IX. חגיגה
א. להלכה
הלכות־חגיגות – הרי הם כהררים התלויין בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות (חגיגה פ"א, ועי' להלן).
א) חגיגה
בתורה לא נתפרשה "חגיגה" כלל, אלא שאמרה (שמ' יב יד, ויק' כג מא): וחגֹתם אֹתו חג וגו'1מדר"י פסחא פ"ז; ת"כ אמור פי"ז א, בבלי חגיגה ט ע"א., שבעת ימים תחֹג וגו' (דב' טז טו)2מדר"י שם, מ"ת 94 וספרי שם פיס' קמ"ב.. ואין "חגג" אלא לשון זביחת קרבנות, בנין־אב לכולם: שלח את עמי ויחגו לי במדבר (שמ' ה א), ולהלן הוא אומר: ונזבחה לה' אלקינו (שם ה ג), וזבחנו לה' אלקינו (שם ח כג), גם אתה תתן בידֵנו זבחים ועלת ועשינו לה' אלקינו (שם י כה), בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו (שם י ט), הא אין חגג אלא זביחת־קרבנות (בבלי חגיגה י ע"ב). וכך אמרו בירושלמי3חגיגה פ"א עו ע"ב, ועי' בבלי ו ע"א.: לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר.
בזמן הבית נזכרת "חגיגה" (שעם הפסח) ראשונה בברייתא עתיקה (פסח' ע ע"ב), בפי יהודה בן דורתאי: יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום ("בלוד"), אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו? תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת.
ואחת הדרשות שדרש הלל ("ודרש והסכים ועלה וקיבל הלכה") עד שלא עלה לא"י, היא: כתוב אחד אומר וזבחת פסח לי"י אלהיך צאן ובקר (דב' טז ב). וכת' אחד או' מן הכבשים ומן העזים תקחו (שמ' יב ה). הא כיצד צאן לפסח, וצאן ובקר לחגיגה4ירוש' פסח' פ"ו לג סע"א., או: צאן לפסח ובקר לחגיגה5סתם ספרי ראה פיס' קכט, מדר"י פסחא פ"ד ומ"ת 90 בשם ר' יאשיה, ר' יונתן ור' אליעזר. ור' ישמעאל אומר6מדר"י שם ומ"ת שם.: בחגיגה הבאה עם הפסח7כגי' מ"ת ומ"ח. הכתוב מדבר.
ב) הראייה
גם זו אינה מפורשת בתורה, שלא נאמר בתורה אלא "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' (שמ' כג יז), ולא יראו פני ריקם (שם טו), שלש פעמים בשנה יראה וגו' ולא יראה את פני ה' ריקם (דב' טז טז), ושנינו בספרי (פיס' קמג): ריקם מן הצדקה ("מצוותא" בתרג' יונתן) וחכמים נתנו שיעור בית שמאי אומרים הראייה מעה (!) כסף [ושמחה מעה ובית הלל אומ' הראייה מעה כסף]8כ"י רומי, ובילקוט: הראייה שתי כסף וכו'. ושמחה שתי כסף9חגיגה פ"א מ"ב, ירוש' שם עו ע"ב: תנא רבי יוסא קומי ר' יוחנן ראייה כל שהיא חכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף, וכיו"ב בבבלי ז ע"א..
ואמרו: "ואיזה היא ראייה אילו עולות הבאות לראייה איזו היא חגיגה אילו שלמים הבאים לחגיגה"10תוס פ"א ד, ירוש' שם., ושנינו11חגיגה ז ע"א [מדר"י כספא פ"כ 333 (ע"ש)].: ולא יראו פני ריקם בזבחים; אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות ומנחות, ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ("למאכל הדיוט") ונאמרה ראייה לגבוה ("דהא לא יראו פני כתיב דמשמע לצורכי אני שואל") מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים אף ראייה האמורה לגבוה זבחים. ומה הן זבחים עולות; אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים, ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראייה לגבוה מה חגיגה האמורה
להדיוט בראוי לו ("שלמים") אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו ("עולות") וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.
ג) השמחה
התורה אמרה: ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך ושמחת לפני ה' אלהיך וגו' (דב' טז י–יא), חג הסכות וגו' ושמחת בחגך וגו' שבעת ימים תָחֹג לה' אלהיך וגו' והיית אך שמח (שם יג–טו). ואמרו בספרי12פיס' קלח, חגיגה ו ב; תוס' פ"א, ירוש' שם עו ע"ב.: ר' יוסי הגלילי אומר שלש מצות נוהגות ברגל ואילו הם חגיגה וראייה ושמחה, יש בראייה מה שאין כן בשתיהן ויש בחגיגה מה שאין כן בשתיהן, ויש בשמחה מה שאין בשתיהן. ראייה כולה לגבוה מה שאין כן בשתיהן, חגיגה נוהגת לפני הדבֵר ולאחר הדבר מה שאין כן בשתיהן, שמחה נוהגת באנשים ובנשים (בתוס' עוד: ונוהגת כל שבעה) מה שאין כן בשתיהן, ובירוש' שם שנינו: וכשמחה מה שאין כן בשניהן, שהשמחה נוהגת בין בדבר שהוא משלו בין בדבר שהוא משל אחרים, בין בדבר שדרכו לכן ("שראוי לקרבן") בין בדבר שאין דרכו לכן, ואילו אינן נוהגין אלא משלו ובלבד מדבר שדרכו לכן13ועי' שם, שר' יוסי בעי למה לא שנינו שנוהגת באנשים ובנשים., ואמרו (שם): רבי יהושע בן לוי אמר ושמחת אפילו ממקולין; אבל בספרי שם שנינו14וכן ר' לעזר, בירוש' שם, ועי' פסח' קט א.: ושמחת לפני הי אלהיך נאמר כאן שמחה ונאמר להלן (דב' כז ז) שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים ("וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך") אף שמחה האמורה כאן שלמים. ושם15פיס' קמא 195, חגי' ח ע"א [וע' ע"צ מלמד, מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד בבלי, דברים ר' קסו]. שנינו: ושמחת בכל מיני שמחות יבול אף בעופות ובמנחות וכו'.
