ב. מסכת ביצה
א. סוגיות הפוכות (מוחלפות)
ר"ת ס' הישר סי' קכ"ב, תוס' מנחות נח ב ד"ה וא"ד, תוס' שנץ ב"ק קיז א (שמ"ק ד"ה והא), שארית יוסף, נתיב הפלוגתא כלל ב', ועוד.
מן המסכתות שתוכנן קרוב ביותר למסכת ביצה, והן שבת ועירובין ישנן הרבה סוגיות מוחלפות, על־יד סוגיות מקבילות:
1. ב ע"ב: גבי יו"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין וכו' – בשבת קנז א דוחה התלמוד משנה זו מסתמותה: ר' יוחנן (שפוסק הלכה כר"ש) ההיא בר' יוסי בר' יהודה מתני לה (ור' יוסי בר' יהודה ס"ל כאבוה).
2. שם: אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה וכו' ורבה לטעמיה דאמר רבה מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וכו'. ולהלן ד ע"א: אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה וכו' נימא קסבר רב קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כארבעה זקנים וכו' אלא הכא בהכנה דרבה קמפלגי רב אית ליה הכנה דרבה וכו' – בעירובין לח ב: כי נח נפשיה דרב הונא עייל רב חסדא למירמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים וכו' והא איתמר שבת ויו"ט רב אמר וכו' אמר רבה התם משום הכנה דתניא והיה ביום הששי וכו', הרומיא הסתמית בביצה היא אפוא רומיא דרב חסדא, והתירוץ תירוצו של רבה, שנרמז בדף ב ע"ב, ותירוצו בדף ב ע"ב הוא תוצאה ישרה מתירוצו בעירובין, אבל כאן בביצה דווקא זה הובא בפירוש בשמו. הרומיא גם בירוש'1כאן ס סע"א, עירובין פ"ג כא ע"ב. בשם רב חסדא, והמחלוקת שם לא בביצה אלא "בשירי פתילה" אלא "היא הדא היא הדא".
3. ד ע"ב: אתמר שני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה וכו' – בעירובין לט ב: תניא וכו' וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות2תוס' סוף פ"ה: ומודה ר' יוסי.. ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאתציד ביו"ט ראשון של גליות ואשתחיט ביו"ט שני רב נחמן ורב חסדא אכול רב ששת לא אכל אר"נ וכו' א"ל רב ששת והיכי איכול דתני איסי (כי"מ וא"פ: אסי)3וודאי "איסי אבוה דר' זירא ואמרי לה אחוה דר"ז" שבמו"ק כ ע"ב, דתני "קמיה דר"ז". ואמרי לה איסי תני וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גלויות וכו' אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל א"ל תני מר מידי בקדושות א"ל תנינא מודה ר' יוסי בשני ימים טובים של גליות וכו'. אמר רב אשי לדידי אמר לי אמימר ("מרימר"!) ההוא בר טביא לאו איתצודי איתצד וכו' והא אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל וא"ל לא היו דברים מעולם.
הסוגיות מוחלפות לגמרי, האחת לא ידעה את השניה. ואנו צריכים לומר, שרב שנה "מודה ר' יוסי בשני" וכו', אבל התלמוד אינו מזכיר כלל ברייתא זו וחילופיה.
4. שם: אתמר שני ימים טובים של ראש השנה רב ושמואל דאמרי תרויהו נולדה בזה אסורה בזה דתנן בראשונה וכו' – בעירובין לט א שנינו: ועוד א"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט ראשון (של ר"ה) ואוכלה בשני וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ולא הודו לו חכמים, ואמרו שם: מאן לא הודו לו אמר רב ר' יוסי היא דתניא מודים חכמים לר' אליעזר בראש השנה וכו' ר' יוסי אוסר אמר להן ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכו', – הוא הוא טעמם של רב ושמואל בביצה כאן, אבל התלמוד לא אייתי כאן כלל ברייתא זו!
ולהלן ה ע"א אמרו: ולרב ושמואל קשיא מתניתין (דר"ה) לא קשיא הא לן והא להו, ולא הזכירו כלל את ה"חכמים" שבמשנת עירובין, והברייתא שבעירובין ודברי רי יוסי4ועי' תוס' ד"ה הא לן.!
5. ח ע"א: ואמר רב יהודה [אמר רב]5כי"מ כאן ושבת נ ע"א (ועי' ד"ס). מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צורכו, דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה6כי"מ כאן ושבת ואו"ז: משמיה דרבא. והוא שייחד לו קרן זוית. מיתיבי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט וכו' ואי איתא לכסייה כדרב יהודה וכו' – בשבת נ ע"א: אמר רב יהודה וכו' דרש מר זוטרא וכו'. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן כרשב"ג (בשבת שם, "דשרי במחשבה בעלמא") דאי כרבנן האמרי בעינן מעשה ("חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשרן") א"ל ר"פ אפי' תימא רבנן וכו'.
ובביצה אמרו עלה: מיתיבי כוי וכו' אלא אמר רבא אפר כירה מוכן ("דעתו") לודאי ואין מוכן ("דעתו") לספק וכו' רמי בריה דרב ייבא אמר כוי היינו טעמא דלא מכסינן וכו'.
וכבר הקשה הרשב"א7ועי' תוס' ד"ה ואמר., דאדמותיב לה מברייתא דכוי ליסייעיה מברייתא דלעיל "הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו"8בתוס' פ"א ה: היה לו עפר בתוך ביתו לטוח בו את גגו וסיד לסוד בו את ביתו מכסין בו. וכן בירוש' (ס ע"ב) מסייע מכאן לרב יהודה: ותני כן הביא עפר לטוח וכו'.
אלא שמימרא של רב יהודה בירוש' דומה למימרא של רבא שבבבלי ח ע"ב (הכניס עפר לכסות בו צואה וכו'): הכינו למצוה מכסין בו מצוה, צואה מכסין בו צואה [ו]מצוה9שרידי ירושלמי..
6. ט ע"א: איני והאמר רב יהודה אמר רב כל וכו' תנאי היא דתניא וכו' = שבת קמו סע"ב (ושם סד ב).
7. יג ב: [ואמר ר' אבהו]10כי"מ והקבלות. ארשב"ל מעשר ראשון וכו' אדגן – הכל בברכות מז ב ושבת קכז ב (וכדאמר ר' אבהו ארשב"ל) וש"נ.
8. טז א: אמר ר' אחא11כי"מ כאן, דפו' כאן: חמא. ברבי חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו וכו' מיתיבי לדעת וכו' ל"ק וכו' – בשבת י ע"ב הובאה בין שורת מימרות של "רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב" מימרא זו: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם תניא נמי הכי לדעת וכו' והאמר רבי חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך וכו' ל"ק וכו'.
ולעומתו בביצה לא נזכרה מימרא זו של רב כלל.
אבל ההמשך: אמר מר מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו מאי עביד ליה [אמר אביי]12כי"מ כאן, וכן בשבת. שייף וכו' והאידנא וכו' אמר ר"פ וכו' – הכל גם בשבת שם.
ומכיון שבשבת לא הובאה מימרא זו אלא אגב שורת המימרות קרוב שמקומה העיקרי בביצה, ומכאן הוסיפה העריכה האחרונה של שבת את הקושיא: והאמר רבי חמא וכו' ואת הפירושים.
9. יח ב: ומי אית ליה לרבא הואיל והתנן החושש וכו' ורמינן עלה וכו' ואמר אביי וכו' ורבא אמר וכו' ( –הכל בשבת קיא א) הדר ביה רבא מההיא וכו'.
10. כד א: ורמינהי ביברין וכו' (עד: זמורתא תהא) – הכל בשבת קו ב, אבל פירוש מחוסר צידה שבביצה אינו בשבת13ועי' בתוס' שם ד"ה הלכה., ובענין זה הובאו בביצה דברי "רב יוסף א"ר יהודה אמר שמואל" ו"רבה בר רב הונא" (וגם דברי בנו "[רבה בריה ד]רבה14כי"מ (ועי' ד"ס). בר רב הונא", שבכלל נזכר מעט מאד בתלמוד), הנזכרים גם בסוגיא שלפניה. על כן קרוב שהסוגיא בשבת לקוחה מביצה ולא לקחו מה שאינו שייך לשבת (והרי גם המשנה בשבת הועברה מביצה והותאמה לשבת)15[עי' "מבואות לספרות התנאים", עמ' 359.].
11. כו א: במאי קא מפלגי אי נימא ברואין מומין קמפלגי וכו' והא מוקצה הוא אלא דנפל ביה מום עובר מערב יו"ט והשתא הוה ליה מום קבוע מהו דתימא דדעתיה עלויה ונשחטיה קמ"ל.
ובע"ב: ארנב"י מתני' נמי דיקא (כברייתא דאייתי רב אושעיא: בין שנולד בו מום מערב יו"ט ובין שנולד בו מום ביו"ט וכו') דקתני רש"א כל וכו' מאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל ("שלא היה בו מום") פשיטא צריכא למימר אלא ("שנולד בו מערב יו"ט אלא") דלא אתחזי לחכם מערב יו"ט אם מום קבוע הוא או מום עובר.
זו בניגוד לסתם התלמוד שבע"א: דנפל ביה מום עובר מעיו"ט וכו'.
