הקהל וחידוש הברית
הרגע הגיע. משה עומד למות. הוא כבר ראה במות מרים אחותו ואהרן אחיו. הוא כבר התפלל לה׳, התחנן אליו – לא לחיות לנצח, אפילו לא לחיות יותר ממה שנקצב לו, אלא פשוט ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן״ (דברים ג, כה). תן לי להשלים את המסע. תן לי להגיע אל היעד. אבל ה׳ אמר לו לא: ״רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה״ (שם, כו). כמעט לכל תחינה אחרת של משה נעתר ה׳, אך לזו סירב.1יש כאן לקח חשוב: התפילות שאנחנו מתפללים על אחרים, ושאחרים מתפללים עלינו, נענות; אך התפילות שאנו מתפללים על עצמנו – לא תמיד. ובהרחבה, טוב יותר להתפלל על הכלל ולא על הפרט; משום כך, כאשר מתפללים לרפואת חולה או מנחמים את האבל, מוסיפים ״בתוך שאר חולי ישראל״ ו״בתוך שאר אבלי ציון וירושלים״. כפי שציין רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, האינטרסים של יחידים עלולים להתנגש זה בזה, ולכן מתפללים בציבור על הכלל – על הטוב המשותף.
מה עושה אפוא משה בימים האחרונים לחייו? הוא מוסר שתי מצוות, האחרונות בתרי״ג, שיש להן השלכות מרחיקות לכת על עתיד אמונת ישראל ועם ישראל. השנייה היא מצוות כתיבת ספר תורה2הרחבה של מצווה זו מופיעה בדרשה הבאה, ״לנצח את המוות״.; הראשונה היא מצוות הקהֵל:
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (דברים לא, י-יג)
בספרי הנביאים והכתובים אין אזכור ישיר לקיום מצווה זו, אך יש תיעוד של אספות דומות מאוד: מעמדים של חידוש הברית, שבהם המלך או המנהיג מקהיל את העם, קורא בתורה או מזכיר לעם את סיפור תולדותיו, וקורא לנאספים לאשרר את בריתם הלאומית עם ה׳.
זה בעצם מה שעשה משה עצמו בחודש האחרון לחייו. ספר דברים כולו הוא הכרזה מחודשת על הברית, כמעט ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני, לאחר חילוף מלא של הדורות. דוגמה נוספת לכך נמצאת בפרק האחרון בספר יהושע. יהושע אסף אליו את העם לאחר שסיים למלא את המשימה שהוטלה עליו כממשיכו של משה: הכניסה לארץ, כיבושה ויישובה.
מעמד דומה התרחש כעבור מאות שנים, בשלהי ימי בית ראשון, בהנהגתו של המלך יאשיהו. סבו של המלך, מנשה, שמלך חמישים וחמש שנה, היה מן הגרועים במלכי יהודה. הוא הנהיג בה שלל מיני עבודה זרה, ובתוכם הקרבת ילדים למולך. יאשיהו רצה להחזיר את העם לאמונת אבותיו, ובין היתר ציווה לטהר את בית המקדש ולשפץ אותו. במהלך השיפוץ נתגלה במקדש ספר תורה,3כך הבינו הרד״ק והרלב״ג. אברבנאל, לעומת זאת, כתב שלא מתקבל על הדעת שלא נשמרו עותקים נוספים של התורה, ולדעתו הספר שנמצא הוא ספר התורה שמשה כתב במו ידיו. שנטמן במקום מחבוא לבל יושחת בשנות האלילות ושכחת התורה. המלך התרגש מהתגלית וכינס את העם למעין מעמד הקהל:
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ, וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה׳ וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה׳. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה׳ לָלֶכֶת אַחַר ה׳ וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה. וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית. (מלכים ב׳ כג, א-ג)
הידוע בכל מעמדי המעֵין־הקהֵל הוא הכינוס שהקהילו עזרא ונחמיה לאחר גל העלייה השני של שיבת ציון מבבל (נחמיה, פרקים ח-י). עזרא עמד על מגדל עץ ליד אחד משערי העיר וקרא באוזני העם מספר התורה. חבורה של לוויים התפזרה בקהל כדי להסביר לציבור את הנאמר. הכינוס החל בראש השנה, והגיע לשיאו לאחר סוכות, כשמנהיגי העם חתמו על אמנה ללכת בדרכי ה׳, והעם כולו ״מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳ אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו״ (נחמיה י, ל).
