א. מסכת פסחים
[א. חלקיה]
בכ"י מינכן כתובים ומסודרים פ"א – פ"ד, פ"י1וסופו חסר מדף קיט ע"א ואילך., ואחריהם היו כתובים פ"ה2וחסר פ"ה כולו ופ"ו עד סז ע"ב. – פ"ט, ובסופו: הדרן עלך מי שהיה טמא וסליקא מסכת פסח שני, וכ"ה בכ"י מ' ב', ושם כתוב בסוף פ"י, שהוא מסודר אחרי פ"ד: סליק מסכת פסחים, ואחריו כתוב באותיות גדולות: "מסכת פסח שני בס"ד" ומתחיל פרק תמיד נשחט3ד"ס עמ' 170 בהערות..
בדפוסים, למן ד"ו ואילך, בסוף פ"ד: הדרן עלך מקום שנהגו וסליקא לה פסח ראשון, ובסוף פ"ט: הדרן עלך מי שהיה טמא וסליקא לה פסח שני, ובסוף פ"י: הדרן עלך ערבי פסחים וסליקא לך מסכת פסחים; אלא שבד"ו גם על השער: מסכת פסחים פסח ראשון ופסח שני.
בדפוסים השאירו אפוא הגמרא בסדר המשנה, ואעפ"כ נשאר רושם לסדר הישן ברשימות שבסוף החלק הראשון והשני.
גם המאירי סידר את הפרקים ככ"י מ': פ"א–פ"ד ופ"י, שהוא אצל המאירי "פרק ה' ", פ"ה–פ"ט, וכתב בפתיחתו4בתחילת המסכת ובתחילת תמיד נשחט. ש"מסכת פסח ראשון" ו"מסכת פסח שני" היו מתחילה מסכת אחת נקראת פסחים, ו"בימי הגאונים חלקוה לשתים וקראו הראשונה פסח ראשון והשניה פסח שני וגם העתיקו פרק ערבי פסחים ממקומו שהיה אחרון לכל הפרקים ושמוהו אחרון לזה החלק הראשון".
אבל תלמידי רב יהודאי בקטע של הלכות פסוקות5מונטסשריפט חס"ז [1923], 135., כשהם מונין הפרקים הנלמדים עכשיו בישיבה הם אמרים: פסח6וכן באגרת רש"ג נוסח צרפתי 33: ובתרה ("אחרי עירובין") פסח. י' פי'(רק); משמע שלא הם שסידרו את הפרקים כך, אלא שכך היו מסודרים הפרקים בבבלי מכבר7הרי"ף והרא"ש, שאין להם אלא הלכה למעשה, לא סידרו בפסקיהם, אלא פסח ראשון, וכן בחי' מהר"ם חלאווה וחידושי הריטב"א..
ואמנם נראה שגם בימי האמוראים למדו מסכת פסחים בסדר זה, בראשונה "הלכה למעשה" ואח"כ "הלכתא למשיחא".
ולא עוד אלא שישנם סימנים, ש"פסח ראשון" ו"פסח שני" לא מעריכה אחת הן ולא מבית־מדרש אחד יצאו:
פא סע"ב (לפ"ז מ"ח): ורמינהי וכן מי שיצא מירושלים וכו', ובסוף פ"ג (מט ב) לא רמו לה.
ע ע"א (לפ"ו מ"ג): איבעיא להו וכו' ת"ש הלילה הזה כולו צלי ואמר רב חסדא זו דברי בן תימא ש"מ, וליתא בפרק י' (קטז א), כמו שהעירו התוס' שם, והם מתרצים: דרך הגמרא כן; אבל זה רגיל בשתי מסכתות ויסודו בעריכות שונות וישיבות שונות, ואינו רגיל במסכת אחת.
פה א (בפרק ז): תנן התם (בסוף פ"י) הפיגול והנותר מטמאין את הידים רב הונא ורב חסדא וכו' מאן דמתני כזית כאיסורו ומאן דמתני כביצה כטומאתו, וכפול כולו במקומו, קב ע"ב–קכא א, בפיסקא של המשנה, ואין זה רגיל במסכת אחת8חוץ מב"ב כט ב שהעירו עליו התוס': תימא היא שמביאו הגמרא שני פעמים במסכת אחת..
ובדף סד ב (בפרק ה): מאן תנא פסח בזריקה ("ולא בשפיכה") ר' יוסי הגלילי היא (כלומר ולית הלכתא כוותיה) דתניא וכו', ושם פט א (בפרק ח): דאילו פסח בשפיכה ואילו שלמים בזריקה, ולהלן קכא א: כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ושפיכה בכלל זריקה וכו'9כספרים ישנים, עי' רש"י ותוס' כאן ותוס' בזבחים לז א–ב., ולפיו גם לר' ישמעאל פסח בזריקה.
