ה. מסכת נזיר
[א. לשונה וסגנונה המיוחדים]
גם הבבלי מסכת נזיר מתייחד משאר התלמוד בין בחיצוניותו ובין בפנימיותו.
א) בחיצוניותו כיצד? "לשון נזיר משונה", אמרו הראשונים בכמה מקומות1למשל תוס' ר' יהודה שירליאון ברכות ב ע"ב, תוס' נזיר כב א, ועוד., או "לשון ירושלמי היא"2המיוחס לרש"י, נזיר לב א..
נזיר, כמו נדרים, לא נשנתה בישיבת הגאונים. כך מעידים בפירוש תלמידי רב יהודאי גאון, בחתימה להלכות פסוקות, כ"י אדלר סי' 26393הובא לעיל במבוא לנדרים, עמ' 56..
וכך לא היו הלכות נזיר גם בה' פסוקות כ"י ר' יוסף ט"ע4סמ"ג לאוין ס', תוס' נזיר נט א., ואינם גם בה' ראו ובה"ג ד' ברלין, שהשתמש הרבה בה' פסוקות.
ואמנם לשון נזיר משונה:
במקום "האי", "הא", "הני", הצורה הרגילה בבבלי של מלות־הגוף, ואצלה – בנזיר: הדין (ג ע"א – ב"פ) – אצל "האי"; דהדין גברא (י ע"ב) – אצל דהאי גברא (ג"פ)5ובכ"י מ': דההו' [ב"פ] – דהאי [פ"א] – דהדין [ב"פ]. כז רע"ב, לה א: מן הדין קרא, אצל מהאי קרא (ב"פ); הדא, ב ע"ב (ד"ו ופי' הרא"ש), ז ע"א (מ' ב"פ), יא א (כי"מ), כד ב; הלין, ד ע"א, ה ע"א6כ"י מ', בדפו: הני., יג ב, יד א, יט א, יט ב, לז א.
אצל "האי" (רגיל, למשל יג א, מו ב), וביחוד: כולי האי (ז ע"א), האי תנא (ט ע"ב, כ ע"א, מ ע"ב); "הא" (יא ב, יג א [ד"ו], יח א, כב רע"ב7כ"י מ' ורש"י.), הא דאמרת, דאמרי (כו א–ב); הני (ז סע"א, י ע"א, כט ב, ג ע"ב, נא ב, נב ב, נז ב, סא א, סד א, סה א–ב), וביחוד: הני מילי (ה ע"א, ו ע"א, יד ב, לא א, לב א); מנא הני מילי (ה סע"א, מז ב, סא א, סג א, סה ב) הני תנאי (כט ב).
במקום "אינהו", "נינהו": "אינון" (מז ב, נד ב, נז ב, סד א).
במקום "דידיה", "דידך": "דיליה" (ל ע"א), "דילך" (נז ב8שמ"ק וה"ג.): בנך דילך דנפקין כדגריע רישיהו); אצל: לדידך דאמרת המקיף את הקטן חייב, בה"ג שם, "תנא דידן" (כח רע"ב).
במקום "א" –: על (יא ב9כ"י מ', ה"פ.): על כולי דבורי' – על פלגי' – על פלגי – על רישא או על סיפא, כד ב: על כרעיך, במקבילות: אכרעיך); אצל "ארישא או אסיפא" (ל ע"ב), ורגיל: אמאי, וכדומה.
הפעלים המקוצרים בבבלי "קום", "תוב" – שלמים בנזיר: קאים (לט א, מב ב – ד"ו – ד"פ10כ"י מ' בכולם: וקאי.), מד סע"א, מה א)11כ"י מ', בדפו': קאי.; "תוב" (תה"פ, כ ע"ב), אצל "תו" (כט ב), "ותו" (יד ב, מא א, נב א), ותו לא מידי (כא א).
סיומי־הרבים בבינוני מלאים בנזיר12כמו בנדרים כריתות ומעילה ואצל הגאונים.: נפקין, עיילין (יט ב), חוורין (לט א), גמירין (כה ב, אצל "גמירי", ל ע"ב) ועוד.
וכן בשמות: סביא (לט א), יומין (לט ב), תרין (יט ב), ועוד.
גם סיומי־הכינויים מלאים: דיקנהון (לט א), נימהון (לט ב), כל כמיניהון (כט א); להון (יט א, מד ב, לב ב – כ"פ), לכון (לב ב).
גם הסיום של המספר הסדורי מלא: קדמאה – בתראה (יב א), בתראה (לו א).
ב) גם הסגנון ואוצר־המלים שונה:
בטרמינולוגיה:
"קתני", לציון של פיסקא, יט א וב'13עי תוס' כ ע"א., כה א14עי' רש"י ותוס'., כה ב, מז א, נז א, סא א, ורגיל במעילה ובשאילתות15עי' מאמרי ב־JQR, XII עמ' 316..
"אמר מר", לפיסקא של משנה שבמקומה, לב א16רש"י: מתני' היא אבל לשון ירושלמי כך היא., מב א, סב ב – כ"י מ' ור' עזריאל בשמ"ק17ועי' אבני מלואים לב א., נמצא לפעמים גם בשאר מסכות, ורגיל בה"ג.
"אמרת" (="אמר מר"), מ ע"א כ"י מ', ס ע"א. ונמצא גם בסוכה לח א ובירוש'.
"גופא", לברייתא שנרמזה בלשון הגמרא ולא נזכר מלשונה כלום (יח ב, עי' תוס').
"כן מתניתין" (= "כיני מתני' " בירוש'), טו א.
