ו. מסכת סוטה
ר"ת בס' הישר סי' קכ"ב היה הראשון1אחריו בתוס' מנחות נח ב ותוס' שנץ לב"ק שבשמ"ק קיז א ואצל כמה מן הראשונים, ועי' שארית יוסף לר' יוסף ווירגא נתיב המתרץ כלל י, נתיב הפירוש דף כז ב, וביחוד נתיב הפלוגתא כלל ב. שהעיר על ה"סוגיות ההפוכות" או "המוחלפות", ממסכת למסכת, והביא שורה של דוגמאות, ואומר שהם כמו "איכא דאמרי" הרגיל בתלמוד: "איכא דאמרי לה הכי", "לישנא אחרינא אמרי לה"; וכמו "בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו", וכדומה; "ר' פלוני מתני ור' פלוני מתני", "מאן דמתני הא לא מתני הא", וכדומה. זאת אומרת – אם נדבר בלשון המדע –, ששתי מסכות אלו החולקות זו על זו במסירת דברי אמורא פלוני, או בסוגיית המשנה, או בכל המשא־והמתן – שתי עריכות הן, של ישיבות שונות וזמנים שונים: של מסדרים שונים.
והמסכות השונות נבדלות לפעמים גם בשיטת לימודן, גם בסגנונן וכלשונן.
אלא שעיקר החומר היה מסודר בכל ישיבה וישיבה ובכל תלמוד ותלמוד: מכאן ההקבלות השוות ממסכת למסכת, אפילו ממסכות כאלו, שהן חולקות זו על זו בכמה דברים.
ולזה נוספה גם עבודת־הסידור של רבנן סבוראי, שהעבירו בכמה מקומות מימרות ממסכת למסכת, יישׁרו את הֶעָקוֹב, וטשטשו לפעמים קרובות את החילוקים.
אלא שא"א לי להאריך כאן בכל השאלות האלה: אנו עסוקים עכשיו בסוטה, ועלינו לבדוק את ייחסה של מסכת סוטה לשאר התלמוד.
[א. הקבלות שוות]
וודאי שישנן גם בסוטה כמה וכמה הקבלות שוות לשאר מסכות. כמו:
1) ז ע"א: תרי ואיהו וכו' (עד הפיסקא) = קידושין פ ע"ב–פא א.
2) ח ע"א: למימרא וכו' (עד הפיסקא בע"ב) = סנהד' מה א.
3) טו א: ומקטירו בכלי שרת, [אטו] בכלי שרת וכו' = פסח' סה ב ויומא סז ב2ועי' שם רש"י ותוס'..
5) שם: דרש רבא וכו' דרש רבא בשכר וכו' (עד המשנה) = חולין פח ב–פט א,
6) יט א: א"ל ר' אלעזר וכו' = קידושין לו ב.
7) כ ע"א–ע"ב: א"ר יהודה אמר שמואל משום ר"מ וכו' = עירובין יג א–ב.
8) כ ע"ב: למימרא דבעיתותא מרפיא וכו' = נדה עא א (לנדה פ"י מ"ד), עי' תוס'.
9) כב א: ת"ר איזהו ע"ה וכו' = ברכות מז ב3גם כאן בסוטה, בע"י: דברי ר"א ר' יהושע אומר, ועי' תוס' כאן ושם..
10) כג ב: מ"ט ורגמו וכו' = סנהד' מה א, וסוף הסוגיא דסנהד' – לעיל ח ע"א.
11) מ ע"ב–מא א – כל הגמרא למשנה זו, שישנה גם ביומא, נמצאת בלשונה ביומא סט א–ע ע"א.
[ב. סוגיות שאולות]
ויש שסוגיא שבסוטה לקוחה ישר ממסכת אחרת, או שהיא נסמכת על סוגיא, או על שקלא וטריא הנמצאת במקום אחר, ורומזת למחלוקת אמוראים המפורשת שם, וכאן לא נתפרשה כלל:
1) יד ב: ונותנה לכלי שרת ומקדשה בכלי שרת. שמעת מינה כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. אימא נותנה בכלי שרת לקדשה וכו' – במנחות ז ע"א: א"ר יוחנן זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, ושם עח ב פירשו אביי ורב פפא מחלוקת חזקיה ור' יוחנן: לאביי – סובר חזקיה מקדשין ור' יוחנן אין מקדשין, ולר"פ – לכ"ע מקדשין "ואיכא דאמרי" ר"פ אמר דכ"ע כ"ש אין מקדשין וכו', וכ"איכא דאמרי" זה אמרו סתם בסוכה ג ע"א בשם חזקיה אין מקדשין4ובזה נסתלקה קושיית התוס' במנחות ז ע"א וסוכה, אבל בירוש' סוכה שם, נד ע"ד מוחלפת המחלוקת שבבבלי סוכה., וזעירי אומר בסוכה שם (מט סע"ב): מקדשין, ובמנחות צ ע"א אומר רב: ז"א כ"ש מקדשין וכו' רבינא (כ"י ר' א': רבא) אמר לעולם אימא לך כ"ש אין מקדשין אלא מדעת וכו'.
