III. עירובין
א. קדמותה
"עירובין" תקנה ישנה היא, שנתייחסה כבר לשלמה המלך1עירובין כא ב וש"נ., ונהגו בעירוב כבר בזמן הבית, אע"פ שהצדוקים לא היו מודים בעירוב2פ"ו מ"א ומ"ב ופ"ג מ"א..
וגם המסכת בעיקרה ישנה היא בוודאי3פ"ג מ"ב; פ"א מ"י: ארבעה דברים פטרו במחנה וכו'; פ"י מי"א–מט"ו., אע"פ שבצורתה של עכשיו היא ברובה – משנת תלמידי ר"ע.
והלכות עירובין הן באמת חלק מ"הלכות שבת", שנזכרו בחגיגה פ"א מ"ח. ואמנם אותה הרשימה המקבילה למשנת חגיגה שבתוס' חגיגה סוף פ"א, – ישנה בלשונה גם בתוס' סוף עירובין. זאת אומרת שסוף עירובין הוא סיום "הלכות שבת"4ועי' גם ירוש' סוף עירובין.. ואמנם פ"י שייך כולו למסכת שבת, כמו שהעירו כבר התוס' (צה א); [פ"י מ"א–מ"ב שייכות באמת לשבת פכ"ד (אחרי מ"א)5עי' גם בנט בסוף עירובין., שמ"א שלו שייכת לעיקרו של דבר לפכ"ג מ"ג–מ"ד (מ"ה נשנית שם אגב צרכי מת שנזכרו במ"ד) ו"מחשיך" של כאן מ"א שייך ל"מחשיך"
של שבת פכ"ג. (ומ"ב שלנו – כפשוטה – היא אחת עם הברייתא שבבבלי צז א: ובסכנה מוליכן פחות פחות מארבע אמות, שהיא משנת ר"ש, וזהו "נותנן לחבירו וחבירו לחבירו"6ועי' ירוש' שבת פי"ט טז ע"ד., והן הן "פחות פחות מד"א" של "מי שהחשיך" (שבת קנג ב) וגם בפכ"ד מ"א "חצר החיצונה" כמו במ"ב שלנו.]
ומתחילה היו כנראה שתי המסכות שבת ועירובין – מסכת אחת גדולה, אלא שמפני גודלה ("הלכות מרובות") חילקוה לשתים7עי' גם בנט בסוף עירובין..
ב. מקורותיה
חוץ ממשנת ר"מ – יש בה הרבה ממשנת ר' יהודה, ויש בה ממשנת ר' יוסי, וממשנת ר' שמעון. גם ר' אלעזר נזכר כאן הרבה, שלא כרגיל8פ"ב מ"ה – כנו' לו וירוש'; פ"ג מ"ג – כהו' לו; פ"ד מ"ה – לו וירוש'; מי"א – לו וירוש'; פ"י מ"י – ד"ר ולו וירוש' ועוד.. מצטיינת היא מסכת זו גם בשמות תנאים מאוחרים: בזו אמר ר' דוסתאי בר רבי ינאי משום ר' מאיר שמעתי וכו' (פ"ה מ"ד), ר' יוסי ב"ר יהודה (פ"א מ"י), סומכוס [תלמידו של ר"מ] (פ"ג מ"א).
שישנם מקורות שונים במסכת זו יוצא כבר מן הכפילות (פ"ב מ"ו ~ פ"ו מ"ד; פ"ג מ"א ~ פ"ז מ"י דברי ר"א), ומן הסדר המבולבל, ששונה בהרבה מן התוס': בפ"ג נכנס בתוס' (פ"ד, ה–יז) בין מ"ה ומ"ו כל המקביל לפ"ד, ואח"כ ההלכות המקבילות למ"ו–מ"ט!
זאת אומרת שבמשנתנו נכנסו כאן מ"ו–מ"ט ממקור אחר (עי' להלן), אגב "מַתְנה" שבמ"ה (ובתוס' פ"ד ב יש עוד אחרי מ"ה: מתנה אדם על עירובו ואומר עירובי לשבתות ולא לימים טובים וכו', אבל דברי ר' אליעזר, שם רפ"ה א!)9בנט בסוף עירובין, חושב גם פ"ה מ"א–מ"ו למקור אחר, עי' שם..
ואחרי פ"ו של המשנה מסודרות בתוס' (פ"ט א) ההקבלות לפ"ז מ"ו–מי"א ופ"ח מ"א ואח"כ (פ"ט יג–פ"י) ההקבלות למ"א–מ"ה ופ"ח מ"ג–מי"א.
ז"א שפ"ז מ"ו עד פ"ח מ"ב לקחות ממקור אחר10עי' מ"ש במאמרי המדע התלמודי וצרכיו, 13..
ולפ"י מ"ג מסמיכה התוס' (פי"א יד) הקבלה למ"ט: אבל מפתח אנו כן וכו' ואח"כ (פי"א יז) הקבלות למ"ט–מי"ד, ואח"כ הסיום שהזכרתי: הלכות שבת וכו'.
וההקבלות למ"ד–מ"ח של פ"י מסודרות בתוס' בפי"א ה–יא.
ז"א שגם פ"י מ"ד–מ"ח ומ"ט–מ"י, הם ממקור אחר.
ואמנם ברור לי11אחרת בנט בסוף עירובין, עי' שם., שדברי ר' שמעון ("ר' שמעון אומר") שבסוף עירובין: מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות – סיום מסכת עירובין שבמשנת ר"ש הוא12כעין הסיום של התוס' עירובין, שעליו העיר הירוש': מצבתא אחת למדו כמה צביתות וכא משביתה אחת למדו כמה שביתות.. ובמשנת ר"ש היו דברים אלה סמוכים לדבריו שבפ"י מ"ג: רש"א אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש (וגם רישא: היה קורא בספר על האסקופה וכו' – ר"ש היא, בבלי צח רע"א). להלכה זו הסמיך ר"ש את הערת־הסיום שלו: מקום וכו'13ועי' גם מהרש"א בסוף עירובין.. וכשהכניס רבי כאן, אחרי מ"ג, את מ"ד–מ"ח, מ"ט–מ"י, ומי"א–מט"ו, ממקורות אחרים, השאיר את סיומו של ר"ש במקומו, בסוף המסכת. ע"י כך נעשו הדברים סתומים וחתומים, כי פי' הבבלי, שר"ש החולק על ת"ק של מי"ג (מי"ג!) ואינו מתיר אלא עניבה (ברייתא קג א) שהיא שבות, משיב בזה לבעל־מחלוקתו: ואם תשאלני למה א"כ אני מיקל בתחומין (בפ"ד מי"א!), הריני משיב: מקום וכו'; פירוש זה דחוק ורחוק בין מצד סגנון המשנה ובין מצד מרחק המקום14עי' מהרש"א..
ישנם כאן אפוא קטעים ממשנת ר"ש (במ"ב ומ"ג וסוף מט"ו), וכן כל מ"ו בפ"ד על פי הפשט כולה ר' שמעון (אמר ר"ש)15ועי' בבלי מח א ושם מו ב..
ר' שמעון נזכר כאן כמה פעמים: פ"ה מ"ו, פ"ו מ"ה, פ"ח מ"ב, מ"ה, פ"ט מ"א, ואלה שהזכרתי לעיל, והוא נזכר הרבה גם בתוס'.
וקרוב מאד שרבי השתמש בעירובין של ר' שמעון.
הרבה יש בעירובין ממשנת ר' יהודה16וזכור: כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, עירובין פא ב.: כמעט כל פ"א ממשנת ר' יהודה הוא: מ"ב בש"א לחי וקורה וכו' – משנת ר"י, וכיוצא בה הוא שונה בסוכה פ"א מ"ז ובתוס' כלים ב"מ פ"ד ה מחלוקת ב"ש וב"ה: ו"משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר"ע" (פ"א מ"ב)17שכיו"ב בתוס' זבים פ"א ח, אבל במשנה זבים פ"א מ"ב סתם: ר' ישמעאל אומר! הוא כמסורת ריב"ל (עירובין יג א) ר' מאיר, ובוודאי שרבי לא שנה כך "תלמיד אחד", במקום "ר"מ", אלא שזה לשון חברו ר' יהודה18ועי' קידושין נב ב ועירובין יג א: מאיר (כנוסח כי"י) היה אומר.. מ"ה – כולה ר' יהודה (ירוש'); מ"ו ומ"ז, ששונות "לחיין", – סתם כר' אליעזר19עי' בבלי יד ב. – בוודאי ממשנת ר' יהודה, ששנה תמיד משנת ר"א20מנחות יח א.. ו"מטמא משום גולל" שבמ"ז מובא בסוכה כד א בלשון ר' יהודה מטמא, ואע"פ שאינו בכי"י, – לעיקרו של דבר הוא נכון, שכן יוצא מפורש מברייתא דסוכה כג א, שת"ק הוא – ר' יהודה, וכן מ"ח–מ"י (עד "דברי ר' יהודה") משנת ר' יהודה היא.
וכן יש בפ"ב הרבה ממשנתו: מ"ד, ר' יהודה אומר אם וכו' – מ"ה, הכל ממשנת ר"י, והוא ששנה במשנתו: ועוד אמר ריב"ב וכו', כדרך השונים באותו זמן (עי' להלן), והוא שהוסיף לדברי ריב"ב, שלא רק "שומירה ובית דירה", אלא גם בור ושיח ומערה הרי הם כשומירה ובית דירה, אבל בסמוכה לעיר מודה, שהרי שנינו בביצה פ"ד מ"ב: איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי ר' יהודה (עי' ירוש': מחלפא וכו').
וכן מ"ו: אמר ר' אלעאי שמעתי מר"א וכו' – ממשנת ר' יהודה בנו היא.
וכן פ"ג מ"א שהוא סתם כר"א (עי' לעיל) – משנת ר"י הוא.
ובפ"ו מ"ב שנינו: ר' יהודה אומרה בלשון אחרת מהרו וכו' – בוודאי ממשנתו.
וכן פ"ז מי"א: אמר ר"י במה דברים אמורים וכו'.
ובפ"י מ"א: אבל בחדשים פטור – סתם כר"י (בבלי צו ב).
וכן מי"ג: מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה (ע" ברייתא קב ב).
ובפ"ג מ"ד–מ"ח שנינו: ר' יהודה אומר וכו'. ועוד אמר ר' יהודה וכו'. וכן פ"ט מ"ד: דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין ועוד אמר ר' יהודה וכו'.
"ועוד" זה הוא סימן לציטט ממשנת חכמים, ואינו עומד כלל בשום קשר פנימי עם תוכנו של המאמר הראשון, אלא הוא כמו "ואמר ר' פלוני" שבבבלי, כלומר, שחרז השונה כאן בדרכו כמה דברים שונים, רק מפני שם האומר: "ועוד" זה כבר גרם קשיים לבעלי התלמוד האחרונים21עירובין כג א, לט ב וצ"ה א., מפני שחשבו שיש כאן קשר בתוכן המאמרים.
אבל "ועוד" נמצא במשנה אפילו במקום שיש בו "תרי תנאי", או שהמאמר השני מתנגד לראשון; בסוכה פ"ב מ"ו ("חזר בו ר"א", מחלפא שיטתיה), ובביצה פ"ד מ"ז ועוד, בניגוד לפ"א מ"ג (מחלפא שיטתיה דר"א). ובשבת פי"ט מ"א – בוודאי שני תנאים שנו אותה, והראשון הוא ר' יהודה משום ר"א (בבלי קל ע"א). ואין שום שייכות גם בין ריב"ב שבפ"ב מ"ד ומ"ה (עי' לעיל). וכך אין שייכות גם בין דברי ר"א שבנדרים פ"ט מ"א ומ"ב, וכן בין דברי ר"מ שבפ"ט שם מ"ג ומ"ד. אלא שזו היא דרך שונים שלפני רבי, שהיו חורזים כך דברים בדברים.