ובניגוד לסתם גם סוגיית שבת מו ב: אלמא לר"ש לית ליה מוקצה ורמינהי רש"א כל שאין מומו ניכר מערב יו"ט אין זה מן המוכן; הכי השתא התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו16הסברה זו גם בביצה להלן ל ע"ב!, הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום מימר אמר מי יימר דנפיל ביה מומא ואת"ל דנפיל ביה מומא, מי יימר דנפיל ביה מום קבוע ואת"ל דנפיל ביה מום קבוע מי יימר דמזדקק ליה חכם ("שימצא חכם שיזדקק לו ביו"ט לראות אם מום קבוע הוא או לא").
וודאי שסוגיא זו של שבת חולקת, כי לפיה הטעם הוא משום מוקצה, ובנפל בו מום בין ביו"ט בין מערב יו"ט עסקינן.
וכל דוחקי הראשונים ליישר הסוגיות לא יועילו. והסוגיא של שבת היא כולה סוגיא פומבדיתאית.
וגם השאילתות (פומבדיתא) אינו יודע רק סוגיית שבת וסוף סוגיית ביצה (דף כז סע"א)!
שאיל' סי' מ"ד: ברם צריך אילו בכור דאיתיליד ביה מומא ביומא טבא מהו לאחוויה לחכם ביומא טבא ומשרייה ומיכליה. מי אית ביה משום מוקצה או לא. מי אמרינן כיון דלא מישתרי מחולא מוקצה הוא. או דילמא מכי אית ליה בדעתיה דהשתא נפיל ביה מומא לא הוי מוקצה. אם תימצא לומר היכא דלא איתייליד ביה מומא מחולא אלא ביומא טבא מוקצה הוא. היכא דאיתייליד ביה מומא ("מחולא" – תועפות ראם) והוא מובהק דידע דמישתרי עילויה. מי אית ביה משום מוקצה או לא. מי אמרינן כיון דידע דמום מובהק הוא לא מקצאי (= מקציא) מדעתיה. או דילמא כיון דלא ידע אי מיזדקק ליה חכם אי לא מוקצה הוא. מיפלג פליגו בה ר' יהודה ור' שמעון דר' יהודה אמר לא הוי מוקצה כי האי גונא. אע"ג דר' יהודה מחמיר במוקצה בעלמא הכא מקיל דהא דעתיה עליה. ור' שמעון אמר כי האי גונא הוי מוקצה אע"ג דר' שמעון שרי מוקצה בעלמא הכא אסר דאמר מי יימר דמיזדקק ליה חכם. מאי היא דתנן בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר וכו' הלכה כר' יהודה או כר' שמעון תא שמע דאמי ורדינאה חזי בוכרא וכו' (ביצה כז סע"א).
כל השאילתא בנויה אפוא על סוגיית שבת ומשום מוקצה, ואפילו נולד בו מום מעיו"ט אלא שלא נראה לחכם מעיו"ט הרי הוא אסור, ולא מבעיא ליה לשאילתות אלא בנולד לו מום קבוע מעיו"ט וידע ביה דהוא מום קבוע אלא שלא הראהו לחכם, "מי אמרינן כיון דלא ידע אי מיזדקיק ליה חכם מוקצה הוא", ופשיט ממעשה דאמי וורדינאה וכו', שאם לא ראהו חכם כלל מעיו"ט הרי הוא מוקצה.
והשאילתות לא הזכיר אפילו את הברייתא דאייתי רב הושעיא17משנת בר קפרא בירוש'. ודברי רנב"י דדף כו ע"ב, ולא הזכיר אפילו את המו"מ שבדף כז ע"א, אם הלכה כר' יהודה או כר' שמעון.
כי אמנם גם דף כז ע"א לא מעור אחד הוא, וגם בו סוגיות מוחלפות:
ר' יהודה נשיאה הוה ליה ההוא בוכרא שדריה לקמיה דר' אמי סבר דלא למיחזיה א"ל ר' זריקא ואיתימא ר' ירמיה ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה וכו', אבל בסוף העמוד: אמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה, ביומא טבא לא הוה חזי אתו ואמרו ליה לר' אמי אמר להו שפיר קא עביד דלא חזי, והא ר' אמי גופיה חזי, ר' אמי כי חזי מאתמול הוה חזי וכו'.
אלה הן שתי מסורות, ואמנם בירוש' (פ"ג סב ע"א) אמרו: אתא עובדא קומי ר' אימי וסבר מימר ר' יודה ור' שמעון הלכה כר' יודה, אייתי רב הושעיה וכו'. וזה מתאים למסורת השניה בבבלי.
12. ל ע"א: א"ל רבא בר רב חנין18עי' ד"ס. לאביי וכו' עד הפיסקא – הכל בשבת קמח א–ב, על יד ואגב "א"ל רבא בר רב חנין" שבע"א שם השייך למשנת שבת.
13. שם: ומתחילין בערמת התבן. אמר רב כהנא זאת אומרת מתחילין באוצר תחילה. מני ר"ש היא וכו' ואפילו ר"ש מודה – שבת קנז א: ת"ש מתחילין בערמת התבן אבל לא [ב]עצים שבמוקצה, התם בארזי ואשוחי וכו' [ו]אפילו ר"ש מודה.
ובשבת קכז א: ושמואל אמר וכו' ומאי אבל לא את האוצר שלא יגמור [את האוצר]19כי"מ וא"פ ורי"ף ורא"ש. כולו דילמא אתי לאשויי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר"ש היא דלית ליה מוקצה. ת"ר אין מתחילין באוצר תחילה אבל עושה בו שביל וכו'20תוס' שבת פי"ד ד. ותניא אידך21כי"מ ורי"ף כ"י וראשונים (עי' ד"ס), דפו': ת"ר. תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע"ש מותר וכו' ואם לאו אסור וכו' דברי ר' שמעון. ר' אחא מתיר וכו' אימא דברי ר' אחא ור"ש מתיר.
שבת קנז א כלישנא קמא כאן, וכאן בביצה לו א: התם תנן אבל לא את האוצר ואמר שמואל מאי אבל וכו' גומות, הכא מאי וכו', תפס בדעת שמואל.
בתוס' ביצה רפ"ד: ומתחילין באוצר תחילה; תוס' שבת שם: אין מפנין (= שלא יגמור) את האוצר כתחילה בשבת, אבל בירוש' שם (פי"ז טז ע"ג): ושוין שלא יגע (= אין מתחילין).
14. לא ב: אמר רב נחומי וכו' א"ר זירא ביו"ט וכו' – בעירובין מובא מכאן (לד ע"ב): דתנן בית וכו' והאמר רב נחומי22כ"י א"פ ודפו' שלוניקי, כי"מ: רחומי, דפו': נחמן. וכו' והאמר ר' זירא וכו'.
15. לב א: ומי שניא ליה והתני חדא מסיקין וכו' ותניא אידך וכו' ומשנינן23כי"מ, דפו': ומשני לא קשיא. הא ר' יהודה וכו' – ציטט משבת קכד ב.
16. לב א: דרש רבא אשה וכו' למימרא דרבא כר' יהודה ס"ל והא וכו' התם וכו' – בשבת קמב ב־קמג א: למימרא דרבא כר' יהודה ס"ל והאמר רבא לשמעיה וכו' התם וכו' ה"נ מסתברא דרבא כר' יהודה ס"ל דדרש רבא אשה וכו' ש"מ.
הסוגיא בשבת לקוחה כנראה מביצה.
17. לג א: ת"ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ("לפיכך מוקצין הן אצל כל תשמיש") ור' שמעון מתיר וכו'. חזרא רב נחמן אסר ורב ששת שרי וכו' כי פליגי ביבשתא מאן דאסר אמר לך לא נתנו עצים אלא להסקה וכו' – בשבת קכד א: והא דתנן אין סומכין את הקדרה וכו' והא בקעת דיו"ט דבר שמלאכתו להיתר הוא אלמא דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אסור (שלא כרבא שם), התם היינו טעמא כיון דבשבת דבר שמלאכתו לאיסור הוא גזירה יו"ט אטו שבת וכו' (וסוף הסוגיא דשבת שם ישנה להלן לז א, עי' שם!).
וכבר העיר ר"ז בעל המאור, שסוגיית שבת חולקת על סוגיית ביצה, ואף הרמב"ן במלחמות מודה שבשבת לא ידעו ברייתא דביצה.
18. לג ב: ולית ליה לר' אליעזר הא דתנן שובר וכו' אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי (בחבית דבוקה בדבק של שרף) – בניגוד לסוגיית שבת קמו א, שלפי כל האמוראים שם "מתיז ראשה בסייף" (עי' להלן).
19. לו א: ומכסין את הפירות. אמר עולא אפילו אוירא דליבני. ר' יצחק אמר פירות הראויין ("לאכילה") ואזדא ר' יצחק לטעמיה דאמר ר' יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, תנן מכסין את הפירות וכו' תנן וכן כדי יין וכו'. תנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת, בדלף הראוי. ת"ש פורסין מחצלת וכו' ת"ש פורסין וכו' ת"ש פורסין וכו' א"ל רב עוקבא ממישן לרב אשי וכו' (עד הפיסקא) – בשבת מב ב־מג ב: אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה עליה כלי שלא תשבר אמר רבה מ"ט דרב חסדא וכו' איתיביה אביי וכו'. רב יוסף אמר היינו טעמא דרב חסדא דקא מבטל כלי מהיכנו איתיביה אביי חבית וכו' נותנין כלי וכו', וכן קורה שנשברה וכו', נותנין כלי תחת הדלף בשבת בדלף הראוי, כופין את הסל וכו'. אמר ר' יצחק כשם שאין נותנין וכו' כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר קסבר אין כלי וכו' איתיביה24כי"י וראשונים (כלומר: אביי), דפו': מיתיבי. כל הני תיובתא ושני [ליה]25כ"י א"פ תוס' וחי' הר"ן. בצריך למקומו. ת"ש אחת ביצה וכו' אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר, ה"נ בצריך למקומו, תיש פורסין וכו' ת"ש פורסין וכו' ת"ש פורסין וכו' א"ל רב עוקבא ממישן לרב אשי וכו'.