אבל בסוטה כאן דוחה סתם התלמוד את "ש"מ כ"ש אין מקדשין", ע"י "אימא"; ז"א לא כאביי במנחות ולא כרב פפא בא"ד שם, ולא כרבא (או רבינא) במנחות צ ע"א, אלא כר"פ בלשון ראשון שבמנחות.
2) טז ע"ב: ת"ר5תוס' פרה פ"ו ג. הקדים עפר (בתוס': "אפר") למים (בפרה, ולא כרש"י) פסול ור"ש מכשיר, מ"ט דר"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא6ספרי חוקת פיס' קכח, ועי' שם פיס' י. אמר ר"ש וכי עפר הוא והלא אפר הוא וכו' נאמר כאן (בפרה) עפר ונאמר להלן (בסוטה) עפר מה להלן עפר ע"ג מים וכו' ומה כאן (בפרה) הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם (כי"מ: והכ'!) מנלן תרי קראי כתיבי כתיב [הכ' ונתן] (כי"מ) עליו אלמא אפר ברישא וכו' – הכל בתמורה יב ב, אבל הסוגיא לקוחה מתמורה בלשונה, שכן כמו שראינו הנוסח בכי"מ: והכא (ולא ו"התם", בד"ו: והת') – כתיב הכא, כמו בתמורה שם, ושם נאמרו הדברים בקשר עם משנת תמורה (פ"א מ"ה) "אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר" (מאן תנא – דלא כר"ש דתניא), ושם "והכא" מתאים, וכמו "כאן" בברייתא זו דספרי.
הסופרים הגיהו "והתם" במקום "והכא", וחילופים כאלה רבים ביחוד בסוגיות שהועברו ממקום אחר, וכיו"ב למשל בפסח' לא ב: הכא משום ריחא בעינן שלשה טפחים התם משום איכסויי מעינא הוא ולא בעי שלשה, שבכ"י מ': התם וכו' הכא, מפני שהכל לקוח מב"מ מב א, וכיו"ב הרבה7עי' ד"ס שם..
רש"י פירש: הקדים עפר למים בסוטה, ולהלן פירש: ורבנן, דאמרי לעיל בסוטה הקדים עפר למים פסול אמרי לך בפרה נמי פסול וכו'. ונראה שפירש כך, מפני "הקדים עפר", אבל גם בברייתא השניה: ומה כאן הקדים עפר למים וכו'. אבל "רבנן" דר"ש עוסקים בפרה, ובתמורה שם: ותנא דידן (תנא של משנת תמורה!), אלא שבכ"י מ' ול"א בר"ג: ות"ק.
3) כד ב: אלא טעמא דכתיבי הני קראי ("דממעטי ארוסה") הא לאו הכי הוה אמינא ארוסה שתיא והא כי אתא רבי אחא וכו' מבלעדי אישך משקדמה שכיבת בעל לבועל וכו' אמר רמי בר חמא משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. דכוותה גבי שומרת יבם כגון שבא עליה יבם בבית חמיה וכו' אשתו מעלייתא היא דהאמר רב קנה לכל ("דתנן הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד דהיינו בזנות קנה ואמר רב קנה דקתני מתני' קנה לכל אם כהן הוא מאכילה בתרומה ויורשה ומיטמא לה ומשקה ופוטרה בגט") כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ("לקום על שם אחיו בנחלתו ולפוטרה בגט") – הכל לקוח מיבמות נח א–ב, ושם רבא הוא דפריך על משנתנו: אמר רבא ותסברא דהא מתרצתא היא והא כי אתא וכו'. ומכיון שעיקרה ביבמות שם על־כן לא הובאו כאן דברי רב ושמואל אלא ברמז, שכן הובאו ונתפרשו באורך באותו פרק (נו א). ודברי רב פפא ביבמות שם הועברו לדף כה ע"א.
4) כה א: ת"ש ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, מישתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקני לה, למאי לאו להפסידה כתובתה. אמר אביי לא לאוסרה עליו, רב פפא אמר להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה – ביבמות שם (נח ב): רב פפא אמר האי תנא הוא ("לעולם דקינא לה כשהיא ארוסה וכו' האי תנא הוא דלית ליה הך דרשא" דאין האיש מנוקה) דתניא וכו'.
ודברי רנב"י שם, "על ידי גילגול" לא נזכרו כאן כלל.
5) כה סע"א: מתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש וכו'. במאי קמיפלגי ב"ש סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי וכו' – ביבמות לח ב מפרשה כך רבא, ואביי חולק עליו שם, אבל אח"כ קיבלה מיניה ומפרשה כך בכתובות פא א8עי' תוס' שם..
ושם ושם מובא: או שותות או לא נוטלות, ושואל התלמוד: או שותות, והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא, אלא [אימא] מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה, וכתבו התוס' ביבמות שם: הא דגרס במסכת סוטה לא שותות ולא נוטלות כתובה, כתבו שם כמו שמגיה הש"ס כאן. ובכתובות: משמע דבסדר המשנה גרסינן או שותות ולא כמו שהיה כתוב שם בספרים לא שותות. ותימא דהתם עיקר מילתיה ולא פריך לה כלל.