מצוות הקהל מבטיחה שהעם ישוב ויתקדש לשליחותו, פעם אחר פעם. בימינו, יש רק מקום אחד בעולם שבו מתקיים טקס של חידוש ברית: ארצות הברית של אמריקה. רעיון הברית מילא תפקיד מכריע בפוליטיקה האירופית במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, בייחוד בז׳נבה הקלוויניסטית, בסקוטלנד, בהולנד ובאנגליה. במקומות אלה השתנתה מאז התרבות הפוליטית. אולם המתיישבים הפוריטנים שיצאו משם בימים ההם לאמריקה הביאו איתם את רעיון הברית, וכוננו על פיו את ארצות הברית, ועל כן שם היא חלק מהתרבות הפוליטית עד היום. כמעט כל נאום השבעה נשיאותי, אחת לארבע שנים, מאז 1789, הוא טקס חידוש ברית, אם במפורש אם במשתמע; הקהֵל בן זמננו.
בשנת 1987, בנאום לרגל מלאת מאתיים שנה לחוקת ארצות הברית, תיאר הנשיא דאז רונלד רייגן את החוקה כ״ברית שכרתנו לא רק בינינו אלא עם האנושות כולה... זוהי ברית אנושית, ויותר מכך: היא ברית עם ההוויה העליונה, זו שאבותינו המייסדים פנו תמיד לעזרתה״. תפקידה של ארצות הברית, אמר, הוא ״לחדש תמיד את בריתם של אבותינו עם האנושות... להשלים את המלאכה שהחלה לפני מאתיים שנה, המלאכה הנאצלה והגדולה המוטלת על שכמה של אמריקה – ניצחון החופש של האדם, החופש של האדם בריבונות האל״.4Public Papers of the Presidents of the United States, Ronald Reagan, 1987, pp. 1040–1043.
הקהל הוא מצווה של התחדשות לאומית – והמצווה להשתתף בכתיבת ספר תורה חדש היא מצווה של התחדשות אישית. זו דרכו של משה לומר לכל דורות העתיד: לא די שתאמרו – קיבלתי את התורה מאבותיי. כל דור ודור צריך ליטול אותה ולחדש אותה.
מישראל ועד לפאלו אלטו, היהודים הם מן הנלהבים שבמשתמשי טכנולוגיית המידע, ותרומתם להתפתחותה גדולה עשרות מונים מחלקם באוכלוסיית העולם (די אם נזכיר את גוגל, את פייסבוק ואת ווייז); והנה, היהודים עדיין כותבים את התורה בדיוק כפי שהיו כותבים אותה לפני אלפי שנים – ביד, בקולמוס, על גבי מגילת קלף. אין זה פרדוקס, ולא סתירה, אלא אמת חיים עמוקה. עם הנושא עִמו את עבָרו יכול לבנות את העתיד בלי חשש.
התחדשות היא מאמץ תובעני. לפני כמה שנים ישבתי עם האיש שעמד להיכנס לתפקיד ראש ממשלת בריטניה. במהלך שיחתנו אמר לי, ״יותר מכול אני מתפלל שאחרי שנגיע לשם (הוא התכוון למשכן ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10) לא אשכח אף פעם למה הגעתי לשם״. אני משער שהוא חשב על דבריו המפורסמים של הרולד מקמילן, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1957–1963, שכאשר נשאל מה הדבר המפחיד אותו ביותר בפוליטיקה ענה, ״אירועים, נערי החביב, אירועים״.
דברים קורים. רוחות חולפות מכות על פנינו, בעיות שלא אנו יצרנו ניתכות בנו, ואנחנו נסחפים. אנחנו – כיחידים, כמוסדות וגם כעמים. וככל שהדברים קורים לנו ונעשים בנו, אנחנו מזדקנים. אנחנו שוכחים מי אנחנו ולמה. לבסוף מכריעים אותנו אנשים (או ארגונים או תרבויות) צעירים מאיתנו, רעבים או נחושים מאיתנו. הדרך היחידה להישאר צעיר, רעב ונחוש היא לקיים התחדשות תקופתית ובה להזכיר לעצמנו מאין באנו ולאן אנו הולכים ומה מוליך אותנו. לאילו אידיאלים אנחנו מחויבים? מהו המסע שנקראנו להמשיכו? חלק מאיזה סיפור אנחנו?
כמה יפה הוא אפוא התזמון, וכמה מדויק: בשעה שגדול הנביאים מעומת עם היותו בן תמותה, אלוהים נותן לו ולנו את סוד האלמוות שעל פני האדמה. אם אנו נאמנים לבריתנו, ומחדשים אותה בחיינו, אנו עתידים לחיות גם לאחר מותנו בקרב אלה הבאים אחרינו – צאצאינו, תלמידינו, אלה שנעזרו בנו ואלה שהושפעו מאיתנו. אנחנו מחדשים ימינו כקדם. משה מת, אך תורתו וחזונו חיים אחריו.