בניין אומה: תשובה עתיקה לבעיה עכשווית
לפעמים, נסיבות הגעתנו להבנה חדשה בַּתורה מעניינות לא פחות מההבנה החדשה עצמה. על מקרה מסוג זה אספר הפעם. בזכותו למדתי משהו על מבנה ספר שמות, ועל המקום שיש בספר זה לסיפור הארוך על בניית המשכן. גיליתי גם דבר חשוב לא פחות, והוא שלתורה עדיין יש הרבה מה ללמד אותנו, יהודים ולא רק יהודים, השואפים ליצור חברה טובה ומכילה יותר.
הכרתי את טוני בלייר לראשונה שנים אחדות לפני שנבחר לראש ממשלת בריטניה. הוא היה ועודנו אדם מאמין ובעל קרבת נפש לתנ״ך. בתקופה ההיא, כך סיפר לי, קרא בו מדי לילה. האמת היא שהשיחה הראשונה שלנו הייתה שיחה של לימוד תנ״ך. זה קרה כאשר טסנו יחד, ואיתנו גם הנסיך צ׳רלס, בחזרה מישראל, מהלווייתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל, ב־6 בנובמבר 1995.
בזמן הטיסה למדתי את פרשת השבוע מתוך מקראות גדולות. העימוד הייחודי של ספר זה, טקסט מרכזי המוקף בפירושים, צד את עינו של טוני בלייר. שום ספר אנגלי אינו מעוצב באופן דומה. הוא שאל אותי מהו הספר, ומדוע הוא מעומד כך. הסברתי לו מהו כל אחד מהטקסטים, מי היו המפרשים הקלסיים המופיעים במקראות הגדולות – רש״י, אבן־עזרא, הרמב״ן וחבריהם – מה היה הרקע ההיסטורי שלהם ומהם ההבדלים בין גישותיהם הפרשניות. הוספתי ואמרתי שאנו לומדים תמיד את התורה לאור הפירושים השונים, המייצגים את אופן הבנתה של התורה בתקופות שונות בתולדות היהדות.
הוא היה מוקסם, וביקש ממני ללמד אותו את הפרשה שלמדתי באותו רגע. הנסיך צ׳רלס הקשיב ברוב קשב ממושבו שמצדו השני של המעבר. לאורך השעה הבאה מצאתי את עצמי נותן שיעור למלך הבא של בריטניה ולראש הממשלה הבא שלה. בסוף אותה שעה עלה בדעתי הפסוק מתהלים ״וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ״ (קיט, מו), והודיתי לקב״ה על ההזדמנות שניתנה לי להגשים פסוק זה. מעתה והלאה היינו טוני בלייר ואני לידידים, ומשנתמנה לראש ממשלה המשכנו במסורת החדשה שלנו ונפגשנו לעתים מזומנות. לאחר שהיינו דנים בעניינים שעל סדר יומנו, חתמנו תמיד בלימוד קצר של קטע מהתנ״ך.
אף פעם לא ידעתי מראש מה יהיה קטע זה: הוא תמיד היה אותו קטע שהזדמן לראש הממשלה לקרוא בלילה הקודם. כך אירע שדנו פעם בספר איוב, פעם בירמיהו, ועוד ועוד. בפגישתנו האחרונה בכהונתו, בשנת 2007, לאחר שכבר הודיע שיתפטר, דנו בנבואת מיכה, באותו פרק נפלא ובו תמצית מאתגרת של החיים הדתיים הרצויים: ״הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״ (ו, ח). הזכרתי לבלייר שנשיא אמריקני, ג׳ימי קרטר, ציטט פסוק זה בנאום ההשבעה שלו.1אפשר לקוראו כאן: http://www.bartleby.com/124/pres60.html.
יום אחד אמר לי, ״הגעתי לקטע המשעמם״. ״איזה קטע משעמם?״ שאלתי. ״אתה יודע״, אמר, ״הקטע על המשכּן בסוף ספר שמות. זה נמשך ונמשך, נכון?״
הסכמתי, והצעתי להשוות זאת לאופן שבו פוליטיקאים שופטים את חשיבותה של ידיעה עיתונאית: על פי אורכה באינצ׳ים. סיפרתי לו על ההקבלות הלשוניות בין פרשיות המשכן לבין סיפור בריאת העולם בספר בראשית, ואז עמדתי על ההבדל הכמותי. לסיפור הבריאה מוקדשים שלושים וארבעה פסוקים בלבד, ואילו סיפור בניית המשכן משתרע על פני כחמש מאות.
