וגוי קדוש
״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, אומר ה׳ למשה לקראת ההתגלות בהר סיני (שמות יט, ו). בפשר מחציתו הראשונה של הביטוי ״ממלכת כוהנים״ עסקנו במאמר הקודם. הפעם נתמקד במחציתו השנייה של הביטוי. מהו ״גוי קדוש״? מהי משמעות הקדוּשה ביהדות, וכיצד יכולה קדושה זו לחול לא על אדם זה או אחר, אלא על אומה שלמה?
בספרו הקלסי הקדוּשה הגדיר רודולף אוטו את הקדושה בביטוי הלטיני mysterium tremendum et fascinans – התחושה של עמידה בפני נוכחות כבירה ונוסכת יראה.1רודולף אוטו, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, עברית: מרים רון, ירושלים: הוצאת כרמל, תשנ״ט. בהגדרה זו יש בלי ספק הרבה מן האמת, אך אליעזר ברקוביץ טען שבמקרא ההפך הוא הנכון: כל אימת שהתואר ״קדוש״ נאמר על הקב״ה, הוא מציין דווקא את מעורבותו בחיי בני האדם, לא את היותו טרנסצנדנטי או מסתורי.2אליעזר ברקוביץ, ״על הקדושה״, מאמרים על יסודות היהדות, ערכו: דוד חזוני ויצחק יוסף ליפשיץ, עברית: להד לזר, ירושלים: הוצאת שלם, תשס״ד, עמ׳ 84-30.
כך או כך, משמעותו המדויקת של המונח ״קדוש״ בתורה עדיין טעונה הבהרה נוספת. שני ההקשרים המרכזיים שהתורה משתמשת בהם בַּמונח הם השבת, שהקב״ה הכריז עליה כיום קדוש, וקודש הקודשים במשכן.3השבת היא הדבר הראשון שהתורה מכריזה עליו כקדוש, בראשית ב, ג (זוהי הופעתה היחידה של המילה בספר בראשית). בספר שמות המילה מתייחסת כמעט תמיד לשבת או למשכן. הביטוי ״קודש קודשים״ מופיע בשמות כו, לג-לד; ל, י, כט, לו; מ, י. בספר ויקרא הוא מופיע עשרים פעם, ובספר במדבר עוד ארבע פעמים. שני הֶקשרים אלה הם היכולים לסייע לנו להבין על הצד הטוב ביותר מהי משמעותה של קדושה כשהיא חלה על אומה.
קבלת האר״י הנחילה ליהדות רעיון מרהיב ופורה, הוא רעיון הצמצום. הכוונה, כידוע, היא להצטמצמותו של הקב״ה מרצונו כדי לתת מקום לעולם שברא. רעיון זה היה בוודאי ידוע קודם לכן, אך רק עם האר״י וגוריו בצפת של המאה השש־עשרה הוא הגיע לידי ניסוחו הבהיר.4המחקר הקלסי על קבלת האר״י הוא מחקרו של גרשם שלום, ״יצחק לוריא ובית מדרשו״ (במקור: Isaac Luria and His School), שתורגם לעברית בידי אברהם הוס ונכלל בקובץ שההדיר דניאל אברמס, קבלת האר״י: אוסף מאמרים מאת גרשם שלום, לוס אנג׳לס: הוצאת כרוב, תשס״ח, עמ׳ 239-203.
מאחורי רעיון הצמצום עומדת ההבנה שיש סתירה בין הסופי לאינסופי. אם אלוהים נמצא בכל מקום איך יכול להתקיים בעולם משהו אחר? שתי ישויות שונות (אלוהים ומה שאינו אלוהים) אינן יכולות לדור במרחב אחד. תשובתה של הקבלה היא שבעצם מעשה הבריאה גזר אלוהים על עצמו מגבלה. אלוהים צמצם כביכול את נוכחותו כדי שהסופיוּת – כלומר המרחב והזמן והדברים הממלאים אותם – תוכל להתקיים.