ובפ"ג מ"ז–מ"ח אנו יודעים (עי' להלן), שהשונה הוא ר' יוסי, ששנה: יהודה היה אומר וכו' ועוד אמר יהודה וכו'.
וכך הוא גם שימושו של "וכן" בתוס': תוס' שבת פ"ז כג, סוכה פ"ב ב, עירובין פ"ג (פ"ב) ח דפו' וכ"י ו', פ"ט ד, ב"מ פ"ג יח (גם הלכה כ' ר' יהודה היא = ידוש' ב"ק ז א), פי"א ט, ב"ב פ"א ט דפו', סנהד' פי"ב ט, אהלות פי"ד ה.
בכל אלה אין שום קשר בין ההלכות חוץ משם האומר22במשנה ב"ב פ"י מ"ז: וכן היה רשבג"א וכו', הנכון כנו' הירוש' ועוד: כיוצא בו, כמו בערכין פ"ו מ"א, ועי' ראב"ן סוף ב"ב..
וממשנת ר' יוסי:
פ"ג מ"ו–מ"ט, שהוא ממקור אחר (עי' לעיל). רב העיד (לט א): מאן לא הודו לו – אמר רב – ר' יוסי דתניא וכו' (תוס' פ"ד). פירוש דברים אלה הוא כפי' הדברים בשבת סו א: אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי. ז"א שמשנת עדיות משנת ר' מאיר היא והתוס'23עדיות פ"א יג וכלים ב"ב פ"ד ה. – משנת ר' יוסי; ואמנם דבר זה מתברר גם ממשנת כלים והתוס'24כמו שביררתי במבוא למשנה, לעיל עמ' 90, 110 ו־131..
ור' יוסי הוא ששנה במשנתו: יהודה היה אומר וכו' ולא הודו לו חכמים. ועוד אמר יהודה וכו' ולא הודו לו חכמים. ר' דוסא בן הרכינס אומר (ר' דוסא רגיל במשנת ר' יוסי) וכו' ולא הודו לו חכמים (מ"ז–מ"ט).
ואמנם זו היא כנראה דרכו של ר' יוסי במשנתו לשנות: אמר פלו' – ולא הודו לו חכמים, תוס' מע"ש פ"ב א: אמר ר' יוסי זו משנת ר"ע וכו' וחכמים לא הודו לו, ובנדרים כד א (והברייתא בוודאי ממשנת ר' יוסי לנדרים): ולא הודו לו, ובתוס' חולין פ"ט יד (שהוא כנראה ממשנת ר' יוסי לחולין): וחכמים לא הודו לו. ועל דברי ר' יהודה נמצאים במשנה שלנו "ולא הודו לו חכמים" עוד בפסח' פ"ה מ"ח, תענית פ"ד מ"ז ובכורות פ"ו מ"י, והן כנראה כולן ממשנת ר' יוסי. ועל תנאים אחרים, תענית פ"ג מ"ז (אחרי דברי ר' יוסי!) וזבחים פ"א מ"ג (= ידים פ"ד מ"ב), ובברייתא פסח' ג רע"א: ר' נתן אומר וכו' ולא הודו לו חכמים25"והודו לו" – נזיר פ"ח מ"א, בכורות פ"ו מ"ח ובברייתא יבמות טז א..
ופ"ז מ"ג: מלא עפר או צרורות, כר' יוסי (עי' בבלי עט א), וכנראה שכל הענין, מ"א–מ"ה – ממשנת ר' יוסי (ועי' לעיל). ואולי גם מ"ו–מ"ט (א"ר יוסי בד"א וכו').
אלה הם, חוץ ממשנת ר"מ26למשל פ"א מ"ד רישא – ר"מ, ירוש'; פ"ד מ"ט רישא, בבלי; פ"ו מ"א רישא, בבלי; מ"ז מ"ט, לא אמרו וכו', תוס' פ"ו; מ"ח מ"ח בין מלמעלה, כר"מ בתוס' סוף מ"ו; מ"י מ"ה ומ"ו, בבלי., המקורות העיקריים שהשתמש בהם רבי במשנת עירובין.
ובזה אנו באים לגוף המשנה.
ג. הערות ופירושים
פרק א
מ"א מבוי = מבוא (ארמית בבלית: מבואה), ר' מבוֹאוֹת.
(למעלה). ליתא בד"ר וכי"י וירוש' ור"ח, וליתא בציטט שבבבלי סוכה ב א (עי' ריטב"א), וכן ליתא בתוס' רפ"א ובברייתות שבגמרא ג ב. וכן ליתא בסוכה בכי"י. וכיו"ב כלים פ"ז מה: היו גבוהין משלש אצבעות.
ימעט. בתוס' שם: כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים ולמטה27בבלי שם, ובכ"י מ': את הקורה, בטעות (ועי' רא"ש)., וכן ברי"ף: כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים ולמטה כי היכי דהוי חלליה עשרים (ועי' רא"ש).
"והיכל גופו חללו עשרים" שברישא דברייתא שם – אין בתוס', ובר"ח: והא היכל חלליה עשרין הוא, ובכן דיוקו של ר"פ הוא, לסייע לרבא ש"חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן". ו"משפת" שבברייתא אין בתוס' ורי"ף, ואפשר לפרש "מעשרים ולמטה" ועשרים כלמטה. ובירוש' (יח סע"א): כיצד ממעט עושה איסטבה (דוכן) על פתח המבוי, מעין שאמרו בסוכה (בבלי סוכה ד א): היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא וכו'.
והרחב. בכי"י: הרחב (עי' ד"ס). ומילתא באפי נפשה היא, ור' יהודה חולק בברייתא (ג ב וי' ע"א) גם בזו, ופליג בגובהה לרחבה (שם). אבל אפשר שזו משנת תנא אחר, והוא לא שנה דברי ר' יהודה, ועי' להלן.
ואם. בכי"י: אם. ובברייתא (יא א) תניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים ימעט ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט.
ובברייתא שניה (שם): מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט והרחב מעשר ימעט ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט, בבלי (שם): "ארישא".
אבל בירוש' (יח ע"ג): והרחב מעשר ימעט. כיצד ממעט נותן מלתרה28עי' ירוש' ריש סוכה: את רואה את המלתירה וכו' (בעירובין משובש). בפתח המבוי. לרוחב אתאמרת ורבנן עבדין לה אפילו בגובה29עי' פ"ט, ועי' בבלי ג' ע"א.. וא"כ מלתרה זו זקופה היא, כמו "פס" שבתוס': כיצד ממעטו "עושה לו פס וממעטו עד עשר אמות"30ועי' בבלי י ע"ב., וקורא לה "מלתרה" שהיא עומדת באמצע הפתח, כקורה שבאמצע תקרה.
ואם כך, אפשר שהמשנה הראשונה שנתת רק: אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט; וע"כ היו תנאים שהמשיכו זו לרישא.
ובתוס' שם שנו: מבוי שיש לו צורת פתח אע"פ שרחב מעשר אמות הרי זה אין צריך למעט = משנה; וודאי הוסיפה זה התוס' מפני שבמשנה שלה לא היו הדברים מפורשים. ועי' ירוש': ר' יודה כדעתיה וכו'.
מ"ב בש"א וכו'. ר' יהודה היא, כיו"ב בסוכה פ"א מ"ז.
לחי וקורה. נחלקו בלשון "משנה ראשונה": לחי וקורה, אם ו' זו ו' החיבור היא או ו' המחלקת: או31[ועי' מבוא לנוסח המשנה ח"ב עמ' 1064 וע"צ מלמד, מחלוקת התנאים בפירוש המשנה שלפניהם ובנוסחתה, תרביץ שכ"א עמ' 188.]. ור"א שאומר "לחיין" סובר שאגב "קורה" תפסה המשנה "לחי" בל' יחיד.
ר"א אומר לחיין. ובעו בבבלי וירוש': אם כב"ש או כב"ה, אבל ר"א שמותי הוא.
תלמיד אחד. כזה תוס' זבים פ"א ח, ובמשנה זבים פ"א מ"ב סתם: ר' ישמעאל אומר. וריב"ל (יג א) אומר שבכל מקום הוא ר' מאיר.
המשנה היא משנת ר' יהודה בוודאי, אבל שנה כאן בלשון ר"ע, עי' בבלי יג א: תניא אמר ר"ע לא אמר ר' ישמעאל דבר זה אלא אותו תלמיד אמר דבר זה.
ובבבלי יב א שנו: אמר רשב"ג לא נחלקו וכו' שאינו צריך כלום32ועי' שם: והא תנן וכו' ה"ק אינו צריך לחי וקורה וכו'., ואפשר שהוא ה"תלמיד" (בתוס' פ"א נוסח אחר) ובירוש' (יט א): אינו צריך קורה (ושם בטעות: ד' טפחים).
אמר ר"ע וכו'. ורישא ר"י אליבא דר"ע (ועי' בבלי).
מ"ג אריח. ארחא, חצי לבנה. ועי' מגילה טז ב33ירוש' שם, פ"ג עד ע"ב.: אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח
כמות בנין חומה, ובב"ב פ"א מ"א: בלבנים זה נותן טפח ומחצה וכו', ז"א שרחבה ג"ט (וגם ארכה) ומונחת לאורך הכותל (ועי' תוי"ט). ועי' ירוש' יט ע"א: אמר רבי בא כדי לקבל עליו דומוס של ארחין לאורכו (ריטב"א: לרחבן) תני רשבג"א כדי לקבל עליו דומוס של ארחין לרוחבו (ריטב"א: לאורכן) וכו' על דעתיהון דרבנן ארבעין ארחין על דעתיה דרשב"ג עשרין ארחין34עשרים פעם ג"ט = ששים טפח = עשר אמות של הרוחב., ומכאן יוצא שהאריח הוא טפח וחצי על שלשה טפחים35ועי' בבלי יד א: לרחבו טפח [ומחצה] (ע' ד"ס) – לארכו שלשה..
ומשנתנו – רשב"ג (ועי' לעיל), ומשנת הבבלי הוגהה ע"פ ת"ק.
מ"ד ת"ק – ר"מ (ירוש').
מ"ה היתה של קש וכו'. ר' יהודה (ירוש', ר' זעירא).
עקומה וכו'. ר' יהודה היא (ירוש').
עגולה וכו'. ר' יהודה (ירוש').
כל שיש וכו'. בכי"י ובירוש': אם יש בהקיפה שלשה טפחים יש בה וכו'. ומשנתנו הוגהה ע"פ ההכרעה שבבבלי36עו א (סוכה ז ב) וב"ב יד ב.. ומכיון שאין זה כלל חשבוני לא דק37בדיוק 3ב1/7ב, ובדיוק יותר: 3.14159….
מ"ז ור' יוסי אוסר. כך בד"ר וכו' והו' לו, אבל בבבלי וירוש' וכ"י פ' וה': מאיר. וכך יוצא מברייתא דבבלי סוכה כג א (ובקיצור עירובין מד א) וכן ברי"ף ופי' ה"ר יהונתן, וכן הגיה ה"ר יהוסף (אבל נו' הרמב"ם כמשניות).
