ז. מסכת קידושין
א. סידורה
ב ע"א–ג ב עד "בכסף מנ"ל" – דרבנן סבוראי בתראיי הוא.
רש"ג באגרתו (71) אומר: ונקיטינן מן ראשונים דגמארא דריש האשה נקנית עד בכסף מנא לן [כולהו אינך פרוקי וקושיי דמתרצי בגמרא] רבנן סאבוראי בתראיי1בנ"ס: בתראי סבוראי. תרצוהי וקבעוהי ("תרצינהו וקבעינהו"). ובתה"ג שבעיטור מ' מרד (ד"ו קב רע"ד): מורדת על בעלה דיניה מדתקינו רבנן סבוראי בשנת תתקס"ב למנין שטרות (= ד"א תי"א לבריאה) ביומי מר רב(נ)א גאון מפומבדיתא (ומר בא) ומר רב הונא גאון מסורא נ"ע. ואיהו הוא דאסר כנתא. ואיהו תני הויא דהאשה נקנית. ואחריו ברמב"ן ג א (וריטב"א אחריו): מצינו בתשובת הגאונים ז"ל וכו' ומר רב הונא גאון מסורא איהו תני לה וכו' ואפ"ה טרחנא לעיל לפרושא ולמפרך ותרוצי בה <ד>גמרא דרבנן סבוראי דוקא היא.
כי אמנם רב הונא גאון היה המסדר האחרון, אבל החומר בוודאי היה מסור מרבנן סבוראי, כשם שנמסרו בשם רב יהודאי כמה דברים שהם של הסבוראים.
הסוגיא הראשונה היא אפוא – של ישיבת סורא (רב הונא מסורא).
מכאן והלאה – מגוף התלמוד של האמוראים.2בדף יב ע"ב: אשתאר מההיא משפחה בסורא ופרשי רבנן מינה, ונראה קצת מכאן, שאין זו עריכת סורא, אבל שם גם: נהרדעאי אמרי, ובדף לט א נזכרים: חריפי דפומבדיתא, ובדף יג א: קשו בה בפום נהרא (ברא"ש: בפומבדיתא) וכו' פריך רב אחאי וכו' שלחה רב אחא בר רב (חבירו של רבינא) לקמיה דרבינא וכו' שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דר"ה בריה דר' יהושע אתון דשמיע לכו וכו'. מהזכרת שמות הערים האלה א"א אפוא להוציא הרבה, לכל היותר שסוגיא זו וזו היא מעיר אחרת.
חוץ מן הסוגיא הראשונה של רב הונא מסורא – נזכר בה גם רב "אחדבוי דמן אחא" כב ב3"בר אדא", הגהת רש"ל., "אחדבוי" ככ"י מ' ושם: בריה דרב אחא, בדפו': רב אחיי דמן אחא, יוחסין: רב אחויי ומר אחא. אבל בשבת קיא ב: רב אחדבוי אחוי דמר אחא, רש"ל: רב אחדבוי אחוה דמר אחא וכו' כצ"ל, ונ"ב: ס"א דמן אחא ושם מקום הוא וכן מצאתי בתוס' שנץ בשם ר"ח, ובפי' ר"ח: רב אחדבוי מדאחה פי' מדאחה (כצ"ל) שם מקום ידוע מתא דאחא, והוא רב אחדבוי ("אחא דאבוה") באגרת רש"ג ובסתו"א, דשכיב בשנת תתכ"ב (ד"א רע"א), אחד מרבנן סבוראי.
"ורב אחאי", פריך, יג א, שנזכר כ"פ בבבלי.
ויש ידים לדבר, שיש בקידושין הרבה מאד מעריכת פומבדיתא:
אביי ורבא והוויותיהם רגילים בקידושין הרבה מאד.
