירובין פ"ד מ"ג: שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן, ופירושו כמו: וכל היוצאין וכו' (תפארת ישראל שם), וזו חולקת על תקנת ר"ג, ולפיה – כפשוטה – חוזרין למקומן. ועי' פסח' פ"ג מ"ז.
מ"ט
הלך ומצאו (ר' עקיבא) מיצר. עי' בבלי וירוש', במ"ע JQR 1917, 179: הלך ר' עקיבה מיצר, והעיקר: הלך ומצאו מיצר44ר' עקיבא, נוסף ע"פ התלמוד., כלומר: הלך השליח, ושמו לא נתפרש, ואולי זוהי משנת ר"ע, ששנה: הלכתי ומצאתיו, תלמידיו שנו משנתו ושינוה: הלך ומצאו.
עמד ר"ג וכו'. ליתא בד' פיז', והוא הנכון, ותוספת הוא ע"פ הברייתא!
פ"ג מ"א
ראוהו ב"ד וכו'. המשך משנה ז' של פ"ב (ועי' לעיל, 366), ועי' בבלי כד סע"א: אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכו', ועי' ת"כ אמור פ"א א: נראה בעליל או שראו עדים והעידו לפניהם ולא הספיקו.
ה"ז מעובר ולא מקודש (בבלי שם), ועי' ת"כ שם: יכול יהא מקודש ת"ל אשר תקראו אותם במועדם וכו'.
ראוהו ב"ד וכל ישראל. ירוש': כיני מתני' אוכל ישראל45[כלומר: וי"ו זו וי"ו המחַלקת היא, הרגילה במקרא (למשל: ומכה אביו ואמו).], אבל זהו "נראה בעליל" של ת"כ.
נחקרו (ונחקרו). בבלי: אי נמי נחקרו, וכן ת"כ: או שבאו.
ראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים וכו'. בבלי כה ב: לימא מתני' דלא כר"ע וכו', אבל בירוש' נח רע"ד: אית תניי תני וכו' אית תניי תני וכו' כשם שהם חלוקין כאן כך חלוקין בעדות החודש וכו'. ולשון "בלבד" פירושו בלי כל ישראל. ונראה כפשוטה שלא כבבלי (עי' לעיל).
מ"ב
כל השופרות וכו'. הפתיחה חסרה, ועי' תוס', ועי' פ"ד מ"ה–מ"ו.
בקרן היובל. ד"ר ירוש' ולו ועוד נוסף: כשמעכם את קול השופר, וכצ"ל.
מ"ג
ושתי חצוצרות מן הצדדין. פשוטו ששני כהנים וחצוצרות בידם מימין ומשמאל לשופר, מעין ששנינו בתמיד פ"ז מ"ג, וכן במ"ד: ושתי חצוצרות באמצע (ועי' רש"י שם).
מ"ה
שוה היובל וכו'. עי' בבלי ל ע"א (ותוס' כאן).
מ"ו
אם מעכב. עי' תוס' כז ב, ור' יוחנן בירוש' אמר: כיני מתני' אם היה מעכב, וע"פ זה הגיהו במשנת הירוש': אם עיכב, אבל בדוגמא ל"נשתנה קולו מכמות שהיה" שבברייתא (שם, ועי' ערכין י ע"ב), בוודאי שפי': אם מעכב עכשיו.
אחרי משנה ז' בא בתוס' דין חייבין בתקיעה ודין המתעסק, שהוא במשנה בפ"ד מ"ח, וכפול קצת בתוס' שם (עי' לעיל).
מ"ז
אחורי ביהכ"נ. משנת ר' יוסי היא (בבלי כט א), אבל לחכמים – אפי' מיחיד.
מ"ח
והיה וכו'. מדר"י סוף בשלח (עמלק פ"א 179–180) ומדרשב"י (אפשטיין־מלמד 121) – בשם ר' אליעזר.
שוברות מלחמה. על־דרך הכתוב (תה' עו ד): שמה שבר וגו' ומלחמה (בנט).
עשה מלחמה. כמו ṣaltu epešu "נצח במלחמה". "עשה מלחמה" מקביל ל"תכון" (מש' כ יח) ול"תשועה" (שם כד ו).
