Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Nazir

XI. נזיר

עד שאנו מתחילים ב"נזיר" רוצֵני להקדים דברים אחדים לתולדות ההלכה, דברים היוצאים מתוך המקורות כפשוטם, דברים היוצאים לתולדות משנת נזיר ומקורותיה ולתולדות הבבלי מסכת נזיר.

א. הלכות נזיר

התורה אמרה "איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה וגו', כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו וגו', כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו וגו' " (במ' ו ג–ז).

וכך מזכיר גם עמוס (ב יב) איסור היין לנזירים: ותשקו את הנזירים יין.

אבל אצל שמשון אמר המלאך לאמו (שופ' יג ד וז'): ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא, ועל הבן לא צוה (לא טומאת מת ולא אוכל טומאה) אלא (פסוק ה): ומורָה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, ושמשון אומר (טז יז): מורָה לא עלה על ראשי כי נזיר אלקים אני מבטן אמי אם גֻלחתי וסר ממני כחי וגו'. ואף כשחזר איש האלקים על דבריו (יג יד) הוא אומר שוב לאמו: מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל.

על הבן, שמשון, לא אסר אפוא לא "טומאה" ולא "יין", ומצינו מפורש בשמשון שנטמא למתים, יד יט וט"ו טו (נזיר ד ע"ב), ושתה יין ("משתה", יד י), אע"פ שחשב את עצמו לנזיר (טז יז); אלא שר' שמעון אומר (נזיר ד ע"ב): שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו.

וגם שמואל, שנזיר היה, כדברי ר' נהוראי (סוף נזיר), שנאמר בו (ש"א א יא): ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורָה לא יעלה על ראשו, אנו מוצאים שנטמא למת, שנאמר (שם טו לג) וישסף שמואל את אגג (ועי' בבלי נזיר שם).

אמנם ההלכה אומרת "אין האשה מדירה את בנה בנזיר" (נזיר פ"ד מ"ו), אבל כאן נראה, שאלקנה בעלה הסכים על ידה (עי' ש"א א כא–כב). אלא שאפילו האיש שהדיר את בנו בנזיר, יכול בנו למחות ולבטל נזירותו (נזיר שם).

שמואל הָשאל לה', ושֵרֵת את פני ה' (ש"א ב יא וי"ח). זאת אומרת שבימים ההם היה הנזיר מין "כהן" בבית ה', ועל־כן אסרה עליו התורה לשתות יין, כבהן בשעת עבודה, ולהיטמא למתים.

מעין נזירים היו גם בני יונדב בן רכב (ירמיה פל"ה), "בני שותה מים"¹מדר"י יתרו פ"ב 200, מדרשב"י אפשטיין־מלמד 135: בית שותי מים, ועי' תענ' פ"ד מ"ה., וירמיה ניבא עליהם (שם לה יט): לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים, והמדרש אומר²סנהד' קד א, ועי' מדר"י שם ומדרשב"י שם., שמבניהם ישבו בלשכת הגזית.

בימי הבית השני אנו מוצאים זכרון הנזיר בזמנו של שמעון הצדיק³תוס' נזיר פ"ד ז וספרי נשא פיס' כב, בבלי נזיר ד ע"ב וש"נ וירוש' נזיר סוף פ"א..

בחשמונאים א' (ג מט–נ) נאמר שכשנכנסו במצפה: ויביאו את בגדי הכהונה ואת הבכורים ואת המעשרות ויגלחו (ἔκειραν)⁴כנו' כ"י אחד, ולא ἤγειραν כנוסח המקובל, עי' להלן. את הנזירים אשר מלאו ימיהם ויקראו בקול אל השמים לאמר: מה נעשה באלה וכו' כי המקדש חרב וכו'. כלומר הביאו והקדישו קרבנות הנזירים, כי "גלח" הוא טרמין עתיק בהלכות נזיר, המשמש להבאת קרבנות גם אצל יוספוס והאוונגליון (עי' להלן) וגם בלשון המשנה: הרי עלי לגלח נזיר וכו' (נזיר פ"ב מ"ה–מ"ו), שאגלח על נזירות אבא וכו' (שם פ"ד ז), הריני נזיר יגלח במקדש וכו' (מנחות פי"ג מ"ז), ועוד⁵עי' גם ספרי נשא פיס' לה ונזיר מה א, וכן תירגם יונתן: ויגלב נזירא ית ריש נזריה לברא בתר דנכיסו ית נכסת קודשיא.. הנְזירים שבעם העני והמורדף לא היה בידם להביא קרבנותיהם, וע"כ הביא הציבור קרבנותיהם כדי להקריבם במקדש שבירושלים.

כיוצא בו הביא ינאי המלך קרבנות של מאה וחמשים נזירים משלש מאות הנזירים שעלו לירושלים⁶ירוש' ברכות פ"ז יא ע"א ונזיר פ"ה נד ע"ב.. ואף אגריפס, בשובו לירושלים. "ציוה לגַלחַ" (ξυρᾶσθαι διέταξε) הרבה נזירים⁷יוספוס, קדמוניות סי"ט ו א.. ואף פולוס השליח הוציא הוצאות ל"גלח ראשם" (ἵνα ξυρήσωνται τὴν κεφαλήν) של ארבעה נזירים⁸מעשי השליחים כא כד.. (ועי' מחלוקת ב"ש וב"ה בזה בס"ז.)