וכבר העירו התוס' שם: ושני ליה בצריך למקומו ההיא דנותנין כלי תחת הדלף איכא נמי לשנויי בדלף הראוי כדשני לעיל ובפ' משילין משני לה הכי לר' יצחק.
ונראה שביצה השתמשה כאן בשבת ("ואזרא ר' יצחק לטעמיה"), אבל סוף הסוגיא בשבת: ת"ש פורסין וכו' לקוח מביצה.
20. לז א: כל אלו ביו"ט אמרו. ורמינהי משילין וכו' אמר רב יוסף ל"ק וכו' (כל הסוגיא) – שבת קכד א: ומי גזרינן (עי' לעיל לג א) והתנן משילין וכו' ומי לא גזרינן והתנן אין בין וכו' אמר רב יוסף וכו'.
והסוגיא שלפניה חולקת על ביצה, עי' לעיל לג א, וזה לקוח כנראה בשבת מביצה.
21. לח א: והוינן בה מ"ש וכו' וא"ר יוחנן כו' – ציטט מעירובין לו ב26ועי' מש"כ לעיל עמ' 24..
22. מ ע"א: ת"ר אלו הן מדבריות וכו' ומי אית ליה לרבי מוקצה והא בעא מיניה ר"ש ברבי מרבי וכו' – בשבת מה א־ב: בעא מיניה ר"ש ברבי מרבי וכו' ורבי לית ליה מוקצה והתנן אין משקין וכו' ותניא אלו הן מדבריות כו'.
ונראה שהכל לקוח משבת, כי לעומת זה אמרו בביצה ב ע"ב: מכדי מאן סתמיה למתני' רבי, מ"ש וכו' ומ"ש ביו"ט דסתים לן כר' יהודה, וגם בדף ז ע"א אומר ר' יוסי בן שאול משמו27שכצ"ל שם: אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב[י] (כי"מ: א"ר).: בדק בקינה וכו' אסורה.
ועי' לענין פצעילי תמרה – ירוש' ביצה רפ"ד: אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד.
שבת מוחלפת אפוא מביצה בסי' 1, 11, 13 (שבת קכז – מוחלפת, שבת קנז – כל"ק), 17, 18. ובמקום אחד (ס' 8) לא ידעה ביצה מימרא דרב שבשבת.
מתאימים: סי' 6, 7, 16 (שבת לקוחה כנראה מביצה), 19 (ביצה השתמשה במימרא של ר' יצחק שבשבת: ואזדא ר' יצחק לטעמיה, אבל סוף הסוגיא בשבת: ת"ש פורסין וכו' – לקוח בוודאי מביצה), 20 (אבל הסוגיא שלפניה חולקת על ביצה; חצייה האחרון לקוח אפוא בוודאי מביצה), 22 (והכל משבת).
ויש שמתאימים בעיקרם, אבל יש בזה או בזה יתר, שבא בקשר עם הסוגיא שלפניה: סי' 5 (בשבת אמרוה רבנן קמיה דר"פ וכו'), 12 (בשבת מימרא ראשונה נוספת השייכת לשבת), 10 (יתר בביצה, מימרות של אותם האמוראים שנזכרו, ששייכות לביצה; שבת לקוחה מביצה).
ציטט בביצה משבת: סי' 9 (ורמינן עלה – הדר ביה רבא מההיא), 15 (ומשנינן).
ישנם איפוא מצד אחד חילופים ברורים, ומצד שני התאמות, שיש בהן יתר כאן ויתר שם, וסוגיות שחציין חולקות וחציין מתאימות גם בלשון.
ויש ציטטים מפורשים משבת, וגם השאלות של סוגיות משבת. ויחד עם זה גם השאלות של סוגיות בשבת מביצה.
ישנן אפוא שתי שכבות בביצה: הראשונה מוחלפת משבת והאחרונה השתמשה בשבת (שלנו?) והוסיפה סוגיות משם.
וכן הדבר גם בשבת.
וסוגיא של דף ג ע"א: ואף ר' יוחנן סבר וכו' דר' יוחנן רמי וכו' – אינה במקומה בשבת, ולא במקום אחר.
ומעירובין:
מוחלפות סי' 2, 3, 4.
ציטט מעירובין ישנו בסי' 21 (והוינן בה), וציטט (בלי ציון!) מביצה בעירובין (סי' 14).
עירובין שונה אפוא מביצה וקדומה לה.
מפסחים
ישנו ציטט אחד מפורש – כא א: והא איתמר האופה מיו"ט לחול וכו' – עיקר הסוגיא בפסחים מו ב–מז א.
וסוגיות מתאימות גם יט ב: אמר מר אין מביאין תודה וכו' פשיטא אמר רב אדא בר אהבה28כי"מ, דפו': אמר רב אדא בריה דרב יצחק ואמרי לה רב שמואל בר אבא. הכא וכו' – כמו בפסח' יג ב (ולקוח משם).
וכ"ב ב: ת"ר בש"א וכו' (עד המשנה) – הכל גם בפסח' לז א.
אבל במקום אחר הן משתי ישיבות ושתי עריכות שונות:
כג א: תניא ר' יוסי אומר תודוס איש רומי וכו' קדשים ס"ד אלא אימא כעין קדשים – בפסחים נג א־ב: אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיאמר בשר זה לפסח וכו' מיתיבי א"ר יוסי תודוס וכו' (קדשים ס"ד אלא אימא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ)29ליתא בכ"י מ' ב' (ולא היה כנראה לפני ר"ח), ובכ"י מ' – אחרי "שאין מקולס לא", ובוודאי שנוסף מביצה; בירוש': לא נמצאת מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ, בתוס' ביצה: אף הוא קרוב להאכיל קדשים בחוץ מפני שקורין אותן פסחים., מקולס אין שאין מקולס לא, אמרי וכו' רב אחא מתני30כל כי"י ור"ח: איכא דמתני. להא מתניתא ברבי31כי"מ ב', וכן הוגה בדפו'. שמעון מתקיף לה רב ששת32כל כי"י: רב פפא. בשלמא וכו' א"ל רבינא לרב אשי ומאן וכו'. איבעיא להו תודוס איש רומי גברא רבא הוה וכו' ת"ש וכו' ר' יוסי בר אבין אמר מטיל מלאי וכו'33בירוש' ביצה פ"ב סא סע"ג: א"ר חנניה דהוה משלח פרנסתהון דרבנן..
ומכל־זה אין כלום בביצה, אע"פ ששם מקומו.
ביומא
ישנם דברים מפורשים כציטט מביצה:
ז ע"א: מאי טעמייהו דב"ש וכו' – ביומא עז ב מביאהּ כבר רב זביד: רב זביד אמר כותבת הגסה שאמרו חסרה מכביצה דתנן בש"א שאור בכזית חמץ בככותבת והוינן בה מאי טעמא דב"ש וכו'.
וישנם דברים מקבילים ומתאימים. יד ב: וכי תימא חזי למימך תותיה והתניא וכו' וכ"ת דמפסיק מידי דביני וביני והאמר וכו' – הכל ביומא סט א.
ושם בביצה טו א: אלא בקשין וכי הא דאמר ר"ה וכו' – ביומא שם: רב אשי אמר לעולם תחת ראשיהן וכו' בגדי כהונה קשין הן כי הא וכו'.
ואפשר שיומא השתמשה גם כאן בביצה.
במגילה
לז א: כל אלו ביו"ט אמרו ורמינהי משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת אמר רב יוסף לא קשיא הא ("אין בין יו"ט לשבת") ר' אליעזר הא ר' יהושע וכו' – זו בניגוד למגילה ז ב: הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתניתין דלא כר' יהודה דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. "ור' אליעזר סבירא ליה כר' יהודה ועדיפא מדר' יהודה כדאמר בריש תולין (שבת קלז ב)", כמו שהעירו התוס' בשבת קכד א, דמתיר אפי' במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט.
ובדף כח ב: דתניא אין בין וכו' מ"ט דת"ק אמר קרא הוא לבדו וכו' כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט – הכל במגילה שם, אבל הברייתא הובאה גם לעיל בע"א, ושם לא נתפרשה, וע"כ נראה שהכל הובא לכאן ממגילה.
למועד קטן
כג א: דוש רב גביהא מבי כתיל וכו' קטורא שרי א"ל אמימר מאי קטורא אי קטורא בידי מעשה אומן הוא ואי לעשן אסור דהא קא מכבה א"ל רב אשי לעולם לעשן מידי דהוי וכו' א"ד אמר (ליה)34לי' כי"מ. אמימר מאי קטורא וכו' אי לעשן אסור דהא קא מוליד ריחא אמר רב אשי אנא אמריתה נהליה ומשמיה דגברא רבה ("רבא" דלעיל) אמריתה וכו' – במו"ק י ע"ב: אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא קיטורי בידי אסור מ"ט מעשה אומן הוא ולענין חוה"מ נאמרה.