"תיבעי" (יג ב, אצל "תיקו" לפניו)18ובכי"מ גם כאן "תיקו"., ועי' "תבעי לך", נא א19כ"י מ' ורש"י ותוס'., נב א; אצל "תיקו", ל ע"ב (רש"י כ"י: לא ידעינן תיקו), מב א20ליתא בד"ו וכי"מ., נ ע"ב (תוס': לא גרסינן תיקו); לא ידעינן תיקו, סד א21כי"מ ליתא "לא ידעינן".. "לא ידעינן תיקו" נמצא גם בב"ק סב א ב"פ בכי"י וכן בב"ק קח ב – ב"פ בכ"י ה' ומ'22ועי' "דביר" II 163. [ועי' עוד ש' אברמסון במס' ב"ב המתורגם, בתיקונים והוספות לעמ' 103.].
"בשלמא", במובן "פשיטא", שלפני בעיא, מז א.
ובאוצר־המלים:
"עיקבא", במקום "עיקרא", כב ב ול"ט א וב', ורגיל בלשון הגאונים23JQR שם עמ' 385..
"שיכנא" במובן "כוס", "גומא", שהשער צמח ממנו, (לט א)24כנו' התוס' בד"ו., צְנָפָא (כב ב כגי' הערוך), "כנף", "ציצית" (בת"י ובסורית א"י)25בנדרים יא ב ליתא.; דַקֵי במקום "דרדקי" (נט ב), שטפוהו רבנן לר"א ואוקמוה בשיטתייהו (לב ב)26וצ"ל: רבא, ככ"י מ'., והשוה קידושין יח א: בהא זכנהו ר"א לרבנן, וכן נדה לח סע"ב.
כל זה מראה ברור על דיאלקט אחר: ישיבה אחרת ומקום אחר.
כי אי־אפשר לומר, שיש כאן השפעת לשון גאוני־בבל, שהרי דוקא מסכת זו לא נשנתה בלל בישיבה, כמו שלא נשנתה נדרים בישיבה.
הלוי27דוה"ר ח"ג, 48–49, והבאנו את דבריו לעיל עמ' 56. שם הבאנו גם את דעת לויאס ודחינוה. משתדל למצוא תרופה לקושי זה, אבל מצא רפואות־אליל (הוא עוסק בנדרים, אבל השאלה אחת).
אבל בדחיות נדחות ובהשערות פורחות כאלה, שאין להן שום יסוד ושהעובדות מטפחות על פניהן, אין ליישב שאלה זו;
נדרים ונזיר שונות ושונות גם בלשון ובסגנון גם בסידור ובתוכן, ואם השינויים בלשון ובסגנון אינם בכל המסכת, הרי זה באשמת הסופרים והמגיהים על פי שיגרתם בכל התלמוד, וציטטים בראשונים וכתבי־היד (ואפילו ד' וויניציא) מוכיחים.
ברור שאף בנזיר ישנה כאן סיבה אחרת פנימית: עריכה אחרת, זמן וישיבה אחרת, ז"א מקום אחר וגם מסדר אחר.
[ב. יחס נזיר למסכות אחרות]
בפנימיותו כיצד? כמה חילופים וניגודים ישנם בין נזיר לשאר מסכות התלמוד, ואפילו בין נזיר לנדרים. על כמה "סוגיות מתחלפות" שבנזיר כבר העירו ר"ת בס' הישר סי' קכב והתוס'28סנהד' מה ב ומנחות נח ב.:
1. סוגיא של נזיר מו ב היא בניגוד ליומא סא ב: משנת נגעים פי"ד מיט מוחלפת בנזיר; מחלוקת ב"ש וב"ה שבברייתא (תוס' נזיר פ"א ו) מוחלפת בנזיר, ודברי ר' אבינא שביומא מוחלפים בנזיר לשני הלשונות. אבל כמשנת נגעים וכיומא – גם בירוש' נזיר ספ"ו נה ע"ג ונ"ה ע"ד, וכברייתא שביומא ותוס' – גם בירוש' שם (נה ע"ד).
2. הסוגיא של נזיר סב א: כי יפליא למה לי לאיתויי ידים שאינן מוכיחות דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר לא הוויין ידים ורבא אמר הוויין ידים הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר29כ"נוסח הספרים" הישנים שבתוס' עד שלא הגיה אותם ר"ת ו"רוב ספרים" אצל רי"ד, והגהת ר"ת נכנסה לתוך נוסח ספרים שלנו, דפוסים וכ"י מ' ו"מקצת ספרים" אצל רי"ד. – היא בניגוד לנדרים ה ע"ב30ועי' רא"ם בשמ"ק שם.. ודעתו של אביי שבנזיר ( לא הוויין ידים) יוצאת גם מקידושין ה סע"ב31ובקיצור גם בנדרים ו ע"ב.: הב"ע
דאמר לי. ולעומת זאת דעתו של רבא בנדרים יוצאת מן המימרא שלו שלאחריה שם: אמר רבא ר' אידי אסברה לי וכו' אף ידות נזירות בהפלאה.
3. ובהתאם לזה מוחלפת גס הסוגיא בנזיר ב ע"ב מקידושין שם: לפי המסקנא בקידושין שם סובר שמואל שידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים, ולפי נזיר הוזיין ידים, אלא ש"אהא" אינו אפילו יד לנזירות כשאין נזיר עובר לפניו, וכן יוצא מנדרים ה ע"ב32ועי' נדרים ו ע"ב. שלשמואל הוויין ידים33עי' תוס' קידושין שם ור"ן נדרים..
