מספרים על פוליטיקאי שאמר כך: "אתמול עמדנו על סף התהום, אבל היום אנו צועדים צעד גדול קדימה". ההיסטוריה היהודית נדמית לפעמים ככזו: סכנה, ואז אסון. כך היא כיום.
למעלה משבעה עשורים אחר הולדתה, מדינת ישראל מבודדת מאוד. טילי חזבאללה מאיימים עליה מצפון, ורקטות חמאס מדרום: שני ארגוני טרור שגמרו אומר להשמיד את ישראל. במעגל הרחב יותר אורבת לה איראן, המטפחת נשק גרעיני. עתידה של ישראל נראה מסוכן מכפי שהיה.
במקביל, המקהלה הבינלאומית מוקיעה את ניסיונה של ישראל להיאבק בטרור האכזרי המופעל נגדה במתכוון מתוך מחסה של אוכלוסייה אזרחית. אם ישראל לא תפעל, היא תבגוד בחובתה העליונה כמדינה, להגן על אזרחיה. אם תפעל, חפים מפשע ייפגעו. זהו מלכוד המשתק את בעלי התושייה ומטריד את בעלי המצפון.
הרצל חשב שהקמת מדינת היהודים תשים קץ לאנטישמיות. אך מדינת ישראל הייתה למוקד מתקפתה של אנטישמיות מסוג חדש. הופעת זן חדש של העתיקה בשנאות העולם, בעוד השואה היא זיכרון חי של אנשים המהלכים בינינו, היא מן התמורות המזעזעות שחזיתי בהן בימי חיי.
לו היו אלו הבעיות היחידות העומדות בפני העם היהודי, די היה בהן להחרידנו. אך אלו הן רק הבעיות מבחוץ; אחרות מאיימות עלינו מבית. ההמשכיות היהודית נתונה במשבר. בממוצע שעל פני רחבי התפוצות, אחד משני יהודים בוחר שלא להמשיך בסיפור היהודי — אם בנישואי תערובת, אם בטמיעה, אם בהוצאת עצמו מכלל ישראל. הוא בוחר להיות עלה אחרון בעץ שהאריך ימים ארבעת אלפים שנה.
הציונות הדתית בישראל והאורתודוקסיה המודרנית במערב נתונות בהתמעטות. אלו הן שתי גישות המאמינות כי אפשר לחיות בעולם המודרני מתוך שמירה על המאפיינים הקלאסיים של החיים היהודיים. רוב היהודים, או שהם מעורבים בדעת עם העולם ומאבדים את זהותם היהודית, או שהם משמרים את זהותם במחיר של היבדלות מהעולם. נוסף על אלה, השסעים בעולם היהודי מעמיקים כל כך שקשה לדבר על היהודים כעל עם אחד בעל גורל משותף וזהות קיבוצית.
הספר שלפניכם עוסק בכל הנושאים הללו, אבל גם מנסה להבקיע אל מעבר להם. כי על כפות המאזניים נמצא דבר מה פנימי יותר, דבר מה יסודי ובלתי פתור הנוגע למקומם של היהודים, היהדות וישראל בעולם. "היינו נתונים בשבי תמונה", אמר הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, והתכוון לפילוסופיה. סבורני שהדבר נכון גם באשר ליהודים. דימוי של עם השוכן לבדד, מוקף אויבים, נטול ידידים, מושל בתודעה היהודית מאז השואה. הדבר מובן. אבל גם מסוכן. הוא מוליך אותנו להכרעות רעות, והוא עלול להיות נבואה המגשימה את עצמה.
היהודים צריכים לאזור אמונה. אין כוונתי כאן לאמונה הדתית הפשוטה, גם לא לאיזו אופטימיות תמימה, אלא לאמונה שהם אינם לבדם בעולם. נתן שרנסקי, אסיר ציון לשעבר, סיפר פעם כיצד נתנה לו אשתו אביטל ספר תהלים שיתמוך בו בשנים הקשות בכלא. הרוסים החרימו את הספר, ושרנסקי נאבק שלוש שנים להשבתו. לבסוף הצליח.