אבל לפי זה קשה לשון הירוש'38עירובין יט ע"א וסוכה פ"ב נב ע"ד.: רבי מאיר דלחיים מטמא משום גולל רבי מאיר מטהר. ולא הביא מרישא, אלא שבכלל הלשון קשה, שאמר ר' מאיר "דלחיים" וסיים ב"גולל", והיה צ"ל: ר"מ דגולל, או: ר"מ דעירובין, אלא נראה שזהו פירוש מאוחר (מטמא משום גולל ר"מ מטהר), ע"פ נוסח ר' יוסי, אע"פ שאותו הפירוש ישנו גם בסוכה, וגם בשרידי ירושלמי בעירובין. ואמנם לפי הברייתא שבירוש' עירובין שם: תני כל דבר שיש בו רוח חיים עושין אותו דופן ואין עושין אותו לחי דברי ר"מ וכו'. ובאמת אומר ר' יוסה בירוש': תרין תנאין אינון וכו', עי' שם. ואמנם בתחילת הברייתא הבבלית שנו: עשאה לבהמה דופן לסוכה ר' מאיר פוסל וכו' שהיה ר' מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי וכו'. א"כ באמת תרי תנאי.
וברייחות דתוס' סוכה פ"א (עושה אדם את חבירו דופן וכו') ועירובין מד א, מתאימות לברייתא שבבבלי.
וכותבין עליו וכו'. גטין פ"ב מ"ג.
מ"י דברי ריב"י. עי' ברייתא שבבבלי טז ב: אחד יחיד ואחד שיירא לחבלים וכו'. וברייתא דר' יהודה שם ותוס' פ"ב, ותרי תנאי הם. ועי' ירוש' יט סע"ג: אתייא דר' יוסי ביר' יודה בשיטת אביו וחלוק על אביו. בשיטת אביו ביחיד יתר (צ"ל: פחות) מבית סאתים וחלוק על אביו בשיירא פחות (צ"ל: יתר) מבית סאתים וכו'. ועי' בבלי יז א: משום דקאי אבוה בשיטתיה (ביחיד). ופי' רש"י ליתא בגמרא! ועי' יח א: וחבלין לשיירא!
מרחיצת ידים. רק בחלה פ"א מ"ט (בכורים פ"ב מ"א): החלה והתרומה וכו' וטעונין רחיצת ידים (שסתם ידים פוסלות בתרומה) אבל "רחוץ ידים" רק בכהן ועבודה (ואכילת תרומה עבודה היא), כלשון הכתוב, אבל כשעוסקים גם בחולין אומרת אפילו משנת חגיגה הישנה (פ"ב מ"ה): נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. וכן תמיד במסכת ידים, וזה סימן של עתיקוּת!
ובדמאי. כב"ה בברייתא (יז ב), ואת האכסניא דמאי, ובאכסניא ישראל (ועי' תוס').
ומלערב. בתוס' פ"ב: אוהלים וכו' שבמחנה פטורים מן העירוב, ובכן עירובי חצרות, אבל בעירובי תחומין חייבין (ירוש' ובבלי), אבל עי' ר"ה פ"ב מ"ה. ולירוש': עירובי תחומין דרבנן.
פרק ב
מ"א פס = לוח, גם בפיניקית.
ביראות. בירוש': ביריות, לו: בריות, = בְאִרות, ארמית: בארא, בירא, וכן פירשו בירוש' כ ע"ב ובבלי יח א.
עושין פסין לביראות. משנה ישנה היא, ובה לא נחלקו. אבל נחלקו בפירושה (תורת חיים).
דיומדין. א"ר ירמיה בן אלעזר דיו (ד"ש: דו) (δύο) עמודין (יח א, רמב"ם: עומדין, צורה ארמית: עומדא), והשוה דוקרן, δίκρανον. כ"י ב': דיומדין, ערוך ד"פ (מסוכה): דיומידין. קרויס δίδυμον, "תאומות"; וצורת המלה "דיומיד", "דיומד", הושפעה ע"י הפירוש העממי "דו עומדין" (לוו שם).
דיומדין = דידומין. וכן פירש שם עולא דיופרא, δίφορος = דיו פירות.
"רבקה". רבקה, צמד, מן "רקב". ربق קשר, ربقه חבל; "רבקה" שע"פ "צמד", "זוג".
רי"א של ארבע וכו'. עי' ר' יהונתן: שהארץ קשה לחרוש, ועי' ב"ב פ"א מ"ו ותוס' סוף ב"מ: וכן היה ר' יהודה אומר וכו' – מר כי אתריה ומר כי אתריה (בבלי), שבמקומו של ר' יהודה היתה החרישה קשה יותר ותשעת חצאי קבין מספיקים לחרישת יום.
ר' יהודה אומר של ארבע ארבע. בתוס' פ"ב ב (פ"א): כמה יהא ביניהן כמלא שתי רבקות שהן של שלש שלש בקר וישנן (דפו': שהן) כעשר אמות דר"מ רי"א כשלש עשרה וכארבע עשרה אמה (ירוש').
ובבבלי (יט סע"א): ת"ר כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות וכמה עוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה שהן כעשר וכו'.
ובירוש' שם אמרו לברייתא הנז' (ישנן וכו'): פרא (כצ"ל) אמה מחצה (=מחיצה)39וכן בריש ב"ב בד"ר ועוד. ואמה ביניין, פי' אמה "מחיצה" לר"מ (ה"פשוט" שבאמצע)40אבל עי' פנים מאירות שלירוש' פשוט בכ"ש (על יסוד ירוש' שהזכיר מ"מ, אבל בחי' הרשב"א העתיק לשון הירוש': "פסין אין להם שיעור", "ומשמע אין להם שיעור כלל אלא כ"ש"). ו"ביניין" לר' יהודה (בין פרה לפרה ובין רבקה לרבקה), ועי' ירוש' שם: אמר רבי בא בר ממל לא נצרך ר"מ לפשוטים אלא בשיטת ר' יודה. ועי' בבלי יט ב: אר"פ וכו'. ונראה דמתני' תרי תנאי, ומוחלפת ר"מ לר"י ור"י לר"מ כדתניא (מ"ת 115): המחליף דברי ר"מ לר"י וכו', שהלכה כר"י, וכ"ש בעירובין.
מ"ג עד בית סאתים. עי' מש"כ לר' יהודה בפ"א מ"י.
אמרו לו. עי' תוס' פ"ב (פ"א) ותוס' פ"ג (פ"ב) ח–ט: רש"א וכו', ועי' מ"ה.
(או מוקצה) אין בירוש' כ"י ליידן, לו פ' וה' וב' וד"פ ורי"ף כ"י וד"ר, ולקוח מברייתא כב א.
(אפי' בית עשרה כורין) ליתא בכי"י, והוא ע"פ הברייתא כב א, ועי' תוס' פ"ג (ב) ח: עשרה קרפיפות.
(ומותר להרחיק) ליתא בכי"י ועוד.
מ"ד מפסקתן יסלקנה. בירוש', לו, מ' וה' ופ': מפסִקתה, וכן ר"ח ורי"ף, וכן ב': מַפְסְקַתָּה, והוא הנכון, וא"מחיצה" קאי41עי' לעיל, ועי' בבלי יט ב–כ ע"א.. וזו כתנא ששונה לר' יהודה: ארבעה פשוטין (עי' לעיל)42ואולי קאי אבאר, שהיא נקבה..
רי"א וכו' וחכ"א וכו'. מוחלפת מפ"ט מ"ד (דברי ר"י), ר' יוחנן בירוש' (והפיסקא בטעות), ועי' בבלי כב סע"א מברייתא. ולתנא של שם שנה כאן סתם43אבל הנוסח של הירוש' דליתא כאן "ר' יהודה אומר" אינו נכון, אם לא שנאמר, שאלה הם גם דברי ר' יהודה שבראש מ"ג, אע"פ שהפסיקן באמצע.: אם היתה וכו' ר' יהודה אומר אינו צריך.
אחד בור וכו' דר"ע. ו"ביראות" שבמשנתנו לאו דוקא ("בור מכונסין דלא פסיקא ליה לא קתני", יח א). וריב"ב מפרש "ביראות" כפשוטן.
חגורה. לו: חָגֵירָה ( = חֲגֵירָה). "גודרות", حجر, حجرة, حجور septum, paries, "מזח".
מ"ה בתוס' פ"ב א–פ"ג ו (פ"א–פ"ב) הסדר שונה: הקבלות של מ"א–מ"ד מסודרות שם אחרי פ"א מ"ז, ו אח"כ הקבלות למ"ח–מ"י, **ואח"כ לפ"ב מ"ה** וכו'!
מ"ה ועוד. עי' פתיחה.
שבעים אמה. ה"ג סוף עירובין: היינו ת"ק ואמרו (=דאמרו) לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף (כפי' רש"י!) איכא בינייהו דבר מועט דבית סאתים כמה הוי חמשה אלפי גרמידי ושבעים על שבעים הוי ארבעת אלפי ותשע מאה ותשעין ותלתא גרמידי ותולתיה (ד"ב 133: ותרי תולתא) דגרמידא היינו דקא אמרי' דבר מועט יש וכו' דבציר שבעים אמה ושיריים שיתא גרמידי ותרי תלתי (ד"ב: ותולתא [חסר חלק תשיעי! עי' ירוש']) מן בית סאתים. ובירוש': ותני שמואל [שבעים] אמה ושני שלישי אמה שנו וכו' שהן תשעים ושלש אמה ושליש וכו' (ועי' פי' הרמב"ם). למשנה זו שנה ר' יהודה במשנתו: דבר מועט וכו'!
ר' יהודה וכו'. מוחלפת מביצה פ"ד מ"ב: איזהו קרפף כל שסמוך לעיר, ירוש' כ סע"ב, ותירצו: א"ר מנא כבית דירה עביד לה ר' יודה. ונראה שר' יהודה חולק רק על שומירה ובית דירה, שבור ושיח כבית דירה. ועי' בתוס' פ"ג (פ"ב): ר"ש אומר וכו' בית דירה או שהיה סמוך לעיר וכו'.
רע"א אפילו אין בה אחת. לו ופ': אלא אחת, וכן רי"ף ישן (ושם: ובלבד שלא תהא אלא שבעים), וכן "ברוב הספרים" "ובספרים ישנים ובספרי הגאונים" (רשב"א, ועי' ריטב"א). וגירסתנו מוגהת (רשב"א) וזוהי הנוסתא העיקרית, ועל דברי ריב"ב קאי, והיינו דשאיל תלמודא היינו ת"ק איכא בינייהו וכו' (כפי' ר"ת ורי"ף ורמב"ם ותוס') דתניא ר' יהודה אומר דבר מועט יש על שבעים אמה ושיריים ולא נתנו בו חכמים שיעור.
אבל נראה שמקורות שונים כאן, עי' תוס' פ"ג (פ"ב): רא"א וכו' וכן היה רא"א וכו" (תרי תנאי), ור"א דברייתא חולק כנראה על ר"א דמתני' (ועי' בבלי כג ב).
אליעזר. לו וירוש' (כ סע"א): לעזר, ועי' לעיל בתוס'44ועי' ברכ' פ"ה מ"ב ופרה פ"ב מ"ה..
ר' יוסי אומר וכו'. עי' ביצה פ"ד מ"ב: ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת (ו)אפילו בתוך תחום שבת.
מ"ו אבל להם מותר. עי' להלן פ"ו מ"ג כחכמים (בבלי וירוש').
בעקרבנים. עי' פסח' לט א בברייתא [ועי' מדרשב"י, אפשטיין־מלמד, 13].
פרק ג
מ"א בכל מערבים וכו' – סתם כר' אליעזר בפ"ז מ"י (אע"פ שר' יהושע אינו חולק עליו, עי' להלן), ומשנת ר' יהודה היא.
רש"י פי': עירובי חצרות ותחומין, והתוס' השיבו עליו, "דערובי חצרות בעינן פת לכ"ע בפרק הדר (עַא ב) וכל האי פירקא מוכח דאיירי בתחומין".
