על 'הערות מוקדמות כלליות'
לפני כל נושא מרכזי בתורת כהנים, הקדים רד"צ מבוא, ואף לפני כל ספר ויקרא הקדים 'הערות מוקדמות כלליות'. נתייחס כאן להקדמה זו, באשר יש בה הזדמנות לעמוד על שיטתו.
ההקדמה של רד"צ, בשם 'הערות מוקדמות כלליות', נראית במבט ראשון רק כהכרזת האמונה, בכדי שהקורא המזדמן, הרואה את הפירוש עוסק בדברי חוקרים ובשאלות שונות, ידע כי מטרת הפירוש היא לקיים את האמונה המסורה על פרטיה ודקדוקיה. ולהסיר כל לזות שפתיים ומכשול.
יתירה מכך, ההערות האלו נראות לכאורה בלתי מבטיחות בעליל, שכן תוכן ההערות הוא, שעקב אלהיותה של המסורת, הרי סמכותה אינה פחותה משל הכתוב, ולכן גם אם בכתוב לא נראה כדברי המסורת, אין זה פוגם מסמכותה. ועוד, שאם רואים אנו סתירה בתורה, הרי מדה היא בתורה, ששני כתובים מכחישים זה את זה, ויש למצוא את הדרך להכריע ביניהם. ונראים הדברים כאילו אין בכוונתו להעלות ארוכה לשאלות וקושיות, אלא להסתפק בכך שלמסורת יש סמכות, ולכן לא אכפת לנו שהתורה כותבת להיפך, או שמשתמע ממנה להיפך, או שיש בה סתירות. ואיה העיסה שיעיד עליה נחתומה כך?
אך באמת, הרבה מן החכמה יש בעצה עמוקה של אותו זקן. סדרת ההצהרות שבהקדמה וב'הערות מוקדמות כלליות', מטרתה להציב את גבולות הדיון, ובכך לסלק את המתח. הדיון לאורך הפירוש אינו בין אמונה לכפירה, שכן על פי ההערות המוקדמות, גם באם יטען הטוען שפירוש אחר יותר מחוור בקריאה ראשונה, אין זה פוגם בפירוש התואם למסורת, ולכן אין הטענה טענת כפירה. ובכן, לכל אורך הפירוש אין התמודדות בין אמונה לכפירה, ולכן הקורא יכול לעקוב באובייקטיביות גמורה אחרי המחבר. טיעוניו אינם "טיעוני היהדות", כפי שהוא כותב בהקדמה, על משקל גביהה בן פסיסא. ואף הכחשתם אינה הכחשת האמונה, על פי העקרונות שב'הערות מוקדמות כלליות', (וכפי שכותב הרב ברויאר במאמרו על תורת הבחינות: 'וכי אמונתינו תלויה בחריפותו של רבי דוד הופמן'?).
במציאות, אין רד"צ מסתמך בשום מקום על ההערות המוקדמות, ואינו מסתפק בכך שסמכותה של המסורת מחייבת גם כשאין זו משמעות הכתוב, אלא להיפך, מבאר הוא את הכתוב באופן כ"כ אובייקטיבי עד שאין סיבה להתאמץ לסור מדבריו, וכל ענין ההערות האלו אינו אלא לברר, שגם נקודת המוצא של המחבר אינה מתוך לחץ ואיום על האמונה.
הקורא המתחיל את עיונו בהערות מוקדמות, וממשיך ללכת בעקבי המחבר פרק אחר פרק, נשבה בקסמה של הפשטות והכנות, ובשלב מסויים מרגיש שהשומע לרד"צ ישכון בטח, והאמונה בקדושת התורה ובשלמותה ואמיתותה קונה אצלו שביתה של קבע, ללא תלות בטיעונים.
