השלמות ל"דקדוקי ירושלמי"1אמר עצ"ם: לאחר ש"דקדוקי ירושלמי" היו מוגהים ומוכנים להרפסה מצאתי באחד התיקים של מו"ר זצ"ל כמה דפים בודדים, ובהם הערות שונות לירושלמי, ואני מוסרם בזה כלשונם (אך סדרתים לפי סדר המסכות). שם מצאתי גם העתק תשובה לאחד מידידיו על לשון בירושלמי, וגם אותה ראיתי להביאה בלשונה בשלמות.
פאה פ"ח כא א 1–2: בשר חי דתנינן הבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתן מקולקלת – במשנה (מנחות פי"א מ"ז): מפני שדעתן יפה. "יפה" כינוי של תנאים בבליים.
דמאי פ"ב מ"ה בא טפילה – צ"ל: נ"א (ס"א).
שביעית רפ"ד לה א 24–25: התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי. סיפא דבר' – בתוס' פ"ג: הלב יודע וכו'. והוא כתוב למטה, והפסיק בינתיים בדין "הגס".
שם 28: תרתין מתניין – שתי משניות חולקות זו על זו, משנה דפ"ג מ"ז זו דפ"ד מ"ד.
תרומות פ"א מ ע"א 57: חוץ מחש"ו – במתני': אפילו חש"ו, וכן מוכח מדברי ר' הונא: והוא שיהא פיקח עומד ע"ג.
שם פ"י מז ע"א 45 (וערלה פ"ב סב א 60): אע"פ שהבאישו מימיו מימיו (ב"פ!) מותרין, אבל במש' שבירוש' (תרומות פ"י מ"ב): שהבאישו מימיו מותרין.
מעשר שני פ"ה נו ב 50: כד תיהויין חברן (בבי"ת!) ארע לא תחברון (בבי"ת) אלא מן וכו'. חבר = חכר, וכן בהו' לו [למשל דמאי פ"ו מ"א–מ"ב. בב"מ פ"ט נדפס בהו' לו גם בבי"ת וגם בכ"ף).
שבת פ"ג ו ע"ב 44: מתני' מטלטלין נר חדש אבל לא ישן וכו' – כ"ז לי' בכ"י הגניזה (שרידי 78), ונמשך לסוגיא דלעיל.
עירובין פ"א יח ג 17 צ"ל: ר' לא [בשם רב], כבסוכה פ"א נא ע"ד, וכ"ה בבבלי.
שם פ"ג כ ע"ד 38: ולכהן בבית הפרס – כ"ה גם בכ"י הגנזיה (שרידי 95).
ברייתא שקיצרוה ועשוה פיסקא!
עירובין פ"ג כא ע"ב: פיס' רבי יהודה אומר אם היה אחד מהן כו'. רבי יהודה אומר רבי אליעזר אומר כו'. וחכמים אומרים מקרב לרוח אחת. כיני מתניתא וכו'.
בשרידי 99 (שאין בו הפיסקא רק הציון "הלכ' "): הלכ': ר' יודה או' אם היה אחד מהם רגול ילך לו אצל [הר]גול שניהם רגילין למקום שירצה ילך. הלכ כני מתניתה וכו'.
וזו תוס' היא בתוס' פ"ד א, שהוסיפה הירוש', כלומר שבתוס' תני "רגיל" "רגילין" במקום "רבו" "רבותיו" של המשנה. אבל המעתיקים, שלא הרגישו בזה, קיצרוה, מפני שחשבו שהיא היא המשנה, ונשאר רק "רבי יהודה אומר" מן הברייתא, וחיברוה אח"כ בטעות עם "ר' אליעזר אומר וכו' " שאחריה!
פסחים ספ"ה לב ד 17–19: יצאת כת הראשונה… עמדה לה במקומה – כ"ז צריך למחוק, כי כל הענין מן "לא כן תני" (שו' 13) כבר עוסק בזה.
שקלים מו ע"ד 4: חולין – נ"ב עי"א, בשרידי 125: שקלים, ובנזיר נג ע"ד לי' "והא תנינן וכו' " השני.
שם 35 בכ"י: מלרבות מלמעט (הוגה עי"א: מן לרבות, מן למעט), וכ"ה בכי"מ כאן וכ"ה בפסחים פ"ה לב ע"א.