אבל ברייתא דדף עא ב משובשת45ובתוס' פ"ו ליתא כ"ז., וה"ג: מערבין בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין (אין) מערבין וכו' (דוגמא דסיפא, ועי' תוס'), והב"ח העיר דבמסקנא דדף פא א מוקי לה כרש"י. ושם שנינו: בכל מערבין עירובי תחומין46כנו' ר"ח וספרים ישנים, ורש"י גריס: חצירות. ובכל משתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד. – זו כר' יהושע (לפי הבבלי שם). ות"ק לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלמה וכו'.
ואמנם נוסח המשנה שם הוא: ככר העירוב אפילו וכו', ואין ר' יהושע אומר כלל, שאין מערבין אלא בפת, אלא שאם עירבו בככר, שכן המנהג, צריך שיהא שלם.
ואשר לסוף דברי התוס', שכל הפרק עוסק בתחומין, – הנה מ"א ומ"ב הוא כר' יהודה ומ"ג דלא כר' יהודה, ורישא רבי; אפשר אפוא שממ"ג והלאה מקור אחר, ושזה מדבר בתחומין.
ומ"ב רישא בוודאי בחצירות נמי איירי47עי' גם ירוש': א"ר ירמיה וכו'..
מערבין לנזיר ביין וכו'. כב"ה (בבלי ל ע"ב).
בחולין ולכהן וכו'. ירוש' ולו ורי"ף כ"י ורוב הספרים אצל ר' יהוסף אשכנזי ונוסח א"י בתה"ג מה"ג 142: אף בחולין לכהן וכו', וחדא קתני דמערבין בחולין לכהן וכו', ולא בתרומה כדי שלא לטמאות את התרומה ולאוסרה באכילה, אבל הכהן יכול ליכנס. וכך היה לפני הירוש': סומכוס כב"ש וכו'. וברייתא דדף ל ע"ב: כשם שמערבין לנזיר ביין וכו' – מוכיחה כירוש': מערבין לנזיר ביין שכן אחר ראוי לשתותו וכו', ולא כבבלי ד"אפשר דמתשיל" וכו' (ועי' מ"ב).
בבית. בבלי וירוש' ועוד: בין.
מפני שיכול (לילך) לָחוֹץ. "לילך" ליתא בכי"י. ובבבלי ל ע"ב: תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשדה וכו'. ושם סע"ב שנינו: תניא (כצ"ל) ר' יהודה אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. וא"כ מתני' "אתרומה" דת"ק קאי ולכהן (ועי' גאון יעקב), ויותר קרוב דאישראל קאי, מפני שיכול הכהן לחוץ ולאכול = ברייתא.
ובמעשר שני. עי' סוכה פ"ג מ"ה, ומשנת סוכה ר' יהודה היא, ועי' תוס' כאן פ"ב (ד): מערבין במע"ש בירושלים, ובירוש' תניא: בש"א אין מערבין במע"ש בירושלים.
והכהנים בחלה ובתרומה. במשנה שבבבלי ובמשניות ריווא ליתא "ובתרומה". ובבבלי ד"פ וד"ו וד"ק ומשניות ד"פ ליתא גם "והכהנים בחלה", וכן מחק לירמא לשניהם. ואמנם בסתם דלעיל שנינו "ולישראל בתרומה", וזו דברי הכל כב"ה. אלא שנראה (עי' גם מ"ש), שמשנתנו לקוחה מפסחים פ"ב, ושם היא צריכה, ואולי ב"ש היא.
השולח עירובו וכו'. מתני' ר' יהודה היא (תוס' פ"ג/ב יא). ומשם ("לא נמנעו בנות ישראל וכו' ") נראה, שבעירובי חצירות עסקינן (כדברי ריב"ל שבירוש') ולא כסתם הבבלי וכר' יוסה בירוש'.
מ"ג נתנו באילן וכו' עירובו עירוב. תוס' (בבלי לג א וירוש'): ואסור ליטלו, בתוך שלשה מותר ליטלו וכו' וחכ"א כל שאסור ליטלו אין עירובו עירוב, ומתני' כפשוטה רבי היא.
נתנו בבור וכו'. בבלי: רבי היא.
נתנו בראש הקנה וכו'. דלא כר' יהודה בתוס' פ"ג(ב) יב (בבלי לג ב): נתנו ע"ג קורה שהיא גבוהה עשרה טפחים עירובו עירוב ר' יהודה אומר אם היתה [רחבה] ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב, דסבירא ליה שעירוב ע"ג מקום די בעינן, ועי' בבלי וירוש'.
אליעזר. לו: לעזר. בתוס': אלעזר.
במגדל. סתם מגדל של עץ הוא ועומד בבית, ונראה דבעירובי חצירות עסקינן, ועי' להלן.
רא"א אם אינו ידוע (כצ"ל) שהמפתח במקומו וכו'. בתוס' פ"ג(ב) טו (בבלי לד ב) שנינו: רא"א אם בעיר אבד עירובו עירוב ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב, ותרי תנאי נינהו, ותנא דמתני' החליף דברי חכמים בר"א, ותנא דתוס' שנה: נתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב דברי ר' אלעזר וחכ"א אם אין ידוע וכו'. וזוהי ששנינו בתוס' (שם): ומודין חכמים לר' אלעזר (כצ"ל) בבני חצר ובני מרפסת שגבו עירוביהן וכו' אע"פ שבידוע שאין המפתח במקומו עירובו עירוב48ותוס' (לה א) נדחקו.. עי' פ"ח מ"ג ומ"ד ("והדר שם אינו אוסר"). ועי' תוס' פ"ז (ור"ש היא).
מ"ד א"ר יוסי וכו'. כזה בברייתא סוכה מ ע"א.
מ"ה מתנה אדם וכו'. ר' יהודה היא. ובתוס' (רפ"ד/ג) שנינו: ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על עירובו אלא בשני דברים וכו', כסתם מתני', אלא דברייתא זו נשתבשה במתני' דאיו (לו ב), ו"שני דברים" הם: לשני רוחות ולשני ימים (ועי' ר' יוסי בר' יהודה סתימתאה, לח ב), ועי' "כיני" בירוש', וכעולא (לז א) דתני זוגי זוגי49= ירוש' דמאי כ ע"ב וגטין מה ע"א., או משום דלא חייש ל"שמא יבקע הנוד", ועי' מ"ו.
בין מ"ה למ"ו נכנס בתוס' כל פ"ד שלנו, ואח"כ בתוס' (פ"ה/ד): רא"א יו"ט וכו' (מ"ו)!
ונראה דהברייתא דתוס' ובכלי לח א–ב מוחלפת50ובתוס' כ"י וינא: דברי ר' מאיר. (עי' בבלי: איפוך), וכך נשנית: דברי ר' יהודה רבי אומר, ומשום דר' יהודה אמר במ"ד "הרי זה חמר גמל", החליפו המחלוקת כאן, ורבי קדים לרשב"ג, כדרכו. וארבעה זקנים הם: ר' יהודה, ר' יוסי בר' יהודה, ראב"ש ור' אלעזר (עי' בבלי). ובירוש' כא סע"ב פריך מהלכה להלכה (ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה, וב"ארבעה זקינים כר"א") ולא פריך מר' יהודה אר"י – מוכח דלא גרסו בברייתא זו כלפנינו: ר' יהודה אומר ה"ז חמר גמל!
מ"ו וכו'. מכאן ואילך משנת ר' יוסי, עי' פתיחתי.
וחכ"א מערב לרוח אחת וכו'. עי' בבלי וירוש', אבל פשוטה של משנתנו, שחכמים חולקים גם על מ"ה, וזו ר' יהודה היא (ששנה משנת ר"א) שחולק בזו על חכמים של ר' אליעזר, כמו שחולק ביו"ט ושבת, ועי' ברייתא דירוש' סוף פרקין: מודים חכמים לר' יהודה51וכ"ה גם ב"שרידי ירושלמי". בשנים, במקום ר"א שבתוס' ובבלי! ועי' שם ע"ב: משום ארבעה זקנים אמרו הנאכל וכו'!
מ"ח ועוד א"ר יהודה וכו' וכן ביצה וכו'. עי' תוס' ביצה פ"א ג52בבלי ד א, עי' שם.: נולדה בשבת תאכל ביו"ט וכו' ר' יהודה אומר בשם ר' אליעזר עדיין מחלוקת במקומה עומדת (ולב"ה לא תאכל), ועי' ביצה ג א: בשני אין בראשון לא – מוחלפת השיטה. ועי' בבלי כאן לח ב: והא איתמר וכו'.
ומתני' קתני סתם: "ביו"ט ראשון", אבל הבבלי מפרש של ר"ה, אבל בשל גלויות מודה, כברייתא דרבה בר שמואל וכתוס'. אבל איסי שונה (לט ב): וכן היה ר' יוסי אוסר (וכן בברייתא הסתמית לעיל שם) בשני ימים טובים של גליות.
מ"ט ולא הודו לו. למסקנת הבבלי לתנאו, וכברייתא: וכן היה ר' דוסא עושה בראשי חדשים של השנה כולה ולא הודו לו. אבל גם הירוש' מסופק בפי' המשנה.
פרק ד
מ"א גוים. עי' שבת פ"ב מ"ח.
רוח רעה. עי' שם.
בתוס' שנוי כל פרק זה בין מ"ה למ"ו, והנה הבבלי (לו ב) והירוש' הביאו ברייתא ששנתה "איפכא": אם באו גוים מן המזרח עירובי למזרח וכו', וודאי שפירשה "עירובי למזרח", שאם יבאו גוים ויוציאוני הריני יכול לחזור לעיר, וזהו הקשר שבין פ"ד למ"ה.
בירוש': דִלכֵן (כצ"ל) מה נן אמרין. ויעשה וכו', שאין זה נחשב כיוצא ברשות (עי' תוס' ור"ה פ"ב מ"ה), וא"כ אינם "גוים של סכנה", עי' ירוש' שבת שם53[ועי' מבוא לנוסח המשנה, 107–108.].
החזירוהו. בברייתא שבגמרא: הוציאוהו החזירוהו, ועי' גמרא.
מעשה. עי' סוכה מא ב (תוס' פ"ב) וסוף מכות (ספרי עקב פיס' מג), שהיו באים מרומא, ונכנסו בספינה בברינדיסי.
הלכו. לו: הילכו, וכן פ' וה'. וכן תמיד (שועלים הלכו בו, מהלך), וכן "והילכו עליהם טמאין" (כלים פ"ט מ"ו), וכן "שהילך בהן הטמא" (מקואות פ"א מ"ד), וכן תמיד אצל קיבל והילך וזרק (בפסחים וזבחים) כמו ובקיבול ובהילוך ובזריקה (שם), וכן כל מקום שהילך השמן (ט"י פ"ב מ"ד, תלכנה. יואל ד יח), כמו "משקה מהלך" טהרות פ"ט מ"ח. וכן בכ"מ שאין בו "אצל" ו"אחר", שאין מטרת ההליכה רמוזה בפירוש (וגם בדפוסים שלנו: שהילך בהן כדי עבודה, חולין פ"ט מ"ב).
שרצו להחמיר על עצמן. עי' בגמרא (מג א). אבל מברייתא דחנניה (שם ובירוש': הלכה כרבן גמליאל בספינה) מוכח דפליגי גם בספינה, וא"כ לא שנה "שרצו להחמיר על עצמן", וירוש' לא מפליג בין ספינה עומדת להולכת.
מ"ב נמל. ב': לנמיל, כי"י אחרים: למין, λιμήν (והשוה סילון).
