ה. הבבלי והירושלמי
מחלוקת ישנה היא, אם הבבלי ידע את הירוש', את הירושלמי שלנו, או לא ידע אותו. הגאונים והראשונים סוברים שהירוש' אינו בן־סמך בניגוד לבבלי, מפני שהתלמוד הבבלי בתרא הוא והמסקנא שלו מכריעה, ולא עוד אלא (כך אומרים הראשונים), שהבבלי ידע את הירוש', והם הכריעו נגדו.
רב שרירא גאון בתשובתו שבהמכריע סי' מב: ועיקר האי טעותא מן בני [ארץ] ישראל הוא דבתלמודייהו [מפכי] דרבנן אדרשב"ג ודרשב"ג לרבנן וכו'. ואנחנא לא איכפת לן בהכין ולא חשיבנא ליה דסמכא ושמיע להון לרבותן דההוא אשתכח כמה שנין (כצ"ל) ואהדורי אהדורוהי בנוסחאי וכיוצא בהן ותלמודא דידן נקיט להו לרבנן לטעמיה כדבר תורה ומאי דמשתכח מן חלופי האי הוא דסמכא וההיא לאו דסמכא.
וכן רב האיי בנו בתה"ג אסף, 125: ומלתא דפסיקא בתלמוד דילנא לא סמכינן בה על תלמודא דבני ארץ ישר' הואיל ושנים רבות איפסיקא הוראה מתמן בשמאדא והכא הוא דאיתבררי מסקני (אי נמי) אנן על מסקאני דהכא סמכינן אבל מילתא דלית עלה פלוגתא בתלמוד דילנא חזיננא מאי דאיתמר התם, אי נמי לגלויי טעמא כגון פירושא דאיירוח ביה מסברא התם והכא קוטא.
וכיו"ב בתשובתו שבתה"ג ליק סי' מו (שע"ת סי' לט): אנו על תלמוד שלנו סומכין ומאי דפסיק הכא לא חיישינן למאי דאיתא התם. ודאי לגלויי מלתא דמסתמא הכא או דלא מפרשא הכא ולא מכחשא נמי סמכינן עליה. אי נמי מלתא דפירושא.
וכיו"ב בתשובתו שבאשכול הוצ' אלבק 158–159 (הוצ' אוירבך ח"ב 49): ונשאל ממר רב האיי שאנו מוצאין בתלמוד בבלי הלכות סתומות כגון וכו' ובתלמוד ארץ ישראל פרשו חשבונם וכו' יש לנו לסמוך על פירוש תלמוד ארץ ישראל ולהחזיקו בידינו עקר או נאמר שמא חולקין ויש לנו לבקש לתלמודינו טעם אחר. והשיב דבר זה אינו מסויים, מיהו כל מה שמצינו בתלמוד ארץ ישראל מפורש שאין חולק על דבר שיש בתלמודנו או שמשמיע בסתמא ונותן טעם נאחזנו ונסמוך עליו דלא גרע מפרושי ראשונים, אבל מה שמצינו שחולק על תלמודנו נעזבנו.
וכיו"ב בתשובתו שבתה"ג הרכבי סי' תלד: והא מילתא דרב עמרם ("גאון") אע"ג דלא מיפרשא בגמרא וקבלה היא בידנא כבר מיפרשא בתלמוד ארץ ישר' וכו' וכי הא מילתא דאיתא בידנא מעשים בכל יום דמיסתיעא מן תלמוד דא' ישר' דסמכא הוא.
ואחרי הגאונים הוסיף הרי"ף (בסוף עירובין) והחליט: דכיון דסוגיין דגמרא דילן להיתירא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הוו בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו.
ואחריו רבי' יהונתן מלוניל (שמ"ק לב"מ, יב ע"ב ד"ה במגורשת): ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד הבבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד הירושלמי ורוב התלמוד הבבלי מהן כגון דברי ר' יוחנן וריש לקיש וכל הנקראים בשם רבי ומה שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי.
ובשיטה זו הולכים רוב הראשונים.
