נספח
חילופי לשונות ושינויי מקורות1הרצאה פומבית שהרציתי באוניברסיטא בכ"ה מ"ח פ"ז (= מרחשון תרפ"ז) [וזה לשון הפתיחה:] לפני שנה וחצי דברתי במקום הזה גם על "מקורות המשנה", על המשניות הקדומות והמשניות השונות שנשתקעו במשנתנו, משנת רבי, לא רק במַסכות שונות אלא גם במַסכת אחת, בפרק אחד ואפילו במשנה אחת, זו אצל זו, מקורות שונים בתכנם ומשונים בלשונם. וכשאנו באים לחקור במקורות המשנה וּבחלוּקתם חשובים לנו מאד "חילופי הלשונות" האלה שבין משניות למשניות שהם בכמה מקומות אחד הסימנים המובהקים ל"שינויי מקורות". ועל הדבר הזה אני חפץ לדבר הפעם.
מחלוקות מפורשות בלשון:
א) שנינו במשנתנו (פרה פי"א מ"ז): אין מזין ("מי חטאת") לא ביונקות ("של האזוב") ולא בתמרות (= גרגרים שבראשי האזוב). אין חייבין על היונקות על ביאת מקדש2כלומר: טמא שהזו עליו ביונקות ונכנס למקדש אינו חייב., ר' אליעזר אומר אף לא על התמרות. אלו הן היונקות גבעולין שלא גָמֳלו.
ושנינו בתוספתא (פי"א ו–ז): אין מזין לא ביונקות ולא בתמרות אם הזה ביונקות ונכנס למקדש פטור בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר' מאיר וחכ"א בתמרות ונכנס למקדש פטור ביונקות ונכנס למקדש חייב. אלו הן היונקות גבעולין שלא גָמלו, תמרות שלא הֵניצו כל עיקר דברי ר' מאיר וחכ"א תמרות גבעולין שלא גמלו ויונקות שלא הניצו כל עיקר. לא נחלקו על הלכה אלא על הלשון.
ההלכה ידועה היתה: אין חייבין על גבעולין שלא גמלו על ביאת מקדש אבל חייבין על שלא הניצו כל עיקר.
אלא שנחלקו בלשון ההלכה, שר"מ קרא לראשון – יונקות ולשני – תמרות; וחכמים אמרו: חילוף הדברים.
כי מקבלי־המשנה דקדקו הרבה בלשון המשנה והשתדלו למסור אותה בלשון רבם:
הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלין המקוה (אלא) שאדם חייב לומר בלשון רבו (עדיות פ"א מ"ג)3[ועי' מ"ש ע"ז ב"מחלוקת התנאים בפירוש המשנה שלפניהם ובנוסחתה", תרביץ שנה כא, עמ' 147 ואילך. – עצ"ם].
ב) וכך נחלקו בלשון גם בכלים (פ"ח מ"ט): פורנה (fornus) אם יש לה ליזבז λέσβιον טמאה, ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות (στέγη, שפת הגג) רבן גמליאל אומר אם יש לה שפיות.
ובתוס' (כלים ב"ק פ"ו יז) שנינו: ר' מאיר אומר משום רבן גמליאל אם יש לה הליזבז טמאה ר' יהודה אומר משום רבן גמליאל אם יש לה סטאגאות ר' יוסי אומר משום רבן גמליאל אם יש לה ספיות וכולן שם אחד הן.
זאת אומרת שאין כאן אלא מחלוקת בלשון, ר"מ (סתם במשנה) מְסָרה בשם ר"ג בלשון "ליזבז", ור' יהודה מסרה בשמו בלשון "אסטגיות", ור' יוסי מסרה בשמו בעברית בלשון "שפיות". אלא שרבי במשנתו הציע את הדברים כך כאילו ר"מ ור' יהודה שהציעו את ההלכה המסורה בשם ר"ג – לא בלשונו של ר"ג הציעוה אלא כל אחד ואחד בלשונו הוא, ואך ר' יוסי (סתם כלים) מסרה בלשונו ממש של ר"ג [ועי' לעיל, 99].