חוץ מן ההלכה של איסור גילוח השער ושתיית יין שנזכרה בקדמוניות (ס"ד ד ד), נמצא במקום אחר (מלחמות ס"ב טו א) גם עובדא: היא (ברניקי) באה לירושלים לשלם את נדרה ("נזירות") לאלקים, "כי מנהג הוא אצלנו, שאלה שבאו לידי מחלה קשה או אננקי (צרה, סכנה) אחרת, לידור⁹עי' ברכות נד ב: ארבעה צריכים להודות. כי שלשים יום, עד שהם מביאים את קרבנותיהם, ינזרו מן היין, ואחר יגלחו שער ראשם.

בברניקי נזרה גם הילני המלכה כשהלך בנה למלחמה "אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים" (נזיר פ"ג מ"ו). נזירה היתה גם מרים התדמורית, שבאו ואמרו לה על בתה שהיתה מסוכנת, אחרי שנזרק עליה אחד מן הדמים (נזיר פ"ו מי"א), וקרוב שנזרה לרגלי מחלתה של בתה (ועי' נזיר פ"ב מ"ז).

היו שנזרו גם כדי להשתמט משתיית יין במשתה (נזיר פ"ב מ"ג), או אפילו כדי להשתמט מאכילה¹⁰נדרים פ"ב מ"ג, תוס' נדרים פ"א ב: הריני נזיר אם אוכל כבר זו, והשוה תוס' נדרים פ"ב א ובבלי כד א: והלה הקפיד כנגדו., "בני אדם מתוך הקפדתן הן נודרין ("נוזרין")¹¹ירוש' נזיר ספ"א נא ע"ג ונדרים לו ע"ג ובבלי שם ט ע"ב, ועי' נדרים פ"א מ"א: כנדרי רשעים נדר בנזיר וכו'.. ואפילו מתוך הַמְרָאָה¹²נזיר פ"ה מ"ה–מ"ז, ועי' פ"ב מ"ב.. ואולם גם כשרים נזרו (עי' נדרים שם), כדי להתגבר על יצרם (מעשה הרועה מן הדרום שבא לפני שמעון הצדיק), ו"חסידים הראשונים היו מתנדבים נזירות שאין המקום מספיק שיבא שגגה על ידם היו מתנדבים נזירות בשביל שיביאו קרבן"¹³תוס' נדרים פ"א א, בבלי י ע"א..

"נזירות נוהגת בארץ ובחו"ל"¹⁴תוס' נזיר פ"א ה, נזיר פ"ה מ"ד, מנחות פי"ג מ"י., אלא שכשבא לארץ עליו להוסיף לנזירותו: שלשים לב"ש וכתחילה לב"ה¹⁵נזיר פ"ג מ"ו, ועי' שמחות פ"ז כ, וס"ז 241 כר' יהודה וכב"ש, ושלשים לא השיב, ירוש' ובבלי.. וכך אנו מוצאים במעשי השליחים (יח יח): וירד (פולוס) בים ללכת לסוריא, ועמו פריסקלא ואקילוס, שגילח את ראשו בקנכרי כי נדר עליו ("נזירות").

וכאן יש אפילו גילוח בגבולין. ואמנם גם על פי ההלכה יצא ידי גילוח אם גילח בגבולין, אלא שנחלקו, אם משלח שערו תחת הדוד¹⁶נזיר פ"ו מ"ח, תוס' נזיר פ"ד ו, בבלי מה ב וירוש' שם נה ע"ג ומ 245..

פילון אומר¹⁷De specialibus legibus I, 13 (249 §)., שהנזיר אסור ביוצא מן הגפן, ו"בכל משקה המשכר". ואולם לפי ההלכה אינו אסור אלא ביין ובכל היוצא מן הגפן, אבל לא בשאר משקין המשכרין (נזיר ד ע"א). ו"שכר" של הכתוב הוא יין ישן (חמר עתיק) לתרגומים, או "יין חי" לר' אלעזר הקפר, ספרי פיס' כג¹⁸[ועי' מ"ש ע"צ מלמד על "יין ושכר" במאמרו "שנים שהם אחד במקרא" תרביץ שט"ז עמ' 176–177]..

אבל אפשר שר' יהודה הסובר שבמקדש אסורים גם "שאר המשכרין" (נזיר שם וש"נ), יסבור גם בנזיר, שאסורים בו כל המשכרין.

איסור טומאת מת לא נזכר לא אצל יוספוס ולא אצל פילון.

בסוף ימי הבית "עלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חָרב", "וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר ומשחרב בית המקדש אינו נזיר" (נזיר פ"ה מ"ד).

וכך בטלה הנזירות עם חורבן הבית.

ב. משנת נזיר

במשנת נזיר שלנו ישנם בוודאי כמה שׂרידים של משניות מזמן הבית, הלכות ולשונות הלקוחים מן החיים ומלשון העם החי. כבר הזכרתי את הטרמין המשני "גלח", המציין במשנה "הבאת קרבנות נזיר", שהשתמש בו כבר בעל ספר חשמונאים א' (שנתחבר בסוף ימי יוחנן הורקנוס, כמאה שנה לפני סה"נ), וכן יוסף בן מתתיהו ומחבר מעשי השליחים.