וביחוד מורגשת כאן עריכתו של רב נחמן בר יצחק מפומבדיתא (תלמידו של רבא). הוא נזכר כאן הרבה מאד4ט ע"ב, י ע"ב, טו א, טו ב, יח ב, כ ע"א, כ ע"ב, כא ב (ושם בע"א: כדאמר רנב"י וכו', היכא איתמר דרנב"י אהא וכו'), מו א, מח א, נד ב, סג א, סו א (הערה בתוך ברייתא!), סו ב ([בר יצחק]), ע ע"א, עא א – ב"פ., וברובם: אמר רנב"י, ובכמה מן הדברים האלה יש לדברי רנב"י צורה של הערת סדרן5פסח' קה ב, ועי' הלוי., ובדף מד ע"א: ארנב"י אנא לא ר' אבין בר חייא וכו' אלא ר' אבין סתם וכו'. (ורק יט א אני מוצא: רנב"י אמר – ב"פ).
ויש כאן בכלל דייקנות יתירה במסירת דברי האמוראים, אפילו באחרוני האחרונים: עַג ב: הא דרבא אהייא וכו' אלא כי איתמר דרבא אהא דאמר רב יהודה וכו'; וב' פעמים (מד ב. עו ב): מאן דמתני הא לא מתני הא.
אבל גם הסידור של רב אשי (סורא) ורבינא בולט כאן ביותר:
רב אשי: אמר רב אשי6ד ב (ב"פ), ח א, יג ב, יט א, כב ב (ב"פ), כו ב, לב ב, מט א (– מתקיף לה מר בר רב אשי), נ ע"א, נ ע"ב (מאי הוי עלה!), סד א, עז ב (הילכך!).. רב אשי אמר (ח א, נז ב); בעי רב אשי (ז ב), א"ל רב אחא בריה דרבא ("רב אחא סבא") לרב אשי (כ ע"א), א"ל מר זוטרא לרב אשי הכי אמר אמימר וכו' ורב אשי אמר וכו' (עט ב), א"ל רב אשי למר זוטרא (ז א), אמימר שרא וכו' א"ל רב אשי מאי דעתיך וכו' (עב ב), א"ל רב אשי לרב כהנא (חברו) מאי דעתיך (סה ב), א"ל רב יימר לרב אשי וכו' א"ל אין (ו א), פשיטא וכו' א"ל רבינא לרב אשי ת"ש (השאלה היא אפוא של רב אשי, ו ב), אלא אמר ר"א וכו' א"ל הונא מר בריה דר' נחמיה לר"א הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך (ו ב); א"ל רבנן (וא"ל רבינא) לרב אשי (כא א), א"ל רב שמן לרב אשי (כד א).
מר בר רב אשי, מט א, לא ב.
רבינא: רבינא אמר (י ע"ב), אמר רבינא (מה א, מה ב, סח ב); רבינא (לג א), רבנן לרבינא (מה ב), ר' אחא מדיפתי לרבינא (שם), מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא – א"ל רבינא (כ ע"א); – אמר מר זוטרא (לה ב, מ ע"א).
ברור אפוא שחלק גדול מקידושין הוא מסידורם של רב אשי ורבינא.
ב. שכבות שונות
השכבות השונות ניכרות כאן בכ"מ. כך למשל:
א) ו ע"ב (בפיסקת "בכסף"): אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת וכו', ואח"כ (בדף מו א!): אמר רבא ש"מ מדר' אמי תלת ש"מ המקדש במלוה אינה מקודשת וכו', ואח"כ (מז א): אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת וכו' נימא כתנאי וכו' מיתיבי וכו' אמר רבא ותסברא הא מתרצתא [היא]7[כי"מ, ונשמט שם "הא משבשתא היא" ע"י שויון־הסופות, – עצ"מ.] הא משבשתא היא וכו' (כל הסוגיא עד מח ב).