וכך עונה אמן בעל כרחו, הפילולוג הרמן הֶנְקְל:
המחשבה האנושית שפרצה גדרות וסייגים החלה לרוץ אורח במהירות ובחפזון ובכל מקום שלא היו לה עובדות היסטוריות ממשיות באו תחתיהן לפי הוראת בקורת המקרא גופא, בהיפותיזות ובהשערות... אולם בזמן האחרון קמו חכמים שהחלו לשים מעצורים על דרכם של חבריהם הלוהטים וקלי המרוץ, ביחוד ראוי לשימת לב ספרו של דר דוד הופמן: ראיות מכריעות נגד ולהויזן, שיצא לאור בשנת 1904. מחברה של המונוגרפיה הזאת נלחם כשהוא מזוין בידיעות רבות ועצומות בהנחותיה ובהשערותיה של בקורת המקרא החדשה והוא סותר אותן לגמרי, חושבני, שרבים יעשו כמוהו ויפרידו במדע התנ"ך בין הדברים שיש להם ערך ובין הדברים שאין להם ערך ויסירו את הסיגים מהזהב", (האנציקלופדיה העברית רוסית, בעריכת ד"ר י. ל. קצנלסון, כרך ד' ערך בקורת המקרא).
בזמננו מונה שמואל אחיטוב (במקור דלהלן הערה 95) את הפירושים העבריים לספר ויקרא, הראשון שבהם הוא: "פירושו הקלסי של ד"צ הופמן שראה אור בעברית בשנים תשי"ג-תשי"ד, למרות לבושו המודרני הוא פירוש אורתודוקסי מעולה המבוסס על ההלכה".
המתינות המפורסמת לשבח של רד"צ, השולה במזלגו נחשי כפירה מתוך הצלחת, וממשיך בסעודתו. איננה אות לקרירות באמונה חלילה כפי שניתן לחשוב, אלא להיפך. יסודה בקור רוח, בבטחון מוחלט בצדקת אמונתינו באלהיות תושב"כ ותושבע"פ, (תלמידו הרב יונה מרצבך, אמר עליו: "הוא היה מושרש באמונתו התמימה בה', כילד קטן המקבל כל מה שהוריו אומרים לו בשיא הפשטות", מובא בהקדמה ל'מלמד להועיל' מהד' פלדהיים תש"ע). וכפי שכותב המהר"ל:
"אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו לאהבת החקירה וידיעה. ובפרט אותו שלא כוון לקנתר רק להגיד האמונה אשר אתו, אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו אין לומר אליו אל תדבר ותסתום דברי פיך, שאכ לא יהיה בירור הדת. ואדרבה דבר כמו זה אומרים תדבר ככל חפצך וכל אשר אתה רוצה וחפץ לומר... כי אם עושה זה שסותם את פיו שלא ידבר זה הוא מורה על חולשת הדת כמו שאמרנו. ולכך דבר זה הפך מה שחושבים קצת בני אדם, כי חושבים כאשר אין רשאי לדבר על הדת הוא חזוק הדת ותוקף שלו, ואין זה כך, כי העלם דברי המתנגד בדת אין זה רק בטול וחולשת הדת... השכל מחייב שלא יהיה מניעה מזה כלל ולסגור פיו של אדם בדבר שהוא מגיע אל הדת, רק פתשגן הדת נתונה אל הכל. ובפרט הכתוב כי הכותב בספר אין כוונתו רק ללמוד, ואין כאן דבר שיהיו מכוונים להכעיס כדי לקנטר, ולכך אין לסתום הדבר הזה ולבטל. ולא מצינו מעולם שיהיו מונעים ומוחים בדבר זה כלל, ולא היה כאן פוצה פה ומצפצף בדבר זה...
ולכך אין ראוי לדחות דברי זולתו המתנגד לו, אבל ראוי לקרב אותם ולעיין בדבריו וכמו שהתבאר באריכות. והדבר שנכתב בספר לא נכתב כאילו היה אחד מדבר נגד הדת, ורק שהוא נכתב ללמד את האדם ודבר כמו זה אין לסגור כלל יהיה מה שיהיה, ואם יהיה נסגר יאמר אותו שהוא נגדו שאם היה לו רשות לדבר בכל הצורך היה סותר הכל... וע"י זה האדם בא אל תוכן אמתת הדברים ולעמוד על האמת הגמור ואין הסגר לדברים כמו אלו, כי כל גבור שרוצה להתנגד על אחד להראות גבורתו הוא חפץ מאוד שאותו שבא כנגדו יתגבר בכל אשר יוכל, ואז אם ינצח אותו הגבור שבא להתגבר כנגדו נראה שהמנצח גבור ביותר, אבל מה גבורה מראה כאשר אותו שבא כנגדו אין רשאי לעמוד על נפשו וללחום כנגדו...
