Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Challah

I. חלה

א. להלכה

התורה אמרה: והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. כתרומת גורן כן תרימו אותה (במ' טו יט–כ).

וכן יחז' (מד ל): וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך.

וכן נחמ' (י לח): ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו וגו' נביא לכהנים אל לשכות בית אלקינו.

השבעים מתרגמים בבמ': ἀπαρχὴν φυράματος ὑμῶν ἄρτον κτλ.. φύραμα היא עיסת־שׂעורים ועיסה בכלל; ו־ ἄρτονהוא לחם אפוי; וביחז' מתרגמים השבעים καὶ τὰ πρωτογενήματα (!) ὑμῶν;

ובנחמ' הם מתרגמים: ἀπαρχὴν σίτων ὑμῶν

αἴτος הוא: תבואה, קמח, לחם וכל מאכל.

פילון¹על החוקים הפרטיים, ספר א, § 132 (בגרמנית, ח"ב 47).: ἀπὸ παντὸς στεατός τε καὶ φυράματος ἄρτον κτλ. = מכל עיסת חטים או שעורים לחם²ריטר, 118, היינמן שם בהערה..

יוספוס³קדמוניות ס"ד פ"ד ד § 71.: τοὺς τε πέττοντας τὸν σῖτον καὶ ἀρτοποιουμένους τῶν πεμμάτων αὐτοῖς τινὰ χορηγεῖν = כל הלשים קמח ואופים לחם מן החלות יתנו להם (לכהנים).

פילון לא הזכיר אלא עיסת חטים ושעורים, ואין להבריע אם דיבר בהווה, שרוב הלחם הוא מעיסת חטים ושעורים, או חטים ושעורים דווקא, ככל "לחם" שבתורה (חלת לחם, לחם הפנים, שתי הלחם). ואמנם הקבלה (ריש חלה) חולקת על זה: חמשה דברים וכו', ושנו⁴ירוש' חלה פ"א נז ע"א.: אם מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חיטין ושעורין בלבד, כוסמין וכו' מניין ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה, ולמדו חמשת המינים ממצה⁵ספרי שלח פיס' קי, בבלי פסח' לה א, מנחות ע ע"ב, וירוש' שם..

א) "חלה". גם השבעים גם פילון, וכן יוספוס, מפרשים "חלה" – חלת לחם, ככל "חלה" שבתורה. אבל בקבלה אמרו (ס"ז 283): ראשית עריסותיכם יכול אף חטים וקמח ת"ל חלה, אי חלה יכול אף חלה אפויה ת"ל ראשית הא כיצד יעמיד עריסה ויפריש מן המובחר, ז"א מש"תתערס", "משתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים"⁶חלה פ"ג מ"א., כדברי ר' יוחנן בן נורי⁷ספרי שם, תוס' סוף פ"א.; אבל ר' עקיבא⁸פ"ג מ"ו, ובספרי שם, ועי' תוס' שם וירוש' פ"ג נט ע"ב. אומר: איזו היא גמר מלאכתה קרימתה בתנור, ולר' יהודה בן בתירה⁹בתוס' וירוש' שם נט ע"א.: משתעשה מקרצות ("כבכרות עיסה").

אלא, שאם לא הפריש מן העיסה מפריש מן הלחם¹⁰ספרי שם, ועי' חלה פ"ב מ"ד.. ו"אנשי אלכסנדריא שהביאו חלותיהן מאלכסנדריא¹¹חלה פ"ד מ"י., וודאי שלא עיסה הביאו, שהיא מסריחה בדרך, אלא לחם אפוי.

ב) יוספוס סובר כנראה ש"חלה" זו היא יותר מאחת (τῶν πεμμάτων…τινά) ואולי מפני שכתב ספרו בחו"ל, וכרבן גמליאל בפ"ד מ"ח.