מבבא קמא
מ ע"א: אתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידו אצלו35כי"מ, דפו': לו, וכן בכל הסוגיא. ושמואל אמר כרגלי המפקיד לימא רב ושמואל דאזדו לטעמייהו דתנן אם הכניס ברשות וכו' ואמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים36בב"ק: כתנא קמא. ושמואל אמר הלכה כר' (=ב"ק מח ב), ולמטה כאן: לאו אתמר עלה אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא מודי רב בעבורא דדשא וכו'37כ"י מ' וא"פ ותה"ג תש"ר אסף, 129., ונראה דאתמר במקום אחר, ואפשר דאתמר בב"ק בהמשך הסוגיא הנזכרת (ועי' שע"ת סי' קי"ט).
לבבא מציעא
לט ב: אלא הכא במגביה מציאה לחבירר קנה חבירו קא מפלגי מר סבר (ר"נ) קנה [חבירו] ומר סבר לא קנה [חבירו] – כך היא נוסחת הספרים הישנים וכ"י מ'38עי' רש"י ותוס' כאן וב"מ י ע"א ור"ח שם.. וזו בניגוד לב"מ י ע"א39כמו שהעירו ר"ח ורש"י.: רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. ור"ח כתב בב"מ שם: והדר ביה רב נחמן דגרסי' בסוף מס' יו"ט וכו', וכן בפירוש שפירסמתי בתרביץ ש"א ס"ד 50: ואשכחנן רב נחמן דהדר ביה וכו'.
למנחות
כ ע"ב: אמר רבינא40כי"מ ומנחות ותמים דעים סי' ק"כ (ד"ס), דפו': רב הונא. לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכו' ואינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט – הכל בלשונו במנחות ק ע"ב (וקתני אינו דוחה וכו').
לבכורות
לט ב ציטט (בלי ציון!): והתנן האחין וכו' ואמר רב ענן וכו' ור"ג אמר וכו' – הכל בבכורות נו ב.
ובדף ז ע"א: ת"ר כל וכו' וכדרבי יוחנן – הכל בבכורות ח ע"א (שכל הברייתא הובאה שם), אבל בביצה נוסף: איני והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי41עי' לעיל הע' 27. בדק וכו'. ועליה מימרא דרבינא ורב גמדא, ואמר ר' יוסי בן שאול וכו'.
[ב. שכבות שונות]
וישנן שכבות שונות בביצה עצמה, שתים מהן מפורשות בתלמוד עצמו:
א) יט סע"ב–כ ע"א: כדבעא מיניה ר' שמעון בן לקיש מר' יוחנן האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה וכו' א"ל נדור ואינו יוצא וכו'. ההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלגיא ולנסיב ברתי אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וכו' טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב וכו'. יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא משמיה דנפשיה א"ל רבינא למרימר אתון הכי מתניתו לה אנן בדבעא42כצ"ל, דפו': כדבעא, [ועל נוסח כי"מ עי' בסמוך]. מיניה ריש לקיש מר' יוחנן מתנינן לה.
רש"י גורס כגי' שלנו (ברש"י כ"י מ' קודם ד"ה משמיה: וקאמר לה גרסי', ז"א לא "להא", אלא "לה", ומה אמר: שמעתא וכו') ופירש: משמיה דנפשיה ולא אמר לה בלשון בעיא אלא מאליו אמרה האומר הרי עלי תודה וכו'. אתון הכי מתניתו לה מאליה ולא משמיה דר' יוחנן וכו'.
אבל "משמיה דנפשיה", אין לו בתלמוד אלא מובן שלא מסרה בשם האומר אלא בשם עצמו; ואילו היה הדבר כרש"י היה התלמוד מסדר הערה זו לפני העובדא ("ההוא גברא") ולא אחריה. אבל נוסח כ"י מ': וקא' לה להא שמעתא באפי נפשה וכו' אתון (א)הכי וכו' אנן אדבעא וכו', ונוסח זו הוא בוודאי הנוסח העיקרי, ועל העובדא הדברים מוסבים, שמרימר אמר לה "שמעתא באפי נפשה" בלי קשר עם בעיא דר"ל, ורבינא אמר לה בקשר עם בעיא דר"ל43עי' ב"ב קמז א: אנן אדרב יצחק בר אבדימי מתנינן לה, קמח א: אנן אררשב"ל מתנינן לה (איבעיא להו)., ואמנם גי' הספרים שבמאירי היא: כההוא ("כהאי") גברא (אלא שהוא מגיהה כנוסחתנו), וא"כ גם בבעיא דר"ל נאמר: טעמא דאמר כו'44עי' תוס' ד"ה נזיר..
ובנדרים מח סע"א אמרו: אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה ואינן45כי"מ והב"ח, דפו': והינן. לפניך אלא כדי שיבוא אבא אבל א"ל והן46כי"מ, דפו': שיהו. לפניך שיבוא אבא מדעתך הוא דא"ל ל"א אמרין לה אמר רבא לא תימא טעמא דא"ל ואינן47כי"מ והב"ח, דפו': והינן. לפניך הוא דאסיר אבל א"ל [ו]הן48כ"י מינכן, וכן בסמוך. לפניך [כדי|49כ"י מינכן, וכן בסמוך. שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפילו אמר ליה [ו]הן לפניך [כדי ש]יבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו.
ולישנא קמא בוודאי כרב פפא50וכמה דברים ישנם בתלמוד שהובאו בשם רבא והן של ר"פ: חדא מינייהו ר"פ אמרה..
לפי נוסחתנו: ההוא, הסוגיא אפוא של מרימר (סורא)51ועי' פסח' קיז ב על מרימר וסבי דפומבדיתא., ולפי הנוסח: כההוא – של רבינא (מתא מחסיא), ובוודאי שעיקר הנוסח: כי הא דההוא גברא וכו' (כמו למשל לעיל כז ב).
ב) לג סע"ב–לד ע"א: ואין מלבנין את הרעפים. מאי קא עביד ארבב"ח א"ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבדקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן. תנן התם52חולין פ"ב מ"ג (נו א). דרסה וכו'53ר"ח: ותני עלה ר' אלעזר וכו', ר' אלעזר אומר וכו', גם ברי"ף חולין, מצורף למשנה! ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי אומר54כי"מ, דפו': א"ר אלעזר… (ועי' ד"ס). [אפילו שהתה מעת לעת]55כי"מ ורא"ש. צריכה בדיקה. בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשוחטה ביו"ט וכו' א"ל תנינא אין מלבנין וכו' והוינן בה מאי וכו' מפני שצריך
לבדקן אמר ליה אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה.
ר' ירמיה היה לו נוסח אחר משמועה זו (והוינן בה) אלא "לבדקן", ור' זירא הוא שהשיב לו: אנן לחסמן מתנינן לה; "ואמרי לה מפני שצריך לחסמן" אינו אפוא מעיקר הסוגיא הראשונה, אלא נוסף בסוגיא הראשונה ע"פ תשובתו של ר"ז.
ואמנם בירוש' (סוף פ"ד סב ע"ד) אמרו: אית תניי תני מלבנין ואית תניי תני אין מלבנין אמר רב חסדא מאן דאמר מלבנין בבדוקים. ומאן דאמר אין מלבנים בשאינן בדוקים.
בסורא (רב חסדא) שנו אפוא: לבדקן, אבל בפומבדיתא (ר' זירא)56חולין מו א, עז טז ב. שנו: לחסמן.
ואותה סוגיא שהביא ר' ירמיה היתה סוראית.
אבל הסידור שלנו הביא כבר את שניהם.
ג) וכאן יש להעיר על עוד מקום אחד בביצה:
יז א: ת"ר וכו' רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים (תוס' ברכות פ"ג יג). תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א"ל אטו שבת ישראל מקדשי לה וכו'. אלא אימא מקדש השבת ישראל והזמנים. א"ר יוסף הלכה כרבי וכדתריץ רבינא57סתם התלמוד מסיים כך, שמ"ק, ולא כהלוי, ח"ג עמוד ג..
לפי־זה יוצא אפוא שהברייתא שלפניה נסדרה ע"פ הגהתו של רבינא.
אבל ר"ח בפירושו מעתיק בברייתא דת"ר: רבי אומר אף חותם בה מקדש ישראל והשבת והזמנים, ותרצה רבינא הכי מקדש השבת וכו'. וכן בשאיל' פ' יתרו סי' נד (ב) העתיק: אף חותם בה מקדש ישראל והשבת והזמנים. תני תנא קמיה דרבינא הכי א"ל וכו'. ואמנם בירוש'58ברכות רפ"ה יא סע"ד ופסח' פ"י לז ע"ג.: א"ר יוסי ביר' בון נהיגין תמן במקום שאין יין שליח ציבור יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת.
וא"כ נהגו בבבל בימי ר' יוסי בר' בון (בימי רב פפא)59ועי' יבמות מה ב: אמר רבינא אמר לי רב גזא איקלע ר' יוסי בר אבין לאתרין. להקדים "ישראל" ל"שבת".
ואמנם בברכות מט א: גופא רבי אומר אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי וכו' מקדש ישראל והזמנים. ישראל דקדשינהו לזמנים; מקדש ישראל וראשי חדשים, ישראל דקדשינהו לראשי חדשים; מקדש השבת ישראל והזמנים (רש"י: והכא ליכא למימר ישראל מקדשי לשבת וכו' שבת קדישא וקיימא) חוץ מזו.