ולכך אין לסתום פי מי שבא לדבר נגד הדת לומר אליו אל תדבר כך, ואדרבא אם עושה כך זה עצמו חולשתו...
ומטעם זה לא נמצא תלונה זאת אצל הראשונים. כלל הדבר כי דבר זה הוא רחוק מאוד מאוד להיות נועל דלת הספרים שלא ידברו מדברים כמו אלו, לכך הראשונים לא נמצא שמנעו דבר זה כי דבר זה אין ראוי", (באר הגולה למהר"ל, חתימת הספר).
אמנם, לעומת הבטחון הגדול שבוטח רבינו המהר"ל בתורתו ובאמיתתה המתבארת מאליה, אומר רב סעדיה גאון:
"ואם יאמר אומר איך נשים עלינו לדין העיון בידיעות ודקדוקים עד אשר נאמין אותם כפי מה שיתבררו במלאכת השיעור ויתישבו, והעם מרחיקים המלאכה הזאת עד שהם אומרים שהעיון בה מביא הכפירה ומביא אל האפיקורסות? נאמר כי זה אינו אלא אצל עמי הארץ שבהם... ואם יאמר אומר הנה חכמי ישראל הזהירו מזה, ובלבד העיון בתחלת הזמן ותחלת המקום, כאמרם כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאלו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור (חגיגה יא). נאמר ונעזר באלהים כי העיון האמתי לא יתכן שימנעוהו ממנו, ויוצרנו כבר צוה בו עם ההגדה הנאמנת... אבל מנעו שנעזוב ספרי הנביאים לצד ושנסמך על מה שיצא לכל אחד ואחד בדעת עצמו, ("אמונות ודעות", הקדמה).
ומכאן, שבאמת אין העיון הזה ראוי לכל אחד. וכל מי שאיתן באמונתו, אינו צריך את החקירה. רק מי שלא ראה את החודש, והתעורר אצלו הספק, אין אומרים לו שיבא ויעיד, הוא זה שצריך לעסוק בתשובות כנגד החקירה הבקורתית. מונעים אנו בנינו מן ההגיון, אבל אל מי שנשכו נחש הספק, אומרים אנו: כוף אזנך לשמוע דברי חכמים, ואתה תשופנו ראש.
אם כן, מיועד החיבור הזה בצורתו הנוכחית, רק למי שראוי וזקוק לעסוק בנושאים אלו. ובנוגע לפירושים וחדושים של רד"צ, יום יבא וילוקטו יחדיו כפירוש לתורה בטהרתה. וגם גואל יימצא להמוני תשובותיו בהלכה שעדיין נמצאים בכתב יד.
על נחיצות החומר הבקורתי בזמננו
יש המתפלאים, מה הטעם בפרסום פולמוס מול טיעונים שנשמעו במחקר לפני יותר ממאה שנים?
אך התבוננות במצב המחקר בזמננו, תצדיק זאת. בקורת המקרא אכן החלה את דרכה במאה ה19, בדומה לתחומים אחרים שנחשבו קרובים למחקר, בהצעת תיאוריה המתיימרת להסתמך על הוכחות מסוגים שונים, ולבסס מסקנות כל שהן. וככזו זכתה לדיונים כדוגמת ספריו של רד"צ ועוד.
אלא שבמהלך המאה ה20 עבר המקצוע מטמורפוזה, להבדיל משאר תחומי המחקר, בהם המחקר עובר ניפוי, משמיט את החלקים הלא מוכחים, ומבסס עוד יותר את אלו שנותרו כמוכחים או כקרובים, ונוצרת איזו שיטה אותה ניתן ליישם כתוצר של המחקר, כהתקדמות המחקר.