אלא שהתורה לא נתנה שיעור לחלה, כשם שלא נתנה שיעור לתרומה¹²ועי' ספרי שם 114 שו' 9 ואילך., אבל חכמים אמרו¹³חלה פ"ב מ"ז, ספרי שם 115., ששיעורה אחד מכ"ד לבעל הבית ואחד ממ"ח לנחתום, "כדי שיהא בה כדי מתנה לכהן"¹⁴ספרי שם.. ולר' שמעון¹⁵ספרי שם ותוס' פ"א ח. בדיעבד אפילו – אחד מששים, כתרומה.

ג) אף שיעור העיסה שמפרישין ממנה חלה לא פירשה התורה, ופירשה הקבלה¹⁶עירובין פג ב, ס"ז 283. "כדי עריסותיכם כדי עיסת מדבר", שהיא עומר לגולגולת, והעומר עשירית האיפה הוא, והאיפה י"ח קבין, ועשירית מלבר היא ב' קבין, כדברי בית הלל (עדיות פ"א מ"ב), וב"ש אומרים ששתי עיסות היו ("עריסותיכם"), אחת לסעודת הבוקר ואחת לסעודת הערב, וראשית של עיסה כזו, שהיא חצי העומר, קב אחד, חייבת בחלה (ירוש' ותוס' עירובין שם), וחכ"א קב ומחצה בירושלמית, שהיתה יתרה שתות על המדברית, וי"ח קבין נעשו ט"ו, ועשירית מלגו הוא קב ומחצה. ומשהגדילו המדות בציפורי בשתות מלבר נעשו קב ומחצה, שהם ששה לוגין לחמשה, והם חמשה רבעים של קב; אלא שר' יוסי, בן ציפורי, אומר "חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין", היינו "חמשת רבעים מחוקין (כצ"ל) לפטור", שאמרו בשמו בס"ז שם (283). "ועוד" זה הוא אפוא הגודש, וכדברי ר' יהונתן בעירובין שם: והאי ועוד דקתני משום דבעינן להו שוחקות¹⁷עירובין ג סע"ב ואילך, ועי' בראב"ד, ועי' תוס' עירובין שם ופסח' מח ב..

מכאן אנו באים לחלוקת־המקורות של משנת־חלה:

ב. משנת חלה

שיעור זה, חמשת רבעים, שנוי בחלה בפ"א מ"ד, פ"ב מ"ו ופ"ג מ"א.

אבל בפ"ד מ"א ומ"ג וכו' מניחה המשנה ליסוד את שיעורם של ב"ה, קביים, כפירושו של הרמב"ם¹⁸ורע"ב ומ"ש, ועי' רז"פ, דה"מ 271.. ומ"ג מוכיחה, שפי' הרמב"ם עיקר, שהרי כאן אי־אפשר לומר, שההדגשה נתונה כאן ב"קב" שאין בו שיעור חלה, שא"כ היה לו לשנות במ"ג: שני רבעים וחצי מכאן ושני רבעים וחצי מכאן ואורז או תרומה באמצע וכו'¹⁹ולא צדק אלבק בתשובתו, עמ' 60., ועי' תוס' פ"ב ג'–ה'.

ואף במ"ד: הנוטל חלה מן הקב רע"א חלה, אין ספק שהעיקר כפי' הרמב"ם, שהחמיר ר"ע בדיעבד כב"ש, שחלת הקב היא חלה. אבל לכתחילה הוא אומר: ואל יעשנה קַבִים (פ"ב מ"ג).

יש לנו אפוא כאן בפ"ד מקור אחר. אבל גם פ"ד מ"ב שונה מן פ"א מ"א:

פ"ד (מ"א: שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה וכו' ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור.) מ"ב: איזה הוא מין במינו החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים (מעין משנת כלאים פ"א מ"א). ריב"נ אומר שאר המינין מצטרפין וכו'. זו חולקת על פ"א מ"א: החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה; על סתירה זו כבר העיר הירוש' שם (נז ע"ב). אלא שהשיבו: כאן (בפ"ד) בנשוך וכאן (בפ"א) בבלול, אבל זו תשובה דחוקה. וכמו שנראה (להלן: ספרי זוטא) נזכר בפירוש בציטט של "משנה" שבס"ז המקבילה לפ"א מ"א – גם בלול וגם נשוך.