הלשון העברית מבטאת רעיון זה בדרך מופלאה. המילה ״עולם״ מבטאת בעברית שלמויות טוטליות בשני ממדים: המרחב (עולם במובן של תבל ושל יקום) והזמן (עולם בהוראת נצח, תמידיות). והנה מילה זו גזורה מהשורש על״מ שעניינו היעלמות. המרחב והזמן הם שני ממדי היעלמותו מרצון של אלוהים, הנמצא מעבר לזמן ומעבר למרחב.
ובכל זאת, לו נעלם אלוהים לחלוטין מהעולם שברא, פירוש הדבר היה שמבחינה חווייתית ומבחינה פונקציונלית אלוהים כאילו אינו קיים. לכל היותר היה אפשר לדבר על דֵיאיזם: ההשקפה שרווחה במיוחד בתקופת הנאורות במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, שאלוהים ברא את העולם ומיד משך ממנו את ידיו, והוא אינו מתערב בהיסטוריה בעשיית נסים ואינו מתגלה לאדם. אלוהים היה אפוא Deus absconditus, בורא שהפקיר את ברואיו לגורלם.
מכאן שבעצם רעיון הבריאה יש פרדוקס. בלי אלוהים העולם לא היה קיים, אך נוכחותו של אלוהים מאיימת על עצם קיומו של כל דבר אחר. כדברי ה׳ למשה רבנו, ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״ (שמות לג, כ).
על כך נותנת התורה תשובה פשוטה ועמוקה גם יחד. העולם נברא בשישה ימים אך הבריאה נמשכה יום נוסף. על היום השביעי הכריז אלוהים עצמו כקדוש. משמע, מאותו רגע והלאה יום השבת יהיה חלון הזמן שבו אנו נראה את נוכחותו של אלוהים.
איך אנו עושים זאת? באמצעות השעיית מעמדנו שלנו כבוראים. בשבת אסורה כל מלאכה, כל עבודה שיש עמה יצירה, כל מעשה בריאה אנושי. בשבת אנחנו מחליפים את האקטיביות שלנו בפסיביות. בימי החול אנחנו בוראים, בשבת אנחנו הבריאה. אנחנו מוותרים על העשייה כדי לחוות את עצמנו כעשויים. שבת היא המִרווח שאנו מפַנים לאלוהים בַּזמן.
כך גם באשר למִשכָּן. מבנה המשכן היה נייד: קרשים, יריעות, כלים. בכל פעם שהוקם מחדש הוא הגדיר חלל מסוים כקדוש, כלומר, מוקצה לאלוהים. בתוך החלל הזה לא היה מה שיחצוץ בין המאמין לבין אלוהיו. בייחוד הוזהרו הכוהנים להישמר ממגע עם מוות ועם כל הדומה לו, משום שהמוות הוא אנושי במהותו, הוא נחלתם של בני התמותה, ואילו אלוהים מייצג את החיים.5מאותה סיבה נדרשו כל הבאים לעבוד את ה׳ במשכן להיטהר קודם לכן ממגעם עם המוות באמצעות אפר הפרה האדומה (במדבר יט). ביהדות אלוהים נתפס כיוצר החיים, והמוות הוא האנטיתזה לשכינה. ראו ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מאמר שני, ס. הרמב״ם מסביר במורה הנבוכים (ג, י) שכל הרע בעולם ובכלל זה המוות אינו מעשה אלוהים אלא היעדר מעשה אלוהים. האמירה שהקב״ה יוצר רע או גורם למוות, היא בעצם צורת ביטוי מטפורית. המשכן הוא המרווח שאנו מפנים לאלוהים במרחב.