אבל כל המשווה את הבבלי עם הירושלמי אפילו השוואה כל שהיא – רואה תיכף שלא הבבלי ידע את התלמוד הירושלמי שלנו ולא הירושלמי את התלמוד הבבלי שלנו:
הרי ישנם בירוש' כמה וכמה מימרות של אמוראי בבל שאינם בבבלי1אחדים מהם נזכיר בהמשך פתיחתנו זו; רשימת כל מימרות אמוראי בבל שבירוש' אצל בכר, Tradition עמ' 311–317, 477–505., ואם היה לפניהם התלמוד הירושלמי המסודר, למה לא השתמשו בו, ולמה לא הזכירו דבריהם של אותם חכמי בבל, ולא הגיבו עליהם?!
ולמה הביאו בכמה מקומות דברי אמוראי א"י (ר' יוחנן וכדומה) בנוסח אחר בשם עולא, רבין, רב דימי ור' יצחק2הרשימה אצל בכר, עמ' 506, ואילך., ולא שמו לב לנוסח השונה של אותן המימרות של אמוראי א"י בתלמוד הירושלמי3רגיל הרבה, למשל בבלי פסחים כד ב וירוש' שם פ"ב, כח ע"ג; בבלי שם כה א וירוש' ע"ז פ"ב, מ ע"ד.?!
וכמה וכמה דברים, שנדחק בהם הבבלי, מיושבים ומפורשים היטב בירוש', ולמה לא הזכירם הבבלי?!
ואף כמה וכמה הלכות ישנן בירוש' שלא נזכרו בבבלי, ולמה לא נגע בהן הבבלי כלל?
אמנם כן "נָחוֹתי" אלה הנזכרים, ואחרים שלא נזכרו, הביאו כמה מימרות של אמוראי א"י לבבל, בין אלה שנזכר בהם שם המביא (כי אתא ר' פלוני אמר) ובין אלה שנמסרו סתם4והשוה למשל עירובין לב ב (לנוסח ארש"ג 63, נ"צ): יתיב רב חייה בר אבא ור' אסי (ל': יוסי) ורבא (א' ו' פ': ורבה) בר נתן ויתיב רב נחמן גבייהו ויתבי וקאמרי וכו' א"ל ר"נ ישר וכן אמר שמואל אמרו ליה פתריתו בה כולי האי אמר להון אנתון (ו' פ': אתון, א': אתו) נמי קא פתריתו בה אמרו ליה קבעיתו לה נמי בגמארא. וכן בכתובות קז ב: א"ל רב שמן בר אבא ("לר' יוחנן") כבר תרגמה שמואל בבבל וכו' א"ל פתריתו בה כולי האי.. ולא רק דבריהם של האמוראים הראשונים, כריב"ל, ר' חנינא, ר' ינאי, ר' יוחנן ור"ל, ר' אלעזר, ר' אמי ור' אסי ור' אבהו, וכדומה, אלא אפילו את דברי האחרונים ואחרוני האחרונים, כר' יונה ור' יוסי (בר זבדא), ר' מנא וד' יוסי בר אבין ור' יצחק בר מריא (קסקסאה), כמו שנזכיר עוד. ואף יש שהביאו לפעמים, כמו שנראה להלן, קטעים של סוגיות, כשם "שנשנו במערבא" ("במערבא מתנו"), או סתם, בלשונה ממש.
אבל את התלמוד המסודר של חכמי א"י בכל היקפו לא ידעו בבבל, לא ידעו גם מפני שהתלמוד הזה נגרס, בא"י כמו בבבל, בעל פה, ובכתב לא היו בו אלא רשימות ו"מגילות־סתרים" שלא ניתנו להוציאן לחו"ל. ואף מה שידעו מ"תלמודא דבני מערבא" אינו התלמוד שלנו, אלא בהרבה והרבה מקומות – תלמוד במהדורא אחרת, מהדורא של ישיבה אחרת שבמקום אחר בא"י, או תלמוד של דור קדום או מאוחר לסידור הירושלמי שלנו: הכל לפי זמנה של הסוגיא שבבבלי ולפי שכבותיה.
וכשאנו רוצים לדעת את היחס שבין הבבלי והירוש' הרי יספיקו לנו בעיקר אותם הדברים שנזכרו בפירוש בבבלי בשם "מערבא" (אמרי במערבא, במערבא אמרי, וכדומה) בהשוואה עם אותו הענין שבירוש'. וכן הדברים שנזכרו בירוש' בשם "תמן" (תמן אמרין, וכדומה) בהשוואה לאותו ענין שבבבלי.