אבל היא הנותנת, מכיון שהתלמוד בסוטה לא העיר על זה כלום, וודאי שכך היה הנוסח שלהם במשנה לא שותות ולא נוטלות, כנוסח משנת הירוש', כ"י מ', הו' לו, ועוד9[ועי' מה שכתב מו"ר זצ"ל ב"מבוא לנוסח המשנה", ח"ב עמ' 524.].
6) כו ב: ושאינו איש, למעוטי מאי וכו' אלא למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי בהמה דאין זנות לבהמה. אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות בבהמה וכו' (עד:) ולא ארבעה – הכל מן "א"ל רבא" וכו' לקוח מיבמות נט ב ו"רבנן" אלה, הם הם שנזכרו שם, רבי, שמואל וברייתא ועוד. והדברים הועברו משם גם לתמורה ל ע"א.
7) שם: ואלא ש"ז ל"ל (מכיון דלשמואל, לעיל שם, גם שחוף, ד"לאו בר הכי הוא", מקנין על ידו) מיבעי ליה לכדתניא ש"ז פרט וכו' הניחא למ"ד העראה וכו' (עד סוף העמוד) – לקוח מיבמות נה ב, ושם רבא אמר לה: אמר רבא למה לי דכתב רחמנא ש"ז בשפחה חרופה וכו' דסוטה ל"ל לכדתניא וכו' קמ"ל.
ושם נחלקו באותו ענין שנרמז כאן ע"י "הניחא למ"ד – אלא למ"ד": אמר שמואל העראה וכו', וע"כ הסתפקו שם ברמז.
8) ל ע"א: ר"מ ור' יוסי וכו' כולהו סבירא להו דאין שני עושה שלישי בחולין, ר"מ דתנן וכו', ר' יוסי הא דאמרן, דאם איתיה לייתיה (בברייתא דדף כט ע"ב) לרביעי בתרומה ולחמישי בקודש – בפסח' יח ב: א"ל רבינא לרב אשי והא אמר רבא לא ר' יוסי סבר כר"ע וכו' א"ל ר' יוסי בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא ס"ל דתניא א"ר יוסי מנין וכו' ואי ס"ד סבר כר"ע ניתני נמי רביעי בתרומה וחמישי בקודש. ואנו צריכים לומר, שדברי "רבה בר איסי אמר רב" הם רק "כולהו סבירא להו דאין שני עושה שלישי בחולין", והפירוש "ר"מ דתנן" וכו' – הוא של סתם התלמוד, ועי' בסמוך.
9) שם: ר' יהושע דתנן וכו' שלישי שני בקודש ואין שני בתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ("באיזו חולין אמרו שהאוכל שלישי שלהן נעשה שני לקודש, בחולין שנעשו על טהרת תרומה"), על טהרת התרומה אין על טהרת הקודש לא, אלמא קסבר אין שני עושה שלישי בחולין – רש"י מגיה: חולין גרידי לא, "ומאן דגריס על טהרת הקודש לא" מפרש לה בדוחק.
אבל הדברים לקוחים מחולין לג ב: א"ר אלעזר א"ר הושעיא הכא (משנת חולין, דידים שניות עושות שלישי) בחולין שנעשו על טהרת הקודש עסיקינן (דשני עביד בהו שלישי) ודלא כר' יהושע דתניא וכו' בחולין שנעשו על טהרת תרומה על טהרת תרומה אין על טהרת הקדש לא, קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לית בהו שלישי (ועי' שם לד ב).
10) מא ב: שבחוהו מכלל דשפיר עבד האמר רב אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל וכו' מלך שמחל וכו' מצוה שאני – כיו"ב בסנהד' יט ב. אבל בקידושין (לב ב) אמרו: אמר רב אשי אפי' למ"ד הרב שמחל וכו' נשיא שמחל וכו' מיתיבי מעשה בר"א וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל וכו' מלך שמחל וכו'.
סוטה וסנהד' הם אפוא כמסקנא דקידושין. וכן בכתובות יז א הובאה מימרא דרב אשי כמסקנא, וכל הלשון בכלל דומה שם לסוטה: שבחוהו מכלל דשפיר עבד והא אמר ר"א וכו', אבל התירוץ הוא: פרשת דרכים הואי (ועי' תוס').
11) מח א: אמר רב אשי ש"מ כי מתחיל חורבא בסיפא מתחיל שנאמר חרב בסף ואבע"א מהכא ושאיה יוכת שער אמר מר בר רב אשי לדידי חזי ליה ומנגח כי תורא – מימרא דמר בר רב אשי לקוחה מב"ק כא א ושם מקומה; אבל כאן אין לה ענין, שהרי הוא מפרש "שער" מלשון "שעירים" (וכך פירש"י), אבל כאן מוכיח מן הפסוק שהחורבן מתחיל מן ה"שער" הסף!