הפרטנות העצומה של דיני המשכן והעבודה בו, וכמוה פרטנותם של דיני השבת, נועדו לאותת לנו ששום דבר בַּקדושה אינו תוצאה של יוזמה אנושית. להימצא בחלל מקודש פירושו להשעות את היצירתיות האנושית ועל ידי כך להיפתח מבחינה קיומית ליצירתיות אלוהית. זו הסיבה שנדב ואביהוא בני אהרון מתו כאשר הקריבו לה׳ בחנוכת המִשכן ״אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם״ (ויקרא י, א). הקדוש הוא מרחב או זמן כפי שהוגדר על פי רצון ה׳, לא על פי רצוננו. אנחנו נכנסים למתחם של אלוהים על פי התנאים שלו, לא על פי התנאים שלנו. עובדה זו איננה תופעת לוואי של הקדושה כי אם עצם משמעותה.
וכך לא כל זמן הוא קדוש וכמוהו לא כל מרחב. עובדה זו הכרחית לנו, בני האדם. עולם שבו כל יום שבת או כל מקום בו קדוש כמו המשכן, הוא עולם שבני אדם לא יוכלו להתקיים בו כבני אדם. זהו עולם שאין בו זמן ומקום לא ליוזמה אנושית ולא להישג אנושי. לכן אלוהים איננו רוצה שהעולם יהיה כזה. הוא מברך על עמלו של האדם. לכך התכוונה התורה באומרה שהאדם נברא בצלם אלוהים: שגם אנחנו כמו אלוהים יצירתיים. שגם אנחנו כמו אלוהים מסוגלים להעלות על דעתנו עולם שעדיין איננו קיים ולהביאו לידי קיום.
מנגד, אם שום זמן ושום מקום לא יהיו קדושים, אורבת סכנה הפוכה. עולם שאלוהים מסתתר בו הוא עולם שלדידם של אנשים רבים אלוהים כלל אינו קיים בו. בעולם כזה לא יהיה גבול לדרישותיהם של בני האדם – ומצב כזה הוא תמיד הקדמה לאסון שלטוני, צבאי, כלכלי או סביבתי. לכן חייב להיות איזה חלון, איזו נקודה של שקיפות, במסך המפריד בין הסופי לאינסוף, וזהו מקומה של הקדושה.
קדושה היא המקום שאנחנו מפַנים לאלוהים. או שמא נאמר זאת כך, הקדושה היא לאדם מה שהצמצום הוא לאלוהים. חד וחלק, ממש כמו שאלוהים מצניע את עצמו כדי להשאיר מקום לאנושות, אנו מצניעים משהו מעצמנו כדי להשאיר מקום לאלוהים. אנחנו עושים זאת בהשעיה זמנית של היצירתיות שלנו. הקדושה היא מובלעת הרִיק הזו, המתמלאת בשכינה אלוהית.
לנפש הלניסטית רעיון כזה הוא בלתי נתפס. כשהיוונים והרומים פגשו לראשונה יהודים הם לא היו מסוגלים לקלוט את מהותה של השבת. הם הכירו את המושג של יום קדוש, יום חג; בכל דת יש ימים כאלה. תדהמתם הייתה לא על קיומו של היום המיוחד, אלא על כך שהיהודים ציינו אותו במנוחה, עשו אותו ליום של הוויה ולא של עשייה. רבים מהם הביעו את דעתם הכֵּנה שהיהודים שומרים את השבת משום שהם עצלים.6סנקה היה ביקורתי במיוחד כלפי השבת. הוא כתב שיום זה כופה על שומריו בטלה בשביעית מימי חייהם. פלוטרכוס ראה בשבת סוג של אמונה טפלה, הגורמת ליהודים להפסיד במלחמות מפני שביום זה אסור להם להילחם. טקיטוס טען שהיהודים שהתרגלו בבטלנותם לשבות בכל יום שביעי, הרחיבו בעקבות זאת את העיקרון והחלו לשבות גם בכל שנה שביעית, שנת השמיטה. ראו Allan Gould, ed., What Did They Think of the Jews? Northvale, N.J.: Jason Aronson, 1991, pp. 5–13. זה היה ההסבר היחיד שהצליחו למצוא לתופעה הבלתי מוכרת הזו.