ובפסחים עה א (בפרק ז): בעא מיניה רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר10"רבי" בברייתא, לעיל כו ב–כז א. מהו א"ל הפת מותרת וכו'. וכבר הקשו התוס' שם מן הסיפא דברייתא דדף כו ע"ב: בישלה ע"ג גחלים דברי הכל מותר (תוס' ערלה ה"ז), ורש"י שם כתב: וגחלים איצטריכא ליה דלא תימא אכתי איסורא בעיניה וכל שכן בתנור גרוף ואין אבוקה כנגדו, וא"כ מאי קמיבעי ליה11ועי' רז"ה ומלחמות ומהר"ם חלאוה..
וכפשוטו בוודאי שהן סוגיות חולקות, ומאן דקמיבעיא ליה בדף עה לא שמיע ליה סיפא דברייתא12כי שמואל (כז א) לא תני סיפא, ותוס' ערלה לא תני רישא. ולא ידע סוגיא דדף כו–כז. וברף עא ע"ב: הא כל היכא דכתיב בקר סתמא בקר ראשון [משמע] (כי"מ), וכבר העירו תוס' שם: תימה לר"י דבסוף ע"פ13פסחים קכ ע"ב וברכות ט ע"א. דריש בקר בקר שני אע"ג דכתיב סתמא. ובדף קכ סע"ב: ור"ע אמר לך אי לא כתב רחמנא הזה הוה אמינא מאי בקר בקר שני ור"א [ב"ע] אמר לך כל היכא דכתיב בקר בקר ראשון הוא, וא"כ תליא בפלוגתא דתנאי!
ולעומת אלו, הנה כח ב: ור' שמעון לקובעו חובה מנא ליה, נפקא ליה מבערב תאכלו, ור' יהודה מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה סד"א וכו' ור' שמעון טמא וכו' דכתיב (כ"י מ"ב: דתניא כל בן נכר לא יאכל בו) וכל ערל לא יאכל בו וכו' ורבי יהודה (כ"י מ"ב: ואידך!) כתיב בהאי וכתיב בהאי – הכל הועבר מדף קכ ע"א: אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא וכו' מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות ורב אחא בר יעקב אמר וכו' אלא הכתיב בערב תאכלו מצות ההיא מיבעיא ליה לטמא וכו' ורבא אמר לך טמא וכו' דתניא כל ערל לא יאכל בו וכו' ואידך כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי תניא כוותיה דרבא וכו'14ובזה נסתלקה קושית התוס' שם ד"ה רב אחא..
ואמנם בדף פו ע"א: איני והתנן (בכי"י: לא ס"ד דתנן) אין מפטירין וכו' ואמר רב וכו' – כמו קיט ב. אבל זה אפשר גם במסכת אחרת.
ומחלוקת־אמוראים הרמוזה בדף יד ע"א: הניחא לאביי דאמר לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו, ולרב אדא בר אהבה משמיה דרבא נמי דאמר לא שנו אלא חולין ותרומה אבל בקדשים עושה כיוצא בהן שפיר. אלא לרבינא משמיה דרבא דאמר מקרא מלא דיבר הכתוב לא שנא חולין וכו' – ליתא בשום מקום בתלמוד.
ואמנם יש כיוצא באלו בתלמוד, שהובאו עם "ואיתמר עלה", "ואמר ר' פלו' " וכדומה, שאינם במקומם ולא במקום אחר15עי' כבר תשו' רה"ג בשע"ת סי' קיט, ת"ג ליק סי' נ"ח ועי' איי הים שם.. אבל בכל אלו באמת מראים דברים אלו, שאותה המסכת שנאמר בה לשון זה אינה מעריכת אותה המסכת, שמקום אותו המאמר שם ואינו שם.
יש בפסחים, כמו בכל הש"ס, סתמות ישנים. כך סתם ריש פ"ב (כא א): כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי לית וכו' – רמוז בדברי רב נחמן (יג א), וקדום אפוא לר"נ. (ועי' גם ב ע"ב: אלמא אור אורתא הוא ש"מ מיתיבי וכו')16ועי' ר"ה שם, ועי' מהר"ם חלאוה בשם הרשב"א, ששתי ישיבות הן, וכן להלן שם: וש"מ מתיבי וכו'..