שרנסקי ידע רק מעט עברית, אך הספר היה לדידו מעין צופן שיש לפענחו — והוא שקד לעשות זאת. הוא זוכר את הרגע שבו הוא הצליח לחלץ את משמעותו של חלק מפסוק אחד: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (כג, ד). זו הייתה חוויה של התגלות. הוא הרגיש כאילו מישהו כתב את המילים הללו במיוחד בשבילו, במקום ההוא, בזמן ההוא. הוא שרד, שוחרר ועלה ארצה. הוא נושא עימו את הספר עד היום.
שרנסקי הוא סמל חי לעם היהודי לאורך הדורות. פעמים רבות איבדו יהודים את חירותם, אך כל עוד הרגיש היהודי כי "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי", חוסנו הפנימי הגן עליו מן הפחד והייאוש. זו לא הייתה אמונה נאיבית, אך כוחה היה כביר. עם ישראל שמר על חייה של אמונתו — ובזכות אמונתו עם ישראל חי. האמונה מנצחת את הפחד.
אבל הפחד מחולל תחושת קורבנוּת. קורבנות מרגישים שהם לבד. כולם נגדם. איש אינו מבין אותם. עומדות להם שתי אפשרויות: להיאטם ולהתכנס פנימה — או להגיב בתוקפנות כדי להתגונן. קורבנות מאשימים את העולם, לא את עצמם. לכן, הקורבנוּת היא עמדה נפשית נוחה ומתגמלת. הקורבן רוצה שהעולם ישתנה, ושוכח כי ייתכן שדווקא לו מוטב להשתנות. הפחד של הקורבן הוא אולי ממשי, אבל העמדה הקורבנית איננה הדרך המוצלחת ביותר להתמודד עימו.
פחד הוא התגובה השגויה למצבם של היהודים בעולם העכשווי. למשמע חדשות היום־יום קל להשתכנע שזמננו הוא הגרוע בזמנים. אבל מבחינות מסוימות הוא הטוב שבהם. בכל אלפי שנות קיומו לא זכה עם ישראל ליהנות באותה עת עצמה מעצמאות וריבונות בארצו ומחופש ושוויון בתפוצות.
עצם קיומה של ישראל הוא הדבר הקרוב ביותר לנס שאפשר למצוא בדפיה המפוכחים של ההיסטוריה המציאותית. ישראל נדרשה להתמודד עם מלחמות וטרור, אבל חוללה תמורה יסודית במצבו של עם ישראל בעצם קיומה כמקום היחיד שיהודים יכולים להגן בו על עצמם במקום לסמוך על רצונם הטוב, אך המפוקפק לעיתים קרובות מדי, של אחרים. ובאותה שעה החיים היהודיים בתפוצות פורחים מבחינה תרבותית, חינוכית ואפילו רוחנית, באורח שאך לפני מאה קשה היה לדמיינו.
אכן, אין אלה הגרועים בזמנים, גם לא הטובים בזמנים, אבל המאתגרים בזמנים בהחלט. היהודים נמצאים כיום בעמדה שכנראה אין לה תקדים בכל ארבעת אלפים שנות תולדותיהם. בישראל ובתפוצות כאחד הם עומדים מול העולם בתנאים שווים, או לפחות בתנאים יהודיים. מהם התנאים הללו?
בשאלה הזאת אדון בספר. טענתי היא שאנו נתונים בסכנה שנשכח מיהם היהודים ומדוע, למה ישנו עם יהודי, ומה מקומו במיזם הגלובלי של האנושות. בעבר עמדו היהודים בקטסטרופות בהיקף שהיה מחסל כמעט כל עם אחר: חורבן בית ראשון, גלות בבל, הכיבוש הרומי, גזרות אדריאנוס, מסעי הצלב, גירוש ספרד. הם כתבו קינות; הם התאבלו; הם התפללו. אבל הם לא נכנעו לַפַּחד. הם לא הגדירו את עצמם קורבנות. הם לא ראו באנטישמיות חלק מטבע היקום. הם ידעו שהם קיימים לשם ייעוד, ולא רק למען עצמם.