4. מחלוקת אביי ורבא בנזיר לח ב: אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים וכו' רבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה אלאו שבכללות – מוחלפת מפסחים מא א–ב: אמר רבא אכלו נא לוקה שתים וכו' אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות וכו', אמר רבא אכל זג לוקה שתים וכו' אביי אמר אין לוקין וכו', וכן בב"מ קטו ב: דאמר רבא אכל נא לוקה שתים וכו'. אביי אמר אין לוקין וכו', וכיו"ב במנחות נח ב: איתמר המעלה משאור ומדבש ע"ג המזבח אמר רבא לוקה משום שאור ולוקה וכו' אביי אמר אין לוקין34תוס' שם..
אלא שהרמב"ם בס' המצות שורש ט' (בערבית עמ' 40–41) היה לו בפסחים ומנחות כמו בנזיר: ופי תאני פסחים קאלו אמר אביי אכל נא וכו' ראבא אמר אין לוקין וכו' והנאך קיל איצא אמר אביי אכל זג וכו' ורבא אמר אין לוקין וכו' וכדלך קאלו פי כאמס מנחות המעלה וכו' אמר אביי לוקה משום שאור וכו' וקיל הנאך35[=וב(פרק) שני (של) פסחים אמרו אמר אביי… ושם נאמר עוד אמר אביי… וכזה אמרו ב(פרק) חמישי (של)מנחות המעלה… ונאמר שם]. רבא אמר אין לוקין וכו', וזו היא "הנוסחא הספרדית"36מ"ע בה' סנהדרין פי"ח ג..
ואמנם בכל התלמוד מקדימים אביי לרבא, וע"כ נראה שהספרים שלנו בפסחים ומנחות וב"מ מוגהים ומשובשים37כמו שהעיר כבר הגרי"ב בפסחים מא א..
5. הסוגיא טז ב–יז א מוחלפת מנדרים ד ע"א. בנזיר: איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו ור"ל אמר אין נזירות חלה עליו. ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו, סבר מיתלא תליא וקיימא, כיון דמשכחא טהרה ("לאחר שיצא והזה ושנה וטבל") חיילא ור"ל אמר אין נזירות חלה עליו אי הדר ואמר ("אהא כמו שקבלתי עלי בביה"ק") חיילא עליה ואי לא לא. אבל בנדרים שם אמרו: רב אחא בר יעקב אמר ("בל תאחר בנזירות משכחת לה") כגון דנדר והוא בבית הקברות ("שבעודו שם לא חלה עליו נזירות ועובר בבל תאחר"). הניחא למ"ד לא חיילא עליה נזירות מאלתר אלא למ"ד מאלתר חיילא עליה מי איכא בל תאחר. ועוד האמר מר בר רב אשי [לעולם]38מ': תוס': במיחל כ"ע לא פליגי דחיילא. חיילא נזירות עליה39מ': עליה נזירות. מאלתר וכי פליגי לענין מלקות פליגי וכו'.
מכאן ברור. כי לנדרים: לר' יוחנן עובר מאלתר על גילוח ויין ולר"ל אינו עובר אלא עד שיצא מביה"ק ויטהר, ולא נחלקו כלל בקבלת נזירות חדשה40הר"ן וה"שטה" בשמ"ק נדחקו לפרש סוגיית נדרים ע"פ נזיר!.
ומחלוקת ר' יוחנן ורשב"ל בירוש' נזיר (נב סע"ג) היא בכל־אופן כמר בר רב אשי: ר' יוחנן אמר מתרין בו על היין ועל התגלחת. רשב"ל אמר מאחר שאין מתרין בו על הטומאה וכו'.
6. כב ב: מר זוטרא בריה דרב מרי אמר הא(י)41כ"י מ' ורש"י. היינו דרמי בר חמא דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבח שלמים מהו, כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס וכו' – זו, כמו שכבר העירו התוס' בע"א, בניגוד לנדרים יא ב; כי לנדרים הבעיא היא בבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים, וכאן בנזיר מניח מר זוטרא כי הבעיא היא לפני זריקת דמים.
ומנזיר ב ע"ב ("כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושי מפרש ידות ברישא"), יוצא שכל הסוגיא שם לקוחה מ"תלמוד" נדרים42[אבל בכי"מ וד"ו: אלא התם ליפרוש כינוי ברישא, והשאלה היתה רק לנדרים. – ש' אברמסון], ובכל זאת ועם זה שונה סוגיא זו בכמה דברים מן הסוגיא המקבילה בנדרים ב ע"ב–ג ע"א43חוץ מן "אמר רבא ואיתימא כדי", שבנדרים סתם, "כדי".. זאת אומרת אפוא, שבאותה ישיבה שנשנתה בו גמרא דנזיר שלנו – נשנתה גם נדרים בעריכה אחרת.
7. טו ב–טז א מקביל לפסחים פא א, אבל שונה בכמה דברים: הכי נמי מסתברא וכו', לעולם אימא לך טומאה דאורייתא תהום דזיבה התירו (טו ב) – ליתא בפסחים שם, והדחיה היא על פי דברי רב יוסף שם (פ ע"ב); טז א: ורבי יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו וכו' (טז א) – שונה מפסחים שם.
8. לה סע"ב–לז סע"ב. כל הסוגיא לקוחה מפסחים מג ב–מה א, ורק שם מובן "כמאן כר' אליעזר דדריש כל וכו' " (לו א), שהסוגיא קשורה שם במחלוקת ר' אליעזר וחכמים לענין עירובו, ושם (מג ב) נזכרה גם הברייתא: שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו וכו'.
