ט. מסכת תמורה
[א. קדמות תמורה]
תמורה נחשבת1עי' רזו"ו רבינוביץ, ירושלים של לונץ, כרך י', עמ' 233–254 [ועי' כעת גם במחקרו "מאמר על אודות סידור התלמוד הבבלי" בספרו "שערי תורת בבל", ירושלם, תשכ"א]. במנין המסכות נדרים נזיר, כריתות מעילה, שעריכתן שונה משאר מסכות התלמוד ושלשונם שונה. מצאו בה "תיבעי" (יג ב), "הדין" (ו ב), דילהון (ז א), – לשון הרגיל גם במסכות הנזכרות וצירפו אותה אליהם, אל המסכות שעריכתן בוודאי מאוחרת לשאר התלמוד.
אבל עיקר מסכת תמורה היא מן המסכות הקדומות בסידורן:
1) ב א: הא גופא קשיא אמרת הכל ממירין לכתחילה לא שאדם רשאי להמיר דיעבד2כך בכ"י מ' וכן ברש"י ותוס', ובד"ו מוסיף: והדר תני וכו' (ב' נוסחאות!) ואצלנו מחקו את הראשון. ותיסברא וכו' אלא3בר"ג ליתא. אמר רב יהודה הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה וכו'.
אבל בחולין (ב א): הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכל הכל לכתחילה הוא אלא מעתה הכל ממירין אחד האנשים ואחד הנשים ה"נ דלכתחילה הוא והא כתיב לא יחליפנו וכו' התם כדקתני טעמא לא שאדם רשאי וכו'.
ולא הזכירו כלל את דברי רב יהודה, ולהיפך בתמורה לא נזכרו דברי רב אשי, וכבר נדחקו בזה התוס' בחולין ותמורה.
2) ג א: אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק אמר ר' יוחנן (כי"מ: תני תנא קמיה4עי' ג ב: א"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר וכו', אכל בשבועות ומכות כבדפוסים. דר' יוחנן ר' יהודה אומר) משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה וכו' משום ר' יוסי בר' חנינא אמרו אף המקדים תרומה לביכורים נשבע מנלן א"ר יוחנן משום ר"מ וכו' א"ל ר"פ לאביי ואימא וכו' שבועת שקר מנלן ר' יוחנן דידיה אמר וכו' מתקיף לה ר' אבהו שבועת שקר היכי דמי וכו' אלא א"ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא וכו' אמר רבא בפירוש וכו'.
ובשבועות כא א: כי אתא רבין א"ר ירמיה א"ר אבהו א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר וכו' אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק א"ר יוחנן ר' יהודה אומר משום וכו' חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, נשבע מנלן א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל5כנוסה כי"י (עי' ד"ס), דפו': רשב"י; בירוש' שבועות ספ"ג: משם ר' ינאי, ועי' מדר"י בחדש רפ"ז. וכו' א"ל רב פפא לאביי וכו' שבועת שקר מנלן ר' יוחנן דידיה אמר וכו' והוי בה ר' אבהו וכו' אלא א"ר6כי"מ וד"י, דפו': וא"ר (ועי' ד"ס). אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש וכו'.
אנו רואים שהסוגיא בשבועות לקוחה מתמורה, שהרי ר"פ עצמו לא הביא דבריו שאמר לאביי, ומשם לקחו גם סוף הסוגיא (איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו וכו'). ואמנם מתמורה ד ע"ב (יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א"ל אביי וכו') יוצא, שרב דימי הביא את הסוגיא כולה לבבל לפני אביי, ור"פ נשא ונתן בה וידעה (וכן ר' ירמיה קיבל תשובתו של ר' אבהו). ורב דימי א"ר יוחנן אוכל ולא אוכל שקר – אכלתי ולא אכלתי שוא (שבועות כ ע"ב).
ובשבועות השמיטו "משום ר' יוסי בר' חנינא אמרו וכו' " והסוגיא שעל זה.
3) ז ב: תנן התם (מע"ש פ"א מ"ב) בכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו האשה. אמר רב נחמן וכו' איתיביה רבא לר"נ מוכרין אותו תם חי וכו' איתיביה7ת"כ בחוקתי פי"ג ד. בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא וכו' מתיב רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה וכו' מיתיבי רש"א בהמתה וכו' מיתיבי ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממון בעלים דברי ר' יוסי הגלילי וכו' אמר רבינא8כנוסח כי"מ ושמ"ק, דפו': אביי. לעולם בתם ובבכור בחו"ל וכו'.
ובב"ק יב ב קיצרו סוגיא זאת: ומחיים מי אמר (ר' יוסי הגלילי שהם ממונו) והתנן בכור מוכרין אותו וכו' ואמר ר"נ וכו' ואיתיביה רבא לר"נ ומעלה מעל בה' לרבות וכו' ומשני רבינא בבכור בחו"ל וכו' ואם איתא לישני וכו'.
והנה קיצרו סוגיא שלנו והביאו את "מיתיבי" האחרון בשם "איתיביה רבא לר"נ" (אפשר שבעיקר התלמוד היה כאן: איתיביה, כלומר רבא לר"נ, ושיבשו "מיתיבי", ע"פ הקודמים, אבל הקודמים מאוחרים לרבא ורב משרשיא תלמידו).
4) ב א; הכל לאיתויי מאי וכו' – ב"מ צא א: והוינן בה וכו'. וכל מה שנאמר שם לר' יוחנן נאמר בתמורה ג א לרב.
5) כה ב: פשיטא וכו' אר"פ וכו' – בב"ק עג ב מצוטט בקיצור: והוינן בה נמלך פשיטא ואר"פ נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן.
6) יז ב: מנה"מ דת"ר וכו' למאי הלכתא אמר שמואל ליקרב וכו' בר פדא אמר לרעיה וכו' – בבכורות טו ב: מיפלג פליגי בהו איכא למאן דאמר קדשי ליקרב ואיכא למאן דאמר קדשי לרעיה.
והיחס לבכורות מעניין:
7) כד א: ת"ר אין מרגילין וכו' (עד סוף הפרק) = בכורות לג א–ב ("אלמא כיון דאיכא רווחא להקדש שרי לה [רבנן הכא נמי כיון דאיכא רווחא להקדש לשרי ליה רבנן"], (שמ"ק) – בתמורה: "אלמא כיון דשרית ליה טָפֵי9כך ניקד הב"ח. וזבין [ה"נ אי שרית ליה להרגיל טפי ופריק"] (שמ"ק)).