היהודים, בישראל ובכל מקום, צריכים לשקם את תודעת הייעוד. מי שאינו יודע היכן הוא רוצה להיות, לא יֵדע לאן ללכת. הספר הזה אפוא עוסק לא רק בבעיות העומדות בפני היהודים, היהדות וישראל בתחילת המאה העשרים ואחת. הוא עוסק גם בשאלה הגדולה מיהם היהודים ולמה.
אני מעורב באופן אישי מאוד בכל הבעיות שאני כותב עליהן: המאבק באנטישמיות, חיזוק ההמשכיות היהודית, ובשבתי בחו"ל גם בהגנה על ישראל בתקשורת, באקדמיה, בארגונים לא ממשלתיים ובזירה הפוליטית בבריטניה ובאירופה. תפקידי צנוע, קול אחד בין רבים. אני עובד לשמחתי עם אנשים וארגונים, יהודים ושאינם יהודים, שעושים יותר ממני לאין ערוך.
ובכל זאת אני מרגיש שמשהו חסר במאמצים שלהם. אין זו אשמתו של איש. זהו מחירן של הדחיפוּת ושל המעורבות. הדבר החסר בעיניי הוא התמונה הרחבה, זווית הראייה ההיסטורית, הקו המחבר את הנקודות לדיוקן שיראה לנו, על פני הרקע הרחב של הנוף האנושי וההיסטורי, את המי, המה והלמה של המצב היהודי. יש במקרא פסוק שגויים מצטטים יותר מיהודים: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח). אך היהודים צריכים להקשיב לו במיוחד. עם ישראל היה עם החזון, וגיבוריו היו בעלי החזון. אסור לו לאבד זאת.
בלהט הרגע נוטים אנשים לעשות את אשר עשו בפעם הקודמת. הם נצמדים לתבנית. הם בוחרים באפשרות המחדל. במקרה הנוכחי, זוהי תגובה שגויה. הדברים משתנים. העולם במאה העשרים ואחת איננו זה שהיה במאה העשרים או במאה התשע־עשרה. גבולות שלפני עשורים מעטים נדמו כמבטיחים את שלומה של ישראל אינם מגינים עליה מפני טילים ארוכי טווח. הלאומנות החילונית שרווחה במזרח התיכון אחרי מלחמת העולם השנייה אינה דומה לטרור הדתי המשתרר עליו בזמננו, ואי אפשר להתנהל עם זו ועם זה באותם כלים.
האנטישמיות הישנה, תוצר של הלאומנות הרומנטית האירופית בת המאה התשע־עשרה, אינה דומה לזו החדשה, גם אם אותם מיתוסים עתיקים ממוחזרים בה. אי אפשר להילחם בשנאה המופצת באינטרנט בכלים שהתאימו לשנאה שהופצה בתרבות ההמונים.
כשאנשים נתונים בלחץ, הם עושים את הצפוי. משה נהג כך פעם אחת, והדבר עלה לו באובדן הכניסה לארץ ישראל. העם רצה מים. ה' אמר למשה לקחת את מטהו ולדבר אל הסלע, וכך יֵצאו ממנו מים. משה לקח את המטה והִכה בסלע, ומים אכן יצאו ממנו. ה' גער בו. לא כך ציוויתי. לא תיכנס לארץ.
הסיפור עורר את השתוממות קוראיו לאורך הדורות. עונש גדול כל כך על חטא קטן כל כך? ובעצם, מה היה החטא? אך אנו שוכחים כי אותו דבר, כמעט, קרה קודם לכן, סמוך לאחר קריעת ים סוף. ה' אמר אז למשה לקחת את המטה ולהכות בסלע, וכך הוא עשה. בפעם הזאת אפוא משה חזר על תקדים. הוא עשה את אשר עשה בפעם הקודמת. אפשר לדמיין מה חשב. "ה' אמר לי לקחת את המטה. בפעם שעברה פירוש הדבר היה להכות בסלע. אז אעשה כך גם הפעם".