ג) ומעין זה אנו מוצאים "חילופי־לשונות" בלי מחלוקת בהלכה גם במקום אחר:
פרה פ"ב מ"ה: היו בה (בפרה אדומה) שתי שערות שחורות או לבָנות בתוך גומא אחת פסולה. רבי יהודה אומר (אפילו)4"אפילו" מחקו המפרשים וליתא בכ"י פרמא. בתוך כוס אחד. היו בתוך שני כוסות והן מוכיחות (מקבילות) זו את זו פסולה.
ובתוס' (ספ"ב ז) שנינו: היו בה שתי שעָרות שחורות או לבָנות בתוך גומא5"גומא" גם בב"ב טז א וויק"ר פט"ו ג. אחת פסולה בתוך שתי גומות כשרה ר' יהודה אומר אפילו בתוך שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולה, ואמרו בירוש'6ע"ז ספ"ב מב סע"א.: הן איסטגיות (כצ"ל) הן ספיות, הן כוסות הן גומות.
"גומא" של ת"ק היא אפוא "כוס" של ר' יהודה, וב"אחת" אין ר' יהודה חולק אלא בשתים. ולא נחלקו באחת אלא בלשון.
ד) ומחלוקת כזאת גם בפרה פי"א מ"ב:
הרפפות7סריגי חלונות, زف ר' رفوف, תריסי חלונות. טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת8"לפי שאינן כלים וגם אינן ראויין למדרס". ו' אליעזר אומר הרעדות טמאות לחטאת. ולא שר' אליעזר אומר שהרפפות טהורות והרעדות טמאות, אלא שר' אליעזר שנה במקום "רפפות" – "רעדות", ואמר שרפפות = רעדות טמאות לחטאת.
וכך שנינו בתוס' (פי"א א): הרפופות טהורות לקדש לתרומה ולחטאת ר' אליעזר אומר הרפופות טמאות לחטאת וטהורות לקדש ולתרומה. והנה שנתה התוס' בדברי שניהם "רפופות".
וכך אמרו בירוש' הנזכר: הן רפפות הן רעלות (!).
אלא שתנא אחד שנה "רפפות", והשני (ר' אליעזר או ר' יהודה בשמו) שנה "רעדות".
ה) וכך אנו מוצאים מחלוקת מפורטת בלשון גם במקומות אחרים:
1. משנתנו שונָה (יומא פ"א מ"א) "פלהדרין" ("פרהדרין", יו"ר, προέδροι), ור' יהודה היה קורא אותה "לשכת בוּלַווטין", βοuλεuταί9תוס' פ"א א ובבלי ח ב, וכן אבא שאול בירוש' לח ע"ג..
2. ר' יוסי שונה: והמריצה (שקלים פ"ח מ"ב), ואבא שאול – במשנתו – היה קורא אותה צפורן (ירוש' שם נא סע"א)10הירוש' שם אומר: מ"ד ציפורן שהוא דומה לציפורן, מאן דאמר מריצה שהיא מריצה את האבן לבית הקברות (צ"ל: בבית הקברות, מן רצץ, וכעין פי' הר"מ).. "צפורן" זו היא "צפורן שמיר"11Steinmeisen, Spitzmeisel., שר' יוסי עצמו משתמש בה (תוס' שבת פי"ד א): אף צפורן גדולה (בין הכלים שאינם ניטלין בשבת).
ו) כך אנו מוצאים גם בסתמותיה של משנתנו, שהיא שונָה אותו המושג במקומות שונים בחילופי־לשון, במלים אחרות ובשימוש אחר12עי' Einfluss des aramäischen auf den Wortschatz der Mischna, Mannes, ברלין 1897. גינצבורג, Tamid, סינסינטי 1920, אלבק, Untersuchungen etc..:
1. "אצבע הכבד" ("יותרת הכבד") בתמיד (פ"ד מ"ג) ו"חצֵר הכבד" ביומא (פ"ח מ"ח).