8) ל ע"א: ניפוק חדא להדי כלבא וכו' הב"ע כגון דטפי (ר"ג: דאיטפי) דמי כלבא וכו' ובשמ"ק: ל"א (עי' להלן) שכנגד הכלב אמאי אסורין וכו' אמר רב אשי כגון דשוין כולהון וכו' – בכורות נז א: מיתיבי וכן השותפין שחלקו וכו' ואי אמרת יש ברירה לברור חד וכו' אמר רב אשי אי דשוו וכו'.
"ל"א" (הירוש'!) מתאים אפוא בתוכנו (אבל לא בלשונו המיוחד!) לבכורות, אבל תמורה שלנו סידרה דברי רב אשי כסתם תלמוד (ועי' סי' 1).
9) לג ב (ועי' לג א): א"ל רב פפא לאביי ואמרי לה לרבא וכו' והתנן (בבכורות) כל הקדשים וכו' ואמר רב יהודה אמר רב זו וכו' אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו אמר ליה מאן חכמים תנא דבי לוי אי הכי וכו' א"ל האי דלא קתני הכי וכו' וסיפא קתני אם מתו יקברו ואבע"א וכו' – בבכורות יד ב–טו א: אמר רב יהודה אמר רב וכו' יקברו, מאן חכמים וכו' אמרי רב כרשב"ל וכו' דקתני סיפא אם מתו יקברו. ממאי דהא וכו' אמרי א"כ וכו' (כ"ז ליתא בתמורה) ואבע"א וכו'.
גרסו אפוא בבכורות סתם מה שגרסו בתמורה בשם רב פפא ואביי. ונראה שבבכורות הענין לקוח מתמורה (עי' לג א).
10) כא ב: אחרים אומרים וכו' מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה. ולרבנן וכו' משנה לחבירתה מנא להו נפקא להו מלפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה לימד על הבכור שאינו נפסל משנה לחבירתה, ולאחרים לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה מאי דרשי ביה מיבעי ליה לכדתניא יום אחד משנה זו ויום אחד משנה אחרת לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד, ורבנן דנאכל לשני ימים ולילה אחד מנא להו אמר קרא יהיה לך כחזה התנופה (– כי"מ: "נפק' להו מדתניא מניין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה שנ' ובשרם יהיה לך הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד"; ברייתא דזבחים נז א).
בבכורות כז ב: למימרא דלשנה דידיה ("דבכור") מנינן, מנא הני מילי דאמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לפני ה' וכו' דבי רב[י]10כי"מ ושמ"ק ויל'. תנא שנה בשנה יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד וכו' ורב נאכל לשני ימים ולילה אחד מנא ליה נפקא ליה מבשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין הקישו הכתוב וכו' ואידך וכו' (ע"פ הברייתא והסוגיא בזבחים שם). במקום "דבי רבי תנא" שבבכורות – כאן "כדתניא" ובכלל יש כאן שימוש בדרשות לעניינים שונים. וכל אחד אינו תלוי בשני.
11) תמורה יא ב: אמר רב חסדא מודה ר' יהודה ("שכולה עולה") בדבר שעושה אותה טריפה רבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה וכו' מאי איכא בין רב חסדא לרבא איכא בינייהו טרפה חיה. רב חסדא סבר לה כמאן דאמר טרפה אינה חיה ורבא סבר לה כמאן דאמר טרפה חיה.
בבכורות ג א: וכמה תהא שותפות של נכרי ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפילו אזנו וכו' איתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבלה ורבא אמר דבר שעושה אותו טריפה במאי קמיפלגי בטרפה חיה וכו'11ועי' תוס' מנחות נח ב ותוס' בכורות שם.. וכך גם בנדה כג ב: "אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה", קסבר טריפה חיה, כפי' רש"י, וכמו שהעירו התוס', שזו כסוגיא דתמורה12ועי' גם שארית יוסף, נתיב ו, ל ע"ב..
12) סוגיא מוחלפת היא גם ל ע"ב: אמר מר13כי"מ, דפו': אמר רב. כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים ותני עלה ור' אליעזר אוסר אמר רב הונא בר חיננא14לי' כי"מ. אמר ר"נ מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו וכו' אבל נרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרין רבא אמר [רב נחמן]15כ"י מינכן. מחלוקת. כשנרבעו ולבסוף עיברו דר"א סבר זה וזה גורם אסור וכו' (פסח' כז א) אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין ורבא לטעמיה דאמר רבא ולד נרבעת אסורה היא וולדה נרבעו וכו' לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא בר חיננא16לי' כי"מ. אר"נ מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין וכר' רבא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין וכו' אבל נרבעו כשהן מוקדשין ד"ה אסורין. – ובע"ז כד א: דתנן כל הפסולין לגבי מזבח וכו' ותני עלה וכו' הניחא לרבא דאמר רבא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשין אבל כשהן חולין ד"ה מותרין אלא לרב הונא בר חיננא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין אבל כשהן מוקדשין ד"ה אסורין מאי איכא למימר.
ובע"ז מו סע"ב: אמר מר זוטרא בריה דר"נ ת"ש כל האסורין וכו' ולאו אתמר עלה אר"נ אמר רבה בר אבוה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין איכא דאמרי [ואיתמר עלה אר"נ אמר רבה בר אבוה]17כי"מ: ואיתמר עלה א"ר נחמן, כ"י ביהמ"ד לרבנים: ואיכא דאמרי ואיתמר עלה (ונגרדו בת"א אלו, והארכה הרי"ש של "דאמרי" ונוספה וי"ו) אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה. מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו וכו'.
כך הוא נוסח ה"ספרים הישנים", עד שלא הגיהם רש"י18עי' ר"ח (כא"ד), תוס' ר' אלחנן לע"ז כד א ותוס' ר"א מו ב שבד"ס שם בהגהות, כ"י מ' וב"ח..
מעניין מאד הוא היחס שבין תמורה ויומא.