אבל בין שני המקרים היה הבדל גדול; עניין של ארבעים שנה. בפעם הראשונה משה הנהיג אנשים שרק ימים מעטים קודם לכן היו עבדים. ואילו עתה הוא מנהיג את בניהם, דור שנולד בחופש. עבדים מבינים שעם הפקודה בא המקל המכה. ואילו אנשים ונשים חופשיים מגיבים לא למקל אלא למילה. הם צריכים מנהיגים שמדברים, לא מנהיגים שמכים. משה, האיש שהוביל עַם ארבעים שנה בדרך מעבדות לחירות, איננו האיש המתאים להוביל עם חופשי אל עברו האחר של הירדן.
מענה הניתן בעידן אחד עלול להיות שגוי בעידן אחר. הדבר נכון גם ליהודים וליהדות כיום. אני מוטרד כשאני רואה כמה צפויות הן התגובות היהודיות, כאילו העבר מוסיף להטיל צל על ההווה. היהודים כיום אינם קורבנות, אינם חסרי אונים, וגם אינם עומדים לבדם. חשיבה כזאת כיום היא מסרסת ופוגעת בתפקוד. האנטישמיות איננה בלתי נמנעת, וגם איננה מסתורית. ואין שום חוק טבע הקובע שיהודים יריבו תמיד עם יהודים אחרים, יחבלו איש במאמצי רעהו וימתחו אלו על אלו ביקורת חסרת רחמים, כאילו עודם תועים במדבר ותוהים למה עזבו את מצרים.
העולם השתנה והיהודים מוכרחים להשתנות, כפי שידעו להשתנות תמיד: לחזור אל הראשונות ולמצוא את הדרך לקדם את התקווה היהודית הפרדוקסלית "חדש ימינו כקדם".
היססתי בכתיבת הספר הזה. רבות כל כך נכתב בשנים האחרונות: על ישראל, על האנטישמיות החדשה, על ההמשכיות היהודית ועל כל כגון אלה. אין רצוני לגדוש את הסאה. רצוני לחדש. לשרטט, לשם שינוי, את התמונה הגדולה, את החזון הנרחב, ולהציגם בפני אלה שאני מקווה שיהיו דור חדש לא רק של קוראים אלא גם של מנהיגים. ניסיתי לשאול את השאלות הגדולות — מיהם היהודים ומה מתבקש מהם כיום הזה — ובין שתשובותיי משכנעות בין לאו, השאלות אמיתיות והן יוסיפו להדהד.
אני מאמין שאופקי הזמן של העולם היהודי, ובעצם של המערב בכלל, קצרים מדי. כפי שנהג לטעון המזרחן ברנרד לואיס, אנחנו חושבים על אתמול, על היום ועל מחר בעוד אויבי היהודים והחופש חושבים בסדרי גודל של עשורים ומאות. בקרב בין אנשי הרגע הקרוב לאנשי האופק הרחוק, הניצחון לטווח ארוך מסור לאחרונים כמעט מעצם הגדרתם. טקטיקה איננה תחליף לאסטרטגיה, וכותרות עיתוני המחר אינן פסק הדין במשפט ההיסטוריה. עם ישראל קיים זה כשני שלישים מההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית. עם כזה זקוק לרוחק־מבט נבואי, לא רק למיומנות של חברה לניהול משברים.
על כן אנסה, בפרקים הבאים, להעמיד את ההווה בהקשרם הנרחב של העבר והעתיד, ולהציג את הבעיות הבוערות באורם של אידיאלים מרחיקי רואי. אטען כי איבדנו את דרכנו וכי אנו צריכים להחיות את סימני הדרך הקלאסיים של הסיפור היהודי. אין זה סיפור על אנטישמיות ולא על ישראל כמדינה מוקפת אויבים. אין זה סיפור על עם שנידון לשכון לבדד, בלתי מובן לשכניו במקרה הטוב, יעד רב־שנתי לשנאה במקרה האחר. זהו סיפור על אמונה, על אמונה יוצאת דופן שבה אלוהים מזמֵן עם ומציע לו להיות שותפו ביצירת חיים וחברה שתהיה בית לשכינתו. אמונה זו הפעימה לא רק יהודים, אלא גם נוצרים ומוסלמים, שדתותיהם נבטו על אדמה יהודית, ובני אמונות אחרות שהתרשמו מאהבתם של היהודים למשפחה, לקהילה, לחינוך ולמסורת, מרדיפת הצדק של היהודים ומלהט המחלוקת־לשם־שמיים, ואף מן ההומור היהודי היודע לצחוק גם בפניה של הטרגדיה.