תשובה שהיא עיקר יוצאת מירוש' פ"ד (נט ע"ד): ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינין מצטרפין זה עם זה (פיסקא של ס"ד מ"ב). אית תניי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה. על דעתיה דהך תנייא ברייא מה בין נשוך מה בין בלול (שחילק ביניהם הירוש' בפ"א שם, כתשובה לרומיא)? וכו'.

היו אפוא תנאים ששנו בברייתא בדברי ריב"נ: כל המינין מצטרפין וכו', וסתם פ"א מ"א – כריב"נ. וברייתא דפסחים ל"ו א' ומנחות ע סע"א ("תנא"): כוסמין מין חטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין, כת"ק של פ"ד החולק על ריב"נ ועל פ"א (וכבר התקשה הירוש' בפ"ד בלשון ריב"נ שבמשנתנו: "שאר המינים", מה שיירתה וכו')²⁰ובתוס' פ"ב ד שנינו: קב חיטים וקב שעורין וקב כוסמין הרי אילו מצטרפין כשהוא תורם תורם מכל אחד ואחד וכו' חצי קב חיטים וכו' – זו כת"ק של פ"ד, אלא שכוסמין מצטרפות לחטים ומצטרפות לשעורים..

וכבר נדחקו הראשונים²¹עי' תוס' פסח' ומנחות שם. להשוות בין ברייתא זו למשניות חלה ולירוש', אבל לשוא.

ואמנם גם פ"ב מ"ד חולק על פ"ד מ"א: בפ"ב שם שנינו: העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו, ולא חלקו בין מינו ושלא במינו, ואולם לפ"ד מ"א אשה אחת שעשתה שני קבין "ונגעו" זה בזה מין במינו חייב, ואף נגיעה דווקא היא ולא נשיכה (אע"פ שבס"ז שם שנינו: שתי נשים שעשו שני קבין ונשכו זה בזה – ברייתא של תנא אחר היא, והיא אף לא חילקה בין מינו ושלא במינו!).

פ"א מ"א הוא כריב"נ, והיא בוודאי משנת תלמידו ר' יוסי.

ובפ"א מ"ו שנויים זה אצל זה שני סתמות, החולקים זה על זה:

המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ! החליטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין.

וכבר פירשו אמוראים ראשונים²²בבלי פסח' לז ב וירוש' חלה שם נה ע"א. ש"מי ששנה זו לא שנה זו", שאין חילוק לענין חלה בין "חמין לתוך קמח" ובין "קמח לתוך חמין". אלא ש"שני תלמידים שנו אותה": רישא – ר' יוסי, שמנה מחלוקת זו בעדיות פ"ה מ"א בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה; וסיפא – ר' מאיר, שלא שנה מחלוקת זו בין קולי ב"ש שבעדיות פ"ד (שהוא ר' מאיר). ר' יוסי תפס בלשון "חליטה", וה"ה "מעיסה" ("זה וזה לחיוב", כ"אמרי לה" בפסחים שם); ור"מ תפס בלשון "חליטה" וה"ה ל"מעיסה".

רבי שנה אפוא תחילה סתמו של ר' יוסי, והוסיף עליו סתמו של ר"מ.

ואף בפ"א מ"ד שנוי בין הפטורים מן החלה: והמדומע, וזו כר' יוסי ור' שמעון. בתוס' טבול יום פ"ב ז ונדה מז א²³ריש טבול יום פ"ב מ"ד., ולא כר"מ ור' יהודה, שם. ועי' להלן לפ"ג מ"ב ²⁴ועי' מחלוקת ר"מ ור' יוסי בתרומות פ"ז מ"ה–מ"ז, וח"ד לתוס' פ"א ד..