[ב. היחס למסכות אחרות]
אבל הסידור האחרון של "פסח ראשון" השתמש כבר הרבה בתלמודן של כמה מסכתות מן הבבלי, והעביר כמה מהם מענין לענין:
א. בבא מציעא
כו א–ב: ת"ש הכניסה לרבקה ודשה כשירה בשביל שתינק ותדוש פסולה (והא הכא דלא אפשר וקא מיכוין וקתני פסולה)17ליתא כ"י מ"ב (ועי' ד"ס)., שאני התם דכתיב וכו' דניחא ליה, ת"ש לא ישטחנה וכו' אי משום גנבי – הכל לקוח מב"מ ל' ע"א, ושם "איבעיא להו לצורכו ולצורכה מהו" ופשטו: ת"ש לא ישטחנה וכו', ת"ש הכניסה לרבקה וכו' דניחא ליה, וכך הוא סדר הת"ש גם בפסחים בכ"י מ' ופיר"ח כמו בב"מ, זאת אומרת שהעבירו את הסוגיא מענין "לצורכו ולצורכה" לענין "דלא איפשר וקא מיכוין", מב"מ לפסחים, בלשונה ממש (אח"כ הוסיפו בה בתור פירוש: והא הכא דלא אפשר וכו').
וכיו"ב בפסח' לא ב: תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע מי בעינן שלשה טפחים או לא. א"ל הכא משום ריחא וכו' התם משום איכסויי מעינא וכו'. ואולם בכ"י מ': התם משום ריחא וכו' הכא משום איכסויי וכו', הכל כמו בב"מ מב א, והכל לקוח משם.
ואולם בפסח' ד ע"א: בעו מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר על מי לבדוק וכו' ת"ש המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה, התם הא אמר (כ"י א"פ: שאני התם דאמר) רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי, א"ל רנב"י תנינא וכו'.
אבל בב"מ קא סע"ב: בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי מזוזה האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא, אלא מקום מזוזה על מי א"ל רב ששת תניתוה וכו', ושם בב"מ קב רע"א: ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכו', אבל לעיל לא הביאו את הברייתא אלא מימרא דרב משרשיא, שהיא לפי פסחים טעמה של הברייתא; אלא שבכ"י פלו' ליתא שם "האמר רב משרשיא מזוזה" (אע"פ שנראה שחסר בט"ס), ובכל אופן נכנסו דברי רב משרשיא שם ע"י מסדר התלמוד, שתיקן את הבעיא, שהרי רב משרשיא תלמיד רבא הוא.
ב. בבא קמא
כב ב: והרי שור הנסקל דרחמנא אמר לא יאכל את בשרו ותניא ממשמע שנאמר וכו' (עד:) ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא לדרשא אחרינא (לחצי כופר ולדמי וולדות)18ליתא בכ"י מ' ב'., הנאת עורו מנא להו וכו' לרבות ת"ח – הכל מב"ק מא א–ב, ושם הובאו סמוך לאותה סוגיא (מא ב–מב א) מחלוקות "הנך תנאי" (וע"כ הוסיפו בדפוסים: כדבעינן למימר קמן), וכל הענין של ב"ק הובא גם בקידושין נו ב בלשונו, וכאן בפסחים בוודאי שסמכו על ב"ק.
ג. סנהדרין
יב א: ותניא מה בין חקירות וכו' והוינן בה מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות ואמרינן חקירות וכו' בדיקות עדות שאתה יכול להזימה היא – בסנהד' מא ב: רב כהנא ורב ספרא תנו סנהדרין בי רבה פגע בהו רמי בר חמא אמר להו מאי אמריתו בסנהדרין דבי רבה אמרי ליה ומאי אמרינן בסנהדרין גרידתא ומאי קשיא לך (א"ל) מהא ("מיהא") דקתני מה בין וכו' מאי שנא חקירות וכו' (א"ל) הכי השתא חקירות וכו'.
זהו אפוא בכל־אופן מתלמודם של תלמידי רבה.
לג א: דתניא הזיד במעילה וכו' [ואמרינן]19כ"ה בכ"י מ' ב'. מאי טעמא דרבי וכו' – סנהד' פד א.
לעומת אלו רמוזה בסנהד' מ ע"ב הסוגיא של פסחים יא ב–יב ב, שכן אמרו שם: הניחא לאביי אליבא דר"מ דאמר אין אדם טועה ולא כלום ולהך לישנא נמי דאמר אדם טועה משהו שפיר אלא לאביי אליבא דר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא דאמר טעו אינשי טובא מאי איכא למימר.
כאן רמוז כבר גם ה"איכא דאמרי", שבפסח' יא ב (כמו בדף יב ע"ב), אלא שזו וודאי מן הסידור האחרון של סנהדרין.