וסוגיא זו מוחלפת ומורחבת בכמה דברים מסוגיית פסחים, שיש בה כמה שינויים ודברים נוספים ("בשלמא לדידי וכו' כי נפישי חולין מאי הוי", לז רע"א; "ולאביי מעיקרא קא קשיא ליה וכו' הוא דאתא", שם; "א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לר"ע" וכו', עד סוף העמוד, שם44ועי' תוס' לז ע"ב ד"ה מגיעולי.; וריש דלית ליה צירוף וכו', לז סע"ב) ואריכות.
9. מז א–ב: בשלמא כ"ג ונזיר וכו', משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים משוח בשמן המשחה עדיף וכו' (ע"פ הברייתא בהוריות יג א–ב). איבעיא להו משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף וכו' ת"ש דתניא אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח וכו' והתניא משוח מלחמה קודם לסגן אמר מר זוטרא לענין להחיותו משוח מלחמה עדיף וכו' ולענין טומאה סגן עדיף דתניא (תוס' יומא רפ"א) ר"ח בן אנטיגנוס אומר למה תקנו סגן לכ"ג וכו' – בהוריות יג א: איבעיא להו לענין טומאה סגן ומשוח מלחמה איזה מהם קודם אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן ת"ש דתניא סגן ומשוח מלחמה שהיו מהלכין וכו' ואל יטמא סגן שאם יארע בו פסול בכה"ג נכנס הסגן ומשמש תחתיו והתניא משוח מלחמה קודם לסגן (אמר רבינא)45בכ"י מ' ליתא. כי תניא ההיא להחיותו.
לפי הוריות הפשיטות היא של מר זוטרא והרומיא של סתם התלמוד וכן תירוצו46לפי כ"י מ'., מה שאין כן לנזיר הפשיטות היא סתמית ותירוץ הרומיא – של מר זוטרא. והברייתא של תוס' יומא ליתא בהוריות, אלא נכנסה בברייתא של הפשיטות.
10. ומצד אחר – כל האגדה שבדף כג א–ב: אמר רבב"ח א"ר יוחנן, ואילך, עם ה"גופא" (שם ב) – לקוחה כולה מהוריות י ע"ב–יא א47המלה "גופא" חסרה שם (עי' בהגהות הגרי"ב), אבל העיקר ישנו..
11. נזיר ז ע"א: והא רבנן דקיסרי אמרי מנין שאין מונים ימים לשנים וכו' – בניגוד למגילה ה ע"א: שם נמסר כך בשם "ר' אבא אמר שמואל", ואחריו: ורבנן דקיסרי משום ר' אחא48אחא, כ"י מ', וכזה בירוש' כתובות פ"ה, ל ע"א ובבלי סוכה נה א (עי' שם). אמרו מנין שאין מחשבין שעות לחדשים וכו'.
12. יז א: בעי רבא נזר והוא בבית הקברות מהו, בעי שהייה ("כי היכי דבעינן שהייה למי שנטמא בעזרה שאינו חייב אא"כ שהה שיעור השתחואה") למלקות או לא. היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תינזור וכו' אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה49ע"פ דברי רב פפא (מג א)., כי גמירין שהייה בבית המקדש וכו' תיקו – בשבועות יז א: בעי רב אשי נזיר בקבר צריך50כ"י מ', רש"י ותוס'; דפו': בעי. שהייה למלקות או אינו צריך, בפנים גמירי שהייה וכו'.
אבל "היכי דמי וכו' " אין בשבועות, והבעיא נמסרה בשם רב אשי, ואולם בשם רבא בעו שם (טו ב): צריך שהייה למלקות וכו' לקרבן גמירי שהייה וכו'. או דילמא בפנים גמירי שהייה ל"ש לקרבן ול"ש למלקות. אמנם ר"ת (תוס' שבועות שם) הגיה בנזיר: רב אשי, אבל זו הגהה היא!
13. נז ב: אמר רב הונא המקיף את הקטן חייב א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להון א"ל חובה, א"ל חובה תיקברינהו לבניה כולהו שניה דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא – בב"ק פ ע"א: אמר רב הונא51דפוי"י וכי"י; ד"ח: יהודה.) אמר רב עשינו עצמינו בבבל כא"י לבהמה דקה, א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא דידך (= בהמה דקה שלך) מאי, א"ל דידן קא מינטרא להו חובה. א"ל חובה תיקברינהו לבניה כולהו שניה דרב אדא וכו'. ז"א שמקרה אחד נמסר בב"ק לענין אחר ובנזיר לענין אחר52ועי' אלבק, תרביץ ש"ג 13.. ומצד אחר שוה בעיא דרבא (מב א) לב"ק קה א.
14. כיוצא בחילוף כזה גם מט ב: ת"ר אחר פטירתו של ר"מ א"ל ר' יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר"מ לכאן וכו' דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי רבי מאיר על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כעס ר' יהודה וכו' על כזית מן המת מגלח על המת לא כ"ש אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב וכו' אמר ר' יוסי לא נצרכה אלא למת שלא נתקשרו איבריו – בקידושין נב ב ברייתא בצורה זו ממש, אבל לענין אחר: ת"ר לאחר פטירתו וכו' דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לי ר"מ המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש כעס ר' יהודה וכו' וכי אשה בעזרה מניין אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב וכו' וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו בעזרה וכו'.
ברור, ששתי הברייתות מיוסדות על עובדא אחת, מעשה שהיה תיכף אחרי פטירתו של ר"מ, ורחוק שעסקו באותו מעמד בשתי ההלכות, ועליהן אמר סומכוס את דבריו, והתלמוד חילק את העניינים שבברייתא לשנים (כדרך שרגילים הראשונים לומר במעשים באלה שבגמרא)53רשב"ם ב"ב קיח ב, תוס' ע"ז סה ב ד"ה איתיביה, ועי' תוס' חולין נג א ד"ה יש דרוסה, וריטב"א מכות י ע"ב ד"ה איתמר., אלא ששתי נוסחאות הן של מעשה אחד, ואמנם בירוש' כאן נו ע"ב: תלמידוי דרבי יוסי בן חלפתא שאלון קדמיתא (כצ"ל) ולא שאלון תינייתא (כצ"ל) וכו'.