13) ו ב: ואשה לא תתנו מהם אלו אשים וכו' לה' לרבות שעיר המשתלח ("שאינו בא בעל מום"). ולה' לרבות הוא. והתניא (אי)19נשלם בכ"י מ' ע"י אחר, וחסר בכ"י מ' ומ' ב' ועוד גם ביומא, אבל רש"י בתמורה פירשו, ונוסף ע"פ הת"כ. קרבן שומע אני אף קדשי בדק הבית וכו' ת"ל ואל פתח אהל מועד וגו' הראוי לפתח אוהל מועד חייבין עליו משום שחוטי חוץ וכו' אוציא את אלו ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהן ראויין לפתח אהל מועד ת"ל לה' מי שמיוחדין לה' וכו' אמר רבא [הכא מענינא דקרא]20שמ"ק. התם מענינא דקרא [התם]21שמ"ק. ואל פתח לרבות לה' להוציא הכא דאשה להוציא לה' לרבות. טעמא דכתב קרא לה' הוא דלא מייתי שעיר המשתלח [בעל מום]22שמ"ק. הא לא רבי קרא לה' הוה אמינא שעיר המשתלח בעל מום שפיר דמי, הא23שמ"ק, דפו': מכדי. אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי. [לשם. אמר רבא לא נצרכא אלא כגון שהומם וחיללו על חבירו סד"א בשלמא מעיקרא לא ידעינן אי האי איקבע אי האי איקבע לשם אבל הבא כיון דאינכר של שם לא לקי קמ"ל. ל"א טעמא דכתיב קרא לה' הוא דלא מייתי שעיר המשתלח בעל מום הא וכו' הראוי לשם.]24שמ"ק, ועי' להלן. אמר רב יוסף הא מני חנן המצרי היא [דתניא חנן המצרי אומר]25שמ"ק. אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו. נהי דשמעת ליה לחנן המצרי דלא הוי דיחוי, דלא צריך הגרלה מי שמעת ליה דילמא מייתי ומגריל אלא אמר רב יוסף הא מני ר"ש היא דתניא מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר"ש [נהי דלא בעינן הגרלה דהא מגריל מעיקרא אלא דלא בעינן גופו דשני דחזי דאפילו בעל מום מי אמר] אלא אמר רבא כגון שהומם וחללו על אחר [דההוא אחר הגרלה לא צריך דהא מכח ראשון קא אתי וראשון הא מגריל מהו דתימא האי אחר לאו בן זוגו של שם הוא ולא יפסול בו מום קמ"ל. מתקיף לה רבינא וכי קא מעיילת אחר לא תחת ראשון קא מעיילת הא כרעיה דראשון וראשון בן זוגו דשעיר של שם הוא אלא אמר רבינא הב"ע כגון שהיה לו חולה מסוכן בתוך ביתו ושחטיה לאמו, דסד"א עזאזל לאו שחיטה היא קמ"ל. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא דחייתו לצוק היא שחיטתו].
כך הגיה בשמ"ק על פי "ספרים ישנים" וכן נו' רגמ"ה וכך היה לפני רש"י, שמחק והגיה בלשון שני.
ביומא סג ב־סד א – כל הסוגיא, אלא שהרומיא היא שם מברייתא דמחוסר־זמן לברייתא דשחוטי־חוץ: (אי) קרבן שומע אני וכו' יצאו אלו שאין מיוחדין לה', ולה' להוציא הוא ורמינהי26ספרא אמור פרשה ח ו. ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים, מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן, לה' לרבות שעיר המשתלח. אמר רבא התם מענינא דקרא וכו'. טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי הו"א שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם, אמר רב יוסף וכו'. אלא אמר רב יוסף הא מני ר"ש היא וכו' דברי ר"ש, רבא27כ"ה לנכון בכ"י מ"ב; שה"ג: רבינא. אמר ("כי איצטריך קרא דמחוסר זמן") כגון שהומם וחיללו על אחר. ימנא תימרא דפסיל ביה ("בשעיר") מומא דתניא ואשה לא תתנו מהם וכו' לה' לרבות שעיר המשתלח. ואיצטריך למיכתב בעל מום ואיצטריך למיכתב מחוסר זמן וכו' צריכא. רבינא28כנוסח כ"י מ"ב, שה"ג: רבא. אמר כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביום הכיפורים ("ונעשה מחוסר זמן") וכי האי גונא מִי אסיר לא תשחטו אמר רחמנא והא לאו שחיטה היא הא אמרי במערבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו.
הלשון הראשון בתמורה מקוצר אפוא מסוגית יומא, ומכוָן ומותאם לסוגית תמורה. אבל בשני העבירו את הכל מיומא והתאימוהו רק התאמה קלה (ההקדמה אל "אלא אמר רבא", ו"מתקיף לה רבינא"), כי תירוצו של רבינא מתאים, כמו שהעיר כבר רש"י, לסוגית יומא, ל"מחוסר זמן", ולא לסוגיא שלנו, ל"בעל מום", וע"כ מחקו רש"י, אבל כעדותו של בעל שמ"ק ישנו ב"כל ספרים ישנים" והיה לפני ר"ג (שנדחק לפרש: "אלא אמר רבינא איצטריך לה' לרבות ולאו להכי אתא כדקאמרת לרבות שעיר המשתלח לבעל מום אלא להכי אתא לרבות שעיר המשתלח למחוסר זמן"29רש"י השיב עליו.) ורש"י.
ואמנם סוגיות שעברו ממקום למקום עם כל המשא־והמתן, בין ששייך למקום השני ובין שאינו שייך לו, ישנם גם בשאר מקומות (ובנוגע לל"א ונטיתו בזה נדבר עוד), עי' למשל תמיד כז ב.
14) יא ב: בעי רבא הקדיש אבר לדמיו וכו' תפשוט ליה מדידיה דהא אמר רבא30ונ"א שבשמ"ק בהשמטות: א"ל אביי פשוט מהא דאמרת הקדיש וכו'. הקדיש זכר וכו' – בערכין (ד ב–) ה א (אמר רבא וכו' א"ל אביי וכו' מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה וכו') ואפילו למ"ד אין כולה ה"מ דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו וכו' (ע"פ ח"מ שבתמורה שם!) לא קשיא וכו' והא מר הוא דאמר31עי' תוס' שם. מקדיש זכר וכו' ל"ק וכו' הא נמי איבעויי איבעיא לן דבעי רבה הקדיש אבר וכו' (הא נמי איבעויי איבעיא לן דבעי רבה דמי ראשי וכו' – ליתא בתמורה).
15) כח א: תנינא כל הקדשים וכו' קמ"ל – כל הסוגיא בזבחים עא ב בשינויים רבים בלשון ובתוכן, וכבר העירו עליהם רש"י (בתמורה) והתוס' כאן ושם. וגם שם האומר משונה; כאן: אמר רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב שימי בר אשי, ושם אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב שימי32וכך הוא גם בכ"י מ', אע"פ שבעל שמ"ק מגיה בזבחים כבתמורה. [מנהרדעא]33כ"י ר' א'..
[ב. ציונים לסוגיות אחרות]
וישנם גם ציונים מפורשים לסוגיות שבמסכות אחרות:
א) כח א: תנינא ("בזבחים") כל הקדשים וכו' וקשיא לן מאי קאמר [ואמרינן]34כ"י מינכן. הכי קתני וכו' = זבחים עא ב (ועי' לעיל).