אחר לגמרי הוא היחס מפסח שני לסנהדרין:
בפסח' עה א: וגחלים של מתכת לאו אש הוא והא גבי בת כהן דכתיב באש תשרף ואמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לה, שאני התם דאמר קרא באש תשרף (תשרף)20לי' בכ"י מ' וא"פ ור"ח ותוס' ויל'. לרבות כל שריפות הבאות מן האש וכל שכן אש עצמה ונקיף לה חבילי זמורות ונקלייה (כמעשה דראב"צ שבמשנת סנהדרין שם), אתיא שריפה שריפה מבני אהרן וכו'; ונעביד ליה חמי האור, (משום דר"נ ד)אמר21כנוסח כי"י מ' וא"פ. רב נחמן [אמר רבה בר אבוה]22כל כי"י והקבלות. אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, וכי מאחר דאיכא דר"נ וכו' קמ"ל. אלא באש למה לי ("כיון שסופינו לרבות כל שריפות") לאפוקי אבר מעיקרו. א"ל ר' ירמיה לר' זירא וכל היכא דכתיב באש תשרף לרבות כל שריפות הבאות מחמת האש והא גבי פרים הנשרפים וכו'.
ואולם בסנהד' נב א: מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר, מנא לן אתיא שריפה שריפה מעדת קרח וכו' ר' אלעזר אמר אתיא שריפה שריפה מבני אהרן וכו' ונילף מפרים הנשרפים מה להלן שריפה ממש וכו'. מאן דיליף מעדת קרח מ"ט לא יליף מבני אהרן ההוא שריפה ממש הואי; ונילף מינה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא וכו' וכי מאחר וכו' קמ"ל.
כאן בפסחים הובאו דברי ר"נ כתירוץ לקושיית "ונעביד לה חמי האור"23כ"מכות אש" שנכללו בה גם "חמי האור", פסח' שם., ואולם בסנהד' – כתירוץ על קושיית "ונילף מינה" ("שריפה ממש", היינו "חבילי זמורות"). והדרשה "באש תשרף לרבות כל שריפות הבאות מחמת אש", שקשר בה ר' ירמיה ושאל מפרים הנשרפים, לא נזכרה בסנהד' כלל. וגם לא הובאה בפסחים אלא דעת ר' אלעזר שבסנהדרין, וסתם.
ונראה שכל "וכי מאחר דאיכא דר"נ וכו' קמ"ל" הועבר בסידור האחרון מסנהד' לפסחים, ואינו מעיקר תלמודה של פסח שני.
ד. ברכות
קיד א: ת"ר דברים וכו' – ברכות נא ב (למשנה המקבילה שם).
ומט ב: למימרא דר"מ סבר כביצה וכו' – ברכות מט ב.
ונב ב–נג א: והאמר ר"ג וכו' (עד:) וקתני שאר כל האילנות משיוציאו – הכל בברכות לו ב, בקשר אחר.
ואולם בפסח' נה א: למימרא דרשב"ג סבר וכו', שישנה כל הסוגיא בברכות יז ב, – מעיד לשון הבבלי בברכות: הכא (בפסחים!) כיון דכ"ע עבדי וכו' התם (בברכות!) בכוונה תליא מילתא וכו', שהכל לקוח בלשונו מפסחים.
וכך הוא הדבר גם בפסח' קכ ע"ב: הפסח אחר חצות מטמא את הידים (וכו'). אלמא מחצות ה"ל נותר. מאן תנא אמר רב יוסף ראב"ע הוא דתניא וכו' (עד:) בקר ראשון הוא – כל הסוגיא גם בברכות ט ע"א, אבל בשינוי קטן: ואילו אכילת פסחים ("שאמרו חכמים עד חצות") לא קתני ("שמצותו עד שיעלה עמוד השחר") ורמינהי ק"ש וכו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר אמר רב יוסף לא קשיא הא רבי אלעזר בן עזריה הא ר"ע דתניא וכו' (כמו בפסחים).
ואין־ספק שהסידור האחרון בברכות, שלא היה לפניו כבר במשנת ברכות "ואכילת פסחים"24[עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"א עמ' 76–78 ו־430.], והיה לפניו בברייתא, בניגוד לבני א"י (ירוש'), שהיה לפניהם במשנה ולא בברייתא, הוא שסידר את הרומיא מברייתא, והעביר כל הסוגיא מפסחים; שכן לפני רב יוסף בוודאי שהיה במשנת ברכות "ואכילת פסחים", שהרי היה עוד לפני אביי תלמידו בזבחים נז ב: הפסח אינו נאכל [אלא עד חצות] מאן תנא אמר רב יוסף ראב"ע הוא דתניא וכו' א"ל אביי וממאי דראב"ע ודאורייתא, דילמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה (כמפורש בברכות: א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק וכו') וכו'. והיה במשנת ברכות גם לפני תלמידו השני רב הונא ב' (בירוש' ריש ברכות).