הרי שבתחום זה, הוכרה העובדה שלא התרחשה שום התקדמות כצפוי בתחום מדעי מחקרי, בו החקירות מביאות לאיזו תוצאה שיטתית. מבחינת נתונים, וכל מתודה מחקרית שתעלה על הדעת, - הרעיון של 'תעודות' הפך לרחוק מן המציאות הרבה יותר מאשר לפני מאה שנים. אין שום דרך מוכרת ומוסכמת להבחין או ליישם בפועל הבחנות בין התעודות, לקשר ביניהן למציאות היסטורית כל שהיא, ובודאי לא לבסס את קיומן או להוכיח משהו בתחום. ואעפ"כ אין מצב זה מביא להתערערות השימוש בשיטה, להיפך, רבים מנצלים את אי הבהירות והעמעום כדי ליצור מצג חדש, לפיו אין דרך לדעת ולבסס באמת שום דבר בתחום המקרא, התורה אינה נתפסת כלל כספר, אלא כאוסף עצום של משפטים, שכל משפט יכול להוות בסיס לתיאוריה או להפרחת אמירות, בלי שום צורך לביסוס ושימוש בשיטות מחקר.
אם בכל תחום מחקר ספרותי היסטורי אחר, הרי שעיקר המאמץ המחקרי והנסיון להסיק מסקנות ולנסח שיטה עקבית, הוא מול העובדות. קרי, מול הספרות הקיימת, לנתח את זמן ואופן חיבורה, וכוונת מחברה. הרי שבתחום המקרא, מוזנחות לגמרי העובדות, על ידי רבים, ואינן זוכות כמעט לדיון במתודה מחקרית אנליטית. כמעט ואין עיסוק בחיבור ספר התורה האחד שלפנינו, בזמן ואופן חיבורו, ובזהות מחברו. ורוב העיסוק הוא בתיאורים היפותטיים של מגילות וקטעים שכביכול קדמו לתורה, בלי שנמצא אפילו ממצא אחד או מקור היסטורי אחד שיכול להוות אסמכתא לכל תחום המחקר כולו, (ר' הע' 43).
היתכן שבאומה שהביאה לעולם את הספרות העתיקה הרחבה והעשירה ביותר בתרבות האנושית, לא יעלה על הדעת לדון ב'גירסה הרשמית' של ההיסטוריה הזו עצמה? היתכן שההיסטוריה תוחלף במיתוס דמיוני לפיו היו בעם כל מיני מגילות ותעודות ועל מיתוס זה שאין לו שום אסמכתא היסטורית, אפילו לא אחת זעירה, יבנה תחום 'מחקר' שלם?
ההנחה המרכזית, של צירוף תעודות, עדיין שלטת, וניצבת מאחורי הדעות של מאחרי המקרא בזמננו, המודלים החדשים, או כל המחקרים החדשים, עוסקים בפרטים שונים, שעדיין מסתמכים על אותן ההנחות שייסדו מבקרי המקרא של המאה ה19. ולכן הפולמוס על הבסיס, על חלוקת התורה, על הטענה לאיחורה, על הנסיונות לקשור את תכניה לאידיאולוגיות מאוחרות, רלבנטי בהחלט.
בעולם המחקר בן ימינו, ישנו פיצול מעניין, רבים הכירו בבעיתיות ובקושי, ואף בביטולן הגמור, של חלק מהנחות מבקרי המאה ה19, אך לא התפשטה ההכרה, שמצב זה מערער גם את תקפות הגישות המקובלות בזמננו, שהמצע המשותף של מחקר המקרא כולו, מוטל כיום בספק מבחינה מחקרית. יש מן החוקרים שעמדו על כך, ועל הבעייתיות שבמצב זה, ומטרתינו היא לציין לדבריהם במקומות המתאימים. (נושא נפרד הוא הטענות מתחום הארכיאולוגיה, שלא היו קיימות בזמנו של רד"צ, ולכן חיבור זה אינו עוסק בהן כמעט).
