Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Bekhorot

XVI. בכורות

א. להלכה

א) משפט הבכורות נאמר ונשנה בתורה כמה פעמים ויש בו כמה כתובים המכחישים זה את זה:

1. בשמות (יג יב–יג): והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה' (טו: על כן אני זֹבח לה' כל פטר רחם הזכרים). וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה; – שם (יג ב): קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא.

2. שמות (לד יט–כ): כל פטר רחם לי וכל מקנך תִזָכָר פטר שור ושה. ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו כל בכור בניך תפדה ולא יֵרָאו פני ריקם.

3. ויקרא (כז כו–כז): אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש¹עי' ערכין כט א. איש אותו אם שור אם שה לה' הוא ואם²"בכור אשר יבוכר", רמב"ן וראב"ע. בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמשתו עליו ואם לא יגָאֵל ונמכר בערכך ("לא יגאל בבעלים. ונמכר בערכך לכל אדם", ספרא שם).

4. במדבר (יח טו–יח): כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים וגו'. אך בכור שור או בכור כבש או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק על המזבח וגו'. ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו'. – שם (ג מא): ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל.

5. דברים (טו יט–כב): כל הבכור אשר יוָלד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך. וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלקיך. בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל.

6. דברים (יב ו–ז): והבאתם שמה וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם ושמחתם וגו' אתם ובתיכם וגו'. שם (יז–יח): לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובכורות בקרך וצאנך וגו'. כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו וגו' אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגו'; שם (יד כג): ואכלת לפני ה' וגו' ובכורות בקרך וצאנך וגו'.

7. נחמיה (י לז): ואת בכורות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה ואת בכורות בקרינו וצאנינו להביא לבית אלקינו לכהנים המשרתים וגו'.

ב) כפשוטו – "בהמתנו" סתם זו היא³ווייס, דרו"ד ח"א, 53. "הבהמה הטמאה" שבויקרא ובמדבר, ולא דיבר הכתוב בשמות ב"חמור" אלא בהוה⁴ענן, שכטר 7.. ואמנם פילון האלכסנדרוני⁵De specialibus legibus I 135 והשוה περὶ τριῶν ἀρετῶν, § 95. אומר: המתנה השלישית (לכהנים) כל הבכורות הזכרים מן הבהמות אשר ישמשו לאכילה או לעבודה. ואלה הן הבהמות אשר ינתנו לכהן: מן הבקר מן הכבשים ומן העזים את הוולדות עצמם, את העגלים ואת הטלאים ואת גדיי־העזים, שהם טהורים וראויים לקרבן ולאכילה על־פי התורה. ומן הוולדות של שאר הבהמות, סוסים, חמורים, גמלים וכדומה, יתן פדיונם, לא פחות מדמי הבהמה.

וכיו"ב אומר יוספוס⁶קדמוניות ספר ד פרק ד ד.: ומן הבהמות הראויות לקרבן על־פי התורה, את הבכורות הזכרים – להביא לכהנים להקריבם, כדי שיאכלום (הכהנים) עם כל בני ביתם בעיר הקדושה. ומן הבהמות האסורות באכילה ע"פ תורת אבותינו – ישלמו לכהנים שקל וחצי, ומבכור אדם – חמשה שקלים.

גם יוספוס כולל אפוא ב"פדיון" כל הבהמות הטמאות, בניגוד להלכה⁷מדר"י פסחא פי"ח 71 (ספרי במדבר פיס' קיח 138).: לפי שנאמר אך פדה תפדה (במ' יח טו) שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע ת"ל כל פטר חמור תפדה בשה פטר חמור אתה פודה ואי אתה פודה כל בכור בהמה טמאה. ועדיין אני אומר פטר חמור תפדה בשה ושאר בהמה טמאה בכסות וכלים ת"ל עוד במקום אחר ופטר חמור תפדה בשה וכו'. ובמדרש שנמסר בברייתא שבבבלי⁸בכורות ה ע"ב., בשם ר' יוסי הגלילי: מתוך שנאמר אך פדה וגו' שומע אפי' פטרי סוסים וגמלים ת"ל וכו' ועדיין אני אומר פטר(י)⁹כתב־יד מינכן. חמור בשה פטרי סוסים וגמלים בכל דבר ת"ל פטר חמור פטר חמור שני פעמים¹⁰בכורות פ"א מ"ב, מכילתא דרשב"י אפשטיין־מלמד 43, תוס' פ"א ב.. וכנראה היו חכמים שפישרו כך בין הכתובים.

וההלכה פירשה את הכתוב בבמדבר וויקרא: שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית. אבל יונתן תירגם (במדבר שם): וית בוכרא דבעירא מסאבא תפרוק באמריא.

ובעוד דבר אחד שונים פילון ויוספוס מן התורה וההלכה: שניהם אינם מזכירים כלל את העריפה, ואע"פ שאמרו (בכורות פ"א מ"ז): מצות פדיה קודמת למצות עריפה, ואמרו¹¹במדר"י ובבבלי י ע"ב – תני לוי.: הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו, – ז"א שעריפה זו אינה אלא קנס, אין זה מספיק ליישב שתיקה זו.

אלא שגם השבעים לא הזכירו את העריפה. שהם מתרגמים בשמות יג יג: תפדה ἀλλάξεις (תחליף), וערפתו – λυτρώσῃ αὐτὸ (תפדהו), ושם לד כ: תפדה – λυτρώσῃ וערפתו – τιμὴν δώσεις ("תתן דמיו").