אלא שהמסדר האחרון בברכות השתמש בסוגיית פסחים ותעבירו לברכות בקשר עם הברייתא.
וא"כ אפשר שגם בדף מט ע"ב ונב ב (וקיד א), אין הדברים לקוחים מברכות אלא להיפך; או ששניהם לקחו מסידור שקדם להם.
ה. מנחות
י ע"ב–יא א: ומי גזר ר' יהודה וכו' (עד:) אלא דרב אשי בדותא היא – הכל בלשונו מנחות סז ב.
נו א–ב: ת"ר ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו' (עד:) סמי מכאן קצירה – הכל מנחות עא א.
לז סע"א: ת"ש יוצאין במצה הינא וכו' הכא נמי שהרתיח ולבסוף הדביק. מאי מצה הינא וכו' אמר רבא וכן וכו' – מנחות עח ב: ת"ר יוצאין וכו' מאי מצה וכו'.
כאן נראה ש"פסח ראשון" השתמש במנחות.
ואולם הייחס שונה מ"פסח שני" למנחות:
פסח' סב סע"ב: תניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כשר וכו' אלא אמר אביי רישא דאמר סימן ראשון למולים וסימן שני לערלים וכו' ור"מ לטעמיה דאמר מפגלין בחצי מתיר וכו' – במנחות טז ב: מתיב ("לרבה") רב שימי בר אשי (תלמידיה דאביי!) אחרים אומרים וכו' וקיימא לן דבחצי מתיר פליגי.
משמע שלא אביי הוא שפירש כך ראשונה, אלא שכבר נתפרש כך לפניו בישיבת פומבדיתא. אם לא שנאמר שסתם התלמוד הוא שסיגנן כך דברי רב שימי, ורב שימי אמרם בשם עצמו או בשם אביי.
בכל־אופן יש כאן מצד סתם מנחות ציטוט של פסחים.
פסחים עט א: מתניתין מני ר' יהושע היא דתניא ר' יהושע אומר וכו' מנחה מאי עבידתה אמר ר"פ וכו' חלב מנא לן אמר ר' יוחנן משום וכו' (עד המשנה) – הכל מנחות כו א, אבל בקשר אחר: כדתניא ר' יהושע אומר וכו'. ודברי ר' יוחנן אינם שיכים במנחות.
פסחים פ ע"ב: ורמינהי (על המשנה, ולענין נודע ואח"כ נזרק) על מה הציץ מרצה וכו' אמר רבינא וכו' ר' שילא אמר וכו' – מנחות כה ב: ורמינהי (על ברייתא שהובאה שם ולענין מזיד) על מה הציץ מרצה וכו' וכו' רבינא אמר וכו' רב שילא25רב שילא זה הוא שקיבל ממנו רב חסדא ואמר בשמו (כתובות עה א, ברכות טו ב ומו"ק יז ב) ור"נ אמר בשמו (ברכות מט רע"ב) ואינו רב שילא א', שרב תירגם לפניו, ולא רב שילא בר אבינא. "רבינא" שנזכר לפניו, בוודאי הוא תלמיד ר"ה: ר' אבינא. אמר וכו'. במנחות נזכרים לפניהם: רב יוסף, רב ששת, רב
חסדא, אלא שדבריהם שייכים רק לשוגג ומזיד.
ונראה שבכל אלה השתמשה מנחות בפסח שני, ובדף כה ע"ב הוסיפה לסוגיא דמנחות דברי רבינא ורב שילא.
ו. חולין
מו א: א"ר אבהו ארשב"ל לגבל וכו' – חולין קכב א.
נא א: כי אתא רבב"ח (מא"י) אכל דאייתרא וכו' ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וכו' אמר אביי הני מילי וכו' אבל מא"י לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו, רב אשי אמר וכו' ורבב"ח דעתו לחזור הוה – בחולין יח ב הכל בקשר עם ר' זירא שעלה מבבל לא"י ואכל שם מוגרמת. וכבר העירו התוס' בפסחים: לא עבדי כותין26כצ"ל וכ"ה בד"ו, אלא שנשתבש "ככותין", וכן הגיה הב"ח. הוה ליה למימר ומשום פ"ק דחולין נקט הכי וכו'.
א"כ הועבר הכל משם לכאן, מר' זירא לרבב"ח!