15. ג ע"א: ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן אלא54"אלא" ליתא בתוס' חולין. כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין הכא נמי בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. מכאן משמע שר' יוחנן אמר דבריו לשאלה אחרת וענין אחר, אבל בחולין פט ב אמרו: והתנן על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת, וקשיא לן על כזית מן המת מגלח על כולו לא כל שכן ואמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נקשרו איבריו בגידין. אמנם הרשב"ם (בתוס' שם) אומר "דאפירכא קמייתא איתמר מילתיה דר' יוחנן", וע"כ אמרו בנזיר "כדאמר ר' יוחנן" – "על פירכא קמייתא דעל כזית וכו' דכיון שלא נתקשרו איבריו עדיין מסתמא אין עליו כזית הכא נמי וכו' ".
אלא שא"כ היה אומר "אלא א"ר יוחנן לא נצרכה וכו' בגידין", ותו לא מידי, שהרי זו תשובה גם לשאלה ראשונה, כשם ש"רבא אמר לא נצרכה" שלאחריה הוא תשובה לשאלה הראשונה.
וחוץ מזה בירוש' כאן מתרץ ר' יוחנן הראשונה כר' יוסי, והשניה – כר' יוחנן בבבלי: חד סב שאל לר' יוחנן כזית מן המת מטמא כולו לא כל שכן אמר לו להביא את הנפל שאין בו כזית. חזר ושאל אבר מן המת מטמא לא כל שכן כולו. אמר לו להביא את הנפל שלא קרשו איבריו וכו'.
[ג. מס' נזיר והשאילתות]
16. חילוף של סוגיא בנזיר יוצא גם משאילתא אחת שנשׂרדה בה"ג55תרביץ ש"ו, 468..
נזיר מג א: ת"ר להחלו ("לאחר שנעשה חלל") עד שעה שימות, רבי אומר במותם עד שימות. מאי בינייהו א"ר יוחנן משמעות דורשין א"ב ר"ל אמר גוסס א"ב, למ"ד מלהחלו אפילו גוסס (אסור), למ"ד במותם עד שימות אין גוסס לא. וכו'. מיתיבי (אהלות פ"א מ"ו) אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס. ולמ"ד להחלו הא קתני דאינו מטמא, לענין טמויי עד דנפקא נפשיה, לענין אתחולי הא איתחיל.
אבל בשאילתא56ה"ג ד"ו, מד ע"ג וד"ב 219.: ואילו איניש דמיית כי אורחיה ומטאי שעתא דקבעיא רוחיה למיפק פליגי בה רבי ורבנן, דרבנן אמרי מההיא שעתא דקבעאי מימת אסיר לכהן למיקרב ליה ורבי אמר עד דנפקא רוחיה מיניה והדר אסיר לית לכהנא למיקרב ליה, דתניא להחלו עד שעת מיתה רבי אומר במותם עד שעה שימות. מאי בינייהו אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו רבא אמר גוסס איכא בינייהו, וכל היכא דפליגי
אביי ורבא הילכ' כרבא לבר מיע"ל קג"ם. ברם צריך את למילף הלכת' מאי, הילכת' כר' או הילכתא כרבנן ת"ש דתנן אדם אין מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפי' גוסס ואפי' צלוב והוה ליה מחלוקת בברייתא וסתם במתניתין וכל מחלוקת בברייתא וסתמא במתניתין הלכה כסתם דמתניתין וכן הלכה.
לפי לשון זה בשאילתא נחלקו אפוא בזה אביי ורבא, ולא ר' יוחנן ור"ל, כנוסחאות הבבלי, וכמו שנמסר גם בירוש' פ"ג, נב ע"ד, בשם רשב"ל, ומכיון שהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל א"כ לא נחלקו כלל רבי וחכמים בגוסס. גם הדחייה שבגמרא: לעניין טמויי עד דנפקא נפשיה וכו' – לא נזכרה כלל בשאילתא; וגם נוסח הברייתא שבשאילתא קרובה יותר לזו שבירוש' שם.
ואמנם כשם שנחלקו חזקיה (או ריב"ל) ור' יוחנן במחלוקת או משמעות דורשין ביניהם57למשל שבועות יט א = ירוש' פ"ב, לד ע"א, יומא ס ע"ב, אבל מוחלף בירוש' יומא פ"ה, מג רע"א., כך היא שיטת אביי ורבא בכל מקום58ר"ה כ ע"ב, מו"ק ז ע"ב, ב"מ כז א וסנהד' עו ב., אביי אמר משמעות דורשין א"ב ורבא אמר מחלוקת.
והרי ישנן כמה מחלוקות כאלה בבבלי שנחלקו אמוראי בבל בפלוגתא דאמוראי א"י שקדמו להם, וכמה פעמים לא נמסרה כלל מחלוקת אמוראי א"י.
ואמנם גם מנזיר שלנו עצמו יוצאת הסוגיא המתנגדת לזו שלנו, ומתאימה ל"לשון" השאילתות: שם מג א (לפני "ת"ר"): מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב וכו' – לפי זה מותר לכהן להכנס כשהוא גוסס (עי' א"מ), שלא כמסקנא דלמטה.