הראשון – תרגום עברי של "חַצרָ(א דעל) כבדא" הארמי, חצַר־כבדא בסורית; "חצרא", ختصر, "אצבע־קטנה".
והשני – שימוש ארמי [ועי' לעיל עמ' 28].
2. "אוֹר" (=אורתא, פסח' ב–ג) אצל "ליל", לילי יום הכפורים (פסח' פ"ד מ"ד, "אור יום הכפורים" בברייתא, פסח' ג א ועוד), "ליל עיבורו" (ר"ה פ"ב מ"ח, "אור עיבורו", בתוס' פ"ב ב ובבלי) אור לארבעה עשר (פסח' פ"א מ"א) = לילי י"ד, בברייתא (שם ג א).
5. אסל (תרגום "מוט": אסלא, ἄσιλλα, כלים פי"ז מט"ז, אהלות פט"ז מ"ב, פרה פ"ז מ"ה) אצל "מוט" (ביצה פ"ג מ"ג, זבח' פי"ב מ"ב).
בהערה הכנענית שבמכתבי אלעמרנא 232 11, "צהר" בעברית, "Dach'' = "Rücken" (ṣëru באשורית), שבארמית היה צ"ל "טוהרא" (טיהרא)13השוה צהרים – טיהרא – ظهر. = טהר, וזהו "טהרו של מזבח"14פירוש הבבלי דחוק.; וכך מפורש בתוס' שם: היזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים (ציטאט מן המשנה) לא היה מזה לא על האפר ולא על גחלים אלא על גגו של מזבח והיא נכפפת על הקיר.
9) חייט, חייטין (שבת פ"א מ"ג, פסח' פ"ד מ"ו ועוד, "חייטא" בארמית) אצל "תופרי כסות" (כלאים פ"ט מ"ו).
ז) ויש שאנו מוצאים חילופי־לשונות גם במשנה אחת:
1) זכוכית – זגגין. כלים פ"ח מ"ט: כבשן של סיידין ושל זגגין וכו'; אצל "ושל עושי זכוכית", ברישא.
"זכוכית" בארמית – זגוגיתא, והאומנים – זַגְגַיָא; ו"זכוכית" רגיל בכלים (פ"ב מ"א, פט"ו מ"א, פ"ל מ"א ומ"ד) ועוד, אלא שכאן שני מקורות לפנינו: הראשונה – משנת ר' יוסי (כסתם כלים), והשניה מן "כבשן של סיידין וכו' (עד:) פורנה אם יש לה ליזבז טמאה" – משנת ר"מ (עי' לעיל) שנכנסה כאן באמצע.
וכן "זגגין" בכלים פכ"ד מ"ח, פרק שכולו משנת ר' יהודה15בכ"י מו"ר זצ"ל היה כתוב "ר"מ" וציין הערה ל"המדע התלמודי וצרכיו", והגהתי "ר' יהודה" (עי' לעיל בפרק "משנת ר' יהודה", עמ' 108 ואילך).. "פתח בעושי זכוכית וסיים בזגגין"!
2) מפיס – מטילין חלשים. שבת פכ"ג מ"ב: מונה אדם את אורחיו וכו' ! ומפיס ("מטיל גורל") עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה ! ומטילין חלשים על הקדשים ביו"ט אבל לא על המנות (של חולין, רמב"ם).
רישא וסיפא – תרי תנאי, ובתוס' פי"ז ד שנינו: רשב"א אומר שושבינים וכל בני חופה מפיסין על מנותיהן וכו', מפיס אדם את אורחיו ואורחין מפיסין זה עם זה כדי שיטלו חלקו תחילה לא שיטול שלו ושל חבירו (=מנה גדולה כנגד קטנה). נראה אפוא, שרישא – רשב"א היא, שנכנסה לתוך המשנה הישנה, ורישא וסיפא חולקים. "פתח במפיס וסיים במטילין חלשים"!