[ג. סוגיות מוחלפות]
וישנן כאן בסוטה גם "סוגיות מוחלפות", אם בחלקן או בכל היקפן, משאר התלמוד:
1) יח ב: אמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה, ממאי מדקתני שומרת יבם וכנוסה אא"ב אסירא משום הכי מתנה בהדה וכו'. אמרי במערבא לית הילכתא כרב המנונא, אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכו' – סוגיא זו היא מוחלפת מיבמות צב ב וגטין פ ע"ב.
ביבמות שם: (למשנה שם: האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת וכו' תצא והולד ראשון ואחרון ממזר. אמרו בע"א: ת"ר זו דברי ר"ע שהיה אומר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכ"א אין ממזר מיבמה, תוס' פי"א) אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה וכו' ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט וכו'. א"ל רב מרי בר רחל לרב אשי הכי אמר אמימר הילכתא כוותיה דשמואל אמר רב אשי השתא דאמר אמימר הילכתא כוותיה דשמואל וכו'. אמר רב גידל וכו' אמר רב יבמה קידושין אין בה נישואין יש בה וכו' ואבע"א מאי נשואין יש בה בזנות כדרב המנונא (ומיתסרא איבם) וכו'10"ורב אשי – לית ליה דרב המנונא", רש"י, אבל עי' רמב"ן.. א"ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו אין קידושין תופסין ביבמה א"ל ר' יוחנן לא משנתינו היא זו וכו' א"ל ר"ל אי לאו דקלסך גברא רבה הוה אמינא לך אנא מתניתין ר"ע היא וכו'. ובגטין שם: כל עריות שאמרו וכו'. נישאו אין זינו לא ("אינה אסורה להתייבם") לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דאמר וכו' לא נישאו והוא הדין לזינו וכו' ואיכא דאמרי נישאו והוא הדין לזינו לימא מסייע ליה לרב המנונא וכו' לא נישאו דווקא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י.
ולא דחו כלל "הא מני ר"ע היא", אע"פ שבתוס' גטין שם (פ"ח ו) מפורש "דברי ר"מ שאמר משום ר"ע" (עי' תוס' שם). אבל סוגיא של סוטה מתאימה לגמרי לירוש' כאן יח ע"ב (עי' תוס'): אמר רבי בא בר ממל מאן תנא שומרת יבם ר' עקיבה דרבי עקיבה אמר יש ממזר ביבמה, אמר ליה רבי אילי מה איכפת ליה ממזר גבי קינוי. התורה אמרה וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו. אמר רבי שמי (משיב על דברי ר' אילי:) ולא כן א"ר ינאי נמנו וכו' (כמו בבבלי יבמות, עד:) יכול הוא פתר לה כרבי עקיבה דרבי עקיבה אמר יש ממזר ביבמה. ויתיבניה (=דברי ר' שמי הם) מה איכפת לה ממזר גבי קי[נוי] וכו'. שומרת יבם שזינת רבי לעזר אמר מותרת לביתה רבי יהושע בן לוי אמר אסורה לביתה וכו'. אלא כיני מאן דמר מותרת לביתה דרבנן דלא כרבי עקיבה. ומאן דמר אסורה לביתה רבי עקיבה דלא כרבנן. אמר רבי ינאי שומרת יבם שזינת מותרת לביתה11עי' תוס', ונראה שהוא ר' ינאי ב'. וכו'. ר' יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו מעשה היה וכהנת הייתה והתירוה לביתה. אמר ר' יוסי בי רבי בון אף לא מכות אין בה.
2) כב א: דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו – בכל התלמוד12בגטין שתי פעמים במסכת אחת, ביומא – שתי פעמים בסוגיא של אגדה אחת, פו ב, פז א! שואל: הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר.
3) כג ב: האיש מדיר וכו' א"ר יוחנן הלכה היא בנזיר – בנזיר כט א פליג עליה ר"ל, וישנה שם סוגיא שלמה בזה.
4) שם: האיש נתלה ואין וכו' מ"ט וכו' – בסנהדרין מו א דחי לה, ולומד מן "וכי יהיה באיש" (עי' תוס').
5) כה סע"א: מתו בעליהן עד שלא שתו בש"א וכו' – אין כאן שאלת התלמוד ביבמות ובתרומות: או שותות וכו' (עי' לעיל).
6) כז סע"א: רב אשי אמר בשם שחיגרת וגידמת לא היתה שותה (ס"ז 235) דכתיב והעמיד הכהן וכו' – כבר העירו התוס' על סנהד' מה ב: א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ומי לא בעינן קרא כדכתיב והתנן היה אחד מהן גידם וכו' מ"ט לאו משום דבעינן קרא כדכתיב – לא שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא, והתוס' מתרצים: "דרב אשי מהדר למר קשישא לפי סברתו דבעי למידק ממתני' וכו' מיהו רב אשי ס"ל דבעינן קרא כדכתיב"! אבל כפשוטן של דברים "סוגיות מוחלפות" הן.