באותו אופן מסורת עתיקה מספרת שכאשר פלש המצביא הרומי פומפיוס לירושלים ונכנס למקדש, נדהם לגלות שקודש הקודשים ריק. הוא ציפה למצוא שם את האליל הקדוש ביותר ליהודים.7צבי גרץ, דברי ימי ישראל, עברית: ש״ל ציטרון, ב, תל אביב: הוצאת יזרעאל, תש״ך, עמ׳ 62. הרעיון שחלל ריק או זמן ריק עשוי להיות קדוש היה מעבר להשגתו.
הקדושה היא החלל שאנו מפנים לָאֲחֵרוּת של אלוהים – בהקשבה ולא בדיבור, בהוויה ולא בעשייה, בכך שאנו מרשים לעצמנו להיפעל במקום לפעול. מובָנהּ הוא התנתקות משגרת הפְּעַלְתָּנוּת שלנו, מעיצוב העולם לצורך מטרותינו שלנו, התנתקות המאפשרת לנו לפנות מקום למטרות אחרות: המטרות האלוהיות. כל קדושה היא צורה של השעָיה; והיות שאלוהים רוצה בקיומם של בני האדם כישויות יצירתיות ואחראיות, הוא איננו מבקש מהם השעיה מוחלטת. לכן חלק מהזמנים קדושים אך לא כולם, חלק מהמרחבים קדושים אך לא כולם, חלק מהאנשים קדושים אך לא כולם. בכל עם יש יחידים קדושים; המייחד את עם ישראל הוא שהנו עם קדוש, ״גוי קדוש״, כלומר עַם שכָּל בניו נקראים אל הקדושה. היהדות הייתה הדת הראשונה שראתה את הקדושה לא כנכס של אליטה כוהנית, אלא כנכס לאומי, כהיבט של החיים הלאומיים עצמם.
מושג האומה (או העם) הוא מיסודות היהדות משום שאומה היא יחידת הבסיס לתרבות. כישות חברתית־פוליטית היא בונה לעצמה מתכונת חיים ייחודית באמצעות חוקים, טקסים ומנהגים. האומה היא הרובד שבו קבוצות קטנות יותר, משפחות וקהילות, מצטרפות יחדיו כדי לבנות את התנאים הבסיסיים לחייהן המשותפים. ואלוהים רוצה ששכינתו תעצב את דמותם של החיים הציבוריים הללו, אחרת היה מתעניין רק ביחיד ובנפשו.
היהדות מכירה את אמונתו של היחיד. ספר בראשית מוקדש לכך, וכמוהו גם ספר תהלים, הלקסיקון הנצחי של הנפש המשוחחת עם אלוהים. היהדות מכירה גם את אמונתה של האנושות. זו משמעותם של אחד־עשר הפרקים הראשונים בספר בראשית, ששיאם בברית נוח, הברית שכרת אלוהים עם האנושות כולה. אך מרכז הכובד של היהדות איננו נמצא בנפשו של היחיד, וגם לא בכלליות האוניברסלית. בראש מעייניה נמצאים החיים שאנו בונים ביחד כציבור ואבני הבניין שלהם: צדק, חמלה, כבוד האדם, שלום, טוהר הנשק והניהול היאות של המלחמה, הדאגה לנזקקים, רווחתם של העניים, השמירה על קיימות הסביבה, ומעל לכול שלטון החוק, המחיל קוד התנהגות זהה על החזק ועל החלש, על השוע ועל הדל. מוסדות וערכים אלה הם במהותם פוליטיים, וכיוון שכך הם זקוקים לישות לאומית בעלת יכולת חקיקה. זו משמעות הצירוף ״גוי קדוש״. עם ישראל, שעַד למעמד הר סיני היה רק צֶבר של יחידים המקושרים בקשרי משפחה ובזיכרון משותף של חוויית העבדות והיציאה לחירות, נעשה לגוף מדיני, שהתורה היא חוקתו הכתובה. המילה ״גוי״ קרובה למילה גְּוִיָּה, ועניינה גוף. זוהי מטפורה – אומה היא קבוצה המורכבת מיחידים שהיחס ביניהם הוא כיחס בין איבריו של גוף. בסיני נוצרו התנאים לקיום קולקטיבי. מעתה כל ישראל ערֵבים זה בזה בברית גורל.