שם 37 בכ"י: מיעטו, וכ"ה בכי"מ כאן, וכ"ה בפסח' שם. ולשון הגליון לשון בבלי הוא (זבח' ט א).
פ"ה מט א 37: אין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים – במש' לי' "בממון".
סוכה פ"א נב ע"ג 13: ואם פיקפק… – שייך להלכה ח', אף ש"הלכה ח' " רשום אח"כ.
ספ"א נב ע"ג 43: הורון, וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' נח.
תענית ספ"ד סט ע"ג 44: ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים – לי' בשרידי 185, ואינו שייך לכאן.
שם 46–47: ומה היו אומרות… תן עיניך במשפחה כו' – ליתא בשרידי שם, ובאמת מפסיק באמצע ענין "שאילה".
חגיגה ספ"ב עח ע"ג 21: אפילו מאכל ואפילו כסות – צ"ל: אפי' מובל ואפי' כפות – עי' מ"ש בפי' הגאונים עמ' 126.
יבמות פ"ד ו ע"א 6: (הלכה ט' החולץ ליבמתו כו') – צריך למחוק. מפני שהוא סיום הענין.
פי"ג יד ע"א 1: (זו) דברי ר"ג – "זו" ט"ס.
פט"ו טו ע"א 20: (מתני' אחת אומרת כו') – צריך למחוק מפני "והכתוב מוכיח" שנמשך למעלה.
שם טו ע"ד 44–45: (מתני' מעידין לאור הנר) – צריך למחוק. מפגי שמפסיק באמצע ענין. והוא טעות הסופר המוסיף.
סוטה רפ"ח כב ב: משוח מלחמה כו'. (משוח מלחמה) למה – לי' בתוס' מב א.
כתובות פ"ט לג ב 35: הלכה ח' הפוגמת כתובתה לא תיפרע < מנכסי יתומין > אלא בשבועה – כצ"ל.
גטין פ"ז מח ע"ג 29: חלום יתן גט ותחלימני ותחייני – הפסוק פי' המלה ולא יותר (עי' מ"ש בפי' הגאונים 116).
קידושין פ"א סא ע"א 38: מ"ד איסטניס – רב נסים במגלת סתרים (ארש"ג, מאינץ תרל"ג, 66): מאן דאמר אסתוניס.
שם: קרן זבונה – שדה יהושע: קרץ.
סנהדרין פ"ב כ ע"ג 57: חזור ולבוש לגין דידך משום מלך ביופיו וכו' – צ"ל: גלין, וכן בסורית: גלא.
פ"ו כג רע"ג: הלכה ז' כל הנסקלין נתלין דברי ר' ליעזר כו'. תניא וכמלוא קומתו של נופל… בגליון: פה בהלכה זו צ"ל הא דלקמן בהל' ט'. אבל באמת היה סדר הירושלמי כך: משנה ו' בית הסקילה וכו', וע"ז אמר: תניא וכמלוא…; מ"ה רחוק מבית הסקילה וכו', וע"ז אומר לקמן: מחלפה שיטת רבי יהודה (והציון "הלכה ח' אמר רבי אליעזר כו' " – ט"ס) ומ"ז כל הנסקלין וכו' – שלא כסדר משנת הירושלמי. וכן מחלף הסדר בברכות פ"ח מ"ג ומ"ד (ע"ש).
נדה פ"ב ג ע"א 58: תני בר קפרא וכו' ולא עבדין עובדא וכו' – בבלי ב ע"א (ע"ש), וצ"ל: עבד.
ירושלים, ח' סיון תרצ"ב.
ידידי הנעלה,
בתשובה על שאלותיך מערב יו"ט, הרי אני קורא בירוש' בכורים פ"ג, ס"ה ד': אבהו דיגלותיה (בדלת!) איתמני, שמעון דמעפריא לא איתמני.
ו"דיגלותיה" = דִיגוּלְתַיָה. "גולתא" בניגוד ל"מעפרא".