7) מב א: אימא סגן, סגן לאו ממונה הוא דתניא אמר ר"ח סגן הכהנים למה סגן ממונה וכו' – כבר העירו התוס' על סנהד' יט א: ת"ר (תוס' פ"ד) כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים סגן ומשוח שעבר בימינו וכו' אמר רב פפא ש"מ וכו' ש"מ היינו סגן היינו ממונה ("מתניתין"), ותירוצם דחוק.
8) ובאחרונה – לח ב: ותנן נמי ("בברכות") אם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והוינן בה הא לא עקר ("בעבודה") אלא דנד פורתא וכו' – בברכות אין זכר לזה.
[ד. סוגיות מועברות וכפולות]
וישנן בסוטה העברות ממקום למקום וכפילות באותה המסכת, מה שאינו רגיל בתלמוד, ונמצא רק בב"ב קנט ב: ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבר סיסין מזבנינא לך וכו' ורמי דרבא אדרבא ודר"נ אדר"נ דההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא וכו' – הכל כמו בדף כט ב–ל ע"א: ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית וכו' ורמי דרבא אדרבא ודר"נ אדר"נ דההוא דא"ל לחבריה וכו'. וכבר העירו התוס' שם (קנט ב): מיהו תימא היא שמביאו הגמרא שני פעמים במסכת אחת כאן ובחזקת הבתים. ובסוטה:
1) מ ע"ב: השתא דאמרת עד אחד מהימן אידך חד היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא וכו' אמר לך עולא תני לא היו עורפין וכו' תנן עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' – כל הסוגיא של דף לא ע"ב, מותאמה למשנת עגלה ערופה.
אבל ראינו שהירוש' מוסר לעיל בשם ר' יוחנן: כאן (בסוטה) לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין, וא"כ בוודאי גם ר' יצחק, תלמידו של ר' יוחנן, אמר דבריו לענין סוטה ולא לענין עגלה ערופה. אלא שהעבירו את כל הסוגיא בלשונה למשנת עגלת ערופה.
2) וכן מא ב: והמלך עומד ומקבל וקורא יושב אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד. עומד מכלל דיושב והאמר מר אין ישיבה בעזרה וכו', כדאמר רב חסדא בעזרת נשים ה"נ בעזרת נשים.
הענין אינו מתאים כאן כלל, שהרי כאן מפורש: והוא יושב עליה, וקורא יושב13עי' תוס' הרא"ש, והוא הגיה מה שהגיה!. אבל הכל הועבר לכאן מדף מ ע"ב: וכ"ג עומד ומקבל וקורא וכו' עומד מכלל דיושב וכו'.
ועיקר דברי רב חסדא לענין פרשת המלך נאמרו, שהרי ברייתא זו, שהביא הבבלי (מ ע"ב, יומא סט ב) – בפרשת המלך נשנית, כמפורש בתוס' סוטה פ"ז יג14עי' מש"כ בתרביץ ש"ו, 55 הערה 1., ואי־אפשר אפוא לומר כאן בענין פרשת המלך: כדאמר – הכא נמי!
3) השְׁאָלה קטנה ישנה גם בדף י ע"א: מנא ידע (ר"נ) א"ד מיחש הוה חש ביה וא"ד מרביה שמע ליה וא"ד סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, – שהכל לקוח מדף ד ע"ב לענין שיעור טומאה ולהלכה (ועי' ידים פ"ד מ"ג)! ושם ישנה בעיקר גם בירוש' טו סע"ג: אית דבעי מימר וכו' ואית דבעי מימר בעל ופירש, אית דבעי מימר סוד וכו'.
[ה. מסורות שונות]
אשר למסורות אחרות של ישיבות שנזכר בסוטה:
1) מ ע"א: רבי סימאי אומר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך נהרדעאי אמרי משמיה דרבי סימאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך. (בירוש' ברכות פ"א, ג רע"ד בשם ר' סימאי – מעין שניהם!)
בסנהד' יז ב: אמוראי דנהרדעא רב חמא: "נהרדעאי אמרי" רגיל בתלמוד.
2) ט ע"א: בסאסאה בשלחה תריבנה למה לי לכדרב חיננא בר פפא דא"ר חיננא בר פפא אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה ("איבודה מן העולם") שנאמר בסאסאה בשלחה וגו' איני והאמר רבא15חולין צב א: והיינו דאמר רבא. שלשה כוסות האמורות במצרים וכו' וכי תימא הנך אזדו והני אחריני נינהו והתניא (תוס' קידוש' פ"ה) אמר ר' יהודה מנימין גר מצרי וכו'. אלא אי איתמר הכי איתמר א"ר חיננא בר פפא אין הקב"ה נפרע מן המלך עד שעת שילוחו שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה וגו'. אמימר מתני להא דרב חיננא בר פפא אהא ("מן המקרא הזה") מ"ד כי אני ה' לא שניתי וכו' (תנח' נצבים א!).
אמימר מנהרדעא לא הגיה אפוא את דברי רב חיננא בר פפא, אלא שנה אותם כמו שהם והסמיכם לפסוק אחר (אפשר על יד הפסוק הראשון).