ואשר לפסח שני:
עד ב: אומצא ביעי ומיזרקי פליגי בה וכו' והילכתא מישאב שאיב – חולין צג ב, אלא ששם לא נתפרש "ביעי" "ומזרקי"27ועי' מש"כ בתרביץ ש"ז, 10., אבל גם בפסחים אינם בכי"י. וכאן בפסח' סדור אחריו: האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה28כנו' הישן, עי' תוס'. וכו' רבינא אמר וכו', וזהו בוודאי "אומצא" דלעיל, ושני פירושים חולקים הם, זה שבחולין "אומצא דאסמיק" וכו', וזה שבפסחים "אומצא דאסמיק הוא וחלייה" וכו', וכך נראה מה"ג (הל' דם דף קל"ג סע"ד) שצירף ההוא דפסחים עם ההוא דחולין: מאי תקנתיה תלייה בשפודא וכו', וסידר אח"כ: "אומצא וביעי ומזרקי פליגי בה רב אחא" וכו'. א"כ נכנס הכל בפסחים מתוך חולין, בסידור האחרון. ואולם "האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה" וכו', מקושר עם "והילכתא דסמידא בין אסמיק" וכו', שלפניו.
עו א: אמר רבא הא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מלחו וכו'. ההוא בר גוזלא וכו' [קסבר] (כנו' כי"י) כי אמר שמואל וכו' ואי מת(ו)בל בתבלי אסור – חולין קיב א: ההוא בר גוזלא וכו' קסבר כי אמר שמואל מליח וכו'. ואולם בתור מימרא לעצמה לא נאמרו שם דברי רבא.
פה א: ולרבינא דאמר חיבורי אוכלין לאו חיבור הוא וכו' מאי איכא למימר – חולין עג א, סתם התלמוד אליבא דרבינא!
ז. זבחים
ל ע"א–ע"ב: ההוא תנורא וכו' (עד:) ואי מלייה גומרי שפיר דמי – הכל זבחים צה ב.
ואולם בפסח שני, פ ע"ב: נטמא טומאת התהום וכו'. בעי רמי בר חמא כהן המְרַצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום וכו' אמר רבא (צ"ל: רבה) ת"ש דתני ר"ח וכו' ובמאי וכו' אלא לאו בכהן וש"מ הותרה וכו' (אמר רב יוסף לא לעולם בבעלים ובפסח ולמעוטי טומאת התהום דזיבה וכו') – בזבחים כג א: מיתיבי (לזקני דרום) מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה וכו' הב"ע כגון שנטמא כהן בשרץ, אי הכי אימא סיפא ניטמא טומאת התהום הציץ מרצה הא תני ר"ח לא אמרו וכו' לא למעוטי טומאת התהום דזיבה, ואלא הא דבעי רמי ב"ח כהן המרצה וכו' תפשוט דטומאת התהום הותרה דהא הכא בכהן קיימינן ("אוקמא לה"), דרמי ב"ח ודאי פליגא ("אדזקני דרום") תא שמע ("לרמי ב"ח") ונשא אהרן וכו'.
כאן אין "פסח שני" מזכיר כלל את הסוגיא דזבחים.
ח. שבת (ועירובין וברכות)
יא א: ורמי דשבת אדשבת דתניא חבל דלי וכו' ורמי דרבנן אדרבנן דתנן קושרין דלי וכו' – בשבת קיג א (בקשר ובסדר המתאים לשם).
לה ב: דמאי הא לא חזי ליה וכו וכו' (עד:) דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו – הכל (חוץ מן הפסקא "והכהנים בחלה ובתרומה", שאין לה מקום שם) בשבת קכז ב–קכח א (ושם נוספת הפיסקא "והתורמוס היבש", בהתאם למשנה) ועירובין לא א–ב וברכות מז א–ב (ושם נוספות הפיסקאות "השמש" ו"הכותי").
מב ב–מג א: דאמר רב יהודה וכו' מאי שמן המור וכו' – שבת פו ע"ב.
ואשר ל"פסח שני":
סח ב: ("וחתיכת יבלתו") ורמינהי חותכין יבלת במקדש וכו' (עד:) אתא לאשמועינן – הכל בעירובין קג א בלשונו.
סט ב: כלל אמר ר"ע וכו'. אמר רב יהודה וכו' ותנן נמי גבי מילה כה"ג וכו' צריכא – הכל בשבת קלג א ("ותנן נמי גבי פסח כה"ג").
עב א: אע"ג ("ואע"ג") דקדים ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא?! והתני(א) ר' חייא וכו' ותסברא וכו' [אלא] (כי"י) אמרי דבי ר' ינאי וכו' (א"ל רב אשי לר"כ וכו' לא איתיהיב)29א"ל רב אשי וכו' ליתא בכ"י מ' ב', ולא בברכת אברהם סי' א'! – שבת קלז א: תני ר"ח וכו'.