הקורא את הספר הזה, מראשיתו לסופו, ואף יעיין בספרות המחקר בת ימינו, יווכח נכוחה, שאותם אלו מן החוקרים, המאחרים את התורה, ומחזיקים בתורות הולהויזניות המופרכות, אינם מחזיקים בדעה אחרת, אלא באופן פשוט ביותר, מתעלמים מטיעונים, אינם נוגעים כלל בכל הרבדים של התוכן והצורה בהם עשויה להיבדק – וממילא להיפסל, הדרך שלהם, אלא עסוקים אך ורק בשבלונות טקסטואליות או נראטיביות, ובהפניות על גבי הפניות לאינספור מחברים אחרים שכבר כתבו כך וכך. בת היענה טמאה היא לנו, ולא נלך בארחותיה... התעלמות אינה פותרת את הבעיות, ולא מחלישה את הטיעונים המוצקים בדבר קדמות ואחדות התורה. כל מי שעיניים לו יראה: שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
ולגבי הבאת דברי חוקרים 'שמרנים', עלינו לזכור שעל אף הכרתם בכזבה של תורת התעודות, עדיין לא הכירו והכריזו על אמונתם בתורה משמים. יחד עם חובתינו להכריז וללמד את עיקרי האמונה בתורה מן השמים מפי הבורא ית"ש, עדיין יכולים אנו להשתמש בטיעוניהם, מבלי לשכוח את ההבדל בין עמדתם לבין עמדתינו, ולזכור שגם המכיר בעובדה ההיסטורית שכל התורה ניתנה לישראל מאת משה בז' אדר ב' תפח', אינו נמנה בקהל ישראל עד שיכיר ויאמין שמשה כתב את כל התורה כולה מפי ה' ולא מלבו, שכן "כל האומר אפילו פסוק אחד אמר משה מפי עצמו הרי זה דבר ה' בזה"- ונכרת מקהל עדת ישראל.
דורינו דור של ספקות ובלבול, עודף מידע או עודף נתונים המתחזים למידע. כל מי שהוציא חטמו מבית המדרש, אפשר שיבא לכלל ספק וסכנה, וכנגד הספקות האלו מגישים אנו מחדש את הביסוס המוצק והמשמעותי שבידינו, בהסתמכות על גדול בתורה כרד"צ, ובהשלמת הדברים במקום שיש צורך, ע"פ שיטתו ודרכו.
מי שנשאו לבו ללמוד את דברי התורה הזו, ולדקדק באותיותיה, ולעמוד על סעיפיה ואמריה, יראה כי המכתב – מכתב אלהים הוא, התגלות הבורא בטקסט של תורת כהנים, נשגבת ועל טבעית היא, לא פחות מאשר ההתגלות באש ועשן. הקול האלהי בתורת הקדושה, ברור ואינסופי הוא, לא פחות מהדברים וקול השופר, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע. מחד, השפעת התורה הזו על העולם, גדולה מכל כח אחר שפעל כאן, הרבה יותר מכל הסופות והסערות, המהפכות והמלחמות. ומאידך, הפער העצום בין מצב העולם כיום, ובין מה שיש לתורה עוד ללמדנו, הוא כגבוה שמים מארץ. ומי מעכב? מסכת של דעות קדומות והנחות שגויות, וכנגדה עומד רבינו המחבר, הרד"צ הופמן, כאיש לבוש הבדים הניגש אל הענן ומחתתו בידו, יוצא הוא לפני המחנה כאיש מלחמות ידיו לו רב, "ובילע בהר הזה פני הלוט, הלוט על כל העמים, והמסכה הנסוכה על כל הגויים"!
ועתה, במלאות מאה שנים להסתלקות המורה הגדול, עוד תנוב רוחו בשיבה, עוד ידובבו שפתיו. עוד חילו ופועל ידיו מוחצים קמינו, יתחדשו נעורי דבריו ואור חכמתו, יעלו לרצון, יישרו מסילה בערבה. ראוהו שרים וישתחוו, חכמי קדם ויפלו על פניהם, ורבים מעמי הארץ מתיהדים. והיה מעשה הכפירה קש וגבבא, ובית רבינו דוד צבי להבה. ותצא אש מציון, ותאכל יסודותיה, וקול דממה דקה ישמע, ומאליו יתנשא, ספר תורת אלהים, תורת כהנים, והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, ומלאה הארץ דעה את ה'.