ב) ובדף ט ע"א שני מעשים, שרב אחא (מנהרדעא) עוסק בהם, ואח"כ מעשה דומה לו שרב זביד (מנהרדעא?) עוסק בו, ואח"כ: איבעיא להו הב אשקי ושדי (שלא כפל דבריו) מהו אמר רבינא מקודשת וכו'; אבל בדף יג ע"א (בפיסקת "בפרוטה") מעשה: ההיא איתתא וכו' אמרה ליה הבה ניהלי וכו' ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי, איתיביה רבא לר"נ וכו'. ולפי סוגיא זו יוצא כי "הבה ניהלי" בדבר שהוא שלו מקודשת. והמעשים רחוקים זה מזה במקום, בלי כל קשר ביניהם.
ג) לז א: איבעיא להו ר"א ("רא"א אף החדש") לקולא פליג או לחומרא פליג, לחומרא פליג וה"ק חוץ מן הערלה ומן הכלאים דהלכתא גמירי לה וכו' אבל חדש בארץ אין בחו"ל לא וכו' ואתא ר"א למימר אף חדש נוהג בין בארץ בין בחו"ל וכו' או דילמא לקולא פליג וה"ק ת"ק חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירי לה וכ"ש חדש דמושב כל מקום שאתם יושבים משמע ואתא ר"א למימר חדש אינו נוהג אלא בארץ וכו' ומאי אף אקמייתא ("אכל מצוה התלויה בארץ"). ת"ש דאמר אביי מאן תנא דפליג עליה דר"א ר' ישמעאל היא דתניא ללמדך שכל מקום שנאמר בו מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה דברי ר' ישמעאל וכו' מדאמר אביי מאן תנא וכו' ש"מ ר"א לחומרא פליג ש"מ.
אבל שם. לט א: אמרי חריפי דפומבדיתא אין ערלה בחו"ל וכו' ואינהו כמאן סברוה כי הא דתניא וכו' משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בחו"ל, ולא והאנן תנן ר"א אומר אף החדש תני חדש8רש"י: ולא תתני אף וה"ק ערלה וכלאים הרי הם כשאר התלויין בארץ ואין נוהגין בחו"ל אבל חדש נוהג בחו"ל..
וברור שסוגיות שונות ומוחלפות הן.
ד) מו א–מז א: בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה וכו' [היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו']9ע"פ כי"מ (ושם רק: הית' אוכל'). אהייא אילימא ארישא ("התקדשי התקדשי") מאי איריא אוכלת וכו' רב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' רבי אמי אמר וכו', אמר רבא ש"מ מדרבי אמי (לעולם אסיפא ומאי "עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה" – עד שיהא באחרונה ש"פ, שאל"כ, הרי הראשונה מלוה) תלת ש"מ המקדש במלוה וכו' וש"מ מעות בעלמא חוזרין (אם אינן קידושין הרי הם פקדון וחוזרין). איתמר המקדש אחותו רב אמר מעות חוזרין וכו' (מו ב כולו). אמר רבא לא שנו (באוכלת ראשונה ראשונה) אלא דאמר לה בזו ובזו וכו', תניא כוותיה דרבא וכו' (מז א), ואחריו: הניחא למ"ד אסיפא קאי ומאי עד שיהא באחת מהן ש"פ וכו'. וכתב רש"י: לאו לרבא פרכינן אלא לעיל קאי דמתרצינן היתה אוכלת דמתניתין לרב ולשמואל ארישא ולר' אמי אסיפא, הניחא לר'
אמי וכו'.
כאן היתה הברייתא הזאת, שהביאוה עכשיו לראיה לרבא עומדת תחילה בתחילת הסוגיא, אחרי דברי רב ושמואל ור' אמי, בתור "תניא כוותיה דר' אמי" וכדומה, אבל אחרי שהכניסו בתלמוד דברי רבא שלמעלה, ו"איתמר" הנגרר אחריו, ודברי רבא אלה, והביאו ברייתא זו לראיה לו – סידרו פירכא זו כאן.