לעני, שמעון בר אבא, לא היתה אלא מעפורת, שאינה מכסה את ראשו ורובו (ספרי תצא פי' רלד), ומי שהוא "עטוף במעפורת" "אין כבוד שיקרא ויתרגם ויעבור לפני התיבה" (תוס' מגילה פ"ד ל), ואע"פ שאמרו בויק"ר פרשה ב': משל לזקן שהיתה לו מעפורת וכו' א"ל אדוני זקן (כ"ה בפסדר"כ פ' שקלים, בובר יז א) מכל מעפוריות שיש לך אי אתה מצוה אותי אלא על זו, א"ל מפני שאותה לבשתי (פסיק': שבה נתעטפתי) כשנתמניתי זקן, אין להוציא מכאן (בנגוד לזכס, ח"א 80), שהיא היתה בגד של כבוד ושל זקן: הרי לבשו כמה בגדים, ומעפורת אחת מהם (שבת קכ ע"א וירוש' שם), והרי השמש אומר "מכל מעפוריות שיש לך"!
אבל ה"גולתא" אע"פ שהיתה גם בגד של הדיוטות ("איך דמתעטף רעיא לגולתה", פשיטא ירמ' מג יב), היתה מכסה את כל הגוף, והיו לובשים אותה תלמידים וחכמים. בבבלי: הוא יאי וגולתיה יאי… דין שיעוריה כשק (ב"ב קיא א–ב), גולתייכו שקלי (ביצה לח ב); ובשעת סמיכה היו מכסים את הנסמך ב"גולתא דדהבא" (ב"מ פה א). פסיקדר"כ ויהי בשלח, צג א: וכיון דאמר (ר"א בר"ש) סיפרא אמרין אפילו גולתיה לא הוה יכיל למטען; ובאותו ר"א בר"ש, ירוש' ברכות פ"ה א (כ"י רומי ורש"ס וילקוט) הו' לונץ: ר' אלעזר בר' שמעון מיהגו באורייתא סגיין הוות גולתיה שרעה מיניה וכו', ובמקומו בעירובין נד ב: סדינו (החליפו ר"א בר' שמעון ב"בן פדת"). ובירושלמי ברכות פ"ד ז ע"ב: אחוי דאימיה דר' אדא הוה מצייר גולתיה דרב בצומא רבא א"י כד תיחמי שימשא בריש דיקלי תיהב לי גולתי דנצלי דמנחתא.
זו היתה אפוא דומה ל"טלית" ו"סדין". בשניהם היו תלמידים וחכמים עטופים.
בסדין, שבת כד ב ותוס' כלים בבא בתרא פ"ב ד (מסדינו של תלמיד), ובן עזאי אומר: נוח למלוך על כל העולם מלישב ולשנות [לש]ני בני אדם העטופים בסדינים (אדר"נ נו"א סוף פכ"ה ומדרש תהלים פי"ח), ו"סדינו" של ר"א, שהזכרתי = "גולתיה" בירוש'; אע"פ שבב"ר פי"ט ו' "גולין" ו"סדינין" הם שני דברים. ו"סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא" של רב קטינא (מנחות מ א), כשם שבב"ר פל"ו פירשו: בסרבלהון – בגוליהון, אלא שזה היה עב (סרבל) וזו (גולתא) היתה דקה ("דין שיעורו כשק"!).
ו"טלית" של תלמידי חכמים הצטיינה כידוע רק בזה שהיתה ארוכה יותר, ב"ב נז ב (ועי' ד"א זוטא פ"ה ואדר"נ נו"ב פל"א: ובעטיפתו אדם ניכר לבריות אם כשר הוא), וכל המתגאה בטלית של ת"ח וכו', שם צח א, וטלית שעליו כמרדעת של חמור (ירוש' בכורים שם, סה רע"ד), אמר ר' נחמיה נאמר' על החברים כל הימים שאדם חבר וכו' נתמנה אדם בראש ונטל טלית וכו' (שמ"ר פכ"ז), ור' יהושע ניחם את עקילס הגר בפירוש ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה: לחם זו תורה – ושמלה זו טלית.
וזהו שכתב לו: אבהו בעל גולתאות הרבה נתמנה, ושמעון בעל מעפוריות לא נתמנה. אני שאין לי צורך במינוי (עשיר היה) נתמניתי ואתה שיש לך צורך בו לא נתמנית.