מ"ג יש לו אלפים. כתקנת ר"ג, ר"ה פ"ב מ"ה (תוי"ט שם).
אם היה וכו'. מאמר מוסגר ו"שכל היוצאין" ארישא קאי, ועי' ר"ה שם. ופשוטה של משנתנו היא שחולקת על משנת ר"ה: יש להן אלפים אמה לכל רוח ותו לא והאמרת כל היוצאין להציל חוזרין למקומן (בבלי מה א). ופשוטו של "אם היה בתוך התחום" שיצא מביתו, אבל עדיין הוא בתוך התחום, שלא נאמר שאבד אלפים של צד השני של ביתו.
ושנינו במ"י: מי שיצא וכו', ובתוס' פ"ג שם: החזירו מן העיר הרי הוא כאנשי העיר.
מ"ה אלא ד"א. בברייתא (מח א): ישנן (כ"ה בכי"י) שמונה על שמונה דברי ר"מ, ופשטה דר' יהודה כר"מ, וחולקים על ר' אלעזר (ירוש' ולו (לעזר) ופ' וה' וב').
(ו)מודה ר"י וכו'. הוספה היא במשנה, ולא היתה לפני ר' בון, ירוש' כב ע"א, שהוא אמר כך.
מ"ו אמר ר' שמעון. כולה ר"ש, ו"היו שנים" אדברי חכמים קאי. ובברייתא (מט א) תניא: זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת וזו וכו' זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה. (ובבלי מו ב: ומאן פליג עליה ר' יהודה; אבל זה לדברי רב ושמואל וגמרא מח א, ודוחק).
מ"ז וחשכה לו. הגהת רש"י היא, אבל בירוש' וד"ר ועוד: והיה מתיירא שמא תחשך (ועי' ירוש').
מ"ט וזו היא. בבלי נא ב: ר"מ היא, וכן תניא בברייתא שם, תוס' סוף פ"ג. אבל מתוס' נראה, ש"זהו שאמרו" קדום למחלוקת ר"מ ור"י, ובה קשרו את מחלוקתם.
דנ)
מי"א מי שהחשיך וכו'. בירוש' נזכרת ברייתא שר"א חולק גם בזו, ור"ש חולק גם ב"יצא".
ר' אלעזר. כן לו וירוש' ועוד, בבבלי שתי ברייתות מוחלפות, בראשונה: רא"א אחת יכנס שתים לא יכנס (שאין כאן עירוב־תחומים), ובשניה: רא"א אפי' אמה אחת לא יכנס, (שמחליפה ר"א בת"ק); זהו פשוטו, אלא שברייתא ג' שנתה בת"ק: אפי' רגלו אחת (והתניא רגלו אחת, מ'), ואפשר שזו שנתה: רא"א אחת יכנס שתים (=שתי רגליו) לא יכנס.
מפני הטועין. ליתא בכ"י א"פ, ולא היה לפני רש"י, שבד"ש ליתא ברש"י ומצויין שם: גמ' מפני טועי המידה וכו'. ובגמרא (נב ב): תנא מפני טועי המדה, ומשם הוסיפוהו במשנה.
ההקבלות בתוספתא:
למ"א–מ"ב אין הקבלה. אחריו הקבלה למ"ג, למ"י, למ"ח, לפ"ה מ"ז סיפא, לפ"ד מ"ז–מ"ח רישא, מ"ט.
זאת אומרת, שפ"ד מ"ד–מ"ו ומי"א (משניות שר' שמעון עוסק בהן!) חסרו לגמרי במשנתה של התוספתא, ושאר המשניות היו סדורות בסדר אחר.
ועי' סנהד' פ"ג מ"ג: א"ר שמעון, שהוא מפשר בין ר' יהודה ור"מ (תוס' פ"ה: מקיים אני דברי שניהן וכו').
פרק ה
מ"א פגום. [נ"א:] פגים, פיגם (בתוס') πῆγμα מעמד־בונים.
גדודיות. "גדוד" מקביל ל"תלם" (תה' סה יא), בבלי נה ב: שלש מחיצות שאין עליהן תקרה.
כיצד וכו' בית וכו'. חסורי מחסרא, ומפורשת בתוס' פ"ד (פ"ו), בבלי נה א, ורבי קיצרה לשם קיצור.
מ"ב עושה. צ"ל: עשה (ירוש' וד"ר וד"ש) או "את שתיהן" (בבלי ועוד) וכסיפא, וכרב הונא (נז א): נותנין קרפף לזו וקרפף לזו, אבל: תנן וכן שלשה וכו' טעמא דאיכא אמצעי וכו'. ונראה שזה תלוי במחלוקת שמואל ובר קפרא בירוש'. לשמואל בעשוין שורה ולב"ק כגון חצובה (=ר' חנינא בבבלי) וכ"ה בתוס' (ועי' שם), לשמואל אחד ולב"ק שתים. ופשטא דסיפא, שרק ע"י אמצעי הם נעשים אחד.
ונראה ש"וכן" ממקור אחר לקוח, ופליגי בזה, אם נותנין להם שני קרפיפות או אחד.
מ"ד או לגדר. "כותל" דתוס' ספ"ד וברייתא, ועי' בבלי נח א, אבל פשטא דפליגא (ועי' ריטב"א נ"א שם).
ובלבד שלא יצא. ירוש' וד"ר ולו ופ' וה' וב': יוציא, כלומר את המדה, כמו ב(פ"ה) מ"א. ועי' תוס' סוף פ"ד.
משום ר' מאיר. ליתא בכ"י מ'. ולפ"ז "שמע" זה מר"מ, דבתוס' מפורש כן בשם ר"מ.
מ"ה ריבה למקום אחד. פשטא הוא, שכשמדד אלפים למקום אחד סמוך ריבה, וכשמדד למקום אחר באותו רוח הסמוך לו מיעט.
ריבה לאחד – למרבה54כנו' כל כי"י, דפו': למרובה.. פשטא דכשמדד בשביל אדם אחד ריבה, וכשמדד פעם ב' בשביל אדם אחר מיעט שומעין למי שמעיד על הריבוי ("למרבה"), וזהו שמסיים: אפי' עבד וכו'.
מ"ו לא שייכא לתחומין אלא לעירובי חצירות (עי' תו"ח). ובתוס' (פ"ה) נשנית אחרי מ"ח–מ"ט, ומ"ז רישא ליתא בתוס', והיא נסמכת יפה לפ"ג (שהרי פ"ד מוקדם בתוס', ופ"ה מ"א–מ"ו ממקור אחר הן).
וכל מ"ו – ר' יהודה היא, עי' ברייתא שבבבלי נט א, ושם ב' (מאן תנא, ועי' ירוש'). ועי' ברייתא שם ס' ע"א: אמר ר' יהודה וכו', ועי' הערת ר' יהודה בתוס' למ"ב–מ"ג (דבר מועט וכו').
ונראה שבמשנת תנא זה היתה מ"ו סמוכה לפ"ו (שעוסק בחצרות).
מ"ז סיפא. נתנו חוץ לתחום (אפילו אמה אחת) וכו'. המוקף ליתא בכי"י ונוסף מברייתא (ס ע"ב) ותוס'. הבכלי מפרש: חוץ לעיבורה <של עיר>, א"פ: חוץ לתחומה של עיר.
אבל בתוס' רפ"ה שנינו: הנותן עירובו בסוף אלפים אמה של תחום אם היה ביתו סמוך לחומה יכנס אם לאו לא יכנס, נתנו חוץ לתחום אמה אחת אם היה בתוך אלפים אמה שלו עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב.
וא"כ "חוץ לתחום" של התוס' הוא חוץ לתחומה של העיר, כלומר: יותר מאלפים מן העיר אבל בתוך אלפים שלו, וזהו מה שנשכר הוא מפסיד. ועי' בברייתא שבגמרא: נתנו חוץ לעיבורה של עיר וכו'.
מ"ח אנשי – אנשי. עי' בבלי סא א, רב אידי (בן א"י) תנא אנשי – אנשי, רבא תנא ואין אנשי, ורנב"י אומר: מאן דתני וכו' וח"מ (=לית כאן כיצד, בירוש'). ואת התוס' סוף פ"ד: התיר רבי שיהיו בני גדר וכו', מפרש רב דימי בר חיננא: אנשי עיר גדולה ואנשי עיר קטנה היו, וכן ר' יוסי בר בון, בירוש'. אבל רב דימי בבבלי ורב מני בירוש' מפרשים "מפני הרשויות", טטרוגי הוו מטטרגי.
המשנה כפשוטה א"א לפרשה במודד, שהרי מסיים: ולמודד שאמרו וכו'. מכלל דכאן לא דברו כלל במודד.
ובתוס' רפ"ה: אנשי וכו' ואין אנשי וכו', אימתי בזמן שהיו בתוך אלפים אמה וכו', "שהיו" – שתי הערים, וא"כ תני: ואנשי, ודמסיים: ואנשי עיר קטנה || אין להן אלא אלפים אמה בלבד, החצי הוא נ"א אל "ואין אנשי עיר קטנה", והחצי – דיטוגרפיה מלעיל.
פרק ו
בתוס' (פ"ה) באה תחילה – פ"ז מ"י, אחריו: פ"ו מ"ז55עי' ברייתא שבבבלי עב ב., מ"ו, מ"ג–מ"ד, מ"א, מ"ח–מ"י; אחריו: פ"ז מ"ו – מי"א. ונראה שבתוס' לפנינו משנת ר' יהודה וסידורו.
מ"א או עם מי שאינו מודה בעירוב. ליתא בכ"י ה' ובפי' ר"ח.
ובבבלי סח ב אמרו: צדוקי מאן דכר שמיה וכו', ואם גרסו במשנה "או עם מי שאינו מודה בעירוב", הרי רמוז כאן צדוקי (עי' תוס' רי"ד). אלא דלא גרסי לה, וע"פ הברייתא שם (הדר עם הנכרי צדוקי וביתוסי) ופ"ג מ"ב, השלימו במשנה כדי לישב את ה"חסרון". וגם בתוס' פה ליתא. אבל כפשוטו, המעשה נותן לנו דין חדש, והרבה כאלה.
מ"ב אר"ג. הוא ר"ג דיבנה, ואביו ר"ש הנהרג. ובבבלי נשתבשו המשנה והברייתא.
רי"א וכו' עד שלא יוציא. ברייתא בבבלי פליגא, ולמתני' לר' יהודה חזקה לא מהני, אבל יכולים הם לעשות צרכיהם בשבת עד שלא יוציא ויאסור, ושניהם מודים שיש לו ביטול רשות, אלא דפליגי בחזקה, או (כירוש') אם מבטל וחוזר בו.
ולברייתא פליגי אם יש לו ביטול רשות, כמפורש בה (עי' ירוש'), ולר"י אין לו ביטול רשות. וכפשוטה של ברייתא גם לר"מ עושה כל צרכיו!
מ"ג להם, ושלהם מותרים וכו'. דלא כר"א בפ"ב מ"ו.
שנים וכו'. עיי תוס' וירוש'.