באחת הישיבות האחרות ובזמן יותר קדום לסידרה של מסכת נזיר שלנו, שנו אפוא כאן מחלוקת אביי ורבא ולא ידעו, או לא הזכירו, מחלוקת ר' יוחנן ורשב"ל.
[ד. בבלי וירושלמי נזיר]
ואמנם בבלי נזיר שלנו קרוב בכמה מקומות לירושלמי נזיר (למרות כל החילופים והניגודים שביניהם), ודווקא בכמה מהם הדברים עומדים בקשר עם רבא:
1) ז ע"א: רבא אמר למה לך לאקשויי כולי האי שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת, וזהו תירוצו של סתם הירוש' (נא ע"ג): שנייא היא דמר אחת.
2) יא ב: איבעיא להו וכו' ת"ש וכו' א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ממאי דהכי וכו'. והבעיא נמצאה גם בירוש' (נב ע"א), והבעיא נשנית אפוא גם בישיבת רבא.
3) כ ע"ב: אמרי במערבא59כ"י מ' ורא"ש: במערבא אמרי. אין הכחשה במונה (אחרי דברי רמי בר חמא60כנו' כ"י מ'. לרב חסדא), כר' יוחנן בירוש' כאן (נב סע"ד).
4) ל ע"ב: איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי וכו' – כזה בירוש' כאן נד סע"ג: הוון בעיי מימר ר' יהודה יודי לר' יוסי וכו'. שם: בעי רבא61כ"י מ': רבה. וכו' אביו נזיר עולם וכו' – שאלה כיו"ב בירוש' שם. שם: בעי רב אשי וכו' = ירוש' שם סתם.
5) לב א: איתמר מעשר רב נחמן אמר טעותו וכו' רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי וכו' א"ל רבא לרב נחמן לדידך וכו', בירוש' כאן (נד סע"א): היה יודע בו שהוא תשיעי וקריין62[צ"ל: וקרייוֹ (=וקראו), ובסמוך נשתבש "קריו" ל"קרוי"? – עצ"מ.] עשירי חברייא אמרין קדש, ר' יודן אמר לא קדש. מתנית' מסייעא לחבריא אמרו ב"ה לב"ש וכו' ואינון מקבלין מינהון וכו', וזוהי תשובת רבא בבבלי.
6) לב ב: אמר רב יהודה אימא וכו' – סתם בירוש' ספ"ה (נד ע"ב): כיני מתניתא וכו'.
7) מב א63כגי' הספרדית שהביא המאירי.: אמר רב אחא64משמיה דר' אלעזר אמר לה, וכרגיל בבבלי וירוש'. לא שנו אלא בנזיר טמא אבל בטהור לא מדגלי רחמנא בטמא יגלחנו אלמא בטהור רובו ככולו מחכו עלה במערבא טמא דבתער מנלן דיליף מטהור ליליף נמי טהור מטמא לשיור שתי שערות ותו לא מידי – בירוש' (נה סע"א): אמר רבי אלעזר וכו' ר' אמי כהדא דרבי אלעזר, רבי עזריה בעי וכו'65יתו"א ע' יוסי בן חנינא: כהדה דר' לעזר ור' עזריא בעי..
8) נ ע"א: כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין – בירוש' (נו ע"ב): שלא קרשו איבריו (ועי' לעיל).
9) סג סע"ב: צפה וכו' – סתם כאן, ובירוש' נז ע"ד בשם רבי (עי' לעיל).
ומקומות שוים בשני התלמודים עוד הרבה, וכמובן גם חולקים, כרגיל בכל הבבלי והירושלמי.
מיוחד לנזיר הוא, שהתלמוד דוחה את הדיוק "הא" וכו'66רגיל בבבלי, שהוא דוחה את הדיוק הראשון לשם דיוק אחר: לא תימא הא – אלא אימא הא –, אבל אינו מוותר לגמרי על הדיוק., בביסוס כזה, שהדיוק אינו מפורש במשנה, ו"הא גופא קמ"ל" (בלשון התלמוד במסכות אחרות):
נא ב: מי קתני "הא מת", הא קמ"ל שום מת וכו' (ב"פ), נב א: מי קתני "הא לא גירד"67כ"י מ' ותוס'., הא קמ"ל דכי גירד טהורה, אידך תיבעי לך, והשוה נא א; ה"ק גזז ובא לא גזז תיבעי לך68כ"י מ' ורש"י ותוס'..
והשוה נג א: על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה וכו' (כמו שמפורש במשנה זו) ועל אלו דסיפא למעוטי אב[ל] הסככות (שבמשנה הבאה!), כפשוטה של משנה. "הסככות" כנוסח התוס' ופי' הרא"ש (בשמ"ק), והמאירי הביא נוסח: למעוטי סככות ופרעות, ההיא היא שאין ספק שצ"ל: אבל הסככות, בלשון המשנה הסמוכה.
[ה. האמוראים הנזכרים בנזיר]
האמוראים הבבלים שנזכרו בנזיר, חוץ מרב ושמואל, רב הונא (ורבה בריה) ורב המנונא, רב יהודה ורב חסדא, רבה ורב ששת ורב יוסף, הם:
רב נחמן, כו ב – ב"פ (כי"מ), לב א, נט א.
רמי בר חמא (כרגיל רבא משיב עליו), י ע"א, כ ע"א69כנוסח כ"י מ', ולא "רב חמא"., כב ב (מנדרים), נ ע"ב, נב ב, נה ב, סא א, סג א, סד א (9 פעמים).
ר' זירא (ומר בריה דרבינא), נ ע"ב.
ר' ירמיה, לב א, ג ע"א, נא א.