ב) ה ב: כדאמר ליה ר"פ לאביי אלא מעתה וכו' א"ל וכו' מה ראית לרבות וכו' = ביצה יג ב: ארשב"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלין וכו' א"ל ר"פ לאביי א"ל וכו' ומה ראית האי אדַגַן והאי לא אדגן. אמנם כל־זה ישנו גם בברכות מז א (וכד"ר אבהו דאמר ר' אבהו אר"ל מעשר וכו'), בשבת קכז ב (וכי הא דאמר ר' אבהו אר"ל מעשר וכו'), בעירובין לא ב (כמו בברכות) ובפסחים לד ב (כמו בברכות); אבל מקומו הראשון הוא כנראה בביצה (כדברי רש"י), ובתמורה הדרשה נאמרת בלשון ברייתא ("מה ראית לרבות וכו' "!).
ג) כז ב: והאמר רב ספרא היכא אמר[ינן]35כ"י מינכן. מאה כתרי ותרי כמאה לענין עדות וכו' = יומא פג א.
אבל בשבועות מב א כזה בשם רב הונא בריה דרב יהושע.
[ג. סוגיות שוות]
וסוגיות שוות לשאר מסכות רבות הן אלא שגם הן נבדלות בשינויים, קטנים או גדולים, ובלשון וסגנון:
1) ב א: הכל לאיתויי וכו' = מנחות צג א.
2) ג א: אמר מר וכו' = זבחים מה א וכל"א.
3) ג א מנה"מ דת"ר וכו' = זבחים מה א.
4) ה ב: ולרבא האי הם וכו' = זבחים פא ב, ומקוצר מתמורה.
5) ז ב: לכדתניא וכו' לא אמור = פסח' מב א.
6) שם: איתמר המעלה וכו' אמר רבא וכו' אביי אמר אין לוקין וכו' = מנחות נח ב, ועי' שם בתוס'.
7) ט ב: אריב"ל וכו' אמר ר"פ וכו' = ב"מ נד ב (ושם: רבא, רבה).
8) יב ב: דתניא וכו' מכשיר למעלה = סוטה טז ב, ולשון ההצעה כאן ארוך יותר ומשונה בסגנונו.
9) יז ב: והאי תנא מייתי לה מהכא וכו' – בנזיר כה א: אמר רבא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל וכו' (כברייתא שלנו), ובברכות יד ב כזה, אבל הברייתא מקוצרת ושונה.
10) יח ב: ולרבא דאמר קדשים וכו' אמר רב זביד וכו'. רב אשי אמר וכו' תני עצרת (אי הכי מאי אסהדותיה וכו') = ר"ה ו סע"א: אמר רבא וכו' מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפייס וכו' (משנתנו) בשלמא וכו' אמר רב זביד וכו' (כבתמורה, חוץ מן "אי הכי וכו' ").
ונראה שהכל לקוח מר"ה.
11) שם: מנה"מ דת"ר וכו' = מנחות פ ע"ב: ת"ר (בתמורה מקוצרת הברייתא).
12) כב א: מ"ט וכו' = מעילה יד א.
13) כו א: א"ר יצחק וכו' (ועי' שני "ל"א" שבשמ"ק) = זבחים ל ע"ב בשינויים.
14) כו סע"א: א"ר יוחנן וכו' ש"מ וכו' = זבחים יב א (קידושין ז א, כריתות כז א). ובפסחים צח א "ש"מ" זה בשם "רב הונא בריה דרב יהושע".
15) כז א–ב: א"ר יוחנן וכו' = ב"מ נז א–ב בשינויים רבים.
16) כט א: ת"ר נתן וכו' (כט ב) = ע"ז סב ב–סג א.
17) ל ע"א–ע"ב: א"ל רבא מפרזקיא לרב אשי מנא הא מילתא וכו' תנ"ה וכו' = יבמות נט ב (ומשם לקוח).
18) שם: אמר רב אחדבוי וכו' מ"ט וכו' = ע"ז לד ב, ועי' שם.
19) שם: ת"ר נתן לה וכו' קשיא = ב"ק סה ב–סו א.
20) שם: ויהיו מוקדשין וכו' (עי' שמ"ק) פסחיהן = פסח' צ ע"א.
21) לא א: למ"ד טרפה וכו' – קיצור מסוגית חולין נח א (כאן: אמר רב הונא, ושם ברייתא).
22) שם; מנה"מ דת"ר וכו' = בכורות טו א.
23) לד א; והא תניא וכו' = פסח' כז ב, בשינוי לשון.
24) ודברי "רב אשי" שבבכורות נז א נאמרו סתם בתמורה ל ע"א, עי' לעיל.
ד. "לישנא אחרינא", "לשון ירושלמי"
כבר מסדרי התלמוד עצמם רמזו בכמה מקומות על לשונות שונים בסידור המימרות והפירכות ובנוסחאתם: בסורא מתני הכי – בפומבדיתא מתני הכי, איכא דרמי לה מירמא, לישנא אחרינא אמרי לה וכדומה36עי' ביחוד ר' ישראל לוי, בהקדמתו לירושלמי נזיקין שלו..
אבל גם אחרי "חתימת" התלמוד שבימי רבנן סבוראי, נכנסו עוד כמה "לשונות אחרים" בתלמוד, על־ידי השינויים שבין הגורסים השונים, השינויים שבין ה"כלה" (עיקר הישיבה) ו"התרביצא" (התלמידים שמחוץ לשבע שורות הישיבה ומחוץ לכתליה), ושניהם הוסיפו גם פירושים, דיוקים וקושיות.