ה) נ ע"ב–נא א: מה"מ (שאשה ואחותה אינן מקודשות) אמר רמי בר חמא וכו' א"ל רבא וכו' אלא אמר רבא קרא בזה אח"ז ומתניתין כדרבה וכו', ובסוף הסוגיא (נא א): ולרבא למה ליה לשנויי כרבה תיפוק ליה קידושין שאין מסורין לביאה נינהו ("ושמעינן ליה לרבא דאמר לקמן קידושין שאין ראויין לביאה אינן קידושין"), לדבריו דרמי בר חמא קאמר. ואחריו (נא א): איתמר קידושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוו קידושין רבא אמר לא הוו קידושין וכו' תנן המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה וכו' ת"ש (נא ב) מי שקידש אחת משתי אחיות וכו' (משנה ביבמות כג ב!) ת"ש שנים שקדשו שתי אחיות וכו' (שם!) תיובתא דרבא וכו'.
ברור, שהסוגיא הזאת, מן "איתמר" והלאה, לא נשנתה בבית המדרש, ששנה דברי רבא שלמעלה כאן, אלא ביבמות (כג ב), שאין לנו שם ממנה אלא ההויות הקצרות (ש"מ קידושין וכו' הב"ע וכו') למשניות של יבמות שם, והעבירוה אח"כ לכאן, והוסיפו: ורבא למה ליה וכו'.
ו) נז ב: בפטר חמור. נימא מתני' דלא כר' שמעון דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר"י ור"ש מתיר, אר"נ אמר רבה בר אבוה לאחר עריפה וד"ה: אבל לקמן, נח א (פיסקא של "וחולין שנשחטו בעזרה"!): אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף וכו' א"ל תניא המקדש בפטר חמור וכו' רש"א מקודשת וחכ"א אינה מקודשת. וברור שהסוגיא דלעיל לא ידעה בריתא זו.
ובבכורות (י ע"ב) אמרו למשנה של שם: וכן אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מודה ר' שמעון לאחר עריפה וכו' ור' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר אמר עדיין היא מחלוקת. איכא דמתני לה להא דרב נחמן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתני' וכו'.
ברור אפוא. שהוויה דדף נז ע"ב היא הא"ד של בכורות. וש"בי רבה" לא שנו כך, וזו היא הסוגיא דדף נח ע"א!
ז) בדף סט ע"ב הזכירו, למחלוקת אביי ורבא שהובאה שם: היינו דאמר רב יהודה אמר שמואל כל ארצות עיסה לא"י וכו' ואמרו (עא א): גופא אמר רב יהודה אמר שמואל וכו'. אבל בדף עב ע"ב אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל זו ("מתני' דקתני דעלו פסולין לא"י" וכו') דברי ר"מ אבל חכ"א כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות. אמימר שרא ליה לר"ה בר נתן למינסב איתתא מחוזייתא א"ל רב אשי מאי דעתיך דאמר ר"י אמר שמואל זו וכו' והא בי רב כהנא לא מתני הכי ובי רב פפא (פפי) לא מתני הכי ובי רב זביד לא מתני הכי ("משמיה דשמואל אלא כדאמר לעיל כל הארצות בחזקת פסולות [ד]אמר רב יהודה אמר שמואל כל הארצות עיסה") אפי' הכי לא קיבלה מיניה משום דשמיע ליה מרב זביד דנהרדעא.
וא"כ סוגיא דדף סט ב–עא א היא דבי ר"כ ור"פ ור"ז (מפומבדיתא!) וסוגיא דדף עב ב נהרדעית (ר"ז מנהרדעא, אמימר)!
ג. ציטטים ממסכות אחרות
1) מט א – ב"ב קסה א (והוינן בה).
2) סא א – ערכין בה א (והוינן בה).
אבל ישנם דברים לקוחים ממסכות אחרות גם בלי "והוינן בה":
4) קידושין כח א – ב"מ מו א–ב.