ופ"א מ"ט ופ"ב מ"ח – וודאי תרי תנאי הן: שכן בפ"א מ"ט שנינו: החלה והתרומה וכו' ואין ניטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף ומן הגמור. אבל בפ"ב מ"ח מחלוקת: ר' אליעזר אומר נטלת מן הטהור על הטמא (= תוס' פ"א י) כיצד עיסה טהורה וכו' וחכמים אוסרין. ור"א חולק אף בתרומה (תרומות פ"ב מ"ב), ובתוס' שם פ"ג יח²⁵ירוש' חלה סוף פ"ב.: ר' אילעי אומר משום ר' אליעזר תורמין מן הטהור וכו' כיצד וכו' ר' יוסי אומר התורם (בדיעבד!) מן הטהור וכו' תרומתו תרומה²⁶ירוש' תרומ' פ"א מ ע"ד ופ"ב מא ע"ג.. ז"א שפ"א מ"ט סתם כחכמים, ופ"ב מ"ח מחלוקת: סתם ואח"כ מחלוקת. וטבול יום פ"ב מ"ב ומ"ג, שהיא ר' יהושע²⁷כמו שיוצא ממ"ו ומתוס', עי' ר"ש. כפ"א מ"ט.

ואמנם פ"ב מ"א – משנת ר' מאיר היא אבל ר' יהודה מחליף מחלוקת ר"א ור"ע²⁸ספרי פיס' קיח וירוש' שם נח ע"ב..

אבל אף פ"ב מ"ד ופ"ב מ"ח, כפשוטם של דברים – תרי תנאי; שכן במ"ד: העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. כאן אין ר"א מצריך אפילו נגיעה²⁹עי' ר"ש ותוס' רע"א; אמנם בירוש': והן שנשכו, ועי' ר"ש ותוס' פסח'., ובמ"ח שנינו: רא"א נטלת מן הטהור על הטמא כיצד וכו' ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף³⁰אע"פ שהסמ"ג, עשין קמא, ואחרים אחריו פירשוה ע"פ הירוש' שם (ספ"ב נח ע"ד): עיסה טמאה ועיסה טהורה עשו כדבר שהוא מקפיד על תערובתו, – שלא הצריך ר"א נגיעה אלא בטמאה וטהורה..

ואפשר שפ"ב מ"א–מ"ז לקוחות ממשנת תנא אחר, ומ"ח – ממשנת תנא אחר.

ואמנם סדר התוס' שונה כאן³¹עי' מש"כ בהמדע התלמודי וצרכיו, 13.: מ"ז של פ"ב היתה לפני התוס' אחרי מ"ח של פ"א (תוס' פ"א ז), ואחריה ענין השייך ל"חלת דמאי" (שם ח), השנוי במשנה בפ"ד מ"ו, ואחריה הקבלה לפ"ב מ"ג סיפא (שם ט), ואחריה (שם י) – לפ"ב מ"ח, ואחריהן (שם יא–יב) – לפ"ג מ"א ומ"ב ומ"ו.

ופ"ג – בוודאי משנת ר' יוסי:

בפ"ג מ"א–מ"ו נסתמה דעת ר' יוחנן בן נורי³²ספרי שם ותוס' ספ"א. "משתתגלגל", אבל ר"ע חלק במ"ו (וספרי שם): הכל הולך אחר הקרימה בתנור, ואכולהו פליג³³הרמב"ם בפיה"מ וה"ר יהוסף במ"ש. כמו שמפורש בספרי, אע"פ שמן התוס' שם נראה. שאינו חולק אלא ב"גר שנתגייר", ובירוש' שם (נט ע"ב) נחלקו אמוראים בשם ר' אלעזר: מודה ר"ע לחכמים בעיסת הדיוט וכו' (מ"א), מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש וכו' (מ"ג).

ומכיון שבמ"ב שנינו "שהמדומע פטור", כסתם פ"א מ"ד, כר' יוסי, – וודאי שכל מ'א–מ"ו כר' יוסי, תלמידו של ריב"נ³⁴למ"ו עי' גם מנחות סז א..

פ"ג מ"ד – כר' ישמעאל, מ"ת 108.