במנחות פב ב: בתרביצא אמרי וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בכלה לא איתמר. פסח כוליה חדא מילתא היא37כך הוא הנוסח העיקרי בערוך ע' תרבץ, ואצלנו נשתבש "בכללא לא", ונדחק רש"י לפרשו., כלומר שבתרביצא הוסיפו קושיא זאת אבל בכלה לא הוסיפוה. ולפני רש"י (עי' להלן) היה "נמצא בכמה מקומות" בתלמוד: בי תרביצא אמרי. ונראה שגם בזבחים מה א (= ס ע"ב) אותה הפירכא "וכי דבר הלמד בהיקש חוזר וכו' ". שאינה בתמורה (ג ע"א) – דבי תרביצא היא38ועי' גם מכות יט סע"א בהשואה לתמורה כא רע"ב.. ובזבחים נ ע"ב היה ב"ספרים" שהיו מצויים בימי רש"י39חופש מטמונים סי' יא.: דבר הלמד בק"ו מהו שילמד בק"ו. ק"ו ומה ג"ש שאינה למידה בהיקש מדר' יוחנן מלמדת בק"ו מין דבתר איבא (ונ"א איכא), ק"ו הלמד מהיקש וכו'. והגיה רש"י בתשובתו הנזכרת40ועי' גם רש"י שבשמ"ק בזבחים שם. "באומד הדעת": מן דבתרביצא, "היינו זה שאמרנו למעלה דבר הלמד בג"ש מהו שילמד בק"ו ק"ו מה היקש שאינו למד בהיקש" וכו' (רש"י שבשמ"ק), ועמדנו על מידה זו מתלמידי בני הישיבה מסדרי הגמרא ולא הוזכר בה איש הילכך קרי ליה מן דתרביצא41בכריתות ח"ה ג, ס' קסה: פרק איזהו מקומן וזוד (כצ"ל ולא "וחד") מן תרביצא ("וזוד" – ובמק"א, ושגה בזה בריל, יאהרביכר II 79 הערה 127).. אבל נראה שכל העמוד בזבחים שם – דבי תרביצא הוא, אלא שהקשו בענין זה גם במנחות שם, כלומר הוספת תלמידים.
רש"י בתשובתו הנזכרת מוסיף: דבכמה מקומות מצוי הוא בספרים ישנים לשנא דבתרביצא, ובתלמוד נמצא בכמה מקומות בי תרביצא אמרי.
אבל מכל ההוספות האלה שבספרים ישנים באה אלינו רק אחת עם ציוּן מפורש בצדה:
ב"ב קמט א: אי במשכיה ליתנייהו גביה אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין, כאן נמצא בדפוס פיזרו: לישנא דתרביצא אי בחליפין וכו'. ז"א שזוהי הוספת התרביצא. ואמנם אפשר שרבא סובר כרב פפא תלמידו, עד שלא חזר בו, שמטבע נקנה בחליפין (ב"מ מה ב)!
אלא שתוספת של התרביצא ישנה לפנינו גם במגילה (ד ע"א), כי נוסח הספרים הישנים שם (כי"מ ורש"י): ולטעמיך אסא בננהי דכתיב ויחזק אסא את ערי ("הערים") הבצורות אשר ליהודה וכו' אסא שפצינהי דיקא נמי דכתיב ויחזק אסא ולא כתיב ויבן ש"מ42בנוסחאות שלנו כבר שינו מגיהי־ספרים: דיקא נמי דכתיב ויאמר ליהודה נבנה את הערים האלה מכלל דערים הוו מעיקרא ש"מ..
ועל זה שאלו השואלים מרה"ג43תג"ק ס' עח (אוה"ג מגלה עמ' 7).: ובכל המקומות לא מצינו בלתי ויבן (דהי"ב יד ה). והגאון משיב, שהם גורסים:… ובנתיה, אמר ר' אלעזר וכו' אתא אסא שפצינהי, ו"זהו סוף השמועה", והוא מעיד שכך הוא גם "בנוסחאות ישנות": אבל בדקנו על זה שכתבת וראינו שיש בשיטפא דגרסאי מי שטעה וא' ותסברא אסא בננהי דכתיב ויחזק אסא ערי בצורות ביהודה, אין הפסוק כן כדרך טעיות הרבה שמצויין בשיטפא דתרביצאי וכל שכן של אותן גרסאי שבכפרים שלא היו בקיאין במקרא, וכיון שטעו מעיקרא ואמרו ויחזק ופרקו דאתא אסא שפצינהי (כיון) דאקו ליה לפירוקא הנהו תלמידי מן טעותהו וארוחו הדין מימרא מדעת לבם, כמדומין הם שמחזקין את הפירוק, וודאי אילו היה הפסוק כטעותם דוקא לפירוקין אלא שאינו כן דרבנן דווקני ומי שמעיינין ואינן גורסין והולכין שיטפא בעלמא ויבן קרו מעיקרא ולית להון למידק מיניה מדעם.
אצל הראשונים: רש"י זבחים קד א: ותוספתא זו ("הבשר בקבורה והעור בשריפה") גירסא דתלמירי תרביצאי היא: עיטור ח"ב, לבוב יט א: ומאי דכתיב בספרים לישנא דתרביצא נינהו ואיכא מינייהו לישנא דלא דמי אהדדי אלא לישנא עתיקא הכי איתא וכו'44עי' בריל, יאהרביכר ב' 79–84., אבל בראשונים פירושו פשוט: תוספת־תלמידים.
ושינוים בנוסח בין הכלה והתרביצא עם יחוסיהם המפורשים לכלה ולתרביצא אנו מוצאים בתשובת רה"ג45תה"ג הרכבי סי' רכט.: אנחנא הכין גריסנא משמא דמאן דקביל מן מרנא גאון יהודה (= זקנו של רש"ג) דקביל מן מרנא שמואל אבוהי (="ריש כלה") יביא ארורה לבית דין והכין הוה גרסי רובה דרבנן. ורובא אחרינא דקבילו מן גירסיה דמר רב אדה אלוף נוחו עדן יביא ערעורה לבית דין, ואלין אינון רבותא דתרביצאי.
ונשארו גם שרידים מ"לישנא דכלה":
יומא פג סע"א: מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה, מר סבר טבל חמור וכו' – הפירוש הזה הוא מ"לישנא דכלה", שכן כתוב בכ"י מ' ב': לישנא דכלא מר סבר טבל חמור…
ובבכורות מ' ע"ב: אלא אידי ואידי בלבן, ובתוס' חיצוניות שבמזבח כפרה מעידים, שזוהי הגהת רש"י ("ה"ג רש"י") וש"גירסת הספרים" היא: אידי ואידי בשחור46כצ"ל שם, כבתוס' שלנו., וזהו גם נוסח כ"י מ'. והנה בפי' המיוחס לר"ג שם: אלא אידי ואידי בלבן. ליש' בכלה (ופירש: "כך דרשו בשבתא דריגלא")
זאת אומרת שנוסח "בלבן" הוא "לישן בכלה"47"בכלה" = בי כלה, כמו "לשנא דבתרביצא" שבספוים ישנים, שפירושו "דבי תרביצא"., "לישנא דכלה".
וגם מטעם ה"תנאים", שוני המשניות והברייתות, נוספו לפעמים "לשונות" ופירושים בתלמוד:
ב"ב קמח ב: והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה, רישא משכחת לה וכו'. פירוש זה "מלישנא דתנאי" הוא, שכן כתוב בשאילתות סוף סי' לו כ"י פפד"מ: לישנא דתנאי רישא משכחת לה בין וכו'. ה"תנאים" פירשו אפוא את הברייתא כך, ו"לשונם" נכנס בתלמוד, אחרי "והלכתא", ז"א אחרי הסידור האחרון.