ומתקבלת דעתו של הרצפלד (II 549), שהשבעים תירגמו כאן "ערף" במובן "ערף" בסורית "החלף", "פרוט", וכן בספרי האזינו פיס' שו: ואין יערף אלא לשון כנעני משל אין אדם אומר לחבירו פרוט לי סלע זו אלא ערוף לי סלע זו: אע"פ¹²כמו שהעיר ריטר עמ' 137. שגם λυτρώσῃ וגם τιμὴν δώσεις הוא תרגום חפשי אפילו של "ערף" במובן זה.

[צפורה¹³[היא רעיתו, צפורה אפשטיין, תבדל לחיים טובים.] חושבת שהשבעים קראו: וערכתו, ופירשו מה שפירשו]¹⁴בירוש', נדרים פ"א לו ע"ג, ניתנה דונמא לכינויי ערכין: ערפין ערצין ערקין..

וגם בנוגע ל"חמור" תירגמו הע' בשמות יג יג: ὄνος ובל"ד כ' ὑποζύγιον¹⁵ופילון השתמש בשבעים לל"ד ב, עי' להלן..

ג) סכום הכסף של פדיון בהמה טמאה אצל יוספוס: שקל וחצי מתאים למסורת שנמסרה בבבלי יא א בפי ר' טרפון הכהן ("הרי אמרו"): עין יפה בסלע, עין רעה בשקל, בינונית ברגיא ("תלתא זוזי"), לעומת זה שנינו בברייתא¹⁶מכיל' דרשב"י אפשטיין־מלמד 43, תוס' פ"א טו, בבלי י ע"ב.: תפדה בכל שהוא ר' יוסי בר' יהודה אומר אין פחות משקל. אבל גם השבעים ("דמיו תתן") ופילון ("לא פחות מדמי הבהמה") מתאימים להלכה שנמסרה בשם ר"ל¹⁷בבלי יא א, ובוודאי ממשנת בר קפרא, שר"ל וסמך עליה הרבה.: פודהו בשויו (ריטר).

ד) אשר לזמן הפדיה. בכתוב נאמר: ופדויו מבן חדש תפדה, וההלכה מפרשת אותו על בכור־אדם, וכן יונתן: ופורקנה דבר נש. אבל כפשוטו של הכתוב על שניהם, בכור אדם ובכור בהמה טמאה, נאמר ופדויו מבן חדש.

ואמנם בברייתא אחת (בבלי יב ב) שנינו: אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים ומוסיפין עד עולם, וכך שנינו גם בתוס' פ"א יד¹⁸בבלי יג א, וכפירושו של רב נחמן.: מצותו לקיימו שלשים יום, ובניגוד לברייתא דדף י ע"ב¹⁹מכיל' דרשב"י שם.: תפדה מיד, וברייתא שניה דדף יב ב: פדיון פטר חמור לאלתר.

מסקנא זו מתאימה אפוא בזה להלכה, אבל אם כך הדבר יוצא שגם פדיון בהמה טמאה הוא "בערכך כסף חמשת שקלים", מה שמתנגד להלכה וליוספוס.

ה) ועוד שני כתובים המכחישים זה את זה ישנם בתורה בפרשת בכור. בבמדבר נאמר: ובשרם יהיה לך וגו', וכך בנחמיה: להביא לבית אלקינו לכהנים וגו', וכך היא ההלכה, שהבכורה מכ"ד מתנות כהונה (תוס' סוף בכורים) ו"הבכור נאכל לכהנים" (משנת זבחים ספ"ה).

אבל בדברים נאמר: לפני ה' אלקיך תאכלנו וגו', וקשה לפרש "תאכלנו" על הכהן (רש"י וראב"ע) ומה נעשה בכתובים שבדברים יב יח, יב ז וי"ד כג, שאי אפשר לפרשם (מכיון שהם באים ביחד עם מעשר שני) אלא על אכילת כל אדם, אכילת הבעלים²⁰ועי' ראב"ע במדבר יח יז.?!

גם בויקרא כז נאמר: לה' הוא, ז"א קרבן שנאכל לבעלים.

ומקור אחד ישנו בס' היובלים, שהוא הולך כנראה בשיטת ס' דברים. בס' היובלים לב ח: (…ויעשר את כל הבהמה הטהורה ויעשם עולה) ואת הבהמה הטמאה נתן ללוי בנו, ויתן לו את נפשות האדם. כאן כנראה ישנו רמז ברור לפדיון בכור בהמה טמאה ופדיון בכור אדם שהם נכסי־כהן;‏ אבל בכור בהמה טהורה לא נתן ללוי (הכהן), כי הוא קרב, והרי הוא כשלמים שהבעלים אוכלים אותו, ואין בו לכהן אלא חזה ושוק (המפרשים נדחקו מאד במקום זה והגיהוהו)²¹בכמה נוסחאות של השבעים אין בבמדבד κατα–κατα אלא – και ויש שחסר בהם גם זה, וא"כ פרושי קמפרש: ובשרם וכו', ומה הוא: חזה התנופה ושוק הימין יהיה לך..