3) אבוב – חליל. אַבּוּב (ערכין פ"ב מ"ג, "אבובא" – תרגום של "חליל", ישע' ה יב) = חליל (בכורים פ"ג מ"ג ומ"ד, סוכה פ"ד מ"א, כתובות פ"ד מ"ד, ב"מ פ"ו מ"א, קינים פ"ג מ"ו וערכין שם!).
אלא בערכין שם: (החליל מכה וכו') ולא היה באַבּוּב של נחשת וכו' ולא היה מחליק אלא באבּוב יחידי וכו' – ממקור אחר ותנא אחר הוא.
בבבלי י ב: פתח בחליל ומסיים באבוב. אמר רב פפא היינו חליל היינו אבוב ואמאי קרי ליה חליל דחלי קליה (ע"פ הפשט "חליל" מפני שהוא "חלול", וכן "אבובא" בארמית "קנה חלול").
אבל בתוס' פ"א יג גם בסיפא "חליל": לא היה מכה בשני חלילין אלא בחליל אחד לא היה מחלק אלא בשל קנה.
ותרי תנאי נינהו.
ה) כד – חבית.
1) ב"ק פ"ג מ"א: המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושְבָרָה פטור ! ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו ! נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב.
ואמרו בתלמוד (כז א): פתח בכד וסיים בחבית (וחזר וסיים בכד: נשברה כדו וכו'). ותנן נמי (פ"ג מ"ה) זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה שבקורתו של זה פטור פתח בחבית וסיים בכד (וחזר וסיים בחבית: היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור וכו'). ותנן נמי (פ"י מ"ד) זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו. פתח בכד ("בכדו של דבש") וסיים בחבית ("נסדקה חבית של דבש"). אמר רב פפא היינו כד היינו חבית.
אבל לפי פשוּטה של משנתנו – שני תנאים הן; תנא של רישא וסיפא בב"ק פ"ג מ"א שונה כד, ותנא של מציעתא שונה חבית, וכך שנה במקום הסיפא שלנו: ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו. ובבא זו לא היתה במשנה שקדמה לרבי, ורבי הוא שהוסיפה ממקור אחר, ממשנת תנא אחר.
ואמנם כן, גם לפני התוס' (פ"ב ד) לא היתה בבא זו, והיא שהוסיפה כי בזה "מודה ר' יהודה לחכמים"16ועי' בבלי כט א.: נשברה כדו וצלוחיתו ברה"ר ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב. ר' יהודה פוטר שאין שמירתו עליו. מודה ר' יהודה לחכמים במניח אבנו וצלוחיתו (בבבלי: אבנו וסכינו ומשאו) ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן שהוא חייב מפני ששמירתן עליו17וזה פירושו של "רי"א במתכוין חייב וכו' ", שבמשנה, כלומר: מניח והוזק בהן חייב, אבל נשברה כדו והוזק בהן פטור..
מי ששנה אפוא במשנתנו "נשברה כדו וכו' " – לא שנה "ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו", וזו משנת ר' יהודה.
2) וכן במשנת ב"ק פ"ג מ"ה לקוחה הבבא האמצעית "נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור" – ממשנה אחרת. ותנא שלנו שנה רק: זה בא בחביתו וזה בא בקורתו היה בעל קורה ראשון וכו'. ותרי תנאי נינהו. (ולתנא של "כדו" בכל אופן פטור, ור' יהודה היא).
3) וכן הדבר גם בפ"י מ"ד. במשנה הקדומה לא שנו אלא: זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש וכו'. אבל "ונסדקה חבית של דבש"18חבית של יין… ושל שמן ושל דבש, בתוס' ע"ז פ"ז יד. לקוח ממשנת תנא אחר.
וכך לא שנו גם בתוס' (פ"י כה) אלא בקיצור: שפך זה את יינו והציל דובשו של חבירו נותן לו שכרו וכו'. שנשברה כדו – מובן מאליו.