אבל נראה, שכבר הוגה גם כאן: "מקדש השבת ישראל והזמנים", במקום "מקדש ישראל השבת והזמנים".
ואמנם כל עיקר הקושיא בביצה "אטו שבת ישראל מקדשי לה", מובנה יפה רק ע"פ סוגית ברכות, אבל ב"שבת"60[אולי צ"ל: בברכות?] א"צ לזה (רש"י נתקשה כאן בפירושו).
ולפי־זה לא נסדרה הברייתא ע"פ הגהת רבינא, ובכלל יש כאן ספק אם "רבינא" זה הוא רבינא סוף הוראה, או ר' אבינא תלמידו של ר"ה61וכך פירש בשמ"ק בתירוץ אחד לשון "וכדתריץ רבינא".. כי אמנם אין זה נמצא במקום אחר באמוראים אחרונים (מאחרי רבא): תני תנא וכו' א"ל וכו'.
ד) שכבות ומקורות שונים ישנם בביצה עוד:
3. לג ב: אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהן משום תיקון כלי. איתיביה רב כהנא לרב יהודה מטלטלין עצי בשמים וכו' ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור וכו' (תוס' שבת פ"ו ט–י) אמר ליה וכו' כי תניא ההיא בקשין ("שאינן ראויין למאכל בהמה"). קשין בני מלילה נינהו, חסורי מחסרא וכו'.
וסמוך לו: תני חדא קוטמו ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו א"ר זירא אמר רב חסדא ל"ק הא ברכין הא בקשין. מתקיף לה רב אחא בר יעקב בקשין אמאי לא מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית וכו' ועוד הא רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרויהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהב לן אלותא אלותא ואע"ג דחזיא לקתתא דנרגי וחציני (כלומר קשין). [אלא אידי ואידי בקשין]62כ"י מינכן. ולא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן דתניא (תוס' ביצה ספ"ג) וכו'.
אלה הם שני מקורות: הראשון לא ידע את הברייתות החולקות ותירוצו של רב חסדא (הרגיל בכזה), והוא מייחס פירוש כזה לרב יהודה; והשני מביא ברייתות חולקות ותירוצו של ר"ח וקושיית רב אחא בר יעקב ועדותם של תלמידי רב יהודה שהוא מתיר גם בקשים; מה שאין כן לפי המקור הראשון, שאוסר בקשין63כפירושו של רש"י, והגי' שהביא ר"ת בשם ר"ח אינו בר"ח ולא בשום נוסח. (עי' תוס').
ואמנם בירוש' ביצה פ"ד (סב ע"ג), בין שורה של "אית תניי תני – אית תניי תני", ששנים הראשונים מהם תירצם כרגיל – רב חסדא: אית תניי תני מוללין עצי בשמים, אית תניי תני אין מוללין. מאן דאמר מוללין בלחים. מאן דאמר אין מוללין ביבישין.
זוהי הרומיא שתירצה ר"ח בבבלי, ואפשר שהובאה בבבלי מא"י, מכיון שר' זירא מוסרה בשמו. ולפי הירוש' גם "קשין בני מלילה נינהו" ואין צריך ל"חסורי מחסרא" של הבבלי (שאמנם אינו בוודאי מדברי רב יהודה אלא מסתם התלמוד), ומי ששנה "מוללו ומריח בו" שנה אפוא גם "קוטמו ומריח בו". וכן לעיל כג א: רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור וכו' ומ"ש ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו וכו'. וזו כברייתא השניה!
לפנינו אפוא שתי שכבות של שתי ישיבות שונות, ובסוגיא השניה דחה ר"א בר יעקב (מפפונא סמוך לפומבדיתא) תירוצו של ר"ח ומתרץ הא ר"א הא רבנן.
ואשר לסיום הסוגיא: ולית ליה לר' אליעזר הא דתנן שובר וכו' אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי (עי' לעיל), רש"י פי': בחבית שבורה ודבוקה במוסתקי (וכעין זה גם ר"ח וערוך). אבל "מוסתקי" אינו אלא mastix64לוו, פלורא, ח"א, 195 ואילך., שאמנם משתמשים בו לדבק65לוו, שם., אבל "מוסתקי" אינו שם כולל את ה"חבית" השבורה אלא רק את ה"דבק". והעיקר שלשון "כי תניא ההיא", אינו רגיל כל כך למשנה, אלא "כי תנן מתניתין".
אלא שקרוב לוודאי, שאין "כי תניא ההיא" האחרון, אלא כמו "כי תניא ההיא" שבתחילת הסוגיא, ועל הברייתא הראשונה נאמר, ואמנם היו חוצצים שיניים בעץ מוסטקי66לוו שם, עמ' 197. והוא מין בשמים.
וא"כ אין "אמר רב אשי" זה אלא כמו "אלא אמר רב אשי", וחוזר בו מתירוץ "הא ר"א וכו' ", ודבריו נאמרו בעיקרם בקשר אחר (ת"ר מטלטלין וכו' וקוטמו ומריח בו והא תניא לא יקטמנו אר"א ההיא וכו'?).
מפליאים גם כב א ומ' ע"א. בשניהם נסדרו שאלות של תלמידים ואמוראים אחרונים לפני שאלות דומות של רבותיהם ואמוראים קודמים:
4. כב א: (1) בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר וכו' א"ל אסור איתיביה אין מכבין את הבקעת וכו' (תוס' פ"ג) א"ל ההיא ר' יהודה כי קאמינא אנא לרבנן. (2) בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות את הדליקה ביו"ט א"ל אסור איתיביה אין מכבין וכו' ההיא ר' יהודה היא כי קאמינא אנא לרבנן. (3) בעא מיניה רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביו"ט וכו' א"ל אסור איתיביה אין מכבין וכו' ושני ליה כדשנין.
השלישית מאוחרת לכולם ובה אמרו: ושני ליה כדשנין, אבל השניה קדומה לראשונה והיא סדורה אחרי הראשונה.
5. וכן מ ע"א: אמר ליה רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל וכו'. אמר ליה רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר רבב"ח וכו' א"ל רב אשי לרב כהנא (רביה) ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והתנן וכו', אלא שאני רב חנא וכו'.
בשניהם נראה שישנן לפנינו עריכות שונות שנתמזגו יחד: באחת היה, בדף כב א, רק בעיית אביי מרבה ובעיית רב אשי מאמימר ובשניה רק בעיית אבא בר מרתא מאביי.
וכן בדף מ, היה באחת רק שאלתו של רב הלל ורבינא ובשניה שאלתו של רב אשי לרב כהנא. והתירוץ נסדר לכולם יחד.
6. וכאן אני צריך להעיר על שינוי נוסח אחד משבת לביצה.
לו א–ב: אמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי התינח בימות החמה דאיכא דבש וכו', לא נצרכה67כי"מ ותוס' שבת מג ב: אמר ליה לא נצרכה. אלא לאותן שתי חלות וכו' רב אשי אמר מי קתני בימות החמה ובימות הגשמים – בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים קתני, ביומי ניסן וביומי תשרי דאיכא חמה ואיכא גשמים ואיכא דבש.
כאן העירו התוס' בשבת שם: רב אשי אמר וכו'. מסתמא רב אשי השיב מיד כן לרב עוקבא כששאלו אלא שסידר הש"ס תירוץ שלו (כלומר של סתם התלמוד) תחילה. ורשב"א אומר דשניהם השיב רב אשי דבמסכת ביצה גרס א"ל לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ובשינויא דהכא גרס ואיבעית אימא מי קתני בימות החמה וכו'.
אמנם נוסח זה אינו גם בכי"י שלנו, אבל אפשר שהתלמוד בביצה הוגה ע"פ שבת.
ואם כך הדבר יש לפנינו בביצה כאן סתם שלרב אשי.
אבל הלשון בשבת קשה, וע"כ קרוב יותר שישנן לפנינו שתי מסורות ומקורות בשם רב אשי: הראשון – "לא נצרכה וכו' " והשני "מי קתני", ושניהם נתחברו יחד.
אלא שקרוב שהנוסח העיקרי: א"ל רב עוקבא ממישן לרב אתי, כי בדף לז ב בשבת במקום שנזכר שוב רב עוקבא זה, הנוסח בכ"י מ': א"ל רב עוקבא ממישן לרב אסי, וחילוף: אשי–אסי–אתי, רגיל.
ג. השאילתות וביצה שלנו
1. על שאילתות סי' מד והסוגיא של דף כו–כז כבר דברנו. והראנו שהשאילתא השתמשה בסוגיית שבת מו ב, ולא ידעה כלל את סוגיית ביצה שלנו; והסוגיא של שבת היא סוגיא פומבדיתאית.
2. גם שאיל' סי' קלב אינו מתאים לדף יב ב שלנו.
בדף יב ב: מני מתני' לא ר' יוסי ולא ר' יהודה אלא אחרים דתניא אמר ר' יהודה לא נחלקו וכו' וכך היו ב"ש דנין וכו' אמרו להם ב"ה וכו' אמר ר' יוסי לא נחלקו וכו' וכך היו ב"ה דנין וכו'.