ואמנם מחלוקת ב"ש וב"ה בבכורות (פ"ה מ"ב): בש"א לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וב"ה מתירין, או כנוסח הברייתא²²לב ב, תוס' פ"ג טו.: בכור אין נימנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי ב"ש ובה"א אפילו זרים, אע"פ שהיא עוסקת בבכור בעל מום, הרי למדוה מבכור תם: מ"ט דב"ש דכתיב ובשרם יהיה לך וגו', מה התם כהנים אין ישראל לא, אף הכָא כהנים אין ישראל לא, וב"ה ה"מ תם אבל בעל מום כתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו וכו' (בבלי שם).

ואפשר שבתי־המדרש נחלקו גם בבכור תם. ומסורת עתיקה, שבוודאי מקורה מזמן הבית, נמסרה על ידי ר' יהודה²³תוס' פ"ג יד, ירוש' מע"ש פ"א נב ע"ג.: מצא אדם את חברו בירושלם אמר לו [מה] אכלת היום אמר לו מן יודע שהמעשר אכל וכו' אמר לו קיץ²⁴השוה "לקיץ המזבח". יודע שהבכור אכל מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול, וקשה לפרשו בבעל־מום, כי מה לבעל־מום ולירושלים?

ושנינו במע"ש פ"א מ"ב: הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה, ופשוטה של משנתנו כרבא²⁵תמורה ז עב – ח ע"ב, ועי' ב"ק יב ב – יג א, ועי' תוס' רע"ב שם. בזמן הבית, וכך פירשוה בוודאי גם ריב"ל ור' יודה בן פזי בירוש'²⁶מע"ש שם נב ע"ג, קידושין פ"ב סב סע"ד..

²⁷[קטע זה – סימנו מו"ר זצ"ל בסוגרים, והוסיף סימן־שאלה בצדו, ולפיכך הדפסנוהו בקטנות.]ובתמורה פ"א מ"א אומר ריב"נ: אינו ממיר (הכהן) בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהם תאמר בבכור שזכין בו בחייו, מ"ת 87–88: אם אמרת בחטאת שלא זכו בבשרה אלא אחר הקדש עזרה תאמר בבכור שזכין בו מיד, ור"ע מודה לו בזה, ואמר לו: יוחנן הישבת על הדין (מ"ת שם).

ואין ספק שמכל המשניות האלה בולטת הלכה קדומה, שלפיה היו הכהנים מוכרים את הבכור התם חי, גם לישראל²⁸בניגוד לדברי רב חסדא, תמורה ח ב. שהיה מקריב אותו. וכשהקריבוהו הכהנים בעצמם היו ממנים על הבכור גם ישראלים, וכמובן בשורה הראשונה את הבעלים, ובאופן כזה הכריעו בין הכתובים המכחישים זה את זה.

ב. משנת בכורות

משנת בכורות כוללת הלכות: בכור בהמה טמאה (פ"א), בכור בהמה טהורה (פ"ב–פ"ח), מעשר בהמה (פ"ט).

התוס'²⁹נג רע"א ד"ה מעשר בהמה. אומרים: בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר³⁰ונסמכו גם בכתוב בויקרא כז. ופסח ששוין במתנותיהן, להכי תנא [הכא] מעשר אגב בכור, ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים.

זה אפשר לקבל כטעמו של רבי, או של התנאים האחרונים, שסידרו כאן הלכות מעשר. אבל במשנת התנאים שלפניהם, ודאי שפרק זה לא היה מסודר מעיקרו כאן.

כי סגנונה של משנת פ"ט מ"א: מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בבקר וצאן וכו' שהיה בדין וכו' – מראה ברור, שאין פרק זה יחידה אחת עם משנת בכורות בצורתה שלפנינו, שאין בה פתיחה כזאת³¹ועי' חולין קלא ב ותוס' כאן נג א., אע"פ ששנינו בשקלים פ"ח מ"ח: השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית. אבל מעשר דגן ומעשר בהמה והבכורות נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

ואע"פ שר"ע³²תמורה כא ב, תוס' סנהד' פ"ג ה', ספרי ראה פיס' ק"ו: ר' יוסי אומר ג' דברים משום ג' זקנים. דורש: יכול יהא אדם מעלה בכורות מחו"ל לארץ (בבבלי נוסף: בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו) ת"ל וכו', ושנינו בחלה פ"ד מי"א: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו ממנו (מ"ת 77), הרי שנינו בתמורה סוף פ"ג: שכל הקדשים וכו' ובאין מחוצה לארץ חוץ מן הבכור והמעשר, אם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן וכו', ורב חסדא בתמורה שם אומר: לא קשיא הא ר' ישמעאל (משנת תמורה) הא ר"ע (ואמנם משנת תמורה היא משנת ר' שמעון: אמר ר"ש מה טעם וכו'), והירוש' בסוף חלה משיב על רומיא זו: שנייא היא שהדבר מסויים ("שהיה אדם של צורה", מ"ת שם) שלא יקבע הדבר חובה.

ושנינו במכילתא דברים (מ"ת 77) סתם: או מה מעשר (= מעשר דגן) אינו נוהג אלא בארץ אף כל הבכור לא ינהוג אלא בארץ ת"ל קדש לי כל בכור בין בארץ בין בחו"ל.

ומי ששנה במעשר בהמה: נוהג בארץ ובחו"ל וכו'³³ועי' להלן לענין מעשר בהמה דעת ר"ע., שנה בוודאי גם בבכור כך.