והכינויים "נזיק נזיח פזיח" (נזיר פ"א מ"א), שהם "לשון שבדו להם חכמים" ("ראשונים")¹⁹בבלי נדרים י ע"א (כרשב"ל) וירוש' נזיר פ"א נא ע"א (כר' יוחנן)., קדמו ל"כינויי כינויים" שנחלקו בהם ב"ש וב"ה²⁰תוס' נזיר פ"א א ופ"ב א וירוש' שם.; ה"כינויים" קדמו אפוא למחלוקת זו. ויש בה בוודאי במשנתנו כמה הלכות שנשׂרדו מן "המשנה הראשונה", שקדמה לר' עקיבא ומשנתו, שנזכרה בפ"ו מ"א. ה"הלכה" על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם וכו' (פ"ז מ"ב–מ"ג), היא הלכה ש"זקנים הראשונים" היו חלוקים בה "מקצתן אומרים רביעית דם ורובע עצמות ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם", ו"בית דין שלאחריהם" הכריעו "רביעית דם ורובע עצמות לתרומות ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש" (או "ולעושה פסח")²¹תוס' פ"ה א, בבלי נג א.. ואמרו עליה²²בבלי שם וירוש' נו ע"ג.: מפי שמועה אמרוה (או: מדרש אמרוה) מפי חגי זכריה ומלאכי. ור' יהושע משיב על עירעורו של ר"ע: יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה (סוף פ"ז). הלכה זו מקורה אפוא מזמן הסופרים ("זקנים הראשונים") ואפילו צורתה האחרונה – קדמה לחורבן הבית.

ואולם סתם משנתנו בנזיר היא ברובה – משנת תלמידי ר' עקיבא: ר' מאיר ור' יוסי, וביחוד: ר' יהודה ור' אלעזר, ורוב פ"א־פ"ה – משנת ר' יהודה.

פרק א.

בפ"א מ"ב שנינו: הריני כשמשון וכו' ה"ז נזיר שמשון, מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' נזיר שמשון וכו' נטמא אינו מביא טומאה (ואפי' לכתחילה, גמרא) – כר' יהודה בתוס' פ"א ה²³בבלי ד ע"ב וירוש' שם נא סע"ב.: ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים וכו' (ו"משום דתני רישא גבי נזיר עולם ואם נטמא תנא סיפא נמי ואם נטמא", גמרא) רש"א האומר הריני כשמשון לא אמר כלום וכו'²⁴הירוש' נא עב: הבביד שערו וכו', משובש, ונפרשהו במקומו..

ולפניו, בתוס' שם ה"ג–ה"ד: ר' יהודה אומר²⁵בבלי ח ע"ב, עי' שם, ירוש' נא ע"ב: הוסיף ר' יהודה אם אמר וכו'. האומר הריני נזיר כהילקטי ("כעוקצי") קיץ וכו' ה"ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום, מלא החבית ומלא הקופה ה"ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום עד שיאמר לא לכך נתכוונתי²⁶=סתם מ"ה, ועי' בבלי ח ע"א: אפילו תימא ר' יהודה וכו'.. וכן הוא (=ר' יהודה!) אומר הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ה"ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום (ת"ק של מ"ד!). ואח"כ בה"ה: כשם שכנויי נזירות כנזירות כך כנויי שמשון כשמשון ר' יהודה אומר וכו' (כלעיל). כאן שנה ר' יהודה: מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' (מ"ב). אלא שרבי שינה, מאיזה טעם שהוא, את סדר המשניות, ויצא "מה בין" זה שלא במקומו²⁷בבלי ד ע"א: נזיר עולם מאן דכר שמיה וכו'..

ומ"ז: הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה אמר ר' יהודה מעשה היה כיון שהשלים מת (עי' בבלי ח ע"ב) – כולה ר' יהודה, ועליה "הוסיף": הריני נזיר כהילקטי קיץ וכו' ה"ז נזיר לעולם (לעיל). ורבי שחולק במ"ד: רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכו', – חולק גם כאן בתוס' ה"ג (בבלי ח ע"ב): כימות החמה כמנין ימות החמה נזיר שלש מאות וששים וחמש נזירות וכו' רבי אומר עד שיאמר הריני נזיר נזירות ("נזיריות") כימות החמה וכו'. ורבי שנה כאן "אמר ר' יהודה" ללמד שכולה ר' יהודה, ושאין זו דעתו של רבי²⁸הרע"ב פי' במקצתו ע"פ הבבלי, ופירושו דחוק., ובירוש' נא ע"ג: תני בשם ר' יודה ראוי היה זה למיתה אלא שתלת לו נזירותו ("שהאריכו לו כל"ד שנים").

וגם מ"ב רישא: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים וכו' – כר' יהודה היא²⁹עי' ירוש' שם, נא ע"ב ומש"כ שם..