המילה ״קדוש״ מציינת אפוא בהקשר זה רֵיקוּת אחרת, שלישית. לא ריקוּת בזמן (שבת), לא ריקוּת במרחב (המשכן), אלא ריקוּת בסמכות. כֵּס רֵיק. המשבצת שבאומות אחרות תפוסה בידי מלך, רודן או פרעה נותרה בעם ישראל פנויה ומוקדשת לאלוהים. עם ישראל נעשה על ידי כך לרפובליקת מאמינים בריבונותו הישירה של האל. הוא המכונן את חוקתה, הוא המעצב את חוקיה, הוא המוביל אותה במסעותיה הארוכים, תומך בה בעת צרה ומֵפיח בה תקווה בעת משבר. לב מהותו של מעמד הר סיני הוא הפיכתם של בני ישראל לאומה הראשונה בעולם, ובעצם היחידה, שקמה על בסיס ברית עם אלוהים.
זו גם משמעותו של המיקום הייחודי, המדבר. כל האומות האחרות נעשו אומות מפני שהאנשים המרכיבים אותן חיו יחד תקופה ארוכה בטריטוריה שהם ראו בה מולדת. את מנהיגן, אדם יחיד או קבוצה, הן בחרו בדרכים מדרכים שונות – מלחמה, רצח, הפיכה, משאל עם או הסכמה כללית. הן יצרו מבנים פוליטיים הקובעים את היחס בין השולטים לנשלטים.
ישראל הייתה לאומה לפני כל הדברים האלה. עם ישראל עוד לא הגיע לארצו. עוד לא היה לו מלך. מאורעות אלה עוד היו לוטים בערפילי העתיד. במעמד הר סיני נוצרה אומה זמן רב לפני שקרו לה הדברים המובילים בדרך כלל להולדתה של אומה, מפני שהיא לא הייתה אומה רגילה, גוי רגיל – אלא גוי קדוש.
מה פירוש הדבר, להיות גוי קדוש?
א. ההיסטוריה היהודית תצביע תמיד אל משהו שמעבר לה, אל משהו שאין להסבירו בחוקיה הרגילים של ההיסטוריה. לכך כיוון משה באומרו:
כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ?... הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה׳ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? (דברים ד, לב-לד)
זוהי גם כוונת אמירתו המיוחדת של ישעיהו, ״וְאַתֶּם עֵדַי, נְאֻם ה׳, וַאֲנִי אֵל״ (ישעיהו מג, יב). עם ישראל על גורלו וייעודו הקולקטיביים הוא העדות המשכנעת ביותר למעורבותו של ה׳ בהיסטוריה האנושית. הוא יגיע לשיאים של הישגים, ולפעמים גם לתהומות של השחתה, שאין דומה להם בגורלם של עמים אחרים. כפי שכתב פעם טולסטוי, ״היהודי הוא התגלמות הנצח״.8מכתב שנמצא בארכיון המדינאי הבולגרי פ׳ גבאי. מצוטט ב: Allan Gould, ed., What Did They Think of the Jews? pp. 180–181.
ב. יתרה מכך, תורת ישראל, התשתית הנצחית לקיומם הקיבוצי של היהודים, מעידה מתוכה על טיבה שהוא יותר מאנושי. מכאן הכרזתו של משה –
רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה... וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם? (דברים ד, ה-ח)
רוחב הלב המתגלה בחוקי הרווחה של התורה, והצלילות (האנטי־מיתולוגית המוצהרת) של אמונתה, מעידים על סדר חברתי שהאנושיות שבו היא יותר מאנושית גרידא. כפי שכתב המשורר מתיו ארנולד, ״כל עוד העולם קיים, כל המבקש להיעשות הגון יותר יפנה לישראל לקבל השראה, בהיותו העם בעל חוש הצדק החזק והבוהק מכל העמים״.9Matthew Arnold, Literature and Dogma, London: Nelson, 1873, chap. 1.