ט. סוכה
קיט סע"א: תנן התם מקום שנהגו לכפול וכו' תניא רבי כופל וכו' (בכי"י בסדר שבסוכה) – סוכה לט א.
י. ביצה
לו ב ואילך: ת"ר אין אופין וכו' והאי תנא ביו"ט של פסח קאי תנ"ה וכו' – ביצה כב ב. ומן הלשון "והאי תנא" וכו', משמע שהסוגיא נאמרה בראשונה ביו"ט, ז"א בביצה.
י"א. מועד קטן
נה ב: אר"פ בדיק לן וכו' – הכל מו"ק יג א.
י"ב. מגילה
בא = מגילה כ ע"ב (רבא).
קב ע"ב: ה"ד נתנמנם אמר רב אשי וכו' – מגילה יח ב (בתענית יב א: התם במתנמנם, ביבמות נד א: הב"ע במתנמנם).
י"ג. עבודה זרה
כו ב–כז א: הי רבי אליעזר וכו' (עד:) אמרו לו אין פדיון לע"ז – בע"ז מט א (בקשר אחר).
י"ד. תמורה
כז ב: וכל היכא דמעל המסיק נפקי לחולין (כדברי רבא) והא תניא הנשרפין וכו' אמר רמי ב"ח וכו' רב שמעיה אמר וכו' – תמורה לד א: ונשרפין דהקדש אפרן מותר והא תניא וכו'.
מב א: דתניא שור וכו' א"ל רבי לב"ק וכו' בי רב ("רבי") אמרי וכו' – תמורה ז ע"ב.
ובפסח שני עוד:
עירובין (עי' לעיל).
יבמות (מכות)
עב ב: ואלא כר' יהושע דתינוקות, התם נמי זמנו בהול ואלא כר' יהושע דתרומה וכו' דילמא כדרב ביבי בר אביי דאמר רב ביבי בר אביי בתרומה בערב פסח דזמנה בהול – יבמות לד א: אבע"א לעולם אליבא דר' יהושע כי קאמר ר' יהושע וכו' ה"מ גבי תינוקות דזמנו בהול וכו' והרי תרומה דאין זמנו בהול וכו' הא איתמר עלה אמר רב ביבי וכו'. (אחריו שם בפסח': אי נמי שאני תרומה דאיקרי עבודה וכו' דתנן היה עומד ומקריב וכו' ואמרינן מ"ט דר' יהושע דכתיב ברך ה' וכו' – מכות יא ב–יב א: לימא בפלוגתא דר"א ור' יהושע קא מיפלגי וכו' ע"כ לא קאמר ר' יהושע התם דכתיב ברך וכו').
חגיגה
צב סע"א: בית הפרס דתנן ושוין ב"ש וב"ה שבודקין וכו' מאי בודקין אמר רב יהודה וכו' – חגיגה כה ב (והמימרות בכ"מ).
[ג. האמוראים הנזכרים בה]
אשר לאמוראים אחרונים שנזכרו בפסחים:
אביי ורבא, נזכרו כמעט בכל דף; גם רב פפא תלמידם, רגיל.
פחות הרבה מאביי ורבא נזכרים רב אשי ורבינא ומר זוטרא, ב ע"ב (מתיב), י ע"ב (מתני), יז א (ואיתימא רב אשי), כג א (– רב אשי אמר – אלא מחוורתא כדמר זוטרא), לט ב, מב א; צט ב, קג ב, קכ ע"א (מתני).
אמימר, ל ע"ב, קג ב (– ומר זוטרא ורב אשי), קז א (אמימר מתני30כנו' כי"י. לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא), קי ע"א (אגדה).
מר בר אמימר (לרב אשי: אבא מגמע וכו' אבא האי חלא וכו'), עד ב – ב"פ.
מרימר, ל ע"ב, ק ע"א (– ואיתימא רב יימר), קז א – כ"י מ' (עי' אמימר), קטז ב (והאמר [רבינא אמר לי]31כנו' כי"י. מרימר), קיז ב (אמר רבינא אנא איקלעי לסורא קמיה דמרימר).
רב אחא בריה דרבא, כט א–ב (תנא לה להא שמעתא (משמיה דרב יוסף)32[לא היה לפני רש"י.] בהא לישנא), לט א (רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר), נו א; קג ב, קיג ב (לרב אשי).
רב משרשיא בריה דרב חנין33כצ"ל כנוס' כי"י, דפו': נתן., קטו א (אמר רבינא אמר לי).