וחילופים בין הישיבות (סורא ופומבדיתא) היו מצויים בימי הגאונים, ורה"ג מכירם ומזכירם בכ"מ48עי' גם מרכס JQR 1910, 280..
ברכות מג א: "יש ספרים דגרסי תיובתא, וכתב רה"ג ז"ל דמתוך גירסא זו היה נוהג מר שמואל ראש כלה49אינו רב שמואל הנזכר למעלה. רביה דרב אחא משבחא ז"ל שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס בלבד", ו"השתא לא קא חזינן אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא אלא כולהו בגרסייהו מפרקי לה הדם וכל דדמי ליה"50רשב"א שם, אוה"פ, 62..
ובתה"ג אסף, מדעי היהדות, סי' קכג: איכא דגרסי מבני חרי ואיכא דגרסי ממשעבדי מיהו רובא דרבנן דעליהון סמכא דגרסי51רמב"ן: גרסא. מפום רבוותא דעליהון סמכא דשמעתא גרסי ומגבי ביה ממשעבדי.
אשכול, אלבק 58 (ברכות לט א): ותרין לישני קא גרסי לה, האי חד לישנא, ולישנא אחרינא אלא אמר רבא וכו' ומפרשי רבואתא דילנא דהני תרי לישני חד טעמא אינון וכו'52אוה"פ 53..
וכן מעיר רה"ג כ"פ על חלופי־הגירסאות, למשל תג"ק סי' עח, פ, פא ("רובה דרבנן הכי גרסי ודגרסי שבועות לאו טעות היא"); תה"ג הרכבי סי' פ, שצה, לוין אוה"ת 6, אוה"פ 31, 35, 52, 95–96, ועוד.
והגאונים רש"ג ורה"ג בנו מעירים גם על חלופים שבנוסחאות (ספרים) ישנים:
תג"ק סי' עח: ועוד הרי נוסחאות ישנות מצואות לפנינו כאשר פירשנו: תה"ג הרכבי סי' שלד: ושמעתא הדין לישנא הוא דגמרינן ודקא גרסי רבנן, אמ' רבא תודה וכו' ומן כמה אשכחנן נוסחא עתיקא גמרא דמשני לישאניה מן לישאנא דילנא אע"ג דטעמי שאוו ל הדדי והכין כתיבא הא שמעתא וכו'53ועי' רי"ף סנהד' ר' אלף ל"ו..
והוא מזכיר גם "נוסחי דגמ' דבי רב ישי" (אבי רב צדוק גאון), ז"א נוסחאות של סורא: תה"ג הרכבי סי' רעב: נוסחי דגמ' דבי רב ישי, סי' שלד: "גמרא דבי רב [ישי]", כמו שנעתק בשמו בשמ"ק לב"ק יג א54לוין, התור תרפ"ו.; ר"ח לב"ק (סו א) כ"י א"פ (heb. 64a): כתב רבינו האיי גאון זצ"ל פריק רבה טלאים וכו' והוה איכא ברבנן [ד]בי רב אשי דגרסי הכי אמר רבה טלאים וכו' (לוין שם)55ספרו של רב ישי, אשי, הוא בוודאי היסוד של הקבלה שנמסרה בראבי"ה (ח"ב סי' תסב, עמ' 77) והנמי"י חמץ פ"א סי' ו: ובתשובות ששלחו מבבל כתבו והשיבו על דבר זה שיש ספרים שהם מימות רב אשי שהוא סוף הוראה וכתוב בהן במשהו כרב, ובהנמי"י שם בשם "ספר המצות" ("ס"ה", ואינו בסמ"ג שלנו): ומבבל שלחו שיש ספרים ישנים שיש קבלה בידם שהם מימות רב אשי וכתוב בהן במשהו, והרמב"ן במלחמות פסחים פ"ב: "וכבר נבדקו בבבל ספרי הישנות ("ספרים הישנים") בזה ע"פ שאלת חכמי הצרפתים וכן נמצאו בנוסחאות בדוקות לגאונים הראשונים", ז"א לרב אשי (ישי) אבי רב צדוק גאון, ובצרפת ואשכנז החליפו אותו עם רב אשי האמורא (רב שר שלום(?) מסורא גורס "במשהו כרב", ה"פ סי' קסג). לדעת אפטוביצר (הצופה לח"י ) התשובה תשובת רב שמואל בן עלי מבגדד.. ורש"ג56מלחמות, סנהד' ר' אלף כ"ד. מזכיר גמרות נדה שנכתבו יותר ממאתים שנה לפניו: ורובא דרבנן דוקאיי הכי גרסי בהדיא וכו' וקא שכיחן ספרי דמס' נדה גמרא דכתיבין מן טפי מאתן שנין וכו'.
את התלמוד היו שונים בישיבות הגאונים עד סוף ימי הגאונים בעל־פה. רב אהרן בתשובתו שבתה"ג אסף (מדעי היהדות) סי' נח: דהא מיתיבתין כולה דידעא (כצ"ל) דגורסא מפום רבואתא הוא ולא ידעי ריבוייהו סיפרא.
וכמו "התנאים" למשניות וברייתות היו ה"גראסי" (הגורסים) ממונים לשינון התלמוד וגירסתו, ורב האיי גאון מזכירם כ"פ57עי' מש"כ בס' השנה הפ"פ, ח"ט 285, ובהוספות לתה"ג אסף, עמ' קלב.:
תה"ג הרכבי סי' רכט: ואילין תרין לישאני דחאלפין ביני רבנן (עי' לעיל) – מן גראסי דתלמוד בלחוד, אבל עיקר הא בריתא מסיפרי דבי רב היא והכין תנו כולהו תנאיי ואין ביניהון חילוף וכו'; הקדם ח"ב 84: ורבנן גראסי שטפי גרסי תוריתא; הרכבי סי' רעב: ואף רבנן דגרסי השתא אינן אומ' בה אמ' רבא; תג"ק סי' פג: וטובא משתבשין גיראסי בהא מילתא דשטפי וגרסי וכו'; תש"ר ח"ב, 50; ושינוי לשונות דגראסי הוא שיבוש וכולן טעם אחד הן; תג"ק סי' עח (עי' לעיל): שיטפא דגרסאי, תה"ג אסף סי' קכג (עי' לעיל); וכיון דאיפליגו בהא גרסאי58כנוסח העיטור, עי' שם בהערתי ובהוספות עמ' קלב; שמ"ק כתובות סח סע"ב: וז"ל רבינו האי גאון ז"ל59תשובה מתורגמת מערבית! כמה מן הגרסנים שינו וכו' אלא שלא כך גירסתנו ולא כך גרסו הראשונים וכו' אלא כך היא הגירסא שמקובל מפי רבותינו אנשי מסמך וכו'60ועי' בריל, יאהרביכר IV, 71..