מ"ד מאימתי. התחלת זמן היא, כמו בברכות ותענית ועוד, שהרי לא שנינו "עד אימתי" וא"כ א"א לפרש כבבלי, אלא "בש"א מבעוד יום" מתחילין לבטל ובה"א משתחשך מתחילין ולא מבעוד יום, וטעמם ע"כ, שמא יחזור ויוציא ויאסור עליהם, אבל משתחשך יכולים לעשות כר"ג (במ"א), וב"ש שאומרים מבעוד יום מפני שסוברים שבמבטל רשות אינם חוששים לשמא יחזור ויוציא, ור"ג (במ"א) כב"ה ומשתחשך ביטל רשותו, וע"כ הוא אומר מהרו, כלו' בשבת. ובירוש' אמרו: כיני מתניתא בית שמי56כ"ה בכי"ל, והוגה: הלל כלפנינו. אומרים משתחשך. דלכן היא מתניתא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. והוא הנוסח הנכון בירוש', והירוש' פירש כמו שפירשתי. אבל למטה נוסח ר' חיננא וסתם הירוש' כנוסח הבבלי (עא א). שנוסח הברייתות (תוס' פ"ה) בירוש': לאחד מן השוק עד שלא חשיכה הרי זה אינו אוסר משחשיכה אוסר57כצ"ל כתוס' דפוסים וכ"י ו'. – לאחד מהן עד שלא חשיכה אינו אוסר (שהרי יערב זה עם שכניו, רש"י) משחשיכה אוסר58כצ"ל כנו' הבבלי ע ע"ב ותוס' צוק'., ופירש שניהם כב"ש דב"ש אומרים אין מבטלין רשות משתחשך.
אבל הברייתא השניה שבבבלי (עא א): מבעוד יום אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר, משחשיכה אע"פ שלא החזיק ישראל אחר אינו אוסר, א"א לפי זה, והבבלי הגיה ודחה ופירש בדוחק.
ה"ז אוסר דברי ר"מ וכו'. הבבלי והירוש' (כד ע"ב, ע"ג) מהפכים, והפשוט כאביי בבבלי סט א וכן בירוש' כג ע"ב.
מ"ה בעה"ב שהיה שותף וכו'. פשטא בעירובי חצרות, ו"בעה"ב" (ולא "אחד מבני המבוי") מוכיח ששכני חצר הם, וסדר התוס', שהקדימה מ"ו למ"ה, גם הוא מוכיח כך, ומערבין בחצירות גם ביין, עי' לעיל.
מ"ז פשטא בלא מחיצה כל שהוא, עי' ירוש' היו שם פפליון וכו'. ועי' ברייתא דר' יהודה הסבר בבבלי כאן (עב רע"ב), ועי' ברייתא דדף מח רע"ב מחלוקת ב"ש וב"ה.
האחין השותפין. בקצת נוסחאות הבבלי חסר, ונוסף ברש"י: "השותפין ל"ג". אבל "האחין השותפין" נמצא במשנה ובברייתא בכמה מקומות: האחין השותפין שחייבין בקלבון (שקלים פ"א מ"ז), האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות (ב"ב פ"ט מ"ד)59ועי' שם, קמד ב בברייתא, תוס' פ"י., ואין האחין (ו)השותפין חולקין בו (סוכה ג' ב' וכצ"ל), ועוד הרבה (ובכ"מ הגיהו ושיבשו: והשותפין)60[ועי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב 1097–1099.]. כלומר: אחים שהם שותפים בתפוסת הבית, ואוכלין "על שולחן אביהם"61והשוה "באוכלי שלחנך" (מ"א ב ז), משולחנם של מלכים (אבות פ"ו מ"ד), סמוך על שלחן אביו (ב"מ יב ב)., כלומר בבית שהיה דר בו אביהם ועל שולחנו62עי' ברייתא ב"ב קמד ב, תוס' פ"י.. – וודאי שלפי זה כפשוטה של משנתנו: מקום לינה גורם, כשמואל ולא כרב, ורב לשיטתו פירש כאן: במקבלי פרס שנו. ועי' ירוש' דגרס השותפין, אלא שחסר אצלנו: מתניתא פליגא על שמואל האחין [השותפין] וכו'.
מבטל את רשותו. ד"ר וירוש' ועוד (ר' יהוסף: בכל הספרים): ביטל, כלומר בוודאי שביטל, ש"מצוה על אדם לבטל רשות" (תוס' פ"ה)63וכ"כ המאור, ועי' שם,; וכך אנו מניחים בכל מקום שיש ביטול רשות אף שלא נתפרש בפירוש, כגון במ"ב ומ"ג.
מ"ח מותרין בחצרות ואסורין במבוי. לבבלי וירוש' (בראשו) כר"מ, ומודה הוא בשכח אחד מבני החצר, ואם נשתתפו במבוי – לבבלי אם נשתתפו נמי. ולירוש' למטה שם, לברייתא כד סע"ד גם לחכמים: אם מערבין מותרין בחצירות ואסורין במבוי. ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן, ולירוש': ושכח אחד וכו' – זו ואצ"ל זו היא.
וזו פשוטה של משנתנו.
מ"ט – מ"י לפי הירוש' סוברים חכמים שרגל האסורה אוסרת, ולר"ע אפי' רגל המותרת.
ולרבין בבבלי: ת"ק סבר רגל המותרת אינה אוסרת, ורבנן בתראי (וחכ"א) סברי, שאף רגל האסורה אינה אוסרת. ואמנם מתוס' ספ"ה: הפנימית של רבים והחיצונה של יחיד הפנימית צריכה עירוב והחיצונה אינה צריכה עירוב ר"ע אוסר את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה וחכ"א אין וכו' – יוצא שחכמים סוברים, שאף רגל האסורה אינה אוסרת.
ובהיו שתיהם של רבים, לתוס', שם סיפא, לר"ע: בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב הפנימית אסורה (והחיצונה מותרת, כעין קושיא של הבבלי, עה ב, עי' שם), אלא שקשה "שתיהן" "שתיהן" ל"ל.
והמשנה, שאינה מבדילה במקום נתינת העירוב, מתאימה לברייתא הבבלית. וכר"ע.
פרק ז
כבר העירותי, כִי מ"ו–מי"א של פרק זה וכן פ"ח מ"א–מ"ב, קודמים בתוס' (פ"ו) למ"א–מ"ה?
ואחרי שתופי מבואות ותחומין באות בתוס' (פ"ו) הקבלות לאלה: מ"ב, מ"ה, ואח"כ (עד סוף פ"ו) לפ"ח מ"ו–מי"(א) (בסדר אחר). ואחרי מ"י נכנסה גם הקבלה לפ"י מ"ו סיפא. ואח"כ (פ"ז) הקבלות – לפ"י מ"ט, מ"ז סיפא, מ"ח, ואח"כ – לפ"ח מ"ג שהוא בוודאי המשך לפ"ו, וכך יוצא גם מן התוס' (בד"א בזמן שהן של רבים וכו'!), והיא בוודאי משנת ר' שמעון, ששנינו בה (תוס' שם): הגג והמרפסת וכו', כדעתו של ר"ש בסוף פ"ז ובפ"ה ובמשנה ריש פ"ט. ואח"כ הקבלות – לפ"ז מ"א, ואח"כ (פ"ח) לפ"ט מ"ג–מ"ד, מ"א, ואח"כ לפ"ז מ"ד (פ"ח מ"ח), פ"י מ"ד, מ"ו סיפא (הברייתא שבפ"ו דלעיל), מ"ד סיפא, מ"ה סיפא, מ"ח סיפא וכו'. מקורות מקורות ישנם אפוא כאן.
מ"ד וכן שתי גזוזטראות. ברה"ר (רש"י ורע"ב), וכן מפורש בתוס' פ"ח, וזו כר' יהודה (פ"ט מ"ד ותוס' סוף פ"ז).
"וכן" זה מראה כבר שהלכה זו הובאה ממקור אחר ונתקצרה.
מ"ו החבית. של יין ושל שמן, של תמרים ושל גרוגרות (תוס' פ"ו ובבלי פ ע"א). וסתם "חבית" במשנה של גרוגרות היא, כמו שבת פכ"ב מ"ג, כלים פ"ג מ"ב, פ"ד מ"ב, ו"שתי סעודות" (מ"ח) שייך גם בגרוגרות, כמו בשבת פכ"ב מ"א: חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות. וכן עיקר המשנה בפ"ח מ"ב (כמה הוא שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד) אחבית של גרוגרות קאי64והשוה ברייתא דכתובות כח ב ה"חבית" של ה"קצצה" (שם "מליאה פירות", ובירוש' קידוש' סא ע"ג: קליות ואגוזים).. ושם שנינו בתוס': מזון שתי סעודות בעירובי תחומין, כלומר שבחצרות א"צ לשתי סעודות, אלא "כיכר באיסר (כאיסר)", פ"ז מ"י, מספיק (עי' תוי"ט שם), וששנינו בכלים פי"ז מי"א ומעילה פ"ד מ"ה "במזון שתי סעודות לעירוב" – בעירובי תחומין נאמר.
אבל אינו מזכה לא וכו'. אבל בעירובי חצרות, שולח עי' בנו קטן לר"מ, ולסתם משנה (פ"ג מ"ב), שהיא ר' יהודה (תוס' פ"ב), ביד קטן אינו עירוב, אבל לר"מ זוהי עיקר מצות עירוב חצרות, שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות – ושולחין על ידם65ריב"ל בירוש' פ"ג כ ע"ד ופ"ז כד סע"ג..
והבבלי (לא ב) מפרש משנת פ"ג בתחומין, משום מימרא דר"ה החולק על סתם משנה, ובירוש' פ"ג שם: א"ר יוסה, כסתם הבבלי, ומסמיך לה מימרא דריב"ל הנ"ל (הע' 65).
מ"ז נתוספו וכו' וצריך להודיע. תוס' רפ"ט/ו חולק: ואינו צריך להודיע, אלא ששם מתנה בפירוש: לכל בני מבוי ולכל שנתוספו עליהם.
ובתוס' שנינו: כלה החפץ מודיע וא"צ לזכות, בניגוד ל"נתמעט" של המשנה (עי' בבלי).
מ"ח מרובין. שבעה עשר (עי' ירוש') או שמנה עשר (בבלי).
(להוצאת שבת). ליתא בירוש' ובבלי ועוד, וגליון הוא.
מ"ט א"ר יוסי. בתוס': ר' שמעון. ומכיון שהוא חולק66עי' תוי"ט, וכן מפורש בתוס'. ואומר זה בלשון "אמר" – נראה שמשנת ר' יוסי היא, ור"ש שנאה!
בשירי העירוב. רש"י ורע"ב פירשו, שנתמעט משיעורו, אבל בירוש' מפרש "שירי עירוב", כמו "שירי אזוב", שעירב בהן פעם אחת, אלא שבכל־אופן נתמעט.
ולא אמרו. בכל הנוסחאות המדויקות: לא, וכצ"ל, עי' תוי"ט במ"י.
ור"מ היא (כמפורש בתוס' פ"ו) והיא הקדמה למ"י העוסקת בחצרות (תוי"ט שם), וכן מי"א: שאין מערבין וכו' – ר"מ היא (תוס' פ"ו: אמר ר"מ מפני מה וכו').
מ"י ככר הוא עירוב. הנכון כנוסח: ככר והוא עירוב, "ככר העירוב", ו"אפילו מאפה סאה" וכו' – מדברי ר' יהושע הוא, ואינו חולק על דברי ר"א, אלא מוסיף, שאם הוא "ככר" צריך שיהא שלם (וכמסקנת הבבלי). ונוסח כ"י מ' ב' ול"א ברש"י (דף פא א): לאפוקי מדר"מ דאמר פת אין, וכן למטה: ר' מאיר וקתני וכו'.
אבל כל סימוכו של הבבלי היא על הברייתא המוגהת ומפורשת, ברייתא בבלית, עא ב, אבל בתוס' פ"ו ובירוש' כד סע"ד, אין לא "פת" ולא "יין" בברייתא זו!
מי"א לחנוני או לנחתום. שמערבין ביין ובפת (עי' לעיל), ובחצירות אין צריך זיכוי ע"י אחר (עי' לעיל).
שיזכה לו בעירוב. שהחנוני יזכה בשבילו (כמו "זכין לאדם") בעירוב.