במ"ז מתחיל בתוס' פרק חדש – ריש פ"ב.

פ"ד מ"א–מ"ב. מ"ב חולקת על פ"א מ"א, וכן פ"ד מ"א על פ"ב מ"ד (עי' לעיל).

במ"ו: שחלת דמאי³⁵עי' תוס' פ"א ח ופ"ב ו. נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף (אבל חלת ודאי אינה נטלת) – כפ"א מ"ט.

ומ"ט: ואלו נתנין לכל כהן וכו' והבכורים, ר' יהודה חולק עליה כאן (ר' יהודה אוסר בבכורים) ובבכורים פ"ג מי"ב (אין נותנים אותה אלא לחבר בטובה), ובבכורים מי"ב היא המשך דברי ר' שמעון שבמ"י³⁶ועי' ירוש' כאן, ס' ע"ב..

וסיפא: כרשיני תרומה ר"ע מתיר וחכמים אוסרים. במע"ש פ"ב מ"ד (ועדיות פ"א מ"ח) שנויה מחלוקת ב"ש וב"ה ושמאי, ואחריהם: רע"א כל מעשיהן בטומאה, וזו משנת ר' יהודה, אבל ר"מ שונה (תוס' מע"ש פ"ב א) בדברי ב"ה: כל מעשיה בטומאה. ועליו: אמר ר' יוסי זו משנת ר"ע לפיכך היא אומר ינתנו לכל כהן וחכמים לא הודו לו. א"כ משנתנו משנת ר' יוסי היא (ועי' ירוש' שם).

מ"י–מי"א משניות ישנות הן מזמן הבית (מ"י סיפא, אנשי הר צבועים וכו', גם בביכורים פ"א מ"ג) והטרמינולוגיה שלהן עתיקה (מפני הכתוב שבתורה!).

אנשי הר צבועים וכו' – זו כפשוטה חולקת על מנחות פ"י מ"ו: קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר, וכבר שאל זה הירוש' (שם ס' סע"ב) והשיב: שנייא היא שהדבר מסויים שמא יקבע הדבר חובה. אלא שר' טרפון חולק על משנה זו של מנחות³⁷ספרי פנחס פיס' קמח, בבלי סח ב., א"כ זו שבחלה וביכורים הלכה ישנה היא. ומשנת מנחות היא כנראה ר' יהודה (עי' גם ספרי).

מי"א: בן אנטינוס³⁸אטיטוס, חזקיה בן אטינוס, מ"ת 77. העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו – אף זו חולקת על סתם משנת תמורה (ר' שמעון) סוף פ"ג: אם באו תמימים יקרבו. ובכבלי שם כא א–ב: אמר רב חסדא לא קשיא הא (משנת תמורה) ר' ישמעאל³⁹ור' שמעון כר' ישמעאל, תמורה ח ע"ב, ב"ק יב ב, ועי' תוס' שם. הא (משנת חלה) ר"ע⁴⁰ספרי ראה פיס' קו ותוס' סנהד' פ"ג.; אלא שלא אמרה ר' ישמעאל בפירוש (רש"י: ומתני' ר' ישמעאל היא דלא מייתר ליה האי קרא להך דרשא). ובמ"ת שם: אע"פ שהיה אדם של צורה שלא יקבע הדבר חובה. אבל זה כנראה הוספת מה"ג על פי הירוש' שהבאתי לעיל, וע"פ דברי המשנה להלן אצל יוסף הכהן.

שם: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו – אף זו שלא כתרומות פי"א מ"ג: ואין מביאין בכורין משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים⁴¹ור"א בירוש' כאן, סג ע"ב מגיה משנתנו., אבל הבבלי חולין קכ ע"ב אומר שמשנת תרומות זו ר' יהושע היא⁴²דמשנה ב' שם, וכצ"ל בפיה"מ., ומשנת חלה היא אפוא – ר' אליעזר, וכן דרשו בספרי תבוא פיס' רצ"ז: פרי אתה מביא ביכורים ואין אתה מביא ביכורים יין ושמן⁴³ועי' חולין שם., אבל במדר"י כספא פ"כ (ירוש' שם): דרך ביכורים משקין מניין ת"ל תביא בית ה' אלקיך מכל מקום. ועי' צואת לוי פ"ט יג: ומכל בכוריך ומן היין תקריב ראשיתם קרבן לה'.