ומכיון ששנו את התלמוד בעל־פה ולא מתוך ספר כתוב61רש"ג באגרתו, עי' להלן טבע הענין מחייב שלא דקדקו כל־כך בלשון ובסגנון, וכך יצא לפעמים, ששני חכמים ("גראסי") ושתי ישיבות גרסו אותו הדבר כל אחד בלשונו הוא ובדיאלקט שלו. וזהו עיקרן של "לשונות אחרים" ("לישנא אחרינא") סתמיים (בלי "אמרי לה"!) שמצויים הרבה בספרי התלמוד גם בדפוסים וגם בכי"י.
בך למשל ברכות לח א62עי' ד"ס., מז ב63עי' ד"ס., שבת קכו ב, קכז ב, קלב א64עי' ד"ס ולקוטות הרמב"ן ורש"י ותוס'., קנז א65עי' ד"ס ולקוטות הרמב"ן ור"ח ורש"י, וב' הלשונות אינם שוים לנדרים עז א., סט ב; עירובין מג א; פסחים ט ב; יבמות פו א. צה ב; גטין יד סע"א; נדרים כג א, יח א66ל"א – כשבועות כז ב.; ב"ק קיז ב; ב"ב ג א, ד ב67הלשון הראשון על־פי ב"ק כ ב, עי' המאור וד"ס.; שבועות ד ב, מב א; זבחים ד ב68ועי' רש"י שם וב"ק ג א., לא א, לו ב; מנחות כו ב, סו ב69עי' שמ"ק ור"ג. ונדה כט א.
ויש שנתערבבו שני הלשונות יחד, למשל ב"ק נה ב: מאי שנא דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן, לאו משום דצאן70כ"ה בדפוי"י וכי"י, ורש"ל הוא שהגיהו. קרן לא כתיבה בה וכו' – בכ"י מ'; לישנא אחרינא לאו משום דצאן וכו'71והאחרונים נתקשו בזה, עי' ת"ח ומהדו"ב למהרש"א., וכאלה עוד. וכבר העיר רה"ג על כגון זה בתשובתו שבתה"ג הרכבי סי' רע"ב: והרבה מצוי כן שתולין בקצה הנוסַח או בין טורין תיליא דאדכרתא או דפירושא או לשון אחר ובא הנוסֵחַ וחושבו עיקר וכותבו כולו כאחד וכו'.
והנה בתמורה רגיל הרבה "לישנא אחרינא"72עי' רז"פ. מונטס' 1861, 262. גם בדפוסים, ויותר בכי"י ישנים שבשמ"ק73להוציא כ"י מ', שרובם של "ל"א" שבדפוסים חסר בו! ר"ג ורש"י, "ל"א" שאינו שונה בכ"מ מן הראשון אלא בהרחבת־דברים ובלשונו וסגנונו74רש"י ו ב, כג ב – עי' להלן; ר"ג חא: בל"א מפרש טפי, ל א: והאי ל"ב מפרש טיפיינא דל"ק., וכבר העירו ע"ז התוס' שבשמ"ק (בהשמטות) יז א: "וקשה להבין כל אלו הלשונות דתמורה במה הן חולקין, ואמר לי רבי דלא
חולקין אלא כל אחד פותרו לפי דעתו ("לפי סגנונו") ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי".
לשונות אלה מביא רש"י בכ"מ בשם "לשון ירושלמי"75עי' צומבר, מאמר על פירש"י, עמ' 5 ובריל, יאהרביכר II 85., "ל"א ירושלמי"76ו ב: ה"ג ל"א וכו' ובין האי לישנא ללישנא וכו' ליכא מידי אלא זה ירושלמי וזה בבלי, ט ב, י ע"א, יא ב, יט א, כ עב – ב"פ, כא ב: לשון ירושלמי הכתוב בספרים, כג א, כב ב: ל"א וכו' והיינו הך אלא שלשון ירושלמי הוא, כד ב, כו א, כו ב, כז א, ל ע"א, לא א, לב ב., מפני שלשונן וסגנונן של "ל"א אלה משונה וקרוב ללשון נדרים ונזיר וכריתות שנקרא בפי הראשונים "לשון ירושלמי"77המיוחס לרש"י לנזיר לב א, ועי' כריתות ד רע"ב: ולשון הפוך היא לשון גרסא ירושלמית.. כי כל "לשון ירושלמי" שברש"י נמצא בכי"י שבשמ"ק ובר"ג בלשון "ל"א". ויש מהם גם בדפוסים.
ב"ל"א" אלה משתמש בצורות:
"הלין" (ח א, יא א, כט א).
"הדין" (ט ב, יט ב, כו א)78לב א בדפוסים וכי"מ: אהדא, וכזה בר"ג יז ב, כח ב: הדין. וודאי שלשון זה נכנס מ"ל"א"..
"הדא" (יא ב, כ ע"ב, כח א).
"הידין" (ט ב, וכצ"ל).
דיל־, דילן, דילהון. דילכון (ז א, ח א, יט א).
אהבין, אהבי (כ ע"ב, ה א, כח א).
קדמאה, קדמייתא, קדמאי (יט א, כא ב, כט א).
תוב (כב א).
מדעם (כ ע"ב, כח א).
ובכיגויים מלאים, במקום המקוצרים שבבבלי תמיד:
דילהון, מינהון (ז א), דילכון (יט א), להון, מינהון (כט א), כולהון (ל ע"א), ועוד.
וכאן ב"ל"א", ורק ב"ל"א", רגיל אך ורק:
"תיבעי", במקום "תיקו" (יג ב, "תיבעי", "לשון הירושלמי", שאצלנו בגמרא שייך ל"ל"א" שבר"ג ושמ"ק ["ס"א"], ואצלנו חסר סופו של הלשון הראשון, שבוודאי היה בו "תיקו", ועי' כ"י מ'); כב ב (שמ"ק שבגליון ושבהשמטות ורש"י – ב"פ "תבעי", ובלשון ראשון "תיקו"!); כז א (שמ"ק בהשמטות ור"ג ["לשון ירושלמי" שברש"י]); כט ב שמ"ק: תבעי ("תיקו" שאצלנו כמו בע"ז סג א).