בשאר כל אדם. עי' בבלי, ובירוש' (שכן חנוני מזכה להן ע"י אחר) נראה שאם נתן לאדם אחר, וזה מסרו לחנוני, זכו לו מעותיו, שהחנוני מזכה לאדם זה ע"י אחר (והמפרשים נדחקו).
שאין. עי' רא"ש ותוי"ט. כלומר: אמרו שאין וכו'67וכיו"ב הרבה, עי' תוי"ט.. ומשנת ר"מ היא כמפורש בירוש' ובתוס' (אמר ר"מ מפני מה וכו').
ומ"ז חולקת (עי' לעיל).
פרק ח
מ"א לכל. בכמה כי"י: כל. ובתוס' שנינו: המערב ע"י בני עירו שילכו עמו לבית האבל וכו' וקבלו עליהן שיבואו ה"ז מערב וכו'.
ו"מבעוד יום" ו"משתחשך" שנוי שם בסיפא לענין אחר.
מ"ב כמה הוא שיעורו של עירוב תחומין (תוס' פ"ו), כמו בשיתוף מבואות (מ"ח); וסתם זה – כסתם של כלים פי"ז מי"א (הכל לפי אדם) – חולק על המחלוקת שלמטה, וזהו ששנינו: אלו (חכמים של הסתם) ואלו (ר"מ ור' יהודה) מתכוונין להקל, שכן הוא נוסח כל כי"י כאן ובכלים.
וכיו"ב בכלים פכ"ז מי"א.
ריב"ב – ר"ש. בכלים מוחלף.
חצייה לבית וכו'. לא סתם מתני' היא, אלא דברי ר"ש, שכן מפורש בפרה פ"א מ"א: כיו"ב אמר האוכל בבית המנוגע פרס מג' לקב וכו', ומשנת פרה כר"ש.
מ"ג המשך של פ"ו, עי' תוס' פ"ז (=בבלי צא ב).
אנשי חצר (ואנשי מרפסת). ברוב כי"י אינו, וכן העיר ר' יהוסף אשכנזי, ועי' תוס' שם. וכן ליתא בר"ח, ורש"י הגיהה. וא"כ אפשר שאנשי מרפסת עירבו לעצמם, אבל לא אנשי חצר, ומשנתנו ר"ש (עי' תוס' ולעיל), וברייתא ר"ש ולא תני "קרפף", כשם שאינו בתוס' בדברי ר"ש בסוף פ"ז שם.
מ"ד בית שער וכו' בית התבן וכו'. עי' בברייתא שבבבלי עב ב.
ר' יהודה וכו'. עי' תוס" פ"ז(ה) ז (בבלי עב סע"ב) משנת ר' יהודה.
וחולק גם במ"ד (עי' בבלי שם).
מ"ו בור וכו'. זהו המשך ישר של פ"ז מ"ה, וכך הם מחוברים יחד בתוס' פ"ו (ועי' שם ריש פ"ח).
(בין מלמעלה). אין בכי"י ובד"ר ובירוש' ובבבלי, וליתא גם בסוכה טז ב בד"ו וכ"י מ'. ואשגרה היא ממ"ח (ועי' תוס' סוכה). ו"מתוך אוגנו" הוא "למעלה" של ב"ה. ורשב"ג מוסיף (אמר רשב"ג)68כנוסח הנוסחאות המדויקות, וכ"ה בסוכה בכ"י מ'., שזו היא מחלוקת ב"ש וב"ה, וסתם כב"ה. ו"למעלה" של ב"ה – פירושו: אף למעלה כשר, וב"ה לקולא.
ומתוך דברי ר' יהודה יוצא, שפירוש "מלמעלה" – מלמעלה למים ומחוץ להם.
מ"ז (ר"י אומר וכו' מחיצה). ליתא בנוסחאות מדויקות, וברייתא היא שבבבלי ותוס' ספ"ו.
מ"ח מן המים. צ"ל: הים, כבכל הנוסחאות69ורש"ל הוא שהגיה: המים., וכ"ה בתוס' שם, וכן בתג"ק סי' ס"א.
בין מלמעלה בין מלמטה. בתוס" ספ"ט/ו מפורש: אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים למטה מן המים אע"פ שהמים צפין על גבה אין בכך כלום (וכעין פי' הרמב"ם) רמ"א אף מלמעלה, וסתמא כר"מ.
וכן שתי גזוזטראות וכו'. עי' פ"ז מ"ד, ומירוש' ("הד"א במשתמשות דרך הנקב אבל משתמשות לחוץ מותר ותני כן70תוס' פי"א ד (רמ"ח). שלש כצוצריות וכו' ") יוצא שגירסתן: שתיהן אסורות, ועי' בבלי ור"פ ותג"ק סי' סז: והוו בה רבנן והתניא שתיהן אסורות עד שיערבו, אמר רבא וכו'. ועי' ר"מ בפי' המשניות.
מ"ט עוקה = עוגה.
מ"י ראב"י וכו'. ראב"י משוה ביב לעוקה שמבחוץ, וחכמים חולקין בביב מפני שהוא מקלח את המים לחוץ.
אפילו גג או חצר. כך בכל הספרים (חוץ מד"ש ורש"י: ביב), ובתוס' (פ"ו): דיוטא (δίαιτα) שהיא מאה אמה וכו', ונ"ל שהספרים נשתבשו, וצ"ל: גג או כ(צ)וצר71השוה "גיזראות", אהלות פ"ח מ"ב., וכיוצא בטעות זו בירוש' כה ע"ב, שלש כצוצריות זו ע"ג זו וכו' אבל משתמש מן החצר לגג ואינו חושש, וצ"ל: מן הכצוצר, ובתוס' ((רפ"ח): שלש דיוטאות זו למעלה מזו וכו', אבל משלשל הוא מן התחתונה לעליונה72צ"ל: העליונה לתחתונה. שלא בדרך האמצעית.
החצר וכו'. שב למ"ט (מפני שהיה רוצה לחבר דברי ראב"י עם "עוקה").
מי"א וכן שתי דיוטאות. תפס "דיוטאות" ולא בתים, מפני "דיוטא" שנזכרה כאן בתוס' (עִי' לעיל) לפניה, אבל באמת עיקר מובנה של "דיוטא" הוא "דירה", "בית", "חדר".
פרק ט
מ"א רש"א וכו'. מברייתא דדף צא ב (ותוס') יוצא כרב: והוא שלא עירבו, ומן התוס' יוצא בפירוש, שהיא ר"ש, דלא תני שם גם בדברי ר"ש "קרפף" (בסוף פ"ז), ועי' תוס' פ"ה!
ו"ששבתו בתוך הבית" פירושו, שעירב בחצר והוציאן לחצר, אבל משם לקרפף וכו' אסור.
מ"ב גג גדול וכו'. לחכמים, שכל אחד ואחד רשות לעצמו, ועי' ירוש': מתניתא באותו הגג אבל בגג אחר אסור וכו'.
דברי ר"א. מבבלי יוצא (ר"א לשיטתו!), שהנכון: אליעזר (ובירוש' סע"ג: לעזר, רע"ד: ליעזר).
חכמים מודים לר"א בחציה השני של ההלכה: מתוכה לר"ה, אבל לא מטעמו: מפני שהיא רה"ר (וא"כ המכניס מתוכה לרח"י חייב) אלא מפני שהיא כרמלית, ורבי קיצר את דבריהם, בדברי ר"א החצי ובדברי חכמים החצי (וזה רגיל).
מ"ג (לרה"ר). אין בכי"י וראשונים ובבלי יז א, וזוהי המשך משנה ג, וע"כ לא הזכיר שוב "רה"ר".
משתי רוחותיה. עי' ירוש' ובבלי, והתוס' באמת אינה מחלקת בין רוח אחת לשתי רוחות, אלא בין גדולה לקטנה (תוס' פ"ז), אלא משנתנו ר' יהודה, והוא מתיר כך גם במבוי ורה"ר (עי' מ"ד ותוס').
ואפשר ש"ולא רבי(!) הוא" שבירוש' קאי אתוס' פ"ז: ונשתייר כפס מכן וכו'.
לחייו. רש"י גרס: לֶחְיו73[עי' תוס' עירובין יז א ד"ה קורותיו.], אבל אם משנתנו לרבי ור' אליעזר (עי' בבלי יב א), לחיים בעינן. ובכ"י ב' נקוד: לחָיְיו! אבל "קורתו", וא"כ דווקא.
מ"ד מוחלפת מפ"ב מ"ד, עי' בבלי שם כב א וירוש' שם כח סע"א.
ועוד. עי' מש"כ לעיל בפתיחה, ועי' תוס' כאן (ופ"ה): יתר על כן וכו'.
פרק י
כבר אמרתי במבואי, שהתחלת פרק זה שייכת לשבת פכ"ד (אחרי מ"א), שמ"א שלו היא המשך של "החשיך" שבפכ"ג (מ"ג–מ"ד) ו"מחשיך" שבכאן דוגמתו בפכ"ג שם, ומ"ב שלנו = פחות פחות מד"א דר' יצחק שם (בבלי קנג ב) ו"חצר החיצונה" גם שם בסיפא (ופכ"ג מ"ה אגב צרכי מת נשנית).
ובתוס' דין תפלין בין מי"א למי"ב!
מ"א ר"ג. בתוס': ר' יהודה. והוא ר"י משום ר"ג, כמו בכלים פ"ח מ"ט (וכמפורש בתוס' שם), וסתם משנתנו ר' יהודה, שאוסר בחדשות74תוס' שם, בבלי צו ב, צז א., כמו ששנינו: אבל בחדשות פטור (פטור מלטפל בהן, וע"כ אסור לטלטלן בשבת) ורישא זוג זוג – ר"ע75עי' בבלי צה ב ותוס'..
שנים שנים. כפשוטו "שנים שנים" = זוג זוג, אלא שכך שנה ר"ג (וכמו בכלים!), כמו "שנים שנים באו אל נח אל התיבה" (בר' ז ט), וע"כ לא דקדק במין (תפילה), אבל בבלי וירוש' פירשו: שנים בראש ושנים בזרוע, ו"מוטב לדחות את השבת פעם אחת ולא שתי פעמים" (ירוש'). והשוה "מצילין תיק התפילין עם התפילין" ב"כל כתבי". ושם פירשו המפרשים: משום דבהול.
כריכות. בכל הספרים: כרוכות, וכן במשניות תמיד בכי"י, כרוכתא בארמית.
צבתים וכריכות – וודאי חדשים, וע"כ מחשיך, ותו לא. ועי' בתוס' במוצא ספר.
ובסכנה. כפשוטה, וברייתא שבבבלי (צז א) חולקת, וכפשוטה "נותנן לחבירו וכו' " – זהו פחות פחות מד"א, וברייתא ר"ש היא, ועי' גם תוס' ספ"ח לענין ס"ת: ובסכנה מניחו והולך לו.
מ"ב וכן בנו. ירוש': בתינוק של סכנה, ועי' שבת פכ"א מ"א ובבלי שם קמא ב, וירוש' שבת ספי"ז.
חבית. סתמא של גרוגרות (ולא מים, עי' בבלי)76עי' מ"ש לעיל לפ"ז מ"ו.; ופשוטה כברייתא (צז ב): רי"א בשיירא נותן וכו', ועי' ביצה לט ב: מי שהיו פירותיו וכו'.