ושנינו במשנה16סוכה פ"ד מ"ח.: ההלל והשמחה שמונה. ושנינו בתוס'17פסח' פ"ה ג, בבלי שם ע ע"א.: חגיגה הבאה עמו ("עם הפסח") יוצא בה ידי חובתו משום שמחה ואין יוצא בה ידי חובתו משום חגיגה ("משום חגיגת ט"ו"), אבל בירוש'18חגיגה שם עו סע"ב, סוכה פ"ד נד ע"ג.: חגיגת ארבעה עשר יוצאין בה משום שמחה ואין יוצאין בה משום שלמים.
אבל המשנה בחגיגה אינה יודעת כלל "שמחה" זו, ומ"ד, שפירשוה בשלמי שמחה (אע"פ שלא נתפרש בפירוש בבבלי וירוש'), היא המשך של מ"ג, ובחגיגה היא עוסקת. ולא עוד אלא שמחלוקת ב"ש וב"ה שבמ"ג שנויה בספרי ראה פיס' קמג, בלשון זה: בש"א הראייה מעה19בילקוט: שתי כסף וכו' כסף < ושמחה מעה [כסף] ובה"א הראייה מעה כסף > ושמחה שתי כסף.
התנא של הספרי שנה אפוא "שמחה" במקום "חגיגה"; ש"שמחה" ו"חגיגה" אחת הן מעיקרן, ומכתוב אחד נלמדו, אבל ה"שמחה" של סוכה פ"ד – שמחה ממש היא, שמחת החג, שהרי היא שמונה ימים, ו"שמחת" הכתוב אינה אלא שבעה20עי' בבלי וירוש' שם., והמשנה בעצמה מפרשת כן. מ"ח: ההלל והשמחה שמונה כיצד, מלמד שחייב אדם בכבוד21ככל נוסחאות המשניות, חוץ מן הבבלי. יו"ט אחרון של הג כשאר כל ימות החג.
מעיקרו, בזמן הבית, לא נהגו אפוא אלא ב"חגיגה", בשלמי חגיגה, ויצאו ידי חובתה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה (פ"א מ"ד), או השתתפו עם אחרים (תוס' שם).
ד) הלכות טהרת הקודש
חומרות רבות החמירו בטהרת הקודש, ומהן זו שגזרו בה רביעי: הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה22חגיגה מ"ג מ"ב, טהרות פ"ב מ"ה., ואין לו מקרא מן התורה, שהרי אף לשלישי (בתרומה) היה רבן יוחנן בן זכאי אומר: עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה (סוטה פ"ה מ"ב).
אבל "קודם עד שלא גזרו רביעי בקודש"23ירוש' סוטה שם כ ע"ב. שאל חגי הנביא את הכהנים תורה (חגי ב יב–יג): הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ("הטמא לקודש") ונגע בכנפו ("או נגע בכנפו") אל הלחם ואל (כלומר: או אל) הנזיד ("נזיד הקודש", טהרות שם) ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ("היפסל") ויענו הכהנים ויאמרו לא. ויאמר חגי אם יגע טמא נפש ("טמא מת") בכל אלה (בשר – לחם וגו') היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא.
כהלכה השיבו24עי' בבלי פסח' יז א וירוש' סוטה שם.; שבין חומרי הקודש נמנה: בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש25פ"ב מ"ז, יוסי בן יועזר; פ"ג מ"א., אבל בתחילת הבית השני, "עד שלא גזרו רביעי בקודש", – לא גזרו גם על ה"כנפיים". והחמירו כל כך בסוף זמן הבית ב"טהרת הכלים", עד שהיתה "טומאת כלים ("סכין") קשה להם יותר משפיכת דמים"26תוס' יומא פ"א יב ושבועות פ"א ד, ספרי סוף מסעי, בבלי יומא כג א וירוש' שם פ"ב לט ד..
אלו כללות ואידך פירושא הוא זיל גמור.
ב. משנת חגיגה
שתי קבוצות של הלכות כלולות במסכת זו: הלכות חגיגה והלכות טהרת הקודש: פ"א מ"א–פ"ב מ"ד – הלכות חגיגה; מכאן ואילך ה' טהרת הקודש.27[פרק זה – העבירוֹ מו"ר זצ"ל ל"מבוא למשנה", ושם (עמ' 46 ואילך) תמצאנו.]