אלא וודאי שעיקרו של פרק זה נשנה מתחילתו במסכת חולין, עם שורת הפרקים שהם בסכימה זו, פ"ה–פי"ב³⁴פ"ח ופ"ט פרק אחד הוא, כמו בתוס', ומתחיל בתוס' פ"ה באותה הסכימה: בשר בחלב נוהג בארץ ובחו"ל וכו'., וכיוצא במשנתנו שנינו שם פ"י מ"א: הזרוע וכו' שהיה בדין וכו'. ופ"ט היה שייך – לחולין, אבל אח"כ, כשהבדילו בינו לחולין ע"י בכורות פ"א–פ"ח (שגם הם פתחו בוודאי בסכימה זו), עשו מבכורות ומעשר בהמה מסכת לעצמה.

ועיקרה של שורה זו היא בוודאי ממשנת ר' עקיבא, כי זה דרכו של ר"ע לשנות שורה של הלכות שונות בסכימה אחת. ואמנם רובו של בכורות פ"ט הוא משנת ר"ע.

פ"ט מ"א: בחדש ובישן ואינן מתעשרין מזה על זה – ר"ע היא בת"כ בחוקותי פי"ב יג³⁵= תוס' בכורות פ"ז א, וצ"ל שם: ואין מעשרין, ועי' מפרשים, ועי' ת"כ שם פי"ג ו, ספרי ראה פיס' ס"ג..

ול"נוהג בארץ ובחו"ל", אמרו בגמרא (נג א): לימא מתני' דלא כר"ע דתניא רע"א יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחו"ל ויקריבנו ת"ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן³⁶ספרי ראה פיס' סח: רע"א. ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה. אפי' תימא ר"ע כאן ליקרב כאן ליקדש ("מתני' דקתני נוהג ליקדש קאמר"), דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא והבאתם שמה וכו'³⁷הברייתא כולה היא ברייתא‏ בבלית (חוץ מן "בשני מעשרות וכו' " שנמצא בספרי), ומתנגדת לברייתא של ספרי ראה פיס' ק"ו ותוס' סנהד' ובבלי תמורה כא א, והתלמוד בתמורה לא ידעה..

מ"ד: הכל נכנס לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום, איזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה, ר' יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום – זו כולה משנת ר"ע, ששנינו בתוס' פ"ז ר (בבלי נז א): הכל נכנס לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע אמר ר' עקיבא אני שמעתי משמו (בבלי: הימנו) אף יוצא דופן ומחוסר זמן והיתום.

"ויוצא דופן" וכו', הוא אפוא משנת ר"ע, והוא ששנה גם פירוש "יתום" וגם דברי ר' יהושע: אפילו נשחטה אמו וכו'. ורבי עצמו אומר (בבלי נז ב) למשנה ישנה זו: נתגלה טעמה של משנתנו!

ומשנת ר"ע נמשכת גם במ"ה: שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח בפרוס העצרת בפרוס החג. (ואחריו:) והן גרנות של מעשר בהמה³⁸כנו' הבבלי. הו' לו, כי"י פ' ומ' ועוד. דברי ר' עקיבא בו עזאי אומר וכו' עד: לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה.

כי כל זה, מן "והן גרנות וכו' " עד כאן, העביר רבי ממשנת שקלים פ"ג מ"א, ששנתה את הרישא של בכורות בשם ר"ע, אבל משנתנו בבכורות שנתה דברי ר"ע סתם, ולא שנתה את המחלוקת שבשקלים. אלא שנתה אחרי דברי ר"ע הסתמיים: רמ"א באחד באלול וכו' בן עזאי אומר האלוליים וכו'³⁹ועי' תוס' כאן פ"ז ט וירוש' שקלים שם..

כי רבי השתמש כאן במשנת ר' מאיר, ששנה משנת ר"ע סתם כדרכו, והוא הוסיף עליה משנת שקלים, וע"י כך יצאה הכפילות המשונה: שלש גרנות וכו' והן גרנות וכו'. ולפי־זה לפחות בכורות פ"ט מ"א–מ"ה רישא – ר' עקיבא היא על־פי משנת ר"מ.

וגם מ"ו יכולה להיות כפשוטה המשך של משנת ר"ע, כי "פרוס (πρός) העצרת" יכול להיות "אחד בסיון", ור"א ור"ש שנו כאן משנת ר"ע ופירשוה.

ואמנם שנינו בתוס' פ"ז ט: שלש גרנות וכו' ובפרס החג אין להן קצבה דברי ר' עקיבא ר' יוסי בר' יהודה אומר⁴⁰גם בתוס' שקלים פ"ב א. אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל⁴¹ועי' בבלי נח א וירוש' שקלים..

ועיקר המשנה קדמה לר"ע, שהרי שנינו במ"ו: א"כ למה נאמר שלש גרנות וכו'.

ר"מ נזכר בפרק זה במ"ב, מ"ה ומ"ח, וזו האחרונה מפיצה אור על טיבה של עריכת רבי וסידורו:

במ"ח שנינו: קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין, התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים, ועושה תמורה דברי ר' מאיר. אמר ר' יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה. אמרו משום ר' מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב.

ואמרו בהוריות (יג סע"ב): מתני ליה רבי לר' שמעון בריה אחרים אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב, אמר לו מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים א"ל בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך א"ל "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה" (קה' ט ו) א"ל "האויב תמו חרבות לנצח" (תה' ט ז) א"ל ה"מ היכא דאהנו מעשייהו רבנן לא אהנו מעשייהו. הדר אתני ליה אמרו משום ר' מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב, אמר רבא אפילו רבי דענוותנא הוא תנא אמרו משום ר"מ, אמר ר"מ לא אמר.