5) נ ע"ב, גופא אמר רבה וכו' – עירובין ג ע"א (גופא).
6) נו ב–נז א: שור הנסקל מניין וכו' – ב"ק מא א–ב (והנך תנאי דמפקי ליה להאי בעל השור וכו', מתאים לב"ק; ומב"ק לקוח גם פסחים כב ב).
7) נז ב: בשר בחלב וכו' – חולין קטו ב־קטז א.
8) ס ע"א–ע"ב: איתמר וכו' – גטין עד א–ב (אבל שם בלי "גופא אמר רב הונא אמר רב כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי", אלא מתחיל תיכף: אמר ר' זירא וכו'), ועוד כאלה.
[ד. סוגיות מוחלפות]
וישנן גם סוגיות מתחלפות:
1) למשל יג ב המימרא הידועה: אר"פ הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין וכו' שיעבודא דאורייתא וכו', שטעמה בניגוד לב"ב קעו א (גובה מן היורשין, כדי שלא תנעול דלת וכו' וכו'), שכבר העירו עליה התוס' בב"ב (שם) ובמנחות (נח ב), שהיא מן הסוגיות המתחלפות.
2) ח ע"ב: איתיביה רבא לרב נחמן (דאמר "התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת") קידשה במשכון מקודשת. התם משכון דאחרים ("שהיה בידו – שהמשכון עצמו קנוי לו") וכדרבי יצחק דאמר רבי יצחק מניין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מניין וכו'. כאן בוודאי (כמו שפירשו התוס' כאן ובגטין) משכנו בשעת הלואתו הוא, וכן בגטין לז סע"א: תנן התם המלוה (את חבירו מעות) על המשכון וכו' שאני משכון דקני ליה מדר' יצחק וכו' "והכא המלוה על המשכון קתני דמשמע בשעת הלואתו" (תוס' שם). וכן בפסח' לא א–ב: ישראל שהלוה לנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר וכו' הכא במאי עסיקינן כגון שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר' יצחק וכו', "והכא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו תנן דמשמע בשעת הלואה" (תוס' שם).
אבל בב"מ מב א (שבועות מד א) ב"הלוהו על המשכון": והכא בדשוי שיעור זוזי וקא מיפלגי בדר' יצחק וכו' אימור דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל במשכנו בשעת הלואתו מי אמר.
והתוס' (שם ושם) והראשונים נדחקו בסתירה זו, דה"ה בשעת הלואה; אבל קשה לפרש כך בב"מ.
אלא שסוגיות מוחלפות הן, והם לא פירשו אותה במשכנו שלא בשעת הלואה, אלא בהלוהו על המשכון, וקרא ד"ולך תהיה צדקה", לא על "בחוץ תעמוד" וגו' קאי, אלא על עני ו"העבט תעביטנו" (דב' טו ח) ש"אומרים לו הבא משכון (בשעת הלואה)"10ספרי ראה פיס' קטז ותוס' פיאה פ"ד הי"ב (ועי' כתובות סז ב)..
3) יח סע"א–ע"ב: דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אין רשאי למוכרה דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה11כך הוא "ברוב ספרים ישנים" כאן ובבכורות לד א, תוס' שם, ילקוט משפטים ר"ג שם, וכך כתוב בכל הנוסחאות שלא עבר עליהן קולמוסן של מגיהי ספרים (רמב"ן?) וזו גרסתו של ר"ח בקידושין. במאי קמיפלגי ר"א סבר יש אם למקרא ור"ע סבר יש אם למסורת וכו' (ואחריו יט א "בכל הספרים הישנים":) ולרנב"י דאמר אפילו לר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לקידושין ניתנו במאי מוקים לה מוקים לה כר' עקיבא דאמר לשפחות אחר שפחות ("כיון שבגד בה") הוא דלא מצי מזבין לה אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין לה.