4) פתח בכד וסיים בחבית גם בדמאי (פ"ז מ"ח, ר"ש ותוי"ט שם):
מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע איזו היא נוטל שתי חביות לוכסן וכו'.
גם משנה זו מורכבת בוודאי, אלא שכאן אין בידינו עכשיו להפרידה לחלקיה, מפני ששני המקורות נתגבשו כאן כך עד שאי־אפשר להכיר מקום התפר.
חילוף בין כד וחבית רגיל במקורות שונים:
5) כך שנינו בסוכה פ"ד מ"י: חבית של זהב (וכן בתוס' פ"ג יז), אבל במעילה פ"ג מ"ז: כד של זהב (תוי"ט בב"ק רפ"ג).
6) וכך שנינו בתרומות פ"ד מ"י: כד19ומשנתנו ר"מ היא, בבלי ביצה ג ב וירוש' תרומות מג ע"א., אבל בתוס' (שם פ"ה יא): חבית20"חבית" אצל "גרוגרות" גם בשבת פכ"ב מ"ה: שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, וכך בכלים פ"ג מ"ב: חבית שיעורה בגרוגרות, ופ"ד מ"ב: חבית שיעורה בגרוגרות, ופ"ד מ"ב: חבית שנתרועעה ואינה יכולה להטלטל בחצי קב גרוגרות..
7) וכך שנינו בב"ב פ"ה מ"ח: המוכר יין ושמן וכו' נשברה החבית וכו' הרכינה ומיצה וכו', אבל בתרומות פי"א מ"ח (לענין תרומה): המערה מכד לכד וכו' הרכינה ומיצה וכו'.
ולפניה במ"ז, וכן חבית של שמן שנשפכה – כמו בפ"ח מ|י!
8) וכך שנינו בחגיגה פ"ג מ"ד: חבית של יין, אצל "כדי יין וכדי שמן"21"כדי יין וכדי שמן" נזכרים במשנה שבת פכ"ג מ"א, ביצה פ"ה כ"א, ב"מ פ"ב מ"ב וכלים פ"ב מ"ה..
אבל בתוס' שם פ"ג ל ול"ב הסדר שונה, ובמקום "כדי יין וכדי שמן" שנו שם: הקנקן.
9) ובע"ז פ"ה מ"ג: גוי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו' (ב"מ פ"ו מ"ח: המעביר חבית ממקום למקום, ועי' שם פ"ג מי"ב), אבל במ"ה ומ"ו ומ"ז: חביות, חבית.
ט) וכך אנו מוצאים כמה דברים שנשנו במשנתנו בלשון אחד, ובתוספתא – בלשון אחר: "שדברין הרבה מְשַנָה התוספה שֵם מן המשנה"22פי' הגאונים לסדר טהרות, בהוצאתי עמ' 141.:
"נץ" במשנה (שם) – "שער" בתוס' (שם, פי' הגאונים שם).
וכן: מרפק במשנה (ערכין פ"ה מ"א ועוד) – אָציל בתוס' (ערכין פ"ג ב); כבש במשנה (שבת פט"ז מ"ח) – סיקלא ("אסקלא" ,scala) בתוס' (שבת פי"ג/יד יא, דפו' וכ"י ו').
זיתי כבש במשנה (תרומות פב מ"ו) – קלופסין (זיתים הנכבשים לאכילה ואינם מוכשרים לשמן, colymbas, κολuμβάς) בתוס' (שם פ"ד ד).
כיסויי כלים במשנה (שבת פי"ז מ"ח) – חותמות בתוס' (ביצה פ"ג יב ובבלי לא ב וירוש' שבת פט"ו טו ע"א) – אבוטני23אפוטני, אפטוני, אגור לר"ש ג'מע. כלים בתוס' (עירובין פי"א ז).