אמימר לא שנה אפוא "איני וכו' אלא אי איתמר" וכו'. ואמנם כבר העיר רש"י: מנימין לית ליה הא דאמר בברכות (כח א) וכו' שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות והכי נמי קתני בתר דהך מילתא בתוספתא דקידושין אמר לו ר"ע מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל וכו'.
3) במקום אחד (ה ע"ב–ו ע"א) נמסרו שלשה נוסחאות של מימרות של רב יוסף ואביי: ואם מת חולצת. אמאי תתייבם נמי יבומי, אמר רב יוסף אמר קרא וכו' לאיש אחר ולא ליבם16רבא אמר לה בקידושין (עי' מש"כ בפי' הריב"ן לכתובות פא א), כנוסח כ"י מ', ואביי כנו' הריב"ן, בכתובות שם., א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי וכו' ואית דאמרי אמר רב יוסף וכו' א"ל אביי וכו' ואיכא דאמרי אמר רב יוסף וכו' א"ל אביי וכו'. ואח"כ: רבא אמר ק"ו ("האי דקתני מתני' ולא מתייבמת ק"ו") וכו' א"ל אביי וכו'.
[ו. בבלי וירושלמי]
אשר לתלמודה של א"י, שהתלמוד בסוטה השתמש בו, העירותי כבר17עי' "סוגיות מוחלפות", לעיל עמ' 88. על "אמרי במערבא" שנמצא בירוש'. כיו"ב:
1) בדף כב א: מאי קטן שלא כלו לו חדשיו הכא תרגימו זה ת"ח המבעט ברבותיו ר' אבא18ר' אבא בן דורו של רב אשי, שהביא בכ"מ מסורות של א"י לבבל. אמר זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה – בירוש' שם יט ע"א: ר' חלקיה בשם ר' סימון זה שהוא גדול בתורה שלא בפירקו ומבזה גדולים ממנו; זהו באמת "הכא תרגימו" של הבבלי!
2) "כי אתא רב דימי אמר" נמצא כאן, כא א (אגדה) ומג ב שורה של מימרות של רב דימי בשם ר' יוחנן, ואחריה קבוצה של ר' יצחק בשם ר' יוחנן, שהן משלימות ומוסיפות (או חולקות) על אלו של רב דימי ונסדרו כשתי קבוצות לא לפי העניינות אלא לפי המוסרים:
לא חילל ולא חיללו פרט למבריך ולמרכיב, והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב אמר ר' זירא אמר רב חסדא ל"ק כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר וכו' כי אתא רב דימי א"ר יוחנן הא מני ר"א בן יעקב היא וכו'. כי אתא רב דימי א"ר יוחנן משום ראב"י ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה וכו' כי אתא רב דימי א"ר יוחנן משום ראב"י מת תופס ארבע אמות לק"ש וכו'. אמר רבי יצחק אר"י משום ראב"י חורגתא הגדלה בין האחין וכו' ואמר ר"י אמר ר"י משום ראב"י לקט שכחה ופאה וכו' ואמר ר"י אמר ר"י משום ראב"י ילדה הפחותה מטפח אינה מקדשת את הזרעים וכו' אמר ר"י אר"י משום ראב"י מת תופס ארבע אמות וטומאה וכו'.
ירוש' כאן כב סע"ד: תני ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב. אמר ר' יוחנן דר' אליעזר בן יעקב היא. אמר רב חסדא דברי הכל היא כשהרכיב פירות עבירה.
3) ולהיפך – ציטט הירושלמי מתלמודה של בבלי:
ירוש' פ"ט כג סע"ד: רבנן דהכא פתרין קרייה בהורג ורבנן דתמן פתרין קרייה בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייה בהורג וכו' ורבנן דתמן פתרין קרייא בנהרג לא בא על ידִינו ופטרנוהו בלא הלוייה. ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה, – בבלי מו ב: ואמרו ידינו לא (שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים אלא). [תנא]19כתב־יד מינכן ועין יעקב. לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.
זוהי ברייתא מפרשת בבלית, כמו כל "תנא" שבבבלי, והיא היא שהביאו בירוש' (בשינוי קל) בשם "רבנין דתמן"20במשנה ליתא בירוש' וכי"י, ונוסף מן הבבלי..
בכלל הקרבה בין הירוש' והבבלי גדולה יותר (בהלכה ובאגדה) במסכת זו, סוטה, מאשר במסכות אחרות של הבבלי, למרות כל החילופים והניגודים שביניהם. שאין צורך להעיר עליהם.
וכדאי להעיר על שני מקומות שנאמרו בירוש' סתם ונמסרו בבבלי בשם אמוראים, לח ע"ב ומ"ד ע"ב:
4) לח ב: איבעיא להו צדדין מהו, אמר אבא מר בר מר רב אשי21כך הוא גם בכי"י מ', ואין להגיה! ת"ש דתנן נתכוון להזות וכו' – בירוש' ברכות סוף פ"ה ט רע"ד ( וכל הענין בעיקרו ישנו שם): העומדין מן הצדדין, נשמעינה מן הדא נתכוון להזות וכו' הדא אמרה אף העומדין מן הצדדין בכלל ברכה הן.