כך הוא נו' רוב הספרים הישנים, עד שלא הגיהו רש"י12שברמב"ן (גם בשם ר"ח) שם. ובילקוט ובר"ג בכורות שם: ר"א סבר יש אם למקרא ור"ע סבר יש אם למסורת..
אבל בבכורות לד א שם: למימרא דר' אליעזר סבר יש אם למקרא ורמינהי בבגדו בה כיון שפירש וכו' דברי ר' אליעזר ר"ע אומר כיון שבגד בה וכו'. כך היה גם כאן "ברוב ספרים ישנים" (תוס' שם), וכן היה נוסח ר"ג.
אבל כבר העיר והעיד ר"ג: והא מילתא קשיא לההיא דגמרינן במסכת קידושין דהתם קאמר במאי קא מיפלגי ר' אליעזר סבר יש אם למקרא (עי' לעיל).
אבל כ"י מ' בבכורות: ורמינהי בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי לקיימה (למוכרה)13"למוכרה" נוסח אחר הוא ע"י "לקיימה", וזה רגיל בכי"י. דברי ר' אליע' (ותו לא מידי), וכיו"ב ר"ג: פ"א14כן במזבח כפרה. משמיה דר' יצחק האורליינש (!) ז"ל כיון שבגד בה שוב אין לאביה רשות בה דברי ר' אליעזר אלמא קסבר יש אם למסורת וכו'. וקשיא נמי להאי דקידושין דהתם אמר ר' אליעזר דכיון שפירש טליתו וקאמר יש אם למקרא.
רש"י הגיה בקידושין ובבכורות, והוסיף בקידושין: ובמכילתא גרסי' שפירש טליתו עליה בדברי ר"ע ודר"א ליתא התם.
אבל במכיל' שם פ"ג: רבי ישמעאל אומר באדון הכתוב מדבר אשר לקחה על מנת לייעד ולא ייעד אף הוא אינו רשאי לקיימה רבי עקיבא אומר בבגדו בה מאחר שפירש בגדו עליה15כ"יש מפרשים" שבתוספות קידושין.. ר' ישמעאל מפרש: כיון שבגד בה, שהוא דורש את המסורת: אשר לא יעדה, שבגד בה ולא יעדה; ור"ע דורש את המקרא: אשר לו יעדה, ומפרשה על האב: מאחר שפירש בגדו עליה.
הברייתא דבכורות, לפי נוסח' כ"י מ' ור' יצחק אורליינש, שנתה אפוא ברייתא מעין מכיל' דר' ישמעאל אבל בשם ר"א16וכאלה כמה וכמה, למשל "ר' ישמעאל אומר" שבת"כ אמור פ"ד יח ("תני ר' ישמעאל" בירוש' יבמות רפ"ב ח ע"ג) = ר' אליעזר במכילתא בא פט"ו (ס' היובל לקרויס עמ' 20).. אבל ברייתא דקידושין שנתה דברי ר"א ור"ע מעין ברייתא דמכיל' אבל מוחלפת, ר"א כר"ע ור"ע כר' ישמעאל. ושכך שנתה דברי ר"ע מוכיחה הסוגיא דדף יט ע"א: מוקים לה כר"ע וכו'.
וכבר העיר רש"י בקידוש', דבסנהד' ד ע"א סבר ר"ע יש אם למקרא. ולפי הנוסח הישן חולקת בזה גם קידושין מסנהדרין וגם קידושין מבכורות.
חילופי ברייתות שונות וחילופים של סוגיות מוחלפות ישנן אפוא כאן.
