שרה והאשה השונמית
דנה פולבר
האשה השונמית לא הייתה ולא נבראה, אלא משל הייתה. משל למי? לשרה אמנו.
מלכים ב' בפרק ד
(ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּֽעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק־בּוֹ לֶאֱכׇל־לָחֶם וַֽיְהִי מִדֵּי עׇבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכׇל־לָֽחֶם. (ט) וַתֹּאמֶר אֶל־אִישָׁהּ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִֽיד. (י) נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָֽׁמָּה. (יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל־הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב־שָֽׁמָּה. (יב) וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא־לָהּ וַֽתַּעֲמֹד לְפָנָֽיו. (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמׇר־נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ ׀ אֵלֵינוּ אֶת־כׇּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר־לָךְ אֶל־הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל־שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָֽׁבֶת. (יד) וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵֽין־לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵֽן. (טו) וַיֹּאמֶר קְרָא־לָהּ וַיִּקְרָא־לָהּ וַֽתַּעֲמֹד בַּפָּֽתַח. (טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה (אתי) [אַתְּ] חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל־אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶֽךָ. (יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָֽׁע. (יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל־אָבִיו אֶל־הַקֹּצְרִֽים. (יט) וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו רֹאשִׁי ׀ רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל־הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל־אִמּֽוֹ. (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַֽצׇּהֳרַיִם וַיָּמֹֽת. (כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵֽא.
שרה אמנו אשה גדולה הייתה. נקראה עברייה משום שהקדוש ברוך הוא היה עובר עליה תמיד. מאחר שהתגלה לה, החזיקה בו. נתייעצה עם אברהם אשהּ, ועשו לו מעין בית: מי שביקשו ללמוד דרכיו היו נכנסים אל ביתם. כיוון שנכנסו – שוחחו, כיוון ששוחחו – היו מכניסין עצמן תחת כנפי השכינה.
נועץ הקדוש ברוך הוא במלאכיו: הנה חרדה שרה ואש אברהם, חרדה לדבר ה', מה לעשות לה? הרי מוצאת היא חן ושכל טוב בעיני כל אדם. ומה לעשות לה עוד?
השיבו: אבל בן אין לה ו אשהּ זקן.
קרא הקדוש ברוך הוא אל שרה בפתח אוהל ודיבר אליה. אמר: שוב אשוב אלייך למועד הזה כעת חיה, והנה את, שרה, חובקת בן.
התחילה שרה צוחקת בקרבה, עד שפרץ צחוקה החוצה. אמרה: זָקַנתי – אחרי בלותי הייתה לי עדנה? הלוא חדל להיות לי אורח כנשים. עוד הוסיפה: אברהם אישי אף הוא זקן. ועוד ביקשה: אד-ני אלוהים, אל תכזב בי. אך ה' פקד על שרה: כאשר אמרתי וכאשר דיברתי אעשה. יראה שרה, פסק צחוקה ותהר שרה ותלד בן זקונים לאברהם למועד הזה אשר דיבר אליה אלוהים.
ותקרא שרה את שמו של הילד יצחק, לאמור: צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי. כלום תבעתי מאברהם 'הבה לי בנים'? שמא בנים פיללתי להיניק?
בין כך ובין כך גדל הילד, נגמל, ויצא עם אביו להר המוריה.
משעלו להר, ואמר אברהם 'השה לעולה – בני', מלמל הנער 'נפשי, נפשי.
נשא עוף השמים את קולו והביאו אל אמו, הניח את לחשו על ברכיה, בעדינות, כשם שמניחים איגרת אהבה.
קראה שרה באיגרת, אמרה לקדוש ברוך הוא: המצחק אתה בי ובילד אשר ילדתי?
וירע הדבר מאוד בעיני שרה על אודות בנה. סגרה בעדה ויצאה.