שם: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו ("בניו הקטנים ואשתו") לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא ("שמא") יקבע הדבר חובה. זו תלויה במחלוקת ר' יהודה ור' יוסי עם ר"ש (ור"א בנו) בתוס' פסחים פ"ח י⁴⁴בבלי צא ב, ירוש' שם פ"ח לה ע"ד, וירוש' חלה כאן.: פסח ראשון שוחטין על האשה בפני עצמה והשני עושה אותה טפילה אצל אחרים דברי ר' יהודה⁴⁵וכן בבבלי. אבל בירוש' שם ושם: מאיר. ר' יוסי אומר פסח שני שוחטין על האשה בפני עצמה ואצ"ל פסח ראשון ר' אלעזר בר' שמעון אומר⁴⁶בבבלי: ר' שמעון, וכיו"ב בספרי בהעלותך סוף פיס' ע' 67: רשב"י אומר חטאו ישא האיש ההוא להוציא את האשה. פסח ראשון האשה עושה טפילה לאחרים ואינה עושה פסח שני אמרו לו מעשה ביוסף הכהן שהעלה את בן בתו⁴⁷כ"י לונדון: בני ביתו. לעשות פסח קטן והחזירוהו שמא יקבע הדבר חובה אמר להן לא שמא יקבע⁴⁸כנו' דפו' וכי"י ווינא ולונדון, ושם: שיקבע. הדבר חובה אלא שאין האשה עושה פסח שני; א"כ משנתנו ר' יהודה (ועי' ירוש' שם).

שם: אריסטון הביא ביכוריו מאפמיא וקבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא וכו'. זו כדעת ר' שמעון בשביעית סוף פ"ו⁴⁹ועי' ירוש' כאן ושם.: אין מביאין תרומה מחו*ל לארץ א"ר שמעון שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא ואין מביאין מחו"ל.

משנת חלה אינה אפוא כלל וכלל מעור אחד, אלא צירוף של כמה משניות של תנאים שונים: משנת ר' יוסי ור' שמעון, ר"מ ור' יהודה.

וסדר התוספתא ומקורותיה שונים.

ואשר לייחסה של משנת חלה שלנו לציטטים של משניות ("מכאן אמרו" וכדומה) שבספרי וס"ז שלח:

הציטטים בספרי שלח דומים ברובם למשנתנו, אלא שאינם לקוחים תמיד ממשנתנו כמו שהיא; שכן הספרי השתמש בוודאי אף במשנה קדומה למשנתנו ובתוספתא קדומה לתוספתא שלנו: פיס' קי, 113: מיכן אתה אומר וכו' ור"ע פוטר (= פ"ב מ"א) ר' יהודה אומר פירות חו"ל וכו' (מחליף).

שם 114: מיכן אמרו אוכלים עראי וכו' ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח (ועוד)⁵⁰ליתא בכי"י ר' וב' ומ"ח. (= פ"ג מ"א) (כדי)⁵¹ליתא בכי"ר ר' וב', ילקוט ומ"ח., שיהא בהן כשיעור שאין מפרישין חלה מן הקמח [עד שתגמר מלאכתו]⁵²כ"י ב' ור"מ ומאירי. איזו היא גמר מלאכתה קרימתה בתנור דברי ר' עקיבא ר' יוחנן בן נורי אומר משתגלגל בחיטים וכו'; יש כאן אפוא משנתנו בלשונה ו"תוספתא" שלה, או משנה אחרת.

שם 115: שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני וכו' אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה – כסתם תוס' פ"א ה' (ועי' סנהד' קיב ב).