סבורני שאין זה מקרה. היהדות לא נועדה ליהודים בלבד. יש בה מסר לאנושות כולה, ואם מסר זה ימשול בכיפה במאה העשרים ואחת פניה ייראו אחרת לגמרי מכפי שייראו בלעדיו. היהדות היא חלק מהשיחה הכלל־אנושית, וחובתנו לטרוח ולשתף אחרים במחשבותינו, ולתת לאחרים לשתפנו בשלהם. זמן רב מאוד, רוב רובה של ההיסטוריה, הדבר לא היה בגדר האפשר. העולם לא התעניין במה שבפי היהודים. היהודים נועדו לאמץ את דת הרוב או להיטמע, ולחלופין היו "האחר" שיש לשקצו. הדבר השתנה משתי סיבות.
ראשית, הדמוקרטיות הליברליות נותנות מקום לריבוי קולות. לכולנו זכות לדבּר, ולעשות זאת בעצמנו. על כך תפארתה של הדמוקרטיה הליברלית. שנית, בזכות קיומה של מדינת ישראל יכולים יהודים לדבר כשווים. כבר לא רודפת אותם טראומת האין־בית.
אין אלה שינויים פעוטים. משמעותם היא שהיהודים מוכרחים לחזור לראשית, אל המקרא, ולשאול שוב מהו להיות יהודי, חלק מעם יחידי בעולם של ריבוי, מתוך מודעות בו־זמנית לייחודיות של הזהות ולאוניברסליות של האנושיות. איך אפשר להיות נאמן לאמונתך ועם זאת להיות ברכה לבני אמונות אחרות? זוהי השאלה היהודית.
הבעיות העומדות בפני היהודים במאה העשרים ואחת מבהילות, אך גם אחרים עומדים בפניהן. ישראל מתמודדת עם טרור, אך כמוה גם כל חברה חופשית אחרת מאז 11 בספטמבר 2001. היהודים מתמודדים עם שנאה ודעות קדומות, אבל כך גם מוסלמים, הינדים וסיקים בבריטניה, נוצרים בניגריה, בודהיסטים בטיבט וסינים בפיליפינים. יהודים מוטרדים מן השאלה אם ילדיהם ונכדיהם ימשיכו את מסורת הדורות. אך גם לדאגה זו שותפים כל המיעוטים הדתיים בשלל מדינות דמוקרטיות במערב. לאחר שפרסמתי ספרים על ההמשכיות היהודית, נועצו בי מוסלמים בריטים על שאלת ההמשכיות האסלאמית וסינים בהונג קונג על ההמשכיות של דת קונפוציוס ושל הטאואיזם.
את המתבקש שמענו דווקא מפי כותב לא־יהודי, ההיסטוריון הקתולי פול ג'ונסון, בספרו הכביר היסטוריה של היהודים. היהודים, כתב, הם "דוגמה ותמצית של המצב האנושי". דומה כי הם מייצגים "את כל הדילמות הבלתי נמנעות של האדם בצורה מוגברת ומבוררת". ומסקנתו: "נראה כי תפקידם של היהודים הוא למקד ולהמחיז את החוויות האנושיות המשותפות, ולהפוך את גורלם הפרטיקולרי למוסר אוניברסלי".1Paul Johnson, A History of the Jews, London: Weidenfeld and Nicolson, 1987, p. 586. ייחודיותנו היא האוניברסליות שלנו.