4) ואף קידושין כה א חולקת על בכורות מ ע"א. בקידושין שם: דתנן (נגעים פ"ו מ"ז) עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם וכו' ותני עלה בכולם עבד יוצא בהם לחירות רבי אומר אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון וכו'. ורבי לשון לא ("אינו מום גלוי") ורמינהי וכו' ועוד תניא ושניטל רוב הלשון רבי אומר רוב המדבר שבלשונו. אבל בבכורות שם שנינו: ועוד ג' הוסיף ("אילא") וכו' ושניטל רוב המדבר שבלשונו ב"ד של אחריהן אמרו ה"ז מום (והרי הוא מום שבגלוי), ואמרו שם: ושניטל רוב המדבר שבלשונו. מתני' מני רבי יהודה היא דתניא ואת שניטל רוב הלשון רבי יהודה אומר רוב המדבר של לשונו. ובתוס' שם פ"ד הי"א: ושנטל רוב הלשון ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר רוב המדבר בלשון, בית דין וכו'.
ור"ח בן אנטיגנוס קדם לר' יהודה17עי' בכורות ל ע"ב., וע"כ נראה שהברייתא שבבכורות: ר' יהודה אומר, עקרית, ואחריהן "ב"ד של אחריהן" החולקים, וסתם משנתנו ושניטל רוב המדבר שבלשונו, קדם לב"ד של אחריהן, ואי־אפשר שהוא הוא רבי.
אלא שברייתות מוחלפות הן בין קידושין לבכורות, והרבה כאלה ברייתות מוחלפות.
והחליפו בקידושין "ר' יהודה" ב"רבי", כשם שהחליפו בכמה מקומות "ר' יהודה הנשיא" (נשיאה) ב"רבי".
ה. היחס לירושלמי
כי אתא רב דימי ורבין, יב א18בירוש' בשם ר' זעירא להיפך! אלא שבכי"ל ליתא "ר' סימאי ורבותינו"!, לא א19אבל בסוגיא זו הרבה מא"י., סז א–ב, עה א, עה ב – אינם בירוש' (או שונים).
חילופי אמוראים רגילים כאן, כמו תמיד, למשל יג ב וירוש' פ"ג סד ע"א; סב ב: מתקיף לה ר' אבא בר ממל, בירוש' סד ע"א, בשם ר' פס, והתירוץ (הכי השתא) בשם ר' אבא בר ממל20כיו"ב למשל שבועות מג א וירוש' שם., אבל מעניין שבכ"י מ' כאן: מתקיף לה רב פפ' אלא מעתה וכו'. ובוודאי שצ"ל: ר ' פס (אפס בבבלי יומא סא א), והוא ר' אפס השני.
וכאלה הרבה.
אלא שכדאי להעיר על סתמות של הבבלי, שהם בירוש' בשם אמוראים, למשל יג ב: אלא מדאמר רחמנא יבמת וכו' אלא מדאמר רחמנא אלמנה וכו' – הראשון בירוש' בשם ר' חונה, והשני בשם ר' יוסי בר' בון.
ובדף נט ע"ב: רב זביד מתני להא שמעתא אהא וכו' – בירוש' בשם ר' יוסי בר' בון (מן דבתרה!).
[ובדף לא ע"ב (שכולו לקוח ממקור א"י): אתרח21ע"י ד"ר: ארתח, רש"ל: רתח פורתא כצ"ל ס"א איתרח. פורתא, – הדברים לקוחים מירוש' ברכות פ"ג ו סע"א, ונזיר פ"ז, נו ע"א, ושם: אטרח עלוי.
העבירו אפוא לשון א"י ללשון בבלי.]
אמוראי א"י:
אמר חזקיה, לג ב.
ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי, שם.
ר' יאשיה, לו ב.
ר' אבין, מד א.
עולא, כ"פ, איקלע לפומבדיתא, עא ב, – לרב יהודה, לח ב.
ר' יעקב, נג ב, יג א.
ר' אבא בר ממל, סב ב.
[הערות לירושלמי קידושין]
1) נט ע"א: רבנן דקסרין אמרין אפילו כמאן דאמר היובל עולה ממיניין שני שבוע יכלין אנן מפקין לה מן הכא שביעית מוציאה את העבדים ויובל את הנרצעים.