משנה זו מצוטטת ("נמצאת אומר") כך (אמרו משום⁴²כך הוא בז"ו, ילקוט וכ"י ר', אבל ווייס בהוצאתו הדפיס: אמר ר' מאיד, ע"פ קרבן אהרן, ובכ"י ר' וילקוט, במקום: ר' יהודה אומר – אמר ר' יהודה, כנוסח המשנה. ר' מאיר) גם בת"כ בחוקותי פי"ג ג. והנה כאן נזכרים "דברי ר"מ" ברישא, אלא שהענין הוא, כי במשניות שהיו מסודרות כבר, משנת ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר, בוודאי שנזכרו דברי ר"מ בשמו כמה פעמים (מאיר היה אומר – ואני אומר)⁴³עי' למשל בחלק א', עמ' 107.; ואותם הדברים, שהיו מסודרים כבר לפניו, לא שינה רבי, והרי הוא מזכיר את שמו של ר"מ למאות במשנתנו, ומשתמש בסתם משנתו של ר"מ לרוב, ומזכירה בין סתם ובין מפורש.

וכאן היה עיקר המשנה (דברי ר"מ ודברי ר' יהודה) מסודר כבר לפניו (ר' יהודה שנה במשנתו: מאיר אומר – ואני אומר), אלא שרבי הוסיף את התשובה שאמרו (תלמידים) בשם ר"מ. ודברי תלמידים בשם ר"מ נזכרים במשנה: עירובין פ"ה מ"ד (א"ר דוסתאי בר' ינאי משום ר"מ), ב"מ פ"ז מ"ט (ידוע הבבלי אומר משום ר"מ) וב"מ פ"ו מ"ה וחולין פ"ה מ"ג (סומכוס אומר משום ר"מ). ואין זה רגיל במשנת רבי לומר "משום ר' פלוני אמרו" בלי שם המוסר (רק יבמות פ"ד מ"ט: משום ריב"ב אמרו, אבל סנהד' פ"א מ"ב: משום ר' ישמעאל אמרו וכו', הכל הוספה שאינה בכי"י)⁴⁴אינו שייך לכאן עירובין פ"א מ"ב: משום ר"י אמר תלמיד אחד, שהוא משנת ר' יהודה, וענין אחר הוא גם עדיות פ"ב מ"ה: שלשה דברים אמרו לפני, מ"ז: ג' דברים אמרו לפנו ר"ע שנים משום וכו'., כי רבי דקדק מאד בשמות ובמסורת. הוספות ממין זה של תלמידי תלמידי ר"ע הן מסידורו של רבי עצמו.

ואמנם הייחס של תשובה זו לר"מ עצמו אינו למעלה מכל ספק. בתוס' מנחות פ"י יא שנינו: היורש ואחד עשר שבמעשר הרי אלו ממירין וכו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר היורש אינו ממיר ואחד עשר שבמעשר אינו ממיר מפני שהיא תמורה ואין תמורה עושה תמורה אמר לו ר' יהודה אלו היה תמורה היה קרב?! אלא זבח היה וכו'⁴⁵ועי' בכורות סא א.. זו בוודאי משובשת, ונראה שצ"ל: אמרו לו לר' יהודה, וא"כ גם בתוס' נמסרה התשובה ב"אמרו לו לר' יהודה" ולא ב"אמר ר"מ".

ר"ש ברבי התנגד רק ל"אחרים אומרים" (אע"פ שהוא נהוג הרבה בברייתות), מפני שהייחס אינו ברור כאן; אבל לא התנגד ל"אמרו משום ר"מ".

[ושם: קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש – דלא כראב"ש⁴⁶בבלי ס ע"ב וסתם תוס' הי"ד. ודלא כרבי בת"כ שם: קרא לתשיעי [תשיעי] ולעשירי י"א [ולי"א]⁴⁷כנו' הילקוט, וכזה נוסח הר"ש, מתאים לבבלי ס ע"ב. עשירי ר' אומר אינו מקודש ר' יוסי בר' יהודה אומר מקודש זה הכלל שהיה רבי אומר כל שנעקר שם עשירי ממנו – לפניו מקודש ולאחריו אינו מקודש, ולכללו זה: קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי וכו' אחד עשר מקודש⁴⁸הבבלי היה לו בברייתא זו נוסח משובש: זה הכלל בנו' המשנה, וע"כ שאל: והא נעקר, ופי' בדוחק.. וא"כ משנתנו – ר' יוסי בר' יהודה.]

ר' יוסי בר' יהודה נזכר בפרק זה מפורש במ"ז = ת"כ שם פי"ג א (בבלי נח ב).

פ"א ופ"ב הם בכלל בסכימה אחת, אבל ישנם שינוים רבים ביניהם.

מתחילים: הלוקח עובר חמורו ("פרתו") של נכרי (מ"א).

פרה שילדה כמין חמור ("רחל שילדה כמין עז")⁴⁹פ"א מ"ב, פ"ב מ"ה;.

חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' שתי חמורים שלא ביכרו וכו' ("רחילו שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. שתי רחילות שלא ביכרו וכו')⁵⁰פ"א מ"ג, פ"ב מ"ו – מ"ז..