אבל בשאילתות סי' קלב: אילו תרומה דמיפרשא מחולא מהו ליתנה לכהן ביו"ט וכו' מפלג פליגו בה תנאי דתניא א"ר יהודה מודין ב"ש וב"ה שמוליכין את המתנות שהורמו מערב יו"ט ושנשחטו מערב יו"ט68כך גם בכ"י מ'. עם המתנות שהורמו מהיום ושנשחטו מהיום69כ"ה בשאיל' כ"י הנציב ובקטע קמברידג' (אלא שחסר שם "עם המתנות וכו' "). ועל מה נחלקו להוליכן בפני עצמן שב"ש אוסרין וב"ה מתירין אמר רבי יוסי מודין ב"ש וב"ה שמוליכין את המתנות ועל מה נחלקו על התרומה שב"ש אוסרין וב"ה מתירין אמרו להם ב"ה גזירה שוה חלה וכו' תאמר בתרומה שאין זכאי בהרמתה, הילכתא מאי וכו'.
הלשון כולו קרוב ללשון התוס' פ"א יב–יג צוק'70אמרו ב"ש גזירה שוה וכו' שבתוס' בדפוסים, אינו בהו' צוק', ונוסף בוודאי מן המשנה., אלא שבבבל שנו בה "ושנשחטו מערב יו"ט" "ושנשחטו ביו"ט" (ובהורמו מהיום דוקא "שנשחטו מהיום", ובהורמו מערב יו"ט תני לה אגב, עי' מאירי).
ואין זה שינוי נוסח, אלא הצעת־דברים אחרת המתאימה לתוס'; ה"תנאים" שבישיבה זו לא שנו אפוא כמו בבבלי שלנו.
וספק הוא, אם הגרסאים האלה שנו בגמרא: לימא אחרים היא ולא ר' יהודה אמר רבינא (כנו' ר"ח) מי קתני וכו'.
אין ספק אפוא שתלמודו של רב אחא, כלומר של ה"פירקא" המסורה, לא היה שוה בכל לתלמוד ביצה שלנו.
ומכאן אנו באים להוספות הסבוראים.
ד. הוספות הסבוראים
א) אין ספק. שדף כו ע"א: במאי קא מפלגי וכו' קמ"ל, שבוודאי לא היה לפני השאילתות ושמתנגד לדף כו ב, היא הוספת סבוראים, ולשון "ולסקיה כר' יהושע", בלי להביא את הברייתא שהובאה להלן לז א (=שבת קכד א), מסייעת לי, מפני שזוהי דרך הסבוראים להיסמך על דברים שנאמרו במקומות אחרים, ביחוד באותה המסכת, מבלי לפרש אותם, ואין זה דרך התלמוד,
ב) כז א: דאמר ר' שמעון בן פזי אריב"ל א"ר יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלם ר' שמעון [בן מנסיא]71כ"י מ' ורש"י ור"ח וערוך ע' קהל ומפתח לברכות ט' ב'. וחבריו אמרו הלכה כר' מאיר. אמרו והא אינהו קשישי מיניה טובא אלא בשיטת ר' מאיר אמרוה. דתנן וכו'.
הפירכא הזאת נתקשה בה רש"י והמהרש"א72עי' ד"ס הערה ע'. שהרי רשב"מ לא היה קשיש מר"מ, והם הם קהלא קדישא שבירושלים73עי' מפתח שם ואוה"ג ברכות שם., והפירוש הוא, שרבי מוסר בשמם "אמרו הלכה כר' מאיר", והשאלה יכולה להיות רק על המקבל האמצעי בין "רשב"מ וחבריו" לר"מ, ה"אמרו", שה"אמרו" קשישי מר"מ, אבל זו שאלת תרביצאי, ואמנם רנ"ג74שם במפתח וכן בקטע שבג"ק ח"ה. לא הביא "אמרו" זה כלל, שהוא באמת מקלקל את הסגנון (אחרי "משום").
ג) לה ב: ומאן דתני מנשירין לא משתבש – ומאן דתני מנשירין לא משתבש דתנן וכו'75עי' מבוא לנוסח המשנה ח"א עמ' 318 ואילך..
זה מזכיר את המו"מ בתחילת קידושין, והוא בוודאי סבוראי.
וישנן אף כמה סוגיות שעובדו ע"י הסבוראים ונשתנתה צורתן, כדברי רב הונא, ו ע"ב, שהן תשובה לדברי ר"כ שבע"א, כמו שיוצא מירוש', אבל סתם הבבלי הסב את הדברים לענין אחר.
ה. "במערבא" והיחס לירושלמי
1) ח ע"ב: אלא אמר רבא76כ"י מינכן (ועי' ד"ס), דפו': רבה. אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק (לכוי) וכו' ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור אסור לכסות בו צואה וכו' אמרי במערבא פליגי בה (ר' יוסף בר חמא ור' זירא ואמרי לה)77מן "תסתיים דרבא וכו' " יוצא שנוסח זה מוטעה, ובכ"י מ' להיפך חסר "ואמרי לה רבא וכו' ". רבא בריה דרב יוסף בר חמא ור' זירא חד אמר כוי הרי הוא כצואה וחד אמר כוי אינו כצואה, תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה דאמר רבא הכניס וכו' ("אלמא צואה ספק הוא") רמי בריה דרב ייבא (= ר' אמי בבלאה) אמר (מיישב הקושיא על רב יהודה שבע"א) כוי היינו טעמא דלא מכסינן גזירה משום התרת חלבו – בירוש' כאן (ס ע"ב): רב אבון בשם רבנן דתמן (= רבא) זאת אומרת שאין אפר הכירה מוכן אלא למצוה וכו' דרש רבי אחא בשם רב יהודה הכינו למצוה מכסין בו מצוה צואה מכסין בו צואה [ו]מצוה78שרידי הירוש'. ר' יוסה בי רבי בון אמר איתפלגון רבי זירא ורבי אבא בר יוסף חד אמר יש הכן לצואה ("אם הכינו לצואה מכסין בו מצוה") וחורנה אמר אין הכן לצואה. מתיב מאן דאמר אין הכן למאן דאמר יש הכן ויכסה בו את הכוי. אמר ליה כוי דרך בני אדם לטעות בו. צואה אין דרך ב"א לטעות בו.
אלה שהביאו את המחלוקת מא"י לבבל פירשוה אפוא: הכן מצואה לכוי. וא"כ התיובתא שבירוש' שלנו אינה מתאימה.
2) י ע"ב: לימא מתני' רבי היא ולא רבנן דתניא הניח מנה וכו' הא אתמר עלה ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות, ולמה לי לשנויי עלה שאני וכו' והא אתמר עלה דההיא ("דמעשר שני") דר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר בשני כיסין מחלוקת וכו' – בירוש'79ביצה פ"א ס ע"ג ומע"ש פ"ד נה ע"ב.: ר' יעקב בר אחא בשם רבי יסא דרבי היא דתני מאתים ומצא מנה וכו' חזר ואמר דברי הכל היא שנייא בגוזלים שדרכן לפרוח. והא תנא וכו'. הוי דרבי היא.
"שאני גוזלות" כו' נאמר אפוא בירוש' שלנו בשם ר' אסי, תלמידו של ר' יוחנן, ונדחה. ה"אתמר" השני לא נמסר כלל בירוש' שלנו.
3) יג ב–יד א: תנן התם (מעשרות פ"ד מ"ה) המקלף וכו' אלא אי אתמר אסיפא אתמר המולל מלילות של חטין מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב אמר רבי אלעזר וכן לשבת וכו'. כיצד מנפח80רש"י: דאמרינן לעיל (יב ב) למחר מנפח וכו'. אמר רב אדא בר אהבה אמר רב מנפח מקשרי אצבעותיו ולמעלה מחכו עלה במערבא כון דמשני אפילו בכולה ידא נמי אלא אמר ר' אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כוחו.
בירוש' מעשרות פ"ד, נא ב: הונא בר חנינא ורב תחליפא בר אימי הוון יתיבין קומי רבי לעזר וכו' והויין (צ"ל: וחוין) ליה עד קישרי אצבעתיה והוון סבין מיניה81והיו זקנים ממנו ולא רצה לעלוב אותם. והפך אפוי לכותלא וחוי לון מלי שיעלון (כ"י ר': שועלה). ותני כן ובלבד שלא ינפח לא בקנון ולא בתמחוי. ולענין שבת עד כגרוגרת. "מחכו עלה במערבא" כאן – ר' אלעזר, ועי' תוס' בסנה' יז ב ומש"כ במק"א82להלן ב"מבוא הירושלמי", פרק ח'..
4) כא ב–כב א: דאמר רב הונא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת ומבשלין ("וטומנין") לו קדירה אחת ומדליקין לו את הנר משום ר' יצחק אמרו אף צולין לו דג קטן תנ"ה מי וכו' ויש אומרים אף צולין לו דג קטן – בירוש' כאן (סא ע"ב): לא עירב ולא עירבו לו אחרים. ר' יצחק א(ו)מר צולה לו דגה. רב הונה אמ' מחמם לו חמין. שמואל אמ' מדליק לו את הנר. תני ר' חייה (תוס' פ"ב) ממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר83ר' יעקב בר אידי בירוש' בכורים סוף פ"ג, מוסיף על הברייתא, שהיא בלשונו של ר' יעקב: ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן (כנו' הר"ן בנדרים) אף לוקח לו חפציו מן השוק..
ובבבלי נדרים לח ב: אמר ר' יעקב [בר אידי]84כ"י מינכן. המדיר בנו לת"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר [אף]85כ"י מינכן. לצלות לו דג קטן.