אביי, יג א (רב רחומי לאביי), יט ב – ב"פ, כב ב, לא ב, לג א, לו א (מפסחים!), לח ב, מב ב, מד ב, נ ע"א, נא ב, נב א, נב ב, סב א, סב ב, סד ב – ב"פ (17 פעמים).
רבא, ב ע"א70אמר רבא ואיתימא כדי, ובנדרים סתם., ד ע"א, ז ע"א – ב"פ, ט ע"ב, י ע"א – ד"פ, יא ב, יב ב, יג ב, יז א (בניגוד לשבועות!), יט ב71כג א–ב לקוח מהוריות., כד א, כה א (השוה תמורה ובכורות), כו א, כז ב, ל ע"ב72כ"י מ': רבה., לב א, לב ב – ב"פ (כי"מ), לה א – ב"פ, לח ב, מ ע"ב, מב א (מב"ק!), מג א, מד ב, מה ב, נ ע"א, נ ע"ב, נא א – ב"פ, נא ב – ב"פ, נח א (משבת ומנחות!), סא א – ב"פ, סב א, סב ב, סג ב, סד ב – ב"פ, סה ב, סו א (46 פעמים)73חוץ מכ"ג א–ב הלקוח מהוריות..
רב נחמן בר יצחק, (כג ב – מהוריות), נו ב (אמרי – ארנב"י אף אנן נמי תנינא), נט ב – כי"מ (אמר רב יהודה אמר שמואל – ארנב"י מאי ליעביד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו) שניהם סיומי־סוגיא של מסדר.
רב אחא בריה דרב איקא, כט ב.
רב כהנא, סד ב (א"ל אביי), לד ב, לח א, מג ב (והתני).
רב פפא, ז א, יט ב (לאביי), כד ב, לא א, לח ב, לט א, מג א, נ ע"ב (רב שימי בר אדא74כ"י מ': שמואל בר אחא. ל־), נא ב (רב שמואל בר אחא ל־), סו א (קמיה דרבא) (10 פעמים).
רב שימי בר אשי (תלמיד אביי ורבא ור"פ), כו ב (לר"פ), לב א.
רב רחומי, יג א – כי"מ (מאביי).
רב הונא בר מנוח (תלמיד רבא ור"פ), נא ב.
רב אשי, יז ב, כו א (ב"פ: ואיכא דאמרי אמר רב אשי), ל ע"ב, לא א (רבא מברניש ל־), לו א (רב אחא בריה דרב אויא ל־), לז ב (לרב כהנא), מ ע"א (רבא מברניש ל־), לח ב (רבא מפרזקיא ל־), נו א, נז א (10 פעמים) (ועי' רבא!).
מר בר רב אשי יז א, מג א.
מר זוטרא (תלמיד חבר דרב אשי), נז ב (מתני).
רבינא, יא א, לד ב. מב א (רב אחא מדיפתי ל־, מב"ק!), לח סע"ב כנ"א שבגליון (4 [3] פעמים).
[רבינא, מו ב = ר' אבינא, שם, וכ"ה ביומא].
מר זוטרא בריה דרב מרי (חבירו דרבינא). כב ב.
מאמוראי א"י:
ר' יוחנן ורשב"ל ור' אלעזר.
ר' אבהו, לה א, לח א (א"ר אלעזר).
ר' אחא, מב א – כנו' המאירי (בירוש' בשם ר' אלעזר).
רב דימי, לו א (מפסחים!).
ר' שמעון בר אבא ולא "שמן", כרגיל בבבלי, נט א75ד"ו וכ"י מ., נא א76וכ"י מ..
ראשי המדברים הם אפוא: רבא – 46 פעמים (מחוזא "ואיתימא כדי"); אביי 17 (פומבדיתא); רמי בר חמא 9; רב פפא (נרש), 10; רב אשי 10 (ואיכא דאמרי אמר רב אשי); רבינא 4 (3) (שניהם: סורא); רנב"י (פומבדיתא, מסדר), 2.
וכל הסימנים מראים על מחוזא–פומבדיתא.
פירוש רש"י לנזיר – מיוחס לו בטעות, ובדפוס ווילנא הדפיסו שינויים מכ"י שזח"ה, ובו מיוחס הפירוש לר' יהודה בר' נתן חתנו (ריב"ן). אבל גם זה אינו נכון. הפירוש אינו פירוש הריב"ן ואינו כלל בדרך הריב"ן, ורבו שנזכר בו אינו כלל רש"י.
הפירוש הוא פירוש אשכנזי, שנתחבר מאחד מבני דורו של רש"י בוורמיזא, מאחד מתלמידי ר' יצחק הלוי רבו של רש"י. ואפשר שהוא רבי מאיר בר שמואל (אביו של ר"ת), שחיבר פירושים מפי ר' יצחק הלוי. ובליקוטים משמ"ק שבס' ברית יעקב לר' יעקב פייתוסי (ליוורנו תק"ס) מדף קטו ע"ג והלאה עירבב פי' שני עם המיוחס לרש"י ("רש"י כ"י").
התוס' – תוס' תלמידי רבי' פרץ מקורביל.
הערה לנזיר ז א: אמר רבא שהחזיק בדרך, במובן: שהתחיל כבר ללכת, "אחז דרך" (איוב יז ט), באשורית harâmu ṣabatu, "החזיק בדרך", "פנה לדרך". [אמר עצ"ם: הערה זו מצאתיה בקטע מחוק שבטיוטה וראיתי להביאה.]