ומחלוקת ריה"ג וחכמים והמחלוקת ב"מת אחד מהן"⁵¹ועי' פ"א מ"ו. היתה יכולה להיות נשנית גם בפ"א! ואמנם כבר אמרו בבבלי (ט ע"א): אמר ר' ירמיה דלא כר' יוסי הגלילי וכו' בשלמא לר' ירמיה היינו דלא קתני ויצאו שני ראשיהן כאחד וכו' ועוד תניא ("דאפי' בבהמה טמאה אמר נמי ריה"ג שניהן לכהן") חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד ריה"ג אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה'. וא"כ היתה באמת "משנה" ששנתה אותה המחלוקת גם בפ"א. והמחלוקת ב"מת אחד מהן" בפ"ב מ"ו ומ"ז היא של תנא אחר (עי' להלן)!

אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ("אחת בכרה וכו' אחד לו ואחד לכהן וכו' ")⁵²פ"א מ"ד, פ"ב מ"ח..

אחריהם בפ"א מ"ד סיפא: (שנאמר) ופטר חמור וכו' (בא להתחיל מתחילת הפרשה, עי' להלן). מ"ה: אין פודים לא בעגל וכו'. מ"ו: המפריש פדיון פטר חמור ומת וכו' (העיד וכו', לקוח מעדיות פ"ז מ"א). מ"ז: לא רצה לפדותו וכו' (ואגב: מצות יעידה, מצות יבום, מצות גאולה).

בפ"ב נכנס בין מ"א–מ"ד: כל הקדשים וכו' (מ"ב–מ"ג). שכולה לקוחה מחולין פ"י מ"ב⁵³ועי' תמורה פ"ז מ"א. וכולה כאן שלא במקומה. אבל ישנה גם בתוס' כאן!

אח"כ במ"ד: המקבל צאן ברזל מן הנכרי וכו', שלא נשנה כלל אצל חמור (אע"פ ששנינו בב"מ פ"ה מ"ד: אבל מקבלין עגלים וסייחין למחצה וכו' וחמור עד שתהא טוענת, ושם מ"ה: שמין פרה וחמור וכו'). מ"ט: יוצא דופן וכו', שהיה יכול להישנות גם אצל חמור, שהרי נאמר "פטר חמור". (והשוה פ"ח מ"ב–מ"ו המקבילים בבכור אדם!).

יוצא אפוא, שאע"פ שעיקרן של פ"א–פ"ב נשנה בסכימה אחת מעיקרו, אבל בצורה שלפנינו – שני תנאים שנו אותה, וממקורות שונים הם.

פ"א מ"ב: שהיוצא מן הטמא וכו', כחכמים דר"ש (תוס' פ"א ט).

מ"ז: לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו, ולא שנינו: ואסור בהנאה, כבלשון הברייתא (י ע"ב): ואסור בהנאה (לאחר מיתה) דברי ר' יהודה ור"ש מתיר, וסתם בתוס' פ"א יז, דמתני' דלא כר' יהודה⁵⁴הויוק של הבבלי ט ע"ב ממ"ה, אינו מכריע..

פ"ב מ"א (והמקבל ממנו) דלא כר' יהודה בתוס' פ"ב א.

מ"ב–מ"ג (ואם מתו יפדו) – והשוחטן בחוץ חייב – ר"ש היא (בבלי יד ב וט"ו א), עי' תמורה פ"ז מ"א (משנת ר"ש) ועי' בבלי טז א (ומוקים לה), וגם זבחים פט"ז מ"ג היא משנת ר"ש, שהיא המשכם של דבריו במ"ב: שהיה רש"א כל וכו', וכן מפורש בתוס' זבחים פ"ט ה: שרש"א משום ר"ע בעל מום בעוף כשר.

אלא שמ"ב–מ"ג הועברו מחולין.

פ"ב מ"ו: וחייב במתנות – ת"ק ר"מ הוא (במ"ח ובתוס' שם).

והסיפא: מת אחד מהן וכו' (כאן ובמ"ז) היא, לבבלי יח ב, אחרי חזרתו של ר"ט, ז"א: תרי תנאי⁵⁵עי' סוכה כז א..

הסדר בפ"א בתוס' שונה ממשנתנו: בסדר התוס' מ"ג–מ"ד (עד: מפריש טלה לעצמו) אחרי מ"ז: שאחרי ההקבלה למ"ב שונה התוס' הקבלות למ"ד סיפא (שנאמר ופטר וכו') – מ"ה: פרה שילדה מין שה אין פודין בו פטר חמור. שכל מקום שנאמר שה תופס וכו', וזו האחרונה תוספה למ"ד סיפא: שנאמר ופטר חמור וכו', כשם שאין פודין בשחוטה וכו', מכמה לא יפחות ("גדול וקטן"!), איזה הוא פדיון פטר חמור הנכנס לדיר וכו'.

ואח"כ למ"ז (למ"ו אין הקבלה!): עורפו בקופיץ וכו', ואח"כ (יט): חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' (=מ"ג).

פ"ג⁵⁶בתוס' כל פ"ג בפ"ב., מ"א – כולה (עד דברי ראב"י) ר"ע, כי בתוס' פ"ב יא–יב שנינו: עד כאן דברי ר' ישמעאל וכשנאמרו הדברים לפני ר' יהושע אמר צאו ואמרו לו לישמעאל טעית אילו בוולד בלבד הייתה פוטר בבהמה יפה הייתה אומר אלא אמרו וכו' ואני ("יהושע") אומר עז שטינפה בת ששה יולדת בת שנתה וכו' רע"א אינה באה⁵⁷בבלי: אמר ר"ע אני לא באתי. למדה הזאת אלא כל שידוע שביכרה וכו' (בבלי כ א).