ואפילו מ"א סיפא: הרי עלי צפורים ר"מ אומר נזיר וחכמים אומרים אינו נזיר – הוא ר' יהודה, אלא שהוא, כמנהגם של תלמידי ר"ע, שנה: מאיר היה אומר… ולא הודו לו חכמים, ורבי סיגנן זה בלשונו: ר"מ – וחכמים. ואמנם ר' יוחנן³⁰ירוש' נא סע"א ורע"ב. מפרש משנתנו: משום כינויי כינויין שנחלקו בהם ב"ש וב"ה³¹תוס' ריש פ"א ורפ"ב, ירוש' שם, ובבלי נדרים י ע"ב., ולב"ה כינויי כינויין מותרין. והנה בפ"ב מ"א (תוס' רפ"ב) מוסיף ר' יהודה: אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר (ס"א: כלומר) הרי הן עלי קרבן, ומחלוקת ב"ש וב"ה זו מפרשה **רשב"ל** בירוש' (נא ע"ד), וכך היא מפורשת בתוס' פ"ב א "משום כינויי כינויין".

רוב פ"א, חוץ מן "רבי אומר" וכו' שבמ"ד, הוא אפוא בעיקרו ממשנת ר' יהודה.

פרק ב.

פ"ב מ"א–מ"ב: אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב"ש וכו' – כולה ר' יהודה (שהביא את המחלוקת כמו ששנוה חבריו והעיר עליה).

מ"ג: מזגו לו את הכוס וכו' מעשה באשה אחת וכו' גם היא בוודאי ר' יהודה, שדרכו לסייע ולסתור ב"מעשים".

ומ"ח: הפילה אשתו אינו נזיר – "מאן קתני לה ר' יהודה", האומר ש"ספק נזירות להקל"³²בבלי יג א וירוש' נב ע"א..

פרק ג.

פ"ג כולו ממשנת ר' יהודה:

מ"ג–מ"ד: מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים וכו' ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה; הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה וכו' רא"א אינו סותר אלא שלשים, נטמא יום מאה ואחד וכו' רא"א אינו סותר אלא שבעה – בתוס' (פ"ב יב–יג) נשנו כולם בשם: ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר. ועי' כ ע"א: ר' יהודה אומר משום ר"א וכו' נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. ולהלן נראה, כי פ"ו מי"א בשם ר' אליעזר חולקת: תרי תנאי אליבא דר"א.

ומ"ה: מִי שנזר והוא בבית הקברות וכו' יצא ונבנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה רא"א לא בו ביום – ת"ק ר' טרפון הוא (רבו של ר' יהודה), שמחות פ"ד טז: נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר וכו', אלא שלברייתא שבירוש' (פ"ג נב ע"ד) להיפך: יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב. ואחרי וויכוח הודה לו ר"ט לר"ע. גם זו בוודאי משנת ר' יהודה תלמידו.

מ"ו: מי שנזר נזירות הרבה השלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ בש"א נזיר שלשים יום ("כדי גידול פרע") ובה"א נזיר כתחילה (עדיות פ"ד מי"א). מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ובסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה ב"ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה; במס' שמחות פ"ז כ: הרי שהשלים נזירותו בחוצה לארץ ואח"כ וכו'; בס"ז 241: מי שניזור בארץ טמאה ובא לו לארץ טהורה יכול³³"יכול" שהוא עומד, ותמצא עוד כאלה בס"ז, למשל ס"ז 245: יכול אף במדינה וכו'. יגלח וישלח פרע שני ת"ל קדוש יהיה גדל פרע³⁴השאר נמצא רק במה"ג ואינו מס"ז. (כלומר: גידול הפרע צריך שיהיה במקום קדושה, "בארץ טהורה"). וזו כב"ש "שנזיר שלשים יום".

בבבלי כ ע"א: איבעיא להו ("הא דאמר ר' יהודה דלא היתה נזירה אלא י"ד שנה") בשנטמאת ואליבא דב"ש ("דכשעלתה לארץ והיתה עושה ל" יום כב"ש נטמאת – ועשתה ז' שנים אחרות") או דילמא בשלא נטמאת ואליבא דב"ה. ת"ש עלתה לארץ וכו'³⁵כנוס' כ"י מ' ותוס. ואי ס"ד בשנטמאת ואליבא דב"ש, אי הכי ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה י"ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה³⁶השאר ליתא בכ"י מ', וכ"כ התוס': ולא גרסינן מה שכתוב בספרים ועוד תני' (כצ"ל, ובד"ו: מתני'), כלומר: ועוד תניא ר' יהודה אומר וכו' [א"מ], שכן "בסוף" אינו "יום מלאת" דוקא.. ואולם בירוש' כאן (נב ע"ד): איתפלגון ר' חייה בר יוסף ור' יוחנן. חד אמר ר' יודה כב"ש. וחרנה אמ' סבר ר' יודה שלא נטמאה כל עיקר. אין תימר ר' יודה כב"ש ליתני (כצ"ל) שלשים יום וי"ד שנה. לא אתינן³⁷כצ"ל, וכ"ה במאירי. מתני חדשי' גבי שנים. זאת אומרת "ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה" דברי ת"ק הם, שר' יהודה שנה אותם והוסיף עליהם ש"לא היתה נזירה אלא י"ד שנה", שלא נהגה כב"ה אלא כב"ש, וכשבאה לארץ לא היתה נזירה אלא שלשים יום ואח"כ נטמאת, אלא ששלשים יום אלה לא נזכרו ולא נחשבו אצל נזירות של שנים ארוכות.