האמורא הזה, אבא מר (בוודאי: אבא מרי) בר רב אשי נזכר רק כאן, ואינו ענין כלל ל"מר בר רב אשי", מפני שאי־אפשר כלל שדברי מר בר רב אשי, יובאו בסתם הירושלמי, שעריכתו האחרונה קדומה לו. אלא שהוא איזה אמורא ארצי־ישראלי22"מרי" נשתנה ל"מר", ו"רבי" ל"רב" בבבל. או בבלי קדום.
5) מד ב: מאי קאמר ("היכי יליף לשון הקודש מהכא"). אמר ר' אבהו ה"ק שנאמר וענו ואמרו ולהלן וכו' (כלשון המשנה בפ"ז מ"ג ומ"ד) וסדר עגלה ערופה כיצד כי ימצא וכו' – בירוש' כאן כג סע"ב: לא מסתברא דלא וענו ואמרו, בא להתחיל מתחילת הפרשה23כיו"ב סתם בירוש' תענית פ"ד, טז ע"ד, בבלי שם כז א..
6) גם סתם התלמוד, מד ב: אימא מפני שתחילת נפילה ניסה, ישנו גם בירוש' שם, כג ע"א, סתם: כיני מתניתא שתחילת נפילה ניסה.
[ז. שיטתה וסגנונה]
הבבלי מסכת סוטה מתייחד בכלל, גם בשמות אמוראים (ע' להלן) גם בשיטתו וסגנונו:
בשיטה וסגנון כיצד? ישנם בו לשונות־הצעה בעברית שאינם רגילים בשאר התלמוד:
1) לט ב: בזמן שהכהנים מברכים את העם מה הן אומרים אמר ר' זירא וכו'; מ ע"א: בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הן אומרים אמר רב וכו'.
מקשר הוא מחלוקות דומות של אמוראים ע"י "כיוצא בדבר אתה אומר": מח ב: תנן התם וכו' מאי זיפים א"ר יוחנן וכו' ור"ל אמר וכו' כיוצא בדבר אתה אומר בבא הזיפים וכו' מאי זיפים אמר ר' יוחנן וכו' ור' אלעזר אמר וכו'.
2) הטרמין "חסורי מחסרא" אין בכל המסכת אלא משתמש הוא במקומו (מעין שיטת הירושלמי) ב"הכי קאמר", שנמצא במובן זה רק במקומות מעטים בתלמוד.
ג ע"ב (לא ב): הכי נמי קאמר ת"ל בה בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד מנלן נאמר כאן כי מצא וכו'; ה ע"ב: אמר אביי הכי קאמר אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה אל תפתרי ודברה עמו עדיין מותרת וכו'; יט א: הכי קאמר סדר מנחות כיצד הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים ובהשקאה גופה פליגי ר"ש ורבנן דרבנן סברי משקה וכו'; מב א: הכי קאמר שנאמר ודבר ולהלן [הוא] אומר משה ידבר והאלקים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש; מד ב: אמר ר' אבהו (עי' לעיל) ה"ק שנאמר וענו ואמרו ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו וגו' מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש וסדר עגלה ערופה כיצד כי ימצא חלל וכו'.
3) מציע הוא לפעמים מחלוקת של אמוראים או תנאים ביחד עם טעם המחלוקת ע"י: קשיא ליה לר' פלוני… אלא אמר ר' פלוני…
ד ע"ב: מאי יד ליד לא ינקה אמר רב וכו' קשיא להו לדבי רבי שילא האי יד וכו' אלא אמרי דבי רבי שילא וכו'; קשיא ליה לר' יוחנן האי יד וכו' אלא א"ר יוחנן וכו'; וכיו"ב במחלוקת תנאים שבברייתא, לח א: תניא אידך (ספרי פיס' לט) כה תברכו וכו' קשיא ליה לר' יונתן אי מה וכו' ר' [יו]נתן אומר אינו צריך וכו'.
בנוגע לתנאים אנו מוצאים כזה גם לברייתא (גטין מה א): דתניא וכו' (ו)קשיא ליה לר' יאשיה האי מעם אדוניו וכו' אלא אמר ר' יאשיה וכו' (ו)קשיא ליה לר' אחי ברבי יאשיה האי אשר ינצל וכו' אלא אמר ר' אחי בר' יאשיה וכו'; ולמשנה (בכורות מד ב): קשיא ליה לר' ישמעאל הא חסר אשך מיבעי ליה תני שנמרחו אשכיו: קשיא ליה לר"ע האי ממרוח אשך מיבעי ליה תני שהרוח באשכיו, קשיא ליה לר"ח בן אנטיגנוס האי רוח [ב]אשך מיבעי ליה תני שמראיו חשוכין.
באמוראים מצאתי רק בערכין ז ב: אמר רב בפיאה נכרית וכו' קשיא ליה לרנב"י והאי וכו' אלא א"ר נחמן [בר יצחק] וכו'.