מר בר רב אשי, כה ב (אשכחיה לרבינא), מז ב; עו ב; פא ב (לא שנו וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר אמר מר בר רב אשי לא שנו וכו' וזה אינו רגיל כלל אצל מר בר ר"א, וע"כ נ"ל שהוא אבא מר בר רב אשי34אבא מר בר רב אשי, גם בכ"י מ'., שנוכר בסוטה לח סע"ב, שהוא בוודאי קדום, שכן ת"ש שלו הוא סתם ירוש' ברכות סוף פ"ה ט רע"ד).
רב אחא בריה דרב יוסף, לא ב (= ב"מ): לרב אשי.
רב עוירא, עג א (לקושייתו של רבינא); קי ע"ב.
מר זוטרא בריה דרב מרי, סבא (לרבינא).
רבה בר שימי, ו ע"ב (משמיה דרבינא).
מרובה זכרונו של רב נחמן בר יצחק ביחוד בפרק א (ומקצתו בפ"ב–פ"ד) ובפרק י:
ד ע"א, ה ע"א, ו ע"ב, ז ע"א, ז ע"ב, ח ע"א, ח ע"ב, יד א35כי"י ור"ח: אמר רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן דאיכא משקין., טז א, יז ב; לב ב–לג א, מ ע"ב, מב ב, מו א (= חולין), נ ע"א; פג א, פד ב (בפרק ז); קא ב, קב ב, קה א וב', קז א (אנא תנינא לה לא גידול בר מנשיא וכו'), קח ב, קט ב36"בר יצחק", כי"י., קיג ב, קיח א, קיט ב37אבל קי ע"א: ורב נחמן בר יצחק כי הוה שתי, בכי"י: ורב יצחק בריה דרב יהודה..
רנב"י היה "סדרן"38קה ב, ועי' דוה"ר, ח"ב, 500., נותן סימנים39שבת ס ע"ב, נדה מה ב, קידושין מד א, פסח' קז א; שבת סו ב וערכין יא א. ומכריע בין רבה בר רב הונא ורב שיזבי במסורת של אמוראי א"י40ב"ב קלה ב, ברכות לח ב.. הוא, כרב אשי41שבת לו סע"א, ברכות מב א – ד"ס, עירובין מו ב – ד"ס, בכורות יז א, וטעה בזה רמא"ש בסא"ר, 75. רגיל להוסיף "אף אנו נאמר"42חולין נו ב, תענית טו א, כתובות י סע"ב., שהוא סימן של "סדרן" וחותם.
ובוודאי שהמסדר השתמש בפרקים אלו ביחוד בסידורו של רנב"י.
[ד. מקום סידורה]
קשה לקבוע גם את מקום הסידור, כי המקומות שנזכרו בגמרא – נזכרו בכ"מ בתוך לשון איזה אמורא, ואין זה שולל עדיין שהסידור נעשה באותו מקום.
מב ב: הכא תרגימו – רב שימי מחוזנאה אמר – "הכא" היא אפוא בניגוד ל"מחוזא".
נו א: ובנהרדעא דליכא מינין עד השתא אמרי לה בחשאי; זו היתה מוציאה אפוא גם נהרדעא; אבל בכ"י מ' ליתא מן "אמר רבי אבהו" עד כאן, ואפשר שהיא הוספת גאונים: רב שימי מנהרדעא (נב ב), רב דימי מנהרדעא (קי ע"ב).
אבל אשר לפומבדיתא, בדף נב רע"א: בר נתן אסיא אזל מבירם43כנו' כי"י; דפו': מבי רב. לפומבדיתא וכו' שמתיה רב יוסף וכו'; נב ב – בפי רב ספרא: כרחבה דפומבדיתא; קיז ב ראשונה בפי רבא: אמר רבא אשכחתינהו לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי וכו', ואח"כ כ"פ: כסבי דפומבדיתא, ואחריו: אמר רבינא אנא איקלעי לסורא קמיה דמרימר ונחית וכו' ואמר כסבי דפומבדיתא וכו' אמר להו שבקוהו הילכתא כסבי דפומבדיתא; פח א: עולא איקלע לפומבדיתא קריבו ליה טירינא דתמרי וכו' – לקוח מתענית ט ע"ב (ושם: לבבל) ונסמך למימרא שלו (פז ב): עולא אמר כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.
ובדף ג ע"א: באתריה דרב הונא (סורא) – באתריה דרב יהודה (פומבדיתא, אבל עבר אח"כ לנהרדעא), וא"כ הסידור האחרון לא סוראי ולא פומבדיתאי?