וכולה מתני' ר' יהודה, גם המעשה, וע"כ שנה רבי: אמר ר' יהודה, ולא: ר' יהודה אומר³⁸בבבלי: אי הכי ר' יהידה אומר לא היתה נזירה אלא, וליתא בתוס' הרא"ש וברש"י, אלא: אי הכי י"ד שנה..

פרק ד.

מ"א: מי שאמר הריני נזיר ומע חבירו ואמר ואני וכו' – בירוש' נג ע"א: מאן תנא ווי"ם ר' יודה וכו'. ומ"ב אינה אלא המשכה של מ"א, סיפא.

מ"ג: האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין וכו' (ולא היפר לה בעלה) סופגת את הארבעים, הפר לה בעלה וכו' אינה סופגת את הארבעים. ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכות מרדות – בתוס' פ"ג טו (צוק'): מי שנדר בנזיר והיה שותה יין ומיטמא למתים ואחר כך נשאל לחכם והתיר לו אינו סופג את הארבעים אמר ר' יהודה³⁹כך בכי"י, בדפו': ר' יהודה אומר. אם אינו סופג את הארבעים יספוג מכות מרדות. וגם במשנתנו העיקר: אמר ר' יהודה (חילופים כאלה רבים), ור' יהודה אינו חולק אלא פרושי קמפרש וכולה ר' יהודה (ועי' תוי"ט).

מ"ד: האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר וכו' – בבבלי כד א: מאן תנא דבעל לא משתעבד לה אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס"ד ר' יהודה היא, אמאי תצא ותרעה בעדר הא משתעבד לה דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת וכו'. איכא דאמרי מאן תנא אמר רב חסדא ר' יהודה היא וכי משעבד לה במילתא דצריכה לה במילתא דלא צריכה לה לא, דאי רבנן לא משעבד לה כלל.

ואולם בספרי נשא פיס' ח שנינו: והביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה וחכ"א קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת הרי זה מביא משלו ואין מקיץ מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקיפחה נזירות בראשה או שחיללה את השבת הרי זה מביא משלו ומקיץ מכתובתה⁴⁰ועי' ירוש' סוטה פ"ב יז ע"ד.. א"כ אפילו לחכמים מביא משלו גם בנזירות, אלא שמנכה לה אח"כ מכתובתה. וא"כ אין כל יסוד לומר שמשנתנו ר' יהודה. ואמנם נראה שכל השורה, מ"ד–מ"ז היא משנת תנא אחר, משנת ר' יוסי: במ"ז שנינו: האיש מגלח על נזירות אביו וכו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו ומת ואמר ("בנו") הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה. אין זה מגלח על נזירות אביו; איזהו שמגלח על נזירות אביו. מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת; זה הוא שמגלח על נזירות אביו.

כך הנוסח בספרי המשניות, בבבלי ובירוש' וב"הרבה ספרים", שנזכרו בתוס' ל ע"א, וכן במיוחס לרש"י ובפי' הר' עזריאל (שבשמ"ק) ובמאירי. וזהו גם נוסח התלמוד הירוש' סוף פ"ד (נג ע"ג): מאי טעמא דר' יוסי, קרבנו לי"י על נזרו שיקדום נזרו לקרבנו ולא שיקדום קרבנו לנזרו⁴¹כצ"ל כבפ"ב נב רע"ב ופ"ג נב ע"ג, תוס' נזיר פ"ב וספרי נשא פיס' לח.. הוון בעיי מימר רבי יהודה (דברייתא, עי' להלן) יודי לרבי יוסי אשכחי[ת] אמר לא דו מודי⁴²כצ"ל במקום: מודו – מודו. לדו ולא דו מודי⁴³כצ"ל במקום: מודו – מודו. לדו.

בבבלי ל ע"ב שאלו: פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואת"ל פליגי, ארישא ("מי שהיה אביו נזיר") או אסיפא ("הוא ואביו נזירים") ת"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו, מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעזת לנזירותו ומת זהו שמגלח על נזירות אביו, אבל מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אבא הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי⁴⁴כנוסח רש"י ו"הרבה ספרים" שהזכירו התוס', וכ"ה בברייתא דדף כז ע"ב בדפוסים וברש"י "ואית ספרים" שבתוס' שם, אבל בנוסח הדפוסים וכ"י מ' ותוס' ופי' הרא"ש להיפך. ר' אלעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו ("זהו", ולא הראשון: הוא ואביו) שמגלח על נזירות אביו.