(כב) וַתִּקְרָא אֶל־אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן־הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד־אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשֽׁוּבָה. (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ (אתי) [אַתְּ] (הלכתי) [הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם לֹא־חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלֽוֹם. (כד) וַֽתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶֽל־נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל־תַּעֲצׇר־לִי לִרְכֹּב כִּי אִם־אָמַרְתִּי לָֽךְ. (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּֽז. (כו) עַתָּה רֽוּץ־נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמׇר־לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלֽוֹם. (כז) וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הָהָר וַֽתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהׇדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה־לָהּ כִּֽי־נַפְשָׁהּ מָֽרָה־לָהּ וַֽיהֹוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִֽי. (כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִֽי. (כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מׇתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי־תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִֽי־יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל־פְּנֵי הַנָּֽעַר. (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי־יְהֹוָה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶֽיהָ. (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶנֶת עַל־פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשׇׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּֽעַר. (לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל־מִטָּתֽוֹ.
למדה קל וחומר מאברהם: מה אברהם יצא בחמור ובשני נערים, אף אני אצא באתון ובנער מה אברהם חבש חמורו, אף אני אחבוש אתוני מה אברהם הלך אל המקום אשר אמר לו האלוהים, ארוצה אף אני עד האלוהים מה אברהם הלך שלושה ימים ולא עצר אפילו לשם דיבור, אף אני ארכב בלא עצירה מה אברהם קיווה 'ונשובה', אשובה אף אני.
קפצה הדרך לשרה, והגיעה להר המוריה בשעה שהעלה אברהם את יצחק על המזבח לא השגיחה שרה באברהם, ואף ביצחק, אפילו שדמם לבה למראיתו. ניגשה עד המקום.
רעשה פמליה של מעלה: מה ליל דת אשה בינינו? ניגשו להודפה. היסה אותם הקדוש ברוך הוא: נפשה מרה לה, הרפו לה, ותגד לי.
אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הֲשאלתי בן מאתךָ, הלוא אמרתי לא תשלה אותי.
אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: חגור מותניך וקח משענתי, וּקְרא אל אברהם לבל ישלח ידו אל הנער ולבל יעשה לו מאומה. ירד המלאך וקרא: אברהם! אברהם! שלום לך! שלום לאשתך! שלום לילד!
אמרה שרה אם יצחק: חי נפשך אם אעזבךָ. ויבוא ה' אתה עד למזבח שעליו היה יצחק עקוד.
והנה שב המלאך. אמר להם: אברהם אינו מקשיב אליי ואינו שומע בקולי. אומר הוא 'אוציא ממנו טיפת דם.
וירא ה' והנה יצחק עקוד מושכב על המזבח.
(לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהֹוָֽה. (לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל־פִּיו וְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְכַפָּיו עַל־כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּֽלֶד. (לה) וַיָּשׇׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָֽיו (לו) וַיִּקְרָא אֶל־גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל־הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵֽךְ. (לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת־בְּנָהּ וַתֵּצֵֽא.
אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. והוסיף: ביצחק ייקרא לך זרע. פה אל פה אדבר אתו ועם בנותיו ועם בניו, עין בעין יראו בפועל ה', כף אל כף אלוום ואנחם.
פקח יצחק את עיניו המעונות.
אמר הקדוש ברוך הוא לשרה: שאי בנך. 'שאי' זוהי נשיאות שהוכנה ליצחק ולבנותיו ולבניו; 'בנֵך' משום שלא ייקחו אותו ממך עוד. גם אם נשיא הוא – בנך הוא.
באה שרה, השתחוותה, נפלה על פניה, התפללה, נשאה את בנה ויצאה.
ולמה נקראה שרה האשה השונמית?
אשה' משום הנשיות שבה, משום האישיות שבה.
אין שונמית אלא נוטריקון: שונה מות, זוהי שרה שמשנה מוות והופכתו לחיים.
אוציא ממנו טיפת דם – בראשית רבה נו, ז.