היהודים אינם לבדם בהתמודדויות שלהם. העולם נתון במערבולת של תמורה שלמהירות סיבובה קשה למצוא תקדים. במהלך חודשי כתיבתו של ספר זה, מקיץ 2008 עד תחילת 2009, כל המבנה הפיננסי הגלובלי התמוטט. מדינה אחר מדינה נגררו לשפל כלכלי. מתקפת טרור טרגית התחוללה במומביי. ישראל ניהלה מבצע שנוי במחלוקת בעזה. המתקפות האנטישמיות נגד יהודים בבריטניה הגיעו לרמת שיא מאז החל תיעודן לפני עשרים וחמש שנה. מעולם לא עוררו אירועים במקום אחד רעידות משנה מהירות כל כך בכל העולם. אנו מוצאים את עצמנו, כביטויו הציורי של המשורר מתיו ארנולד, "מִטַּלְטְלִים בֵּין צֶמֶד עוֹלָמוֹת, / זֶה מֵת, זֶה אֵין בּוֹ אוֹן לְהִוָּלֵד".
ברגע זה בהיסטוריה, אולי יותר מבכל פרשת דרכים קודמת בתולדות ישראל, מהדהדת בקול קריאת אלוהים לאברהם לחיות כך שיתברכו בו "כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה". היהודים הם העם הגלובלי העתיק בעולם, ועד לאחרונה היחיד. זהו העם ששב ובנה את חייו מהריסות השואה, הפשע הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם. ישראל היא המדינה שתחת מתקפה כמעט בלתי פוסקת, מיום שהוקמה, מצליחה לקיים חברה חופשית ודמוקרטית באזור שאין בו עוד חברה כזאת וגם לא הייתה. הגיע זמנם של היהודים להשתחרר מן הפחדים ולשוב לאחוז בחוזקותיהם ההיסטוריות.
אלה הם היגדים מעוררי מחלוקת, אך אינני שולף אותם מן השרוול כשעשוע אקדמי ספקולטיבי שלא נבחן בכוּר הניסיון. להפך: אלו הן מסקנות שהגעתי אליהן בעקבות מעורבות אישית בכל הסוגיות שאני מדבר עליהן. יישמתי את הדברים בשטח — והם עובדים. בחנתי אותם לאור כתבי הקודש שלנו — והם מתיישבים.
תפיסתי הכּנה היא כי במאה מתוחה וטרופה זו חייבים היהודים לנקוט עמדה, לא מתוך פחד, לא מחמת פרנויה או תחושת קורבנות, אלא עמדה חיובית שיסודה בערכים שאבותינו חיו לאורם והיו נכונים למות למענם: צדק, הוגנות, חמלה, אהבת הזר, קדושת החיים וכבודו של צלם האדם שאינו תלוי בצבע, בתרבות או באמונה. אין זו השעה לסגת אל גטו תודעתי. זו השעה לחדש את העתיק שבמוסדות המקראיים, את ברית הסולידריות האנושית שנכרתה בימי נח לאחר המבול. היהודים יכולים, בלי להתפשר על קוצה של יו"ד באמונתם ובזהותם, לעמוד לצד חבריהם, נוצרים, מוסלמים, הינדים, סיקים והומניסטים חילונים, להגנה על החופש מפני אויבי החופש, לאשרור החיים אל מול הסוגדים למוות ומחללים את החיים.
כדברי אלן גרינספן, לשעבר נגיד הבנק הפדרלי האמריקני, אנחנו עומדים בפתח עידן של סער. הנוגדן לפחד הוא אמונה, אמונה המכירה את הסכנות אך אינה מאבדת תקווה. האמונה כפי שאני מבין אותה איננה ודאות אלא האומץ לחיות עם אי־ודאות, האומץ שנתן שרנסקי גילה בתא הכלא, האומץ שהוליך יהודים לקומם את חייהם ואת ארץ אבותיהם אחרי השואה, האמונה שהובילה דור אחר דור להנחיל את אורח חייו לבניו, מתוך ידיעת הסיכונים הכרוכים בהיות יהודי, אך בלי לחדול לעולם להודות על הזכות היתרה הטמונה באתגר זה. עם ישראל עתיק אך עדיין צעיר; עם מיוסר לעייפה — המלא באנרגיה מוסרית; עם שחווה את הנורא ביותר שיכול לזמן לו הגורל, אך עודו יודע לשמוח. היהודים היו ונותרו סמל של תקווה.