אילו בוולד וכו' – אינם אפוא דברי ר"ע אלא דברי ר' יהושע, אלא שר"ע הוא שמסר דברי ר' יהושע לר' ישמעאל, והוא שאמר: זה הכלל וכו' (ובוודאי שבמשנת ר"ע היה שנוי: ישמעאל היה אומר וכו' אמרתי לו אילו וכו', מעין שאמר ר"ע במקואות פ"ז מ"א: היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר וכו').

אלא שר"ע לא שנה בדברי ר' ישמעאל פרה "וחמור"; הרי אנו עוסקים כאן בעיקר בבהמה טהורה, אלא כבתוס': פרה בת שלש, אלא שתנא אחרון הוסיף בסוף דבריו: וחמורה כפרה ר' יוסי בר' יהודה אומר חמורה בת ארבע (תוס' ובבלי שם), ועפ"ז שנה רבי: פרה וחמור בנות שלש וכו', דלא כר' יוסי בר' יהודה.

למ"ג: ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור וכו' – אין הקבלה בתוס', וזו בוודאי מסידורו של רבי. אבל במקומו בתוס'⁵⁸פ"ב י"ז, בבלי כו ב.: התולש צמר מבכור תם והניח בחלון אע"פ שנולד בו מום לאחר מכן ושחטו ה"ז יקבר. זוהי הקדמה מתאימה למ"ד. ומכיון שרישא שבתוס' פ"ב יח (בכור בעל מום שתלש הימנו ואח"כ מת עקביה וכו') ר' יוסי היא, נראה שכולה (יז–יח–יט) ר' יוסי.

ולפי זה סיפא: הצמר המדובלל בבכור (בבכור סתם) וכו', בבכור תם מיידי, ובנתלש שרי (כס"ד שבבבלי, כו ב), ו"את שאינו נראה מן הגיזה"⁵⁹=מן השׂער, "גיזה" כאן שם הצמר הוא, ולא שם הגזיזה., שהוא הפוך, ובזה גזרינן שמא תלש. אלא שכל מ"ג–מ"ד, אע"פ שמסודר כאן גם בתוס' – אין מקומו כאן אלא בפ"ה.

פ"ד מ"ג מתחיל ענין חדש: התרת בכורות, וכולו עד סוף הפרק (חוץ ממ"ט) כנראה ר"מ אליבא דר"ע: מ"ד רישא וסיפא כר"מ דדאין דינא דגרמי, ורישא א"א לפרש בנשא ונתן ביד ("ונשחט על פיו"!)⁶⁰עי' בבלי כח ב ותוס' ד"ה לימא..

ומ"ו: הנוטל שכרו לדון (שנשנית אגב מ"ה: הנוטל שכרו להיות רואה בכורות), בתוס': החשוד להיות נוטל שכרו ודן, "כיני מתני' " בירוש' סנהד' פ"א, וזהו ששנינו בסוף הפרק: זה הכלל כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, והם דברי ר"מ בפ"ה מ"ד⁶¹ונפלא שבמה"ג בראשית 733: זו משנה ראשונה (ועי' שם 539, ב"ר פצ"ח ז' תנינן).!

ולמ"י: החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, אמרו בגמרא (ל ע"א): אמר רבב"ח א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשרות, מאן חכמים ר' יהודה דבאתריה דר' יהודה שביעית חמירא להו (גטין נד א) וכו' איכא דאמרי אמר רבב"ח וכו' אבל חכמים אומרים חשוד על המעשרות חשוד על השביעית ומאן חכמים ר' מאיר היא דאמר חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה וכו' (ר' יונה ור' ירמיה תלמידי ר' זעירא חד אמר אבל חכ"א וכו' כשתי הלשונות) דתניא (תוס' דמאי פ"ב ג) עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה⁶²בתוס': נחשד על כולן, ירוש': חשוד על הכל. דברי ר"מ וחכ"א⁶³בירוש' דמאי פ"ב כב ע"ד: ר' יהודה אומר. אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד. ואמנם בתוס' שנינו (פ"ג יב): החשוד על השביעית חשוד על המעשרות יש חשוד על המעשרות ואין חשוד על השביעית חשוד על זה ועל זה חשוד וכו', וכר' יהודה בשביעית, אע"פ שהוא סובר החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר.

זו אפוא משנת ר"ע, שר"מ שנה אותה אליבא דר"ע ושלא כדעתיה, ומחרוזת ה"חשודים" מתאימה לסדר משנתו של ר"ע.

והסגנון: ויש… (מ"י), הוא כסגנון שורת המשניות שבנדה פ"ו מ"ב–מ"י: כל… ויש, והוא בוודאי ממשנת ר"ע (ועי' פ"ח).

ופ"ה מ"א–מ"ב. מ"א נאמרה אולי בקשר עם פ"ד מ"ז, ואגבה מ"ב. וזו היא משנת ר"ע:‏ ואפילו נכרי⁶⁴תוס' פ"ג טו ובבלי לב ב..

וא"כ קרוב, שפ"ה מ"א־ב, היא עדיין המשך של משנת ר"ע שבפ"ד.

מ"ב סיפא: בכור שאחזו דם וכו' הוא ענין חדש, וכאן לא נזכרה דעת ר"מ שבתוס' וברייתא כלל⁶⁵ופירושי המפרשים דחוקים..