זהו קיצור של הצעת־הדברים: במקום סידור הברייתא (או המשנה) כצורתה, ואח"כ: ור' פלוני מ"ט לא אמר כר' פלוני – הרי הוא משלב את פירושו בתוך המחלוקת, ומציע: קשיא ליה לר' פלו' – אלא א"ר פלו'.
4) רגילה כאן הכרעת הסידור האחרון: ומסתברא כמ"ד (ג ע"א, ה ע"א, כה א), עי' להלן.
[ח. האמוראים שנזכרו בה]
ואשר לאמוראים שנזכרו בסוטה:
יש להדגיש כי רבא (מחוזא) נזכר כאן כארבעים פעם בניגוד לאביי, שנזכר רק כעשרים פעם).
רב יוסף – י"ג פעם (פומבדיתא).
רב פפא (נרש, קרובה לסורא) ורנב"י (פומבדיתא) – י"ד י"ד פעם.
רב חסדא (סורא) – כעשרים ואחת פעם.
רב הונא (סורא) – כעשר פעמים.
רב נחמן (נהרדעא ומחוזא) – כשש פעמים.
רבה – כשש פעמים.
רב יהודה (אמר רב), רגיל (פומבדיתא).
רב אשי – כשמונה עשרה פעם,
רבינא – שלש פעמים (כא א, כה א: רב אחא ורבינא, מו ב: אלויה לרב [נחמן] בר יצחק24כנו' תוס' עה"ת סוף שופטים.; כב א – בע"י: רבא).
רבנן (אמרי), ג ע"א, מ ע"א. בשניהם חולק רב אשי, ובראשון מעיר סתם התלמוד: ומסתברא כמאן דאמר וכו', ז"א כרב אשי. וכיו"ב כה א: רב אחא ורבינא וכו' (מחלוקת בפשטותה הסתמית של איבעיא) ומסתברא כמ"ד וכו', וכיו"ב ה ע"א: רב הונא ורב חסדא וכו' ומסתברא כמ"ד אני את דכא וכו'25רש"י פי': רבנן דבי רב אשי, אבל בשתיהן הם קודמים לרב אשי!.
ונזכרו כאן אמוראים שאינם רגילים במקום אחר:
אבא מר בר רב אשי (לח ב), עי' לעיל: רבה בר איסי (ל ע"א), אמר רב אסי אמר רב ואמרי לה אמר רבה בן איסי אמר רב, בכ"י מ': אמר רבה בר איסי אמר רב ואמרי לה אמר רבה בר איסי אמר רב יוסף; הוא נזכר עוד רק בערכין ה ע"ב: דאמר רבה בר יוסף (שמ"ק: אסי) אמר רב ואמרי לה אמר רב אבא בר יוסי אמר רב (וצ"ל: רב אבא).
והנה בתשו' רה"ג שבתש"ר ח"ב 3926אסף. תורתן של גאונים, 130.: רבה בר יוסף כך רגילין החכמ' לומר רבה בר יוסי, רבה בר אסי27בתש"ג: איסי, וחסר מן "כך" עד "יוסי".; ושלשתם שם אחד הוא, ואין ספק שבכ"י מ' בסוטה צ"ל: ואמרי לה אמר רבה בר יוסף אמר רב, והוא הוא החילוף שנמסר בתשו' רה"ג.
מאמוראי א"י נזכר רק כאן:
ר' יהודה בר מערבא (ואיתימא ר' שמעון בן פזי) כנראה ר' יהודה בר ישמעאל, שנזכר בחולין קיח ב, ר' יודן ביר' ישמעאל, אחי עולא, שבירוש'.
ט. המפרשים
ה"תוספות" לסוטה – אינם תוספות צרפתיים, אלא תוספות אשכנזיים: מצטיינים בפשטותם וברוח הבקורת שלהן; הם אינם משתדלים לתרץ את הסתירות, אלא מסתפקים בזה שהם מעירים עליהם28למשל טו א ד"ה סבר, טז א ד"ה ובית עולמים ועוד.; מרבים להביא את הירושלמי ולהשוותו עם סוגיית הבבלי.
המחבר הוא כנראה רבי' ברוך בר שמואל ממגנצא בעל ס' החכמה, תלמיד ר' אליעזר ממיץ ור' משה בר' שלמה הכהן, תלמיד ר"ת, ותלמיד ר' יהודה משפירא בעל יחוסי תנאים ואמוראים.
"תוס' שאנץ" שנדפסו בהו' ראם – הם "תוספות חיצוניות" שנזכרו בשמ"ק לסוטה שבס' ברית יעקב לר' יעקב פייתוסי, שהם לא תוס' שנץ ולא תוס' אוירא ולא טוך, אלא תוס' מאוחרות שהשתמשו גם ב"תוס' הרא"ש".
תוס' הרא"ש לסוטה נדפסו בס' מראה האופנים לר' יעקב הנ"ל, ולפרק האחרון – בס' לשון חכמים, והם שוים ברובם ל"תוס' שאנץ" אלה; על פיהם אפשר להגיה רוב השיבושים והחסרונות שבהן, שטרח המגיה לתקנם אבל גם – לשבשם.