הבן יזכיר לי אפרים
דרמת האחים הצעירים והבכורים שזרה את ספר בראשית כולו, מקין והבל ואילך. עכשיו, בהגיעה אל שני בני יוסף, מנשה ואפרים, נרשם בה פרק יוצא דופן. בסצנה היחידה בחומש בראשית שיש בה סב ונכדים, יוסף מביא את בניו להתברך מאביו ישראל שעל ערש דווי – וישראל סבא מתעקש, למרות הסבריו של בנו, לשכל את ידיו ולתת את יד ימינו על ראש אפרים, הצעיר. ״יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי״, אומר ישראל על מנשה הבכור, ״גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל. וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם״ (בראשית מח, כ).
לא קשה להבין מדוע היה חשוב כל כך ליוסף שאביו יברך את בנו הבכור. שלוש פעמים הקדים יעקב צעיר לבכור. תחילה, כשקנה את הבכורה מאחיו עשו, וכשרימה את יצחק כדי לקבל את הברכה שיועדה לו. אחר כך כשהעדיף את רחל מִלֵּאָה הגדולה ממנה. ולבסוף כשביכר את בניו הצעירים יוסף ובנימין על פני הגדולים. התוצאות ידועות. הבריחה מעשו ואימת המלחמה איתו; השעבוד הכפול ללבן והמתח בין הרעיה האהובה לשנואה באוהל יעקב; ואסון מכירת יוסף עצמו, עבדותו ומאסרו, שיוסף עוד נושא את צלקותיו. האם יעקב לא למד לקח? האם הוא רוצה להוריש את הקללה הזו לדור נוסף? או שמא פשוט אינו יודע שמנשה הוא הבכור?
ובכל מקרה, מדוע העדיף ישראל את אפרים? זו פגישתו הראשונה עם נכדיו אפרים ומנשה. לא הייתה לו הזדמנות להתרשם מאישיותם. הגורמים שהובילוהו להכרעות הקודמות לא היו קיימים הפעם.
התורה השאירה לנו כאן, כבמקרים נוספים, את מלאכת הפענוח. בכתוב, אנו מוצאים דבר אחד שישראל ודאי ידע על נכדיו: את שמותיהם. ייתכן שהשמות ומה שעומד מאחוריהם גרמו לו להעדיף את אפרים, שכן בשמות בניו קודד יוסף את סיפור גלותו מבית יעקב. כזכור, בני יוסף נולדו לו מאסנת בת פוטי־פרע לאחר שנתמנה משנה למלך, לפני שנות הרעב. ״וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי״ (מא, נא-נב).
בתמציתיות עילאית רומזת כאן התורה לאופייה של חוויית הגלות בשני שלבים שעברו על יוסף בהיותו משנה למלך. תחילה, הוא חש הקלה. הוא כבר אינו עבד ואינו אסיר. הוא עלה לגדוּלה. בארץ כנען הוא היה צעיר הבנים במשפחת רועים נוודים. והנה הוא גדול האומה החזקה בעולם, שני רק לפרעה בדרגה ובכוח. אין בארמון מי שיזכיר לו מאין בא. בטבעת פרעה שעל ידו, בבגדי השש שלו וברביד הזהב שעל צווארו, הוא נסיך מצרי (כמשה, לימים). עברו נשתכח ממנו וצלל בתהום הנשייה. זה פירוש שמו של מנשה.
בחלוף העתים התדפקו רגשות חדשים על לוח לבו של יוסף. נכון, הוא נסיך והוא הגשים את חלום נעוריו. אבל העם המצרי אינו עַמו ותרבות מצרים אינה תרבותו. משפחתו, העוסקת במקצוע הרעייה הבזוי במצרים, החיה בפריפריית כנען הפרימיטיבית, היא בכל זאת משפחתו וצור מחצבתו. ועם כל עליבותה לכאורה, דווקא אליה דיבר האלוהים; לא אלֵי השמש והנהר והמוות מהפנתיאון המצרי, אלא אלוהים בורא שמים וארץ, השוכן לא במקדשים ובפירמידות ובמרכבות מופזות אלא בלב האדם, ומשם הוא מדבר באוזניו ומרומם משפחה פשוטה אל פסגות הרוח.
תמורה חלה ביוסף. שינוי עומק. הצלחתו החומרית עוד הייתה בשיאה – ״הִפְרַנִי אֱלֹהִים״ – אך מצרים הייתה בעיניו לארץ עוניוֹ. למה? כי היא גלות. אבחנה סוציולוגית ידועה על אוכלוסיות מהגרים, המוכרת בשם ״חוק הַנְסֶן״, אומרת כי הדור השני מנסה לזכור מה שהדור הראשון ניסה לשכוח. יוסף עבר בעצמו את השינוי הזה, ובמהירות רבה: עוד לפני הולדת בנו השני. כשקרא לו בשם אפרים ודאי עוד זכר כי אך לא מכבר, בהולדת מנשה, ניסה לשכוח מיהו, מאין בא, לאן הוא שייך. עכשיו הוא רוצה לזכור.
ואם כך, העדפתו של ישראל כלפי אפרים אינה קשורה לגילים, כי אם לשמות. הוא ידע ששהות משפחתו במצרים עתידה להיות ממושכת. טרם צאתו מכנען לראות את יוסף נגלה אליו ה׳ במראות הלילה ואמר לו, ״אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ. אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה. וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ״ (מו, ג-ד). יעקב ידע שזו תחילתן של הגלות והעבדות ארוכות השנים שה׳ הודיע לאברהם, תוך ש״אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו״, שיהיו מנת חלקם של צאצאיו (טו, יב-יג). זו תהיה לפרקים גלות איומה וחשוכה – ומנשה ואפרים הם הראשונים שנולדו בה.
ישראל רצה לאותת לדורות הבאים, דורות הגלות, ממנשה ואפרים והלאה, כי תמיד יהיה מתח בין התשוקה לשכוח לבין חיק הזיכרון: בין החשק להתבולל, לאמץ את התרבות המקומית, לאלחש את תקוות השיבה – לבין הידיעה שזוהי ״גלות״, שאנחנו חלק מסיפור גדול יותר, שבסוף הדרך מחכה לנו המולדת. יש ברכה בנשייה של מנשה, אך גדולה ממנה ברכת הזיכרון של אפרים, זיכרון העבר הרחוק והעתיד המתקרב. כשהיינו ילדים שיבשנו לפעמים בטעות את המילים שבפסוק ובשיר ״הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם״, ואמרנו ״הַבֵּן יַזְכִּיר לי אפרים״; מתברר שיש משהו בטעות הזאת. בגלות נוח לִנְשות כמנשה, אך חשוב מכך לזכור כאפרים.