מ"ג גוללו אצלו. פשטא כר"ש: רישא וסיפא ר"ש (צח א), ובתוס' שנינו: ונתגלגל הספר מידו לפנים ולחוץ גוללו מכאן ומכאץ ומניחו אבית אגיף77ועי' פסח' מ"ז מ"ב ונדרים פ"ז מ"ה.. ירוש': מתני' באיסקופה מותרת וכו'78ועי' תוס' שבת פ"א, בבלי ו ע"א–ט א, וירוש' שם סוף ה"א.. ושם בירוש': אבל חוץ לאסקופה אסורה תיפתר שהיה יושב וקורא בו מבעוד יום וכו', ואולי צ"ל: אבל באסקופה חיצונה, עי' להלן. וכך מפרש אביי בבבלי (צח א): באסקופה כרמלית. ועי' שבת צא ב: המוציא אוכלין ונתנן על האיסקופה, ומפרש הבבלי: אלא איסקופה כרמלית. ושם במשנה: קופה מלאה פירות ונתנה על האיסקופה החיצונה אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור וכו'.
ונראה שזוהי "אסקופה הנדרסת" שבבבלי (צח א).
ועי' דא"ז ספ"ג: איסקופה העליונה – אמצעית – התחתונה (= החיצונה), ואדר"נ סוף פכ"ו.
מ"ד זיז וכו'. פשטא אפילו כלים שאינם נשברים (קיתוניות!). ועי' תוס' פ"ח.
עומד וכו'. דלא כר"מ (בבלי צט א), ועי' ירוש'.
ברה"ר ומטלטל ברה"י. בכ"י מ' וכמה ראשונים הסדר הפוך, אבל סדר המשניות וכי"י כנוסח שלנו, ומתוך הירוש' ("לא סוף דבר עומד וכו' [אלא אפילו] ברה"ר וכו' ") יוצא דלא גרסינן כלל "ברה"ר וכו' "; ו"בלבד" מוכיח כנו' הירוש', ובכי"ק יש כאן חסרון: ומטלטל ברה"ר ברה"ר ומטלטל, ונשלם בגליון (אבל אפשר שהוגה בפנים "ברה"י" במקום "ברה"ר").
מ"ה לא יעמוד וכו'. כר"מ (עי' לעיל).
ר' יהודה וכו'. עי' בבלי וירוש' וכלים פ"ח מ"י דמוחלפת, ובוודאי שהנכון כמשניות, דמסיים שם: היה פונדיון וכו' ר' יוסי וכו'. ובירוש' לא הזכיר זו.
מי שנתלש. כך בירוש' וד"ר וכי"י, דפו': משנתלש (אבל עי' תוס' פי"א (ח) ח).
מ"ו לא יעמוד וכו'. כר"מ, ורב יוסף תירצה לדברי הבל בכלים שצריכין לו, אבל מכיון שמ"ה ר"מ, בוודאי שגם מ"ו ר"מ.
וכן בגת. אביי פירשה בגת כרמלית ולשבת, רבא ורב ששת בבבלי ור"ח בר אבא בירוש' מפרשים לענין מעשר, והבבלי (צט ב) מפרש: דתנן שותין על הגת (מעשרות פ"ד מ"ד). ועי' תוס' רע"ב. אבל מן התוס' (פ"ט/ו כג, ועי' פי"א/ח ו) יוצא שלענין "קולט" נאמר "וכן בגת": צינור המקלח לרשות הרבים אחד מים ואחד יין קולט בין ביד בין בכלי ושותה וכו'. ומכיון שכך נראה שכוונו למשנת מעשרות פ"א מ"ז: היין משיקפה אע"פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה. ונ"ל כי "וכן בגת" שנוי שלא במקומו, ומקומו אחרי "שותה" (ושותה) שבסוף המשנה.
ולזה כוונו בא"י, אבל בבבלי פירשוהו על משנת פ"ד.
ואמנם נראה קצת מתוך הירוש' (אע"פ שהירוש' מסורס ומשובש), ש"וכן בגת" היה סדור אצלם אחרי "קולט" וכו', שנתפרש לפניו.
למטה מעשרה טפחים. בגליון כ"י פ', כ"י ב', רי"ף ורא"ש ד"ו ור"ח וה"גאונים" אצל הריטב"א: למעלה, ועי' תוס' פ"ו כנו' צוק' "למטה" (ובדפו': למעלה) גם "מצרף" (וכן ברש"י בגמרא בשם תוספתא) בצינור ועם הכותל והמזחילה למעלה מעשרה אסור.
ומן הצינור מכל מקום שותה. בכל הנוסחאות: (ו)מכל מקום ושותה (ורש"י הוא שהגיה). ובוודאי ש"ושותה" הוא העיקר, ועי' תוס', והשוה – הנוגע בה מכל מקום79אהלות פ"ז מ"א, פ"ט מט"ו.. אבל פי' "מכל מקום", לא כרש"י, אלא בין למטה מעשרה בין למעלה, עי" תוס' שם.
מ"ז בור. בתוס' (צוק'): באר, בור, ובכי"י בל"נ, וכן בפ"ב מ"ד: מפסקתה ל"נ כמו "באר"80ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"ד..
ולעיקר המשנה. עי' פ"ח מ"ג: חוליית הבור וכו', ועי' תוס' פ"ו: בני חצר מותרין וכו' (ועי' בבלי וירוש'). והתוס' בוודאי הולכת אחרי פ"ח מ"ג, אלא שהיא מסורסת: בני עליה מותרין ובני חצר אסורין.
מ"י נגר שיש בראשו קלוסטרא וכו' ור' יוסי מתיר. כסתם כלים פי"א מ"ד: קלוסטרא טמאה, וכמפורש בתוס' שם ב"מ פ"א: קלוסטרא ר"ט מטמא וכו' = רט"א הרי היא ככל הכלים ומטלטלת בחצר, שבמשנה שם. שאם היא כלי הרי היא טמאה ומטלטלת בשבת, וסיפא שם: והקלוסטרא וכו' – כנראה משנת ר' יהודה. אבל הבבלי והירוש' בשבת רפי"ז לא פירשו כך (עי' ר"ש).
ר' אלעזר. כצ"ל עי' ד"ס. וכן מפורש ביבמות צו ב שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוסי. וכך יוצא גם מן "ר"ג והזקנים" שהוא ר"ג דיבנה וחבריו (שבת פט"ז מ"ח = עירובין פ"ד מ"א).
מי"א נגר הנגרר. מברייתא דדף קא ע"א (תוס' פ"ח) יוצא ש"נגרר" אינו אחר עם "קשר ותלוי", ואפשר "נגרר" ואינו קשור ותלוי, וכן אפשר "נגרר" ו"קשור ותלוי" ו"גבוהים מן הארץ מלא נימא".
ואמנם בברייתא שבבבלי קב א (שבת קכו א): איזהו נגר הנגרר (שנועלין [בו] במקדש אבל לא במדינה) כל שקשור ותלוי וראשו (אחד) מגיע לארץ וכו'; אבל בתוס' שנינו: נגר (נגרר) אם היה קשור ותלוי פותחין וכו' ר' יהודה אומר קשור אע"פ שאינו תלוי. ושם (עי' גם צוק'): איזהו נגר (צוק': שאינו נגרר!) כל שקשור ותלוי וראשו אחד וכו' רי"א אף במדינה מותר וכו', ועי' ירוש'. ולפי זה "נגרר" ו"קשור ותלוי" הם שני דברים.
מי"ב (ר' יהודה אומר וכו'). ליתא בנוסחאות שבירושלמי ובבבלי ד"פ, אבל ישנו בכל הנוסחאות האחרות.
מי"ג מחזירין וכו' אבל לא במדינה. כר' יהודה בברייתא קב ב, עי' שם. ולא משום חציצה הוא דנטלה, עי' מי"ד ובבבלי וירוש', אלא משום להחליפה, ולענין רפואה נשנית (עי' ירוש' תני רטיה שתפחה מחזירין אותה בשבת וכו').
קושרין נימא וכו'. דלא כר"ש בברייתא קג א. והפסיק בין רטיה ליבלת וכהן שלקה מפני "אם כתחילה", שבשנים הראשונים.
חותכין יבלת. פשטא לכהן, וכן מפורש בברייתא קג ב ותוס', וכך פירש ר' פדת בירוש': משום קלקול פייסות, ועי' בבלי וירוש', ועי' ס"ז 257. ו"יבלת" פירשו השבעים "בעל שומא", Warze, ועי' תוס' בכורות פ"ה ובבלי כתובות עה א ובבלי בכורות מ ע"ב.
"שומתא" בסורית, תרגום של "שאת", וכן בתרגום יונתן וירוש' וגם "חבורה" (בלי פצע) וגם "צלקת", וגם שערות אחדות שבלחי. ועי' נגעים פ"ו מ"ז: היבלת והדלדולין, אצל "ראשי הדדים" וכדומה.
ועי' פרה פ"ב מ"ב: היתה בה יבלת וחתכה… כ"מ שניטל ולא העלה מקומו שער אדום פסולה81ומכתובות עה א לבכורות מ ב במומי בהמה אין כל קושיא, ולא כבנט בפירושו, ואין גם ראיה מיבמות קכ עב ששומא אינה Warze, אבל בכל־אופן אינה Muttermal, שהרי זה ממעי אמו ולא "נולד", ובכתובות פ"ז מ"ח יש שונים "נולדו", ועי' שם, ולא כבנט שם.. בכי"י בכל המשנה: יבוֹלת, ועי' רש"י ובנט.
כורך עליו גמי. ואין זו חציצה. עי' בבלי וירוש'.
אם להוציא דם וכו'. עי' בבלי שבת קו א וירוש' כאן ל"חותכין יבלת".
וממלאים מבור הגולה בגלגל בשבת ומבור הגדול ומבאר (ומבור) הקר ("חקר") ביום טוב. כך בירוש' ובגמרא שם, וכן בירוש' עירובין ריש פ"ב, וכן לו ופ' וה' ומ' ועוד.
חקר כנו' ד"ר ולו, וכן היה נוסח ר"ח והרמב"ם, שגרסו בגמרא: שחקרו עליה נביאים, ובברייתא שבגמרא צ"ל: לא כל בורות הקר התירו, וכ"ה בכ"י מ' ותוס' וירוש'.
הגולה. כמו גלות מים, גלות עליות (יהושע טו יט), והוא היה בעזרה, סוף מדות: שם היה בור הגולה והגלגל נתון עליו ומשם מספיקים מים לכל העזרה. אבל "בור הגדול" לא היה בעזרה, עי' יבמות פט"ז מ"ד: אר"מ מעשה באחד שנפל לבור הגדול וכו'. ובברייתא שבגמרא קכא ב82ב"ק נ ע"א כ"י מ' ועוד.: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול וכו'83ועי' ביצה סוף פ"ה מ"ה: ושל עולי בבל, ונדרים פ"ה מ"ה: ואיזהו דבר של עולי בבל וכו' והבור שבאמצע הדרך, ועי' ריש פ"ב: בפסי ביראות – לעולי רגלים..
חקר היא "חקרא" שבמג"ת (ובדפוסים: הקרא(ים)), Akra, העיר התחתונה, וזהו שאמרו: לא כל בורות חקר התירו.
מט"ו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח. "ומן האולם" ליתא במ' וברא"ש ד"ו. ואמנם גם בכלים פ"א מ"ט נחשב רק "ההיכל", אבל בס"ז 228: היכל ואולם, כמו כאן. וסתם תמיד (ראב"י) פ"ה מ"ה כפשוטה כר"ש בן ננס כאן.
רש"א. כבר פירשתי שזה סיום עירובין, סיום למ"ג, במשנת ר"ש.
מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך. עי' כזה ירוש' ר"ה ריש פ"ב. ומשם יוצא שפי' "משלך נתנו לך": הם אסרו והם התירו (ורש"י נדחק ע"פ הבבלי).
נגמר יום ג' ט"ו באייר תר"ץ.