אלא שבתוס' פ"ג יח: אימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שנזר בחיי אביו אבל נזר לאחר מיתת אביו אין מגלח על נזירות אביו דברי ר' יוסי ור' אלעזר ור' מאיר ור' יהידה אומ' בין כך ובין כך אין מגלח על נזירות אביו⁴⁵וכן בבבלי בכ"י מ': ל"א בזמן שנזר בחיי אביו וכו', וכן נוסח ר' עזריאל בשמ"ק. ואימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שהניח אביו מעות סתומין לנזירותו ומת אבל אם הניח מעות מפורשין וכו'. לפי החכמים אין הדבר תלוי אלא בסתומין ומפורשין, וסתם ספרא⁴⁶חובה פרשה ו ג (נזיר כז סע"ב)., שתולה הכל בסתומין ומפורשין – כר' יהודה. אלא שמכין שמשנתנו שנתה "והפריש מעות סתומים", אפשר היה לומר שר' יהודה יודה בזה לר' יוסי. אבל הברייתא שבבבלי שונה "מעות" סתם, והברייתא שבתוס' אינה מזכירה כלל את ההפרשה.

בכל־אופן יש לנו כאן משנה, שכולה ר' יוסי. וכך גם מ"ד בוודאי ר' יוסי היא.

שכן בירוש' סוטה ריש פ"ב (יז ע"ד) אמרו: תני אינו מפריש עליה אלא דבר שהוא מתירה לו⁴⁷כי"ר, וכן בכי"ל, והוגה כבדפוס. בזה⁴⁸צ"ל: כזה, כקרבן סוטה.. אמ' רבי יוסי אין לך אלא זה⁴⁹כי"ר: בזה.. תני (המשך הברייתא שלפניה היא!) מה זה מעכבה מלאכול בזבחים (והתלמוד לא גמר הברייתא והפסיק בפירושו) וכו'. וא"כ דעת ר' יוסי מעין דעת החכמים שבספרי הנזכר, ומשנתנו "רבנן" (כלומר ר' יוסי), כל"ק דרב חסדא.

ואמנם כל שורה זו של מ"ד–מ"ז, המדברת בהפרשה של "מעות סתומים", נכנסה כאן ממקור אחר אגב מ"ג (האשה שנדרה בנזיר), והיא מפסיקה בין מ"ג ופ"ה מ"ג⁵⁰מ"א–מ"ג מקושרות יחד ע"י הוויכוח של ב"ש וב"ה., שהן ענין דומה, ושנויות, כמו שראינו, בתוס' פ"ג זו אצל זו (הי"ד–הט"ו)!

פרק ה.

פ"ה מ"ה: ור' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר – בתוס' פ"ג יט (בבלי לד א): ר' יהודה אומר משום ר' טרפון וכו'.

וכבר ראינו מצד אחר, שפ"ה מ"א–מ"ג מקושרת לפ"ד מ"ג, שהיא משנת ר' יהודה. אמנם הבבלי אומר למ"ג זו של פ"ה ("מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר"), לב ע"א: מני מתני' לא ר' יוסי ולא רבנן (ר' יהודה) דתניא⁵¹תוס' נדרים סוף פ"א, נדרים כ ע"א. מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אלא א"כ מונה בהן איסור כימים שנהג בהם היתר ("דברי ר' יהודה") ר' יוסי אומר דיו שלשים יום וכו'. אבל הירוש' (נד ע"א) מפרש משנתנו בשלא עבר על נזירותו: תני (תוס' פ"ג יט) ב"ש אומרים משעה שנשאל ובה"א משעה שנזר. מה נן קיימין וכו' בשעתיד לישאל. בש"א מכיון שעתיד לישאל מגלגל ("מזלזל בנזירותו") הוא ובה"א אילו גילגל לא היה נשאל. הרי (ברייתא דתוס' דנדרים הנז') שנזר והיה מגלגל בנזרו אין נשאלין לו אא"כ וכו'.

וא"כ יכולה משנתנו זו שתהיה משנת ר' יהודה.

פרק ו.

פ"ו הוא כנראה כולו ממקור אחר. הוא מתחיל בעיקר הלכות נזיר: שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן וכו', בה בשעה שבפ"א מ"ב נזכר ענין זה רק דרך אגב: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת וכו'.

ומ"ד: נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת וכו' (מכות פ"ג מ"ז–מ"ח) – כולה ר' אלעזר (בן שמוע), שכן שנינו בתוס' כאן פ"ד ב: ר' אלעזר אומר נזיר שהניח פיו על פי חבית של יין ושתאה כולה בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת, מתרין בו ושותה מתרין בו ושותה חייב על כל אחת ואחת וכן היה ר' אלעזר אומר נטל אשכול ואכלו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת וכו' (תוס' מכות פ"ה א).

וסתם מ"ח: היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד, כנוסח משנת הבבלי⁵²גם בכ"י מ', רש"י ותוס' ועוד ור' יהוסף., ואע"פ שברוב ספרי המשניות הנוסח: ואם גילח במדינה היה וכו', – הרי זה בוודאי נוסח מוגה ומשובש שאם כן היה שונה: בין שגילח במקדש ובין שגילח במדינה, אבל "ואם גילח" מוכיח שיש כאן ניגוד למה שקדם לו⁵³אפשר שהגיהו כן, מפני "בד"א בתגלחת הטהרה" וכו', הסמוך, אבל "בד"א" אעיקר דינא קאי (עי' מ"ש)..