ובמ"ד נזכרה כאן דעת ר"מ שבפ"ד: רמ"א החשוד על דבר לא דנו וכו', וא"כ מ"ב סיפא–מ"ד, אינה ר"מ בכל אופן.

מ"ה סיפא: בכור שנסמת עינו וכו' – ת"ק (סתם) כר"מ בתוס' סוף פ"ג.

ואפשר שמ"ה–מ"ו הם המשך ממשנת ר"מ שבפ"ד.

פ"ו ופ"ז כוללים מומי בהמה ומומי אדם (כהן).

פ"ו מ"ב: שאין מומין בלבן – ר' יוסי היא ודלא כר"מ (בבלי לח ב).

מ"ג: איזהו חורור וכו' – ר' יהודה היא ודלא כר"מ (בבלי שם: תוס' פ"ד ב בשם "חכמים").

מ"ו: מעשה שמיעך וכו' – ר' יוסי היא (תוס' פ"ד ח' ובבלי מ א).

וגם מ"י: ר' יהודה אומר וכו' ולא הודו לו חכמים – לשונו של ר' יוסי הוא (כמו בעירובין פ"ג מ"ז–מ"ט).

מ"ח: מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים ועוד שלשה הוסיף וכו' ושניטל רוב המדבר שבלשונו – בתוס' פ"ד יא: אמר ר' יוסי בן המשולם, אמלה היה מונה מומין ביבנה ואמרן לפני חכמים והודו לו ועוד שלשה וכו' ושניטל רוב הלשון ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר רוב המדבר בלשון.

רבי סתם אפוא כר' יוסי בן המשולם הזקן בדורו, וסתם בנוגע ללשון כר' חנינא בן אנטיגנוס; הבבלי בבכורות מ ע"א אומר: מתני' מני ר' יהודה היא דתניא ואת שניטל רוב הלשון רבי יהודה אומר רוב המדבר של לשונו, אבל בקידושין כה א: ועוד תניא ושניטל רוב הלשון רבי אומר רוב המדבר שבלשונו, ומקשה שם מן רבי על רבי. ונראה (כמו ששיער בעל מלאכת שלמה), שר' יהודה זה שבבכורות הוא ר' יהודה הנשיא, רבי, והברייתא היא בבלית ("ר' יהודה הנשיא"). (ר' יוסי בן המשולם נזכר בבכורות בפירוש בפ"ו מ"א ובפ"ג מ"ג, עי' שם).

פ"ז מ"ב: הקרח פסול, שלא כר' יהודה (ברייתא, מג ב), וכן "חכמים" במ"א ומ"ו שלא כר' יהודה שם.

מ"ג: הכוחל שתי עיניו כאחת – כאבא יוסי החרום (ת"כ אמור פרשה ג ז; בבבלי מג ב בטעות: ר' יוסי אומר).

מ"ה: שפתו העליונה עודפת על התחתונה – רשב"ג היא בתוס' פ"ד יב: כשל חזיר, כב"ד שלאחריהן, שבפ"ה מ"ח, ובשפתו (לחיו) התחתונה עודפת על העליונה שלח רשב"ג לחכמים ואמרו ה"ז מום (פ"ה מ"ט, ועי' בבלי מ סע"א), וא"כ כולה רשב"ג.

מ"ו: יתר בידיו וכו' ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים – "חכמים" ר' יוסי הוא (תוס' פ"ה ו–ז, בבלי מה ב).

מ"ו שם:ו השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים.

בתוס' פ"ה ח (בבלי מה ב): איטר בין בידיו בין ברגליו פסול השולט וכו'. אבל במשנה לא שנינו "איטר", אלא: השולט וכו', וע"כ נראה שמחלוקת רבי וחכמים נוספה במשנה מתוך התוס' והברייתא.

בשני פרקים אלה, פ"ו ופ"ז, נזכר הרבה הכהן ר' חנינא בן אנטיגנוס⁶⁶פ"ו מ"ג, מ"ד, מ"י, מי"א וסתם מ"ח – עי' לעיל –, פ"ז מ"ב, מ"ה..

ואפשר שעיקרם של שני פרקים אלו ר' יוסי הוא.

פ"ח מתחיל בסכימה הידועה בכמה משניות (שעיקרה בוודאי ממשנת ר"ע): יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן וכו' יש שאינו בכור לנחלה ולא לכהן, איזהו בכור לנחלה וכו'.

וגם מ"ג–מ"ו רישא היתה מעיקרה מנוסחת בסכימה זו, שכן בתוס' פ"ו ג מתחיל כאן: יש שנותן ע"י עצמו יש שאביו נותן על ידיו ("בשבילו") יש שהוא ואביו נותנין (כצ"ל), לא הוא ולא אביו נותנין, איזה הוא שנותן ע"י עצמו הורתו שלא בקדושה וכו' (תוס' שם ג–ט).

הסכימה שלנו במשנה ג–ו, מקבילה לסכימה של פ"ב מ"ו–מ"ח.

ומ"ה שלנו: מת אחד מהן בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו וכו' – כר' יהודה בתוס' פ"ו ט.

מ"ח – מתני' דלא כרבי (בבלי נא א).

זהו מה שאני רוצה להעיר לפי־שעה על מקורות המשנה.

התוספתא בבכורות היא בעיקרה, כברוב סדר קדשים משנה לעצמה, ולא "תוספתא" במובנה ברוב שאר הסדרים.