פירושי המפרשים והגהותיהם דחוקים, כי "מפקין לה מן הכא", פירושו מוציאין דבר זה מכתוב זה, מדרשה זאת. ואין ספק שיש כאן חסרון בירוש', וכצ"ל: מן הכא < בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין > שביעית מוציאה את העבדים ואת הנרצעים; כלומר מכאן יוצא שא"א לומר "שביעית של עולם".
והיא הברייתא שבת"כ בהר פ"ג ו (ספרי ראה פיס' קי"ב). ואמנם בת"כ שלנו: ואין השביעית מוציאה עבדים, אבל בלקח טוב שם: ואין שביעית מוציאה הנרצעים, וא"כ היה בנוסחאתו: הנרצעים. ותפס "בנרצעים" מכיון שדרשו "ואיש אל משפחתו תשובו" על הנרצע (שם סוף פ"ב).
2) נט ע"ב: ר' עקיבא דריש ואם לא יגאל באלה אלא כיוצא משלים ויוצא] צ"ל: אלא בויצא ("ביוצא"?), כלומר אלה בויצא בשנת היובל, והיינו משלים (עד היובל) ויוצא.
3) שם: ותני כן (בהר פ"ה ב, לענין מוכר שדהו!) והשיגה ידו יד עצמו ומצא כדי גאולתו < ביד כל אדם>, כך צריכים להשלים, על פי ת"כ פ"ח ג (ועי' בבלי טו ב) לענין עבד, ותפס בברייתא הדומה לה, כי הדרשות בשניהם דומות בכמה דברים.
4) שם: מה השגת יד של עצמו וכו' – דרשת ר' ישמעאל במס' עבדים פ"ב (ועי' בבלי שם).
5) שם: והתני אם משגאלו הרי כנמכר לו משעבד ויוצא] צ"ל: אם משגאלו הריש' נמכר ("מכרו"?) לו כלומר שהגואל הראשון מכרו לאחר, משעבד ויוצא; מכאן שהראשון "משעבד ויוצא", שהרי "מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו", ואם הוא אינו "משעבד ויוצא", אינו יכול למכור זכות כזו לאחר. ומגיה ר' אבא מרי: משלים ויוצא ("כדברי מי שהוא אומר [באלה] לשיעבוד משלים ויוצא", כדלעיל).
ועכשיו מסיים הירוש' את הברייתא שהביא: רצו קרוביו של ואשון ליגאל גואלין להן וכו' – זו ברייתא בתוס' ערכין פ"ה ג', לענין מוכר שדהו (כהמשך לת"כ בהר פ"ה ג!): רצה אביו או אחיו או אחד מן הקרובין של ראשון (של בעל השדה) לגאול הרשות בידו ("רשות" ולא חובה כר' יהושע בקידושין כא א, חסדי דוד) ושל שני (של זה שקנה את השרה מבעל השדה ומכרה לאחר) אין שומעין לו, וכיו"ב דרשו בת"כ שם, פ"ה ד: ושב לאחוזתו בבעל אחוזה דברתי ולא במוכר למוכר.
הדרשות במוכר שדהו ובעבד שוות בכמה דברים בת"כ (ועי' לעיל בירוש'), והברייתא שבירוש' שנאמרה לענין עבד, תפסה בלשון הברייתא שנאמרה אצל מוכר שדהו.
ובעבד עניינו הוא, שהגואל "הראשון" מכר את העבד לאחר, ואין גואלין אותו מן האחר, שהרי האחר ישראל הוא.
אח"כ שב הירוש' לקושיא הראשונה ("והתני"), ור' יסא משיב שהיא כמאן דאמר "בשאר כל אדם לשעבוד", וה"שעבוד" הזה הוא, כמו שאמרנו לעיל לריה"ג: משעבד ויוצא, והגואל הזה הוא "שאר כל אדם" ולא קרוב (ועי' במס' עבדים שם).