שם: מיכן אתה אומר שיעור חלה של בעה"ב אחד מכ"ד ושל נחתום אחד ממ"ח (= פ"ב מ"ז, אבל בלשון אחר) אמר ר' יהודה וכו' (= תוס' שם) מיכן אמרו בעל הבית שעושה למשתה בנו אחד מכ"ד והאשה שהיא עושה וכו' (= משנה שם) רשב"י אומר וכו' (תוס' שם);

116: מיכן אמרו האוכל מעיסת שביעית וכו' – שביעית פ"ט מ"ט.

שונה לגמרי היא משנת ס"ז:

283: איזהו לחם החטה והשעורה < והכוסמת ושבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה> קמחים בצקות (כלומר: שנשכו) ותבואה⁵³זוהי הברייתא שהובאה במנחות ע ע"ב: תנא התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה, ולענין חלה נשגיח. אסורין בחדש מלפני הפסח מלקצור לפני העומר ו[ה]אוכל מהן כזית וכו' עובר בפסח (מ"א ומ"ב, וליתא "ואם השרישו" וכו' = מנחות שם). הרי יש כאן גם "בלול" (קמחים ותבואה) גם "נשוך" (בצקות), ואעפ"כ מצטרפין כולן (עי' לעיל).

שם: פרט למבושל והסופגנין וכו' והמדומע שפטורים מן החלה והקנוקנות חייבין – פ"א מ"ד־מ"ה: הסופגנין וכו' (מ"ה) וכן הקנובקאות חייבות. "פרט למבושל", כר' יהודה⁵⁴פסח' לז ב. ור' יוסי⁵⁵שם מא א, לענין מצה "אבל לא במבושל"..

שם: מכאן אמרו שתי נשים שעשו שני קבים ונשכו⁵⁶כפ"ב מ"ד, ולא "ונגעו" כפ"ד מ"א. זה בזה פטורין מן החלה אין צריך לומר האשה שעשת שני קבין וקב אורז אד קב תרומה באמצע אין מצטרפין < דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין > שכבר נתחייב בחלה. קב ישן וכו' וחכמים אוסרין – פ"ד מ"א: אפילו הם ממין אחד פטורים ובזמן שהם של אשה אחת וכו', וכל מ"ב ליתא, מ"ג: שני קבים וקב אורז וכו', ומיד רישא.

שם 284: מכאן אמרו נכרי שנתן [לישראל לעשות] לו עיסה וכו' – פ"ג מ"ה.

שם: מכאן אמרו עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמנין עליה ונאפית ביום טוב ויוצא בה משום מצה וחייב עליה משום חמץ⁵⁷עי' תוס' פסח' פ"ב ד. ונקחת בכסף מעשר ומטמא טומאת אוכלין ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינם חייבים⁵⁸צ"ל: אינה חייבת. בחלה <ואין מערבין בה וכו'

ואינה מטמאה טומאת אוכלין>⁵⁹הילקוט קיצר כ"ז ע"י "וכו' ". – חוץ מן השינויים האחרים יש כאן שינוי גדול⁶⁰כמו שהעיר הורוויץ, ועי' בחלק א', "משנת ר"נ", עמ' 171., שבמשנתנו שנינו: בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלים, כמשנת טהרות פ"ח מ"ו (פסח' מה ב): כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאוכל הכלב; אבל המשנה של ס"ז סוברת כר' נתן, תוס' נדה פ"ו הי"א (פסח' שם): כל הפת שעפשה אינה מטמאה טומאת אוכלים, ויש אפוא חילוק בין הרועים אוכלים ממנה ובין לא.

ואפשר שאף פ"ד מ"ו "עד שתסרח" – "מאוכל אדם" (ירוש'), סוברת כר' נתן⁶¹פ"א מ"ז: נחתום וכו' חייב בחלה נשים וכו' פטורה וכו'. – ר"מ ולירמא: וכן נשים, וכן בציטט שבירוש' נח ע"א. ונראה שבמשנה ראשונה שנו "פטור" גם בנחתום..

באייר תש"א