ויקדש אותו
תמר ביאלה
'וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל־צְבָאָֽם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָֽׂה' (בראשית ב, א-ב)
על שום מה חזר הכתוב ושנה שֶכִלָה הקדוש ברוך הוא ביום השביעי ממלאכתו? ללמדך שראשונים החלו כָלים שמים וארץ מעצמם. שעד אותו היום היו עומדים ומתקיימים. הגיע היום השביעי, סדקים ניתנו בהם והם הולכים ונשברים.
נבהל הקדוש ברוך הוא ופסק ממלאכתו. אמר בלבו: 'עד מתי אני בורא את אלה, והם הולכים להם ומתכלים מעצמם?'
ישב במקומו, שנאמר 'וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי', והתבונן בכל מה שאמר עליו שהוא טוב ומה שאמר עליו שהוא טוב מאוד.
ראה שכל בריאה ובריאה שברא היא טובה והיא מתּכלֵית, וכל מעשה ומעשה שעשה הוא כָלֶה והוא טוב, והיה צר לו עליהם וצר לו על עצמו. ביקש עצה כיצד לשמור ולתקן עולם שברא, שהולך ושב לו לתוהו ובוהו, עד שמצא.
מהו אותו הדבר שמצא? שהמציא את הקידוש, שנאמר 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ' (בראשית ב, ג). אמר: יבואו ברכות וקידושים ויראה כל דבר ודבר וכל מעשה ומעשה שיש בעולם, צד חִיּוּת שבו וצד טוב שבו, ועל ידי שנזכר בו אותו הצד, נתחזק אותו הדבר ונתחזק אנחנו בעצמנו, ותתעכב במשהו כְלָיָה שבעולם, ויתעכב במשהו כליון שבנפשנו. ועל זה נאמר 'שָבַת וַיִּנָפש' (שמות לא, יז).