וכאן אני מכניס שינויים ממין משילין – משחילין (שחולת, "משחיל ותורם" הדשן); לבה – נבה (את"ת – את"ת, מאן דתנא –) וכדומה; אובין (ע"ז פ"ג מ"ה, אנן תנינן) – אוביל, (אית תניי תני – את"ת); נָמוֹשוֹת (פיאה פ"ח מ"א) – מָשוֹשוֹת (את"ת – את"ת = אבא שאול), ישאלו (כתובות פי"ג מ"ד) – ישענו (אית ת"ת – את"ת). ולכאן שייך גם: המבעה (ב"ק פ"א מ"א) – המבעיר (תוס' שם, מדר"י נזיקין פי"ז לנו' הילקוט).
כי שני תנאים שנו אותם: המשנה ממקור אחד, והברייתא ממקור אחר, וכשם ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" כך אין שני תנאים שונים בלשון אחד, אלא זה תופס בלשון זה, וזה – בלשון אחר, אע"פ שהענין אחד.
י) ויש ששני מקורות פירשו מלה אחת של המשנה הקדמונית באופנים שונים:
1) במדות ספ"ב מ"ו (=שקלים פ"ו מ"ה), כשהמשנה מפרטת את שלשה עשר השערים שבעזרה שנינו: שבמזרח שער ניקנור ושני פשפשים היו לו אחד בימינו ואחד בשמאלו.
כאן פירושו פתחים קטנים24במובן זה גם בתמיד פ"א מ"ג ומדות פ"א מ"ז, תמיד פ"ג מ"ז (ומשם לקוח במדות פ"ד מ"ב). אבל במ"ג: ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחד לתא וכו' ואחד לפשפש. כאן הוא במובן לשכה, ופי' הרע"ב דחוק. שבתוך השער, שהרי אלו נמנו במספר שלשה עשר השערים. "פשפשא" גם בסורית = παραθύρον, תרעא זעירא דבתרעא רבא הוא25בר־בהלול 1643 בהערה..
אבל במדות פ"א מ"ד, כשהמשנה מפרטת שבעת השערים שבעזרה (וחולקת על ספ"ב), שנינו: שבמורח שער נקנור ושתי לשכות היו לו אחת מימינו ואחת משמאלו, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין.
תנא זה פירש אפוא "פשפשים" שבמשנה הקדומה במובן – לשכות, וע"י זה יצא לו גם חשבון שבעה שערים, מכיון שהוא אינו חושב גם ה"שנים שבמערב שלא היה להם שם" ולא "שער העליון" ולא "שער השיר", לא נשארו לו אפוא אלא שבעה שערים.
ו"פשפש" במובן זה נמצא באמת בב"ר פ"א, ד' (תיאודור 2): חדרים ופשפשים.26[ועי' על משנה זו ב"מבוא לנוסח המשנה" ח"א עמ' 4־3 ולעיל עמ' 34.]
2) ומעין זה גם משנת פסחים פ"א מ"ג: ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור. וחכ"א לא בדק וכו' לא בדק בארבעה עשר וכו' לא בדק בתוך המועד וכו'. דברי ר' יהודה אצל דברי חכמים נותנים מקום לטעות. כרב חסדא ורבה בר רב הונא, שרבי יהודה מצריך שלוש בדיקות (י ב); אבל רבי מסר כאן דברי ר"י ודברי חכמים בלשונם!
"חילופי־הלשונות" הם הם אפוא אחד הסימנים המובהקים ל"שינויי־מקורות". מחקר זה חשוב מאד להבנת המשנה, להגבלת הזמנים של חלקי־הלכה, לקביעת בעלוּתה ולישוב ניגודי־המשניות.
אבל חשוב גם לאוצר־הלשון המשני: אוצר של השמות הנרדפים מתעשר ברוב של נרדפים, והדלת ננעלת בפני "מניחי הלשון" המכניסים בכל צורה מיוחדת של הלשון מובן מיוחד וחדש. כי שמות־נרדפים לפנינו, ונרדפים אינם שונים לגמרי זה מזה במובנם, אלא לכל־היותר – יש ביניהם הבדל דק של נואנסה.