"משום ר' יצחק אמרו" כיו"ב בפסחים יג ב: משום ר' ינאי אמרו –86"תנא" ליתא בכי"י. משום ר' אלעזר אמרו. וכן בתמורה ג ב: משום ריב"ח אמרו87"ויש אומרים" של הברייתא אינו מתנגד לזה שהיא ברייתא בבלית., כלומר שכך אומרים בא"י.
5) לה סע"א: כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן – ירוש' מעשרות (פ"ב מט סע"ד): דאמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן88כנוסח כי"ר, כי"ל: בחצר בשבת אינה. תורה, שם פ"ג ג ע"ג, רפ"ד נא סע"א.
6) ממכתבו של רבין לקוח בוודאי גם טז ב: משום דשלח ר' אלעזר לגולה לא כשאתם שונין בבבל ר' מתיר וכו' – "לגולה" אינו בוודאי לשון סתם התלמוד הבבלי89ו"גולה" – פומבדיתא, כפירושו של רב יוסף, או אביי, בר"ה כג ב קשה לפרש כאן, שהרי הדבר לא היה פשוט וידוע כ"כ מכיון ששאלו שם "מאי גולה"., ולא כ"ש, שהוא נפלָה על־יד "לבבל" שבלשון ר' אלעזר: כרגיל אומר התלמוד סתם "דשלח ר' פלוני"; "לגולה" הוא בוודאי לשון בן־א"י, כמו בתענית י ע"א. אבל אם אנו משוים לכאן גטין ט ע"ב (ב"ב קנב א): דשלח רבין משמיה דר' אבהו הוו יודעין ששלח ר' אלעזר לגולה משום רבינו שכיב מרע וכו' – הדבר נעשה לוודאי, שכאן גם כן לפנינו מכתב של רבין ובלשונו.
בירוש' סא ע"ב: אית תניי תני ומחלף (כנו' הבבלים) אמר רבי לעזר הואיל והָן תנייא מחלף צריכין אנו מיחוש.
7) מכתב אחר של תלמיד ר' יוחנן, ר' יעקב בר אידי, נמסר בדף כה ע"ב: והא שלח ר' יעקב בר אידי זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא בגלודקי שלו ובאו ושאלו את ר' יהושע בן לוי ואמר אם רבים צריכים לו מותר וסמכו רבותיו על דברי אחי שקיא דאמר אנא כתפתיה90כנוס' ר"ח (כתפתיה כלומר אפיקתיה), דפו': אפיקתיה. לרב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני ואמר ר' שמעון בר אבא91כנוסח כי"מ, או"ז ויוחסין: רב שמן בר אבא, דפו': רב נחמן בר יצחק, ועי' ד"ס. אנא כתפתיה למר שמואל משמשא לטולא ומטולא לשמשא (ע"כ לשון המכתב).
"וסמכו רבותינו על דברי" גם בדברי ר' שמן92כי"מ ורא"ש, דפו': שמואל. בר אבא בשם ר' יוחנן, שבע"ז לו סע"א; "ר' שמעון בר אבא", בלשון בני א"י; בבבלי תמיד "שמן בר אבא".
בירוש' פ"א ס סע"ג: רב חונה לא נחת לבית וועדא. רב קטינה (= תלמידו) שאיל לא כן תני מטלטלין את האיסתניסין. רב חונה הורי לריש גלותא לצאת בכסא. רב חסדא בעי לא כן תני אין יוצאין בכסא אחד אנשים ואחד נשים. אפילו תלמיד חכמ'93כך בכי"ל ובשרידי ירושלמי. אינו טועה בדבר זה. ורב חונה טעי. וכו'. מיישא בר בריה דריב"ל מיטען בסדינא מיעול מידרוש בציבורא בשובתא. אמר ר' זריקן (= ר' זריקא שבבבלי) לרבי זעורה כד תיעול לדרומא את שאיל לה אשתאלת לרבי סימון (= ר' שמעון בן פזי). אמר לון רבי סימון בשם ריב"ל לא סוף דבר שצורך לרבים בו. אלא שמא יצרכו לו הרבים.
אבל בבבלי: כי סליק אשכחיה לר' זריקא א"ל כסא מה אתון ביה א"ל הכי אמר ר' אמי ובלבד שלא יכתף.
התוצאה היא אפוא כאן, כמו ברוב התלמוד, שאמנם היתה ידועה לבני בבל תורתה של א"י ע"י העולים והיורדים, אבל "תלמוד א"י" שלהם אינו תלמוד א"י שלנו, ולהפך "תלמוד בבלי" שלהם אינו שלנו: ישיבות שונות ושכבות שונות של שני התלמודים.
וכך לא הובאו דברי רב חסדא שבירוש' – בבבלי לג ב. ודברי ר' אמי שבירוש' אינם מתאימים לדבריו בבבלי כז א.
ו. שמות האמוראים
I אמוראי בבל.
רב ד א – ב"פ ד ב – ב"פ, ו א, ד ב, ט א, יג ב, יד א, טז ב, יז א, יח א, כא א – ד"ס, כב ב – ב"פ, כג א, כד ב – ב"פ, כה א, כט א, ל ע"ב, לא ב, לב ב, לז ב, לח ב, מ ע"א – ב"פ.
שמואל ד ב, ו א (ואיתימא), ט א, יא ב, יד א, טו ב, טז ב94"מר שמואל" בסתם התלמוד! ועי' חולין קיא ב, ולפניו: דשמואל, שכצ"ל (ד"ס)., יח ב, כא ב, כב ב, כד א – ג"פ, כד ב, כה ב, כז ב, כח א – ד"פ, כח ב – ב"פ, כט א, ל ע"ב (כ"י), לא א, לא ב – ג"פ, לה ב, לו א, לו ב, לז ב, לח א, לט א, מ ע"א – ב"פ!
אבוה דשמואל ט א.
רב אסי דב – ב"פ, כב ב, ל ע"ב, לז ב.
לוי כד ב.
רב ירמיה בר אבא כב ב – ב"פ, כט א.
רב כהנא לז ב.
רב חיננא (חנניה) בר שלמיה לא ב,לב ב.
רב נתן בר אבא (אמר רב) לב ב – ג"פ.
רב אתי (אמר רב) טז א (כ"י).
רב ענן לט ב.
רב זכאי לא א (כ"י).
רב שמעון בר אבא (תלמיד שמואל) כה ב (כ"י).
רב חייא בר אשי ז ב, יז א, יח א, כח א, כח ב.
רב חייא בר יוסף ל ע"ב, לב ב.
רב חנן בר אמי ט א, י ע"א.
רב אחא ברדלא יד א (כ"י).
רב חיננא בר כהנא (אמר רב) ו א.
רב אדא בר אהבה ד א, יא ב, יג ב, יט א, יט ב (כ"י), כח ב.
רב חייא בר אבין (אמר שמואל) לט א.
רב המנונא כב א.
רב הונא ו ב, יד א, טז ב, יז א – ב"פ, כא א, כא ב – ב"פ, כב ב – ב"פ, כה א, כה ב, כח א – ב"פ, כח ב, מ ע"א – ג"פ. (=18 פ').
(ובנו) רבה בר רב הונא כ ע"ב, כא א, כד א – ב"פ, כה א, כו ב, כח א.
(ובנו) רבא בריה דרבה בר רב הונא כד א (כי"מ ותה"ג).
אחי שקיא (דר"ה) כח ב.
רב יהודה ז ב, ח א – ב"פ, ט א, יא ב – ב"פ, יד א, כב א – ב"פ, כב ב, כג א, כד א – ג"פ, כד ב, כז ב, כח א – ד"פ, כח ב – ב"פ, כט א, לא א, לא ב, לב א, לב ב, לג א, לג ב, לה ב (= 30 פ').
(ובנו) רב יצחק בריה דרב יהודה טז א.
רב מתנה יא א.
רב מנשיא בר רוניא (אוניא, אמר שמואל) ל ע"ב (כ"י).
רב מנשיא ל ב (חולק על רב יהודה).
רב חסדא יד א, טו ב, כא א – ב"פ, כה א, כח א, כח ב (ואיתימא רב יוסף), כט א – ב"פ, לב ב, לג ב, לח ב. (=12 פ').
רחבא (אמר רבי יהודה) יא ב.
רב נחומי בר אדא (אמר שמואל) לא ב.
רב אויא סבא (דמשתבח ביה ר"ה) כא א.
רבה בר חייא קטוספאה לח ב (כ"י).
ר' אבא (תלמיד ר"ה) ח א, טז ב – ב"פ, כז א, לח א.
רב נתן בר אושעיא לה ב (כ"י).
רב סחורא יז א (כ"י).
רבא ורבין בר רב אדא (תלמידי רב יהודה) לג ב.
רב סלא לא א.
רב חנא בר חנילאי (לקמיה דר"ה) כא א, מ ע"א.
רב יחיאל יד ב, מ ע"א (כ"י).
רב תחליפא בר אבדימי (אבימי, בימי רב) טז ב.
רב נחמן ב א – ב"פ, כב ב, כג א, כה א, כה ב – ב"פ, כו ב, ל ב (כ"י ור"ח), לא ב, לב ב, לג א, לד ב, לו ב, לט א – ב"פ, לט ב (=17 פ').
ואביו (אבא תני) כו ב.
(ובנו) מר זוטרא בריה דרב נחמן לד ב.
רב ששת יד א, טו א, ל ב, לג א, לט א – ב"פ.
רבה ב ב – ב"פ, ה א, ו א (ואיתימא רב יוסף), ז ב, ח א, ח ב (רבא?) – ב"פ, י ע"א, י ע"ב, יב א, יז ב, יט א (כ"י), כ ע"ב (ר"ח), כב א, כג א – ב"פ, כז ב (ר"ח), לו ב. (=19 פ').