וזו כדעת "חכמים" בתוס' פ"ד ו⁵⁴בבלי מה ב וירוש' שם נה רע"ג., ושלא כר' יהודה ור"מ (שדעתו נזכרת גם במשנה): הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה וכו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר הטמא כאן וכאן ("במקדש ובמדינה") אין משלח תחת הדוד, הטהור כאן וכאן משלח תחת הדוד וחכמים אומרים הטמא כאן וכאן והטהור בגבולין אין משלחין תחת הדוד וכו'. אלא שמוחלפת השיטה בס"ז, 245: המגלח פתח אהל מועד משלח שערו תחת הדוד והמגלח במדינה איגו משלח את השער תחת הדוד וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה שולחין שער תחת הדוד. ר' יהודה אומר מגלח פתח אהל משלח שער תחת הדוד והמגלח במדינה [ו]בטומאה קוברו במקומו.

ומי"א: מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סותר את הכל וכו' – כבר שאלו עליה בבבלי (מז א): והאמר ר' אליעזר⁵⁵פ"ג מ"ג–מ"ד, בבלי טז א–ב. כל אחר מלאת שבעה סותר. אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר קרבנותיו, וכיו"ב אמרו בירוש' שם (נה סע"ג): מחלפא שיטתיה דרבי אליעזר תמן הוא אמר (מ"ד שם) לא סתר אלא שלשים וכא הוא אמר אכן. רבי יוחנן אמר סותר כל קרבנותיו. אבל ה"שיטה המוחלפת" מתפרשת גם כאן כפשוטה וכרגיל ע"י "תרי תנאי": פ"ג הוא ר' יהודה בשם ר' אליעזר (עי' לעיל), ופ"ו הוא תנא אחר בשם ר' אליעזר.

וקרוב אפוא. שכל פרק ו – משנת ר' אלעזר (הוא נזכר במ"ז: דברי ר' יהודה ר' אלעזר אומר וכו').

פרק ז.

פ"ו עוסק בכ"ג ונזיר לענין טומאה, מי קודם, ו"על אלו טומאות הנזיר מגלח".

ומ"ב–מ"ג: על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת וכו' ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם וכו'. אבל הסככות והפרעות וכו' ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וכו'.

אע"פ ש"על המת ועל כזית מן המת", היא ממשנת ר"מ: כך שנה לי רבי מאיר על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת, מט ב–נ א⁵⁶אע"פ שברייתא זו בצורתה זו ממש נשנית בקידושין נב ב לענין אחר, ונראה ששתי מסורות הן, ולירוש' כאן נו ע"ב שאלו כן תלמידי ר' יוסי., ור' יהודה שחק לסיגגון כזה של ההלכה ("על כזית מן המת מגלח על המת לא כ"ש") – הנה ר' יוסי (שם נ ע"א) פירש ותירץ את הלשון; א"כ נתקבל אפוא לשון זה גם ע"י תנאים אחרים.

ואמנם מ"ב–מ"ג היא בוודאי משנת ר' אלעזר: ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם – היא משנת ר' אלעזר בתוס' פ"ה א⁵⁷ותוס' אהלות פ"ד יג, בבלי נג א וירוש' שם נו ע"ג (בטעות: אמר רבי שמעון בן אלעזר.: אמר ר' אלעזר בראשונה היו זקנים חלוקים מקצתן אומ' רביעית דם ורובע עצמות ומקצתן או' חצי קב עצמות וחצי לוג דם בית דין שלאחריהם אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומות ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש "ולעושה פסח").

ובמ"ד שנינו: אמר ר' אלעזר⁵⁸כנו' הבבלי דפוסים, וכ"ה גם בכ"י מ' בפיסקא (במשנה בכי"מ: ר' אלע' אומ' משום וכו', וכ"ה בד"ר, בירוש', הוצ' לו, כ"י ק', וכן בפסקא שבירוש' נו ע"ג ובציטט שם נו ע"ד). "אלעזר" בכל הסוגיא בכ"י מ', ועי' מ"ש ושושנים לדוד. משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכו' אמר ר"מ לא תהא זו (טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה) קלה מן השרץ ("שחייבין עליה על טומאת מקדש"), וגם בזו שנינו בתוס' שם⁵⁹אהלות שם הי"ד ובבלי נזיר נו ב, ועי' שם.: אמר ר' אלעזר כשהלכתי לערדסקוס מצאתי את ר' מאיר ויהודה בן פתירה⁶⁰באהלות: פתירוש, וכ"ה במאירי בפתיחה לאבות, יג ע"א. שהם יושבים ודנים בהלכה, יהודה בן פתירה אומר רביעית דם אין נזיר מגלח עליה ואין חייבין עליה על ביאת מקדש אמר לו ר' מאיר ותהא זאת קלה מן השרץ וכו'. נמתי לו מאיר אל תבוז לי, בקיא היה לך ביהושע בן ממיל אמר לי הן ובעל הלכות היה, נמתי לו בלשון הזה אמר לי משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה וכו' ורואה אני את דבריו.

וזוהי משנתנו, משנת ר' אלעזר, שהזכיר גם דברי ר' מאיר, כמו שמפורש בברייתא.