וכן רגילים כאן ביטויים שאינם רגילים:
"בזיא" (מילתא) במקום "זילא" (ז א – ב"פ, והשני בהמשך הסוגיא בדברי רבא, אע"פ שהוא אחד בשתי הלשונות)79"בזיא" גם ל ע"ב – כי"מ ושמ"ק ור"ג – שכצ"ל שם – ותוס' ר' אלחנן לע"ז כד, ובר"ג שם רק "ל"א", כי"מ: בלישנ' אחרי אמרי לה..
"מורגא" ("מרגא") במקום "מרעא", שבלשון ראשון (יח א), "מרגא" בסורית "שדה".
"לאיי" (ח ב – שמ"ק, ועי' השמטות), רש"י (בשמ"ק): לאיי, לא עביד הכי, במובן שלילי שאינו רגיל.
"בְגֵיוַתֵיה", מן "גיו", "גֵוַת" (ו ב – ד"ו וב"ח) במקום "בגויה" (ב"מ).
ה"ל"א" מתקרב ודומה בכ"מ ללשון (כמובן רק בתוכן ולא בסגנון) שבסוגיא זאת במסכות מקבילות:
ג א ל"א = זבחים מה א (ועי' תוס' שם וכאן!).
ו ב שמ"ק בהשמטות ורש"י – כמו ביומא סג ב (עי' לעיל).
כא א שמ"ק ולשון ירושלמי שברש"י בע"ב (ועי' בהשמטות) = מכות יט א (ובר"ן סדר הלשונות הפוך).
כו רע"א – שמ"ק ורש"י ("לשון ירושלמי") ור"ג – מעין זבחים ל ע"ב.
כז ב – שמ"ק ("במאי קמיפלגי") – ע"פ ב"מ נז א.
ל ע"א – שמ"ק ור"ג – ע"פ בכורות נז א.
זאת אומרת שסידור זה מאוחר למסכות הנזכרות.
וחשוב הוא "ל"א" שבדף יד ב, שמ"ק וראשונים: ל"א אמרי רבנן על גירסיהון80"על" ס' חסידים. מק"נ, אלף תשנ"א, 419, ואו"ז ח"א א"ב אות מט. סמיכין וכיון דאיכא [שר של]81עיטור הקדמה לח"א ואו"ז שם. "שר של שכחה". שכחה כתבין ומחתין וכי משתכחא מילתא [מנהון]82עיטור ואו"ז. מעיינין בספרא.
מעין שאמר רש"ג באגרתו (לוין 171): וזהירין רבנן למגרס על פה אבל לא מן נוסחי דכתיבי.
ומעין שכתב רב אהרן גאון בתשובתו83תה"ג אסף, מדעי היהדות, סי' נח. שהזכרתי כבר: "דהא מיתיבתין כולה דידעא (כצ"ל) דגורסא מפום רבואתא הוא ולא ידעי ריבוייהו סיפרא".
ואמנם בתשובת גאון (רה"ג), שבס' היובל לבלוי, עמ' צו: וששאל' הא דאמ' ר' חיא בר אבין אמ' ר' יוחנן כותבי הלכות שורפי תורה וכו' וקא אמרי רבנן דהני מילי בדורות הראשונים דהוה גורסיהו על פה כמצותו וכו' אבל השתא דאמעיט ליבא וצריך עלמא לעיוני בנוסחי שפיר עבדי כותבי הלכות וכו'.
הגאון לא הביא אפוא את הדבר מן התלמוד עצמו, אלא מתוך דברי הגאונים הראשונים ("וקא אמרי רבנן") או הסבוראים.
וגם הלשון שנמצא בשמיק לג ב ("בס"י") חשוב להגבלת זמנו של "ל"א": ולא מיתמר ליה זו דברי ר"ש ומחלוקתו משום דקתני סיפא וכו' – כי לשון מעין זה נמצא בשבועות לו ב "בספרים ישנים" בתור "פירוש" מיוחס לרב יהודאי, רש"י שם: וכן מצאתי לשון בבלי [בפירוש]84עי' ד"ס. בספרים ישנים לא איתמר ("מיתמר")85כנו' הריטב"א. לא תיפוק משום קושיא ("דקשיא")86כנו' הריטב"א. וכו', והרמב"ן בחידושיו שם: ולשון מר רב יהודאי גאון ז"ל מוגה בספרים לא אתמר וכו', וכן הריטב"א שם: וכן כתב רבי' יהודאי גאון ז"ל לא מיתמר לא תיפוך וכו'. ואמנם כבר העיר בריל87יאהרביכר II 75, הערה 118., שרב יהודאי לא הוסיף פירושים מדעתו אלא מסר פירושים שהיו מקובלים מרבנן סבוראי.
וכן רמב"ן ביבמות מו א סד"ה הא: ובמקצת נוסחי כתיב פירושא דקמאי בפרק אע"פ דלא מיתמר קדושת דמים משום קושיא דמוסיף עוד דינר ופודה וכו' כו' אלא גמרא דקמאי היא וכו'.
בכלל מצטיין "ל"א" בהרחבתו ואריכות לשונו, וכל זה מורה ומראה על איחור זמנו.
ר"ז פרנקל88במאמרו הנזכר עמ' 262–263. חושב שישנן כאן הוספות של סבוראים, כך – אומר רז"פ – ו ב: ל"א ברבית קצוצה וכו' שניכר בלשונו וסגנונו והרחבתו כהוספה סבוראית, וכמה שונה ממנו הסיפור בב"מ סה א. וכך ז א: ל"א ר' יוסי בר' יהודה אומר וכו' ניכר בסגנונו ובארמית ה"מערבית" שלו (דילהון, מינהון, וכדומה) שאינו רגיל בבבלי, ורגיל רק בפי הגאונים – כהוספה סבוראית. ואמנם הוא מודה89שם עמ' 262. שבדף ה ע"א–ו ע"א ישנם שני לשונות של שני בתי מדרשות, באחד מקשים מן המשניות והברייתות לרבא ובשני לאביי.
אבל באמת אין כאן הוספות מפני של'א אלה נכנסים בהמשך הסוגיא באמצע ענין, וממשיכים ומשלימים אותה בדרך אחרת וסגנון אחר, ז"א שמי שהכניסם לתוך נוסחאות שלנו קרעם מתוך ההמשך שלהם והקבילם לנוסח שלנו, והקביל מה ששונה בתוכן וענין ולא מה ששונה רק בלשון וסגנון. והרי ראינו, שכמה "ל"א" שוים למסכות אחרות בניגוד לשלנו90עי' גם בתוס' ג א ד"ה ומעשר.. והלשון הלא הוא לשון נדרים נזיר וכריתות, שאין הן "הוספות" של סבוראים אלא שכולן מסידור מאוחר הן.