ג. עם ישראל יהיה אומה המכירה בכל אורחותיה וחוקיה בקיומו של משהו שמעבר לה. כך, למשל, אפילו הארץ שעם זה יושב עליה לא תהיה ארצו שלו, אלא ארצו של אלוהים: ״וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ״ (ויקרא כה, כג). כל משטר שיתקיים בו – ויהיו ראשיו אשר יהיו, שופטים, זקנים או מלכים – יהיה כפוף לריבונות־העל של אלוהים. לא יהיה בשיטת המשטר הזו שום גורם אבסולוטי – לא המדינה, לא הפרט וגם לא הסטטוס קוו – שכן שַליטהּ האבסולוטי היחיד יהיה אלוהים. עובדה זו תציל אותה לאורך ההיסטוריה מרודנות מן הצד האחד, ומאנרכיה מהצד האחר. עם ישראל יהיה תמיד עוין לעריצים מפני שלא יסכין לסגוד לשום דבר הפחוּת מאלוהים.
ד. השלטון בעם ישראל יושתת תמיד על הסכמה ולא על ציות לכוח. הדבר נלמד כבר בברית סיני, כאשר הקב״ה בכבודו ובעצמו פנה לקבל את הסכמת העם לפני שנתן לו את חוקיו.10בשמות יט, ג-ו אלוהים מצווה על משה לבקש את הסכמת העם לתנאיה הכלליים של הברית. רק לאחר שהסכמה זו ניתנה (יט, ח) ממשיך אלוהים ומתגלה בהר סיני.
ה. במבט היסטורי, התוצאה המרשימה ביותר של ברית סיני הייתה שאפילו כאשר איבדו היהודים את ארצם ואת ריבונותם, הם לא חדלו מהיות אומה – וזאת משום שהם נעשו לאומה עוד לפני שזכו לרכיבים מקובלים אלה של לאומיות. בגלות היו היהודים לעם הגלובלי הראשון בעולם, העם הווירטואלי הראשון, המוגדר לא באמצעות טריטוריה, גורל, תרבות, מערכת שלטון או אפילו שפת דיבור משותפת, אלא אך ורק באמצעות הברית שאבותיהם כרתו עם אלוהים יותר מאלף שנים לפני היציאה לגלות.
״קדוש״ פירושו אפוא מה שמתוך עצמו מצביע אל מעבר לעצמו. פירושו זמן המסמל את הנצח (שבת), מרחב הרומז על ההוויה שמעבר למרחב (המשכן), ואומה שתולדותיה ואורחות חייה מעידים על משהו שמחוץ לפרמטרים הנורמליים של היסטוריה ושל אורחות חיים.
ההוגה היהודי־אמריקני מילטון הימלפרב תמצת רעיון זה במונחים בני זמננו:
כל יהודי יודע כמה הוא אדם רגיל, רגיל עד לשד עצמותיו. ובכל זאת, כשאנו מתבוננים בעצמנו כקבוצה, אנו חשים שדברים גדולים ומסתוריים סוחפים אותנו... מספר היהודים בעולם קטן מטעות סטטיסטית זעירה במפקד האוכלוסין בסין. אבל אנחנו גדולים בהרבה ממספרנו. דומה שדברים גדולים קרו סביבנו ולנו.11מתוך המאמר “In the Light of Israel’s Victory”, שהימלפרב פרסם לאחר מלחמת ששת הימים. המאמר נדפס שוב ב: Milton Himmelfarb, Jews and Gentiles, New York: Encounter Books, 2007, pp. 141–142.
זהו אחד ציטוטים האהובים עלי, ודרך לא רעה בכלל לפרש את הביטוי "גוי קדוש".