ונראה שכל פרק ז' – ר' אלעזר הוא.

פרק ח הוא המשך ענייני טומאת נזיר, ולא נזכר בו אלא ר' יהושע ובן זומא (מ"א).

ופרק ט, מ"ב: נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא וכו', הוא המשך של פ"ח, ומ"א: הגוים אין להם נזירות, נשים ועבדים יש להם נזירות, חומר בנשים וכו' – מפסיק באמצע. וכן נכללה בתוס' (פ"ו ב–ג) ההלכה המקבילה למ"ב – עם ההלכות של הפרק שלפניו, ואחריה בסוף הפרק (שם ה"ד): חומר באשתו וכו' – המקבילה לפ"ט מ"א, ובזה מסיימת המסכת.

ואולם במשנה הוקדמה מ"א, ובמ"ב: שרגלים לדבר – נחרזה קבוצה שלמה של הלכות שנזכר בהן "שרגלים לדבר": מ"ג–מ"ד⁶¹= אהלות פט"ז מ"ג, נגעים פ"ה מ"ד, זבים פ"ב מ"ג וסנה' פ"ט מ"א. השורה של "שרגלים לדבר", מ"ג–מ"ד, קשורה גם ע"י "בתחלה" (מ"ג רישא ומ"ד רישא), ואח"כ (משנת זבים וסנהד') ב"שרגלים לדבר". במשנת זבים ישנם עוד דברים באמצע בפירוש "הירהור" (ר' יהודה אומר – רע"א), שלא הובאו לכאן. האחרונה שבשורה זו יש בה מחלוקת ר' נחמיה: ר' נחמיה פוטר, אלא ש"שרגלים לדבר", הם כפי' הירוש' מדברי ת"ק, ואפשר שרבי הוא שהוסיף כאן דברי ר"ג כמו בסנהדרין.. והנה אשר למ"ב: נזיר שגילח (שהביא קרבנותיו וגילח) ונודע לו שהוא טמא, אם טומאה ידועה סותר, ואם טומאת התהום אינו סותר. אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר. כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא וכו'. והנה בטהרות פ"ד מ"ז שנינו: אלו טומאות שטיהרו חכמים וכו' ספק טומאה צפה על פני המים, ובמ"ח שם: ספק טומאה צפה על פני המים בין בכלים (בין שהמים בכלים) ובין בקרקע ר' שמעון אומר בכלים טמא ובקרקע טהור ר' יהודה אומר ספק ירידתו (ספק שבשעת ירידתו) טמא וספק עלייתו טהור, ובתוס' שם פ"ה ו: ר' שמעון אומר בכלים טמא ובקרקע טהור חוץ מכזית מן המת.

ר' שמעון ור' יהודה פירשו את הסתירה שבין משנת נזיר למשנת טהרות: ר"ש מפרש "ספק טומאה צפה", שהיא טהורה בשרץ ולא במת, וכאן שנינו: ונמצא מת צף, ור' יהודה מפרשה ב"ספק עלייתו", אבל ספק ירידתו טמא, וכאן שנינו: ירד לטבול וכו'. כר"ש פירש אותה הבבלי והירוש'. בבבלי סג סע"ב: צפה אינה מטמאה לענין שרץ בלבד⁶²כ"ה בד"ו, והוא העיקר., ובירוש' כאן (נז ע"ד): בר פיקה (קפרה?) שאל לרבי עד כדון במערה מקורה (שהיא דומה ל"כלי"), אפילו במערה שאינה מקורה. סבר בר פיקה (אין) ספק טומאה צפה על פני המים טהור. אמ' ליה רבי אדיין בר פיקה עומד בשטותו. אין ספק טומאה צפה על פני המים טהור אלא שרץ אבל במת כעומד הוא וכו'.

רבי עצמו פירש אותה אפוא כר"ש.

ואולם רישא: נזיר שגילח וכו' אם עד שלא גילח וכו' – מפרשוֹ ר' יוחנן בבבלי, (סג א) וירוש' כאן (נז ע"ג) כר' אליעזר בפ"ו מי"א, שאינו תלוי בנזרק עליו אחד מן הדמים, אלא בגילוח.

א"כ אין התנא של פ"ט מ"ב אותו התנא של פ"ו מי"א (ששנה מחלוקת), ואפשר שהתנא של פ"ט, הוא ר' יהודה.

המסכת מסיימת בענין חדש (מ"ה): נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי – א"ל ר' יוסי וכו', וכל הענין שייך לפ"א מ"ב, ואפשר שהוספה היא מתוך ברייתא, שכן ר' נהוראי לא נזכר בכל המשנה⁶³בקידושין פ"ד יד, ברייתא היא, מן רמ"א וכו', ואינו בכי"י, ובאבות נזכרים כמה תנאים, גם מאוחרים, שלא נזכרו במשנה., אע"פ שהיתה כבר לפני הבבלי והירוש'.

רבי נזכר בנזיר בפ"א מ"ד ופ"ד מ"ה⁶⁴כנו' המשניות ובבלי כ"י מ', וכן בתוס' פ"ג יד., ושניהם גם בתוס', פ"א ד (ועי' שם ג) ופ"ג יד.