פ"ד מ"ב
ועוד זאת וכו'. משנת ר' אלעזר שבמ"א, כלומר: ובזו היתה עוד (גם אחרי התקנה) ירושלים יתרה על יבנה.
מ"ג
בראשונה וכו' = סוכה פ"ג מי"ב. וסיפא "ושיהא יום הגף כולו אסור" – דלא כמשנת ר' יהודה במנחות (פ"י מ"ה), שהוסיף להתפלא על ריב"ז (עי' בבלי ל ע"ב): א"ר יהודה והלא מן התורה הוא אסור וכו'.
מ"ד
כאן היה שנוי בוודאי גם בראשונה שבברייתא בבלי כא ב שנרמז במשנה פ"א מ"ד (עי' בבלי כאן: חד דפירקא קמא).
א"ר יהושע בן קרחה. דברי ר' יהושע ב"ק חסרים במשנה, וישנם בתוס' פ"ב: א"ר יהושע בן קרחה דברים אלו התקינן ריב"ז וכו'. אבל "ועוד זאת וכו' " – סתם משנה הוא, וא"א לומר כי "א"ר יהושע ב"ק" שבתוס' הוא רק פיסקא מן המשנה, שהרי זו האחרונה אינה תלויה במקדש. אע"פ שלפ"ב מ"ה (משנה מזמן המקדש) היתה להם "חצר" מיוחדת בשביל זה. ובשביל סתירה זו נדחק הירוש' לפרש "מקום הועד": מקום הוועד של עדים!
מ"ה
סדר ברכות וכו'. מכיון ששנינו בפ"ג מ"ה: שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות, פירשו כאן "סדר ברכות".
למה הוא מזכיר. כפשוטו פי': למה הוא מזכיר את המלכיות, שכתוב בהם "ותרועת מלך בו", שתוקעין לכבוד המלך בשופר.
מ"ו
שלש שלש (מכולן). "מכולן" אין בנוסחאות, ועי' בבלי (לב א): היכי קתני וכו' ת"ש וכו' ריב"נ הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן יצא. ובתוס' שנינו: אם אמר שלש מכולם יצא.
וכפשוטו פי': שלש ממלכיות זכרונות ושופרות יחד, ז"א אחד למלכיות ואחד לזכרונות ואחד לשופרות. ואמנם במלכיות שבקדושת השם (מ"ה) שבתפלת שחרית ומוסף יש לנו רק פסוק אחד. וכן פי' הירוש'.
מתחיל וכו'. בירוש' ובבלי הגיהו ע"פ הברייתא, אבל הברייתא חולקת.
מ"ז
השני מתקיע. ירוש': משום מעשה שהיה וכו', וללשון "ראשון" "שני", השוה תענית פ"א מ"ב.
"מתקיע" כפשוטו כמו "משמיע", כלומר: תוקע בשביל הציבור, וכן "מקרא" (השוה יבמות פ' מצות חליצה [פי"ב מ"ו]: וכשהקרא).
מ"ח
שופר וכו'. ליתא בתוס', וההלכה שייכת לפ"ג מ"ז.
לא עולין וכו' המים. אינו מתאים ללשון המשנה כאן ("ואין" עם בינוני). והכל מביצה פ"ה מ"ב.
בין בדבר שהוא משום שבות וכו'. עי' בבלי ורי"ף, ועי' שבת פי"ט מ"א, בין שצריכין רק להביאו (פסח' פ"ו מ"ב) ובין שצריכין לעשותו.
אבל אם רצה וכו'. אבא שאול היא, בבלי לג א.
אין מעכבין וכו'. בתוס' כאן בקיצור (המתלמד), ועיקרו בתוס' לעיל לפ"ג מ"ז–מ"ח.
והשומע מן המתעסק לא יצא, אבל מן המשמיע יצא (עי' בבלי כאן), וזה שלא כר' יוסי וסתם פ"ג מ"ז.
ותוס' לעיל שונה: אם כיון לבו יצא ולא כמשנתנו "והמתעסק לא יצא".