רב יוסף ב ב, ה א, ז א, ז ב, יב א, יב ב, טז א, יח א, יט א, כא א, כא ב, כב ב, כג א, כד א – ב"פ, כז א, כח א, כח ב – ג"פ, כט ב, לב א, לז א – ב"פ. (=24 פ').
(ובניו) מר בריה דרב יוסף כז ב.
רב נחמיה בריה דרב יוסף כח א.
אביי ב ב – ב"פ, ג א, ד א, ד ב, ה א, ז א, ז ב, יא א – ג"פ, יא ב, יב ב, יג א, יג ב – ב"פ, יד א, טו א – ב"פ, טז א – ג"פ (כ"י), יז ב, יח א – ב"פ, יח ב, יט ב, כא ב, כב א – ב"פ, כד א – ב"פ, כו ב – ב"פ (ואיתימא רב ספרא), כז א, כח א, כח ב, כט א, ל ע"ב, לב א – ב"פ, לו ב, לז א, לח ב – ב"פ, לט א. (=46 פ').
רבא ד ב, ה ב – ב"פ, ו א – ב"פ, ח ב – ג"פ (בריה דרב יוסף בר חמא), ט א, י ע"א, יב ב – ב"פ, יג א, יד ב, (טו א), טו ב, יז א, יז ב, יח א וב' – ב"פ, כא ב – ב"פ, כב א, כג א – ב"פ, כז א וב' – ב"פ (ד"ס), כח א, כט א, ל ע"א – ב"פ, ל ב, לא א, לב א, לב ב – ב"פ (כ"י), לג א – ב"פ, לד ב, לח ב, לט א – ב"פ. (=43 פ').
(ובנו) רב יוסף בריה דרבא כה ב.
רב מלכיו/יא כח ב.
ר' זירא ד א, ד ב, ז ב – ג"פ (אמר רב, אמר רב יהודה, כי"מ), ח ב, טז א, יט ב, כו ב, כז א, לא ב, לג ב, לד א, לה ב, לח א. (=15 פ').
ר' ירמיה כז א, לד א (מר' זירא).
רב פפא ג ב, ד א, יג ב, טו א (כ"י), כח א, כח ב, לז א. (=7 פ').
רב פפי יד ב, טו א (כ"י).
רב נחמן בר יצחק יז ב, יח א וב', כה א – ב"פ (כ"י), כו ב, כז א, ל ע"ב, לה א. (=9 פ').
רב הונא בריה דרב יהושע טו א.
רבא בר רב חנן יב ב (לקמיה דרבא), ל ע"א (לאביי) ב"פ (כ"י).
רב זביד כב א.
רב כהנא כו ב, ל א, לג ב, מ ע"א.
רב עוקבא בר חמא י ע"א.
רבנא עוקבא כט א.
[רב אושעיא כו ב, לח ב].
רב אחא בר יעקב כא ב, לג ב.
רב אידי בר אבין ג ב (כ"י), כח א.
רב שימי בר אשי לה א.
רב שישא בריה דרב אידי יג ב.
[רב ספרא כו ב, לח ב].
מר שמואל (ריש גלותא בימי רבא) יד ב, כא ב.
הלל (מרבא, לרב אשי) כו ב, מ ע"א.
רב אדא בר מתנה יז ב.
רב אויא (משמיה דרב יוסף) יג ב.
רב חמא (מנהרדעא) כט ב (כ"י).
רבה בר רב הונא זוטי (נהרדעא) כט ב.
רב טובי בריה דרב נחמיה (לקמיה דרב יוסף) יב ב.
אבא בר מרתא (מאביי) כב א.
רב נחומי בר זכריה (משמיה דאביי) טז א וב'.
רמי בר אבא (חמיו של רב אשי) כה א וב', כט ב (כ"י).
רב ביבי יח א.
רב גמדא (משמיה דרבא) ז א.
רב מרי ד א.
רב מרי בריה דרב ביזנא (ביסא) כח ב.
רב מרי בריה דרב כהנא ז א.
[רבין (כי אתא) לה א].
[ר' יצחק ג א, כב א, לו א – ב"פ, לז א].
[עולא ה א (ואיתימא רבב"ח א"ר יוחנן), יא ב – ב"פ, יד ב, יט א, כב א (איקלע לבי רב יהודה), לו א].
[רבה בר בר חנה ה א, כז א, לג ב, לז ב].
[ר' יעקב בר אידי טז ב (מכריז), כה ב (שלח)].
[רמי בריה דרב ייבא (אמי בבלאה) ח ב].
חמא בר אדא שליח ציון כה ב.
רב הונא בריה דרב איקא טו א.
רב חיננא בריה דרב איקא כח ב.
רבינא בריה דרב עולא ג ב.
עולא בריה דרב עילאי כב א.
רב גביהא מבי כתיל כג א.
אמימר כב א – ב"פ, כג א (לרב גביהא).
מר בר אמימר כז ב.
רב אשי ד א, ו א, י ע"ב, יד ב, טו א, טו ב, יז ב, כב א (מאמימר, לאמימר) – ב"פ, כג א, כד א, כט ב, לב ב – ב"פ, לג ב, לו ב – ב"פ, לח ב מ ע"א. (=19 פ').
רבינא ג ב, ו א –ב"פ, ז א, יז א – ג"פ, כ ע"א, כ ע"ב (כ"י), כא ב, כח א, כח ב, כט ב, לב ב, מ ע"א. (=15 פ').
רבה זוטי (לרב אשי) לב ב95בכ"י מ: רבינא זוטי, וכך היה נוסח היוחסין ערך רבינא, אבל "רבה זוטי" עם רב אשי רגיל. ובכתובות ק ע"ב: רבינא הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמא בר אחתיה וכו' אתא לקמיה דרב אשי, אבל בה"ג ויוחסין ערך רבינא: אתא לקמיה דרב ששת, וא"כ רבינא זה הוא רב אבינא, תלמיד רב הונא, דבעי מרב ששת, כתובות מג א ובכורות טו א, והוא "רבי אבונא זעירא", שנזכר בירוש' שביעית פ"ד לה ע"א (באותו ענין נזכר גם: רבי אבונא בעא קומי רבי איסי), ונפל בניינו של דוה"ר..
רב אחא מהוצל לב ב.
רב עוקבא ממישן לו א.
מרימר כ ע"א (רבינא למרימר), כא ב (ומר זוטרא), כה ב (כי"מ ועוד, עי' ד"ס).
מר זוטרא ו א, ח א (דרש, משמיה דמר זוטרא רבה)96אבל כי"מ: משמיה דרבא, וכן בכ"י מ' בשבת., טז א, כא ב (מרימר ומ"ז), כה ב (כנ"ל), לה ב, לח א (דרש).
אדא בר אוכמי (תנא) כו ב.
רב תחליפא אחוה דרבינא חוזאה (תנא) טו ב97=ר"ת בר מערבא בתלמוד; ר' אבהו מפרש גם כאן ברייתא שלו.
נהרבלאי ח ב.
נהרדעאי ו א, כב ב.
נהרדעא נזכרת בביצה, טז ב, כט ב.
מחוזא ל ע"א.
סורא – גרש – פומבדיתא – נהר פקוד, כט א: דבסורא אמרי וכו' בגרש אמרי וכו' בפומבדיתא אמרי וכו' בנהר פקוד ובמתא מחסיא אמרי וכו'98אבל סורא ומתא מחסיא סמוכות זו לזו, וא"א שיהיו ביניהן הבדלים כאלה בלשון, וגם היו מסדרים אותן זו אצל זו, וברש"י ליתא "ובמתא מחסיא", ולהפך ברי"ף ורא"ש ליתא "בנהר פקוד"; בר"ן במקום שניהם: בנהרדעא אמרי, ובכ"י מ' במקום "דבסורא": דבנהרדעא..
אמוראי א"י99ה"נחותי" נזכרים בין אמוראי בבל.
ר' יהושע בן לוי כה ב, כז א.
ר' חנינא (בר חמא) י' ע"ב.
ר' אושעיא (רבא) י ע"א, לז ב.
ר' יוחנן ג א, ד א, ד ב, ו א (ואיתימא שמואל), ז א, ט ב, י ע"ב (ור"א), יב א, טו ב – ג"פ, טז א, יט ב, כז א, ל ב, לב ב (כ"י), לג ב, לה א, לה ב, לז ב – ג"פ, לח א. (=23 פ').
ר' יצחק בר אבידימי יב א.
זעירי כז ב.
ר' אלעזר י ע"ב, יג ב, יד א, טז ב, כה ב.
רשב"ל יג א, יג ב, טז א, יט ב (מר' יוחנן), כה ב, לד א.
ר' אבהו יג א, טז א, לה א, לח א.
ר' שמעון בן פזי כז א, לח א.
ר' חנינא בר פפא לח א.
אבא בר ממל יג ב.
ר' זריקא ז ב, כה ב, כז א.
ר' יוסי בר' חנינא ז ב.
ר' אחא (כ"י) בר' חנינא טז א.
ר' יצחק נפחא כז א, לח א.
ר' יצחק בר ביסנא כב א (כ"י).
ר' אמי ז א, טז ב, כה ב, כז א – ב"פ.
ר' אסי טז ב, לה ב, לז ב.
ר' יהודה נשיאה כז א.
אמי ורדינאה כז א.