[הערות בירושלמי נזיר]
1) ירוש' נזיר. נא ע"ב: הריני (נזיר) מן החרצנים וכו'. כיני מתניתא או מן החרצנין או מן הזגין או מן התגלחת או מטומאה, אם אמ' בכולן נזיר כר' יהודה עד שיזכיר ווים. ברם רבי מאיר [אפילו] (לא) הזכיר ווין(.) הריני נזיר ונזיר נזיר שתים דהוה יכיל מימר הריני נזיר[.] הריני נזיר [ואחת הרי זה] נזיר שתים, הריני נזיר [ואחת ועוד שלש, הריני נזיר ו]אחת [ועוד] וש(תש)וב נזיר ארבע.
המפרשים נדחקו בפירושו (ועי' נועם ירושלמי), אבל הוא מתפרש ע"פ שיטתו, בירוש' שבועות פ"ה ה"ה (לו ע"ב–ע"ג) וגטין (נ ע"א–ע"ב). שלר"מ בין בווים ובין בלא ווים "כלל ופרט הוא", ולר' יהודה "אם אמר חטין (ו)שעורין (ו)כוסמין כלל ופרט הוא, אם אמר חטין ושעורין [ו]כוסמין כלל שאין עמו פרט77מוגה מבין ירוש' גטין ושבועות.. ור' יוחנן אומר (שם ושם): ושואל אני בשלום פלוני חזקה על הכל חתם. שואל אני בשלום פלוני לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד, ואמרו שם: מודה ר' יוחנן שאם הזכיר גירושין לכל אחת ואחת שצריך ליתן טופס ועדים לכל אחד ואחד. חייליה דר' יוחנן מהדא (נדרים פ"ט מ"ז) שא(י)ני נהנה לזה לזה קרבן לזה (בגטין: ולזה) קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד78וכ"ה בכ"י ק' ובקטע ק' 61, "לזה" ג"פ, במי"ר והו' לו: לזה לזה – ולזה, וכ"ה בתוס' נדרים פה א, ועי' תוס' שבועות לח א.. וסוגיא זו מתאימה לנו' ישן בבבלי: בלא לך מודינא לך בולא לך פליגנא עלך, וכ"ה בברייתא בקידושין מד א: ר' יהודה אומר שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת79לפי תוס' שבועות שם באחרון: ולא!. ובקידושין פ"ב מ"א שנינו: האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת וכו' בזו ובזו אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת וכו', ואמרו בירוש' שם סב ע"ב: "בזו ובזו ובזו80כ"ה ג"פ בכמה כי"י, וכן ב"התקדשי".. מאן תנא ווין רבי יודה ברם כר' מאיר או בזו או בזו או בזו" (שגם בווין לר"מ פרט הוא), ואמרו שם למטה: אמר ר' יוחנן דברי ר' יודה נכללין ("כלל") בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות. כמא דהוא אמר תמן נכללין בקרבן וכו' כן הוא אמר הכא נכללין בקידוש אחד ונפרטין בשלשה קידושין.
גי' הירוש' במשנה "הריני" כנו' מי"ר וכ"י ק' והוא מפרשו כפרט לר"מ כסתם משנה. ו"אם אמר בכולן נזיר", הריני נזיר מן החרצנים, הריני נזיר מן הזגין וכו' לר' יהודה עד שיזכיר ווי"ם, שאם לא כן הוא נזיר שתים. אבל לר"מ אפילו81כצ"ל, וזו עיקר כוונת הגליון שבכי"ל להגיה "אפילו" במקום "לא". הזכיר ווים נזיר שתים, שפרט הוא. ואח"כ מביא הירוש' התוס', נזיר פ"א ב (בבלי ח ע"ב). והירוש' מפרשו שהנוזר אמר כך: הריני מן החרצנים ומן וכו', ומפרשו: או –או –, כר"מ, שאם לא כן פשיטא.
2) ירוש' נזיר נא ע"ב:
"אלא אחת לי"ב חודש" – ליתא בתוס' (וכן במשנה), ובתוס' צוק': שזה נזיר לעולם (= עולם), והוא כשיטת הירוש' שלרבי אין נזיר עולם מגלח אלא אחת לי"ב חודש, ובדפוסים: שאין זה נזיר עולם, וזו בשיטת הבבלי.
"שמגלח לאחר שנים עשר חדש" – כן הוא בכי"ל, ולא יותר, והוסיף המגיה כבד"ו אבל שלא במקומו, וצ"ל (כק"ע ופ"מ): חדש < אם באומר כמיניין שערות ראשי כל עמא מודיי שמגלח אחת לשלשים יום > אלא וכו'.
"האסורין ועוד מן הדא" – חסר, וצ"ל (ע"פ הבבלי ח ע"ב: ומי שאני ליה לרבי מנין וכו'): [מתניתא פליגא על ר' זירא כימות החמה כמינין ימות החמה נזיר שלש מאות וששים וחמש נזירות כמנין ימות החמה, כימות הלבנה כמינין ימות הלבנה < נזיר > שלש מאות וחמשים וארבע < נזירות כמנין ימות הלבנה רבי אומר עד שיאמר הריני נזיר נזירות כימות החמה כמניין ימות החמה כימות הלבנה כמניין ימות הלבנה > (תוס' פ"א ג)] ועוד מן הדא וכו'.
"כרבי הוא הוסיף רבי יודה אבשלום וכו' " – צ"ל: [ויידא אמרה על דרבנין, שהוא מגלח אחת לשנים עשר חודש, תני רבי יודה] אבשלום וכו', וכנו' מדר"י בשלח שירה פ"ב 123, ולא כנו' התוס' סוטה פ"ג טז (הנשיא) ומדרשב"י (אפשטיין־מלמד 75) ובבלי כ"י מ' ורא"ש בשמ"ק (ורש"י הגיה), ועי' ילקוט שמואל.