הצעתי הסבר. אמרתי שלאלוהים כול־יודע וכול־יכול לא קשה לברוא עולם, לבנות משכּן לאנושות; לעומת זאת, לבני האדם המוגבלים מטבעם קשה לבנות משכּן לאלוהים. התורה אינה ספרו של האדם על אלוהים, אלא ספרו של אלוהים על האנושות; ולאלוהים חשוב איך אנחנו יוצרים, לא איך הוא יוצר. השליש האחרון בספר שמות, פרשיות בניית המשכן, אומר לנו שמשימתנו העיקרית היא לבנות בית לשכינה האלוהית. לבסוף בירכתי אותו בברכה שבירך משה את בוני המשכן: ״תשרה שכינה על מעשה ידיכם״.
כאן היה יכול סיפורנו לבוא אל סופו, אלמלא בעיה אחת: תשובתי לא הניחה את דעתי לגמרי. נזכרתי במדרש ידוע, המספר כי רבן יוחנן בן זכאי הסביר לרומאי אחד את מצוות פרה אדומה, ואמר שזהו מעין טקס להוצאת דיבוק. כשהלך הרומאי, שבע רצון מהתשובה, פנו התלמידים אל רבן יוחנן ואמרו לו, ״רבנו, לזה דחית בקָנֶה; לנו מה אתה אומר?״2במדבר רבה יט, ח.
התשובה שנתתי לראש הממשלה לא הייתה דחייה בקנה או בקש, ובכל זאת היא הותירה אחריה שאלה מתבקשת: גם אם האריכות בפרשיות המשכן נחוצה, מדוע הן כלולות בספר שמות, שעניינו בניין אומה? הן הולמות יותר את ספר ויקרא, העוסק בסדרי הקרבנות במשכן עצמו. מה עניין משכּן ליציאה מעבדות לחירות ולהולדתו של עם ישראל כאומה בריבונות האל? שאלה זו הוסיפה לנקר במוחי.
בינתיים התעוררה בבריטניה, ובמדינות אירופיות נוספות ובראשן הולנד, סוגיה חברתית ופוליטית בוערת. מדינות אלו אימצו בשלהי המאה העשרים את הרב־תרבותיות, הרעיון שלפיו בחברות האירופיות בנות זמננו, המתאפיינות במגוון אתני, לא צריכה להיות תרבות אחת דומיננטית. אולם עם השנים התחוור שמדיניות זו לא רק שלא הפחיתה את המתחים בחברה, אלא אף החריפה אותם. במקום להוביל, כפי שציפו, לאינטגרציה חברתית, היא הובילה לבדלנות. היא לא הפכה את החברות לסובלניות יותר, אלא לסובלניות פחות. ההולנדים הגדירו זאת היטב. סובלנות, הם אמרו, מתעלמת מהבדלים; רב־תרבותיות מתעסקת בהם כל הזמן.3על כך, ועל הדברים שאומר להלן, כתבתי בהרחבה בספרי Jonathan Sacks, The Home We Build Together, London: Continuum, 2007.
עוד ועוד אנשים החלו לשאול בשנים ההן אם יש דרך מוצלחת יותר מהרב־תרבותיות, דרך שאין בה משום ויתור על רעיון החברה המכילה. כשהרהרתי בכך, חשבתי שוב על אותה שאלה בלתי פתורה בדבר מקומן של פרשיות המשכן בספר שמות. אם נושאו של ספר שמות הוא בניין אומה, זהו הספר הנכון לחפש בו תובנה בדבר ההתמודדות עם הבקיעים המתגלעים באומות בנות זמננו.
האתגר שניצב בפני משה היה אתגר זה ממש: איך להפוך אוסף של עבדים נמלטים לאומה מלוכדת. בפרק א בספר שמות נמצא התיאור הראשון של ישראל כאומה. פרעה קורא לבני ישראל ״עם״. אבל כפי שהראה הרב י״ד סולובייצ׳יק, עם הוא קהילה של גורל, לא קהילה של ייעוד. לקהילה של ייעוד מייחדת התורה את המילה ״עדה״.4ראו מסתו ״קול דודי דופק״, דברי הגות והערכה, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, תשמ"ב, בייחוד בעמ׳ 43-41. לְעם יש עבר משותף; לְאומה משותף עתיד, בדמות מערכת של אידיאלים ושאיפות. המסע אל הלאומיות המתרחש בספר שמות הוא בעצם מסע חניכה של עם לכדי עדה.
לעם שמשה מנהיג יש שני מאפיינים המזדקרים לעין. ראשית, הוא נחלק לשנים־עשר שבטים. התורה מדגישה זאת בכל הזדמנות. השבטים עדיין אינם מאוחדים בזהות משותפת. שנית, עדיין יש בקרבו ״ערב רב״ (שמות יב, לח), קבוצה הטרוגנית של אנשים שאינם מבני ישראל. בפני משה עמדה אפוא בעיה המזכירה מאוד את זו הניצבת בפני מדינות בעלות מגוון אתני ותרבותי.
לא פחות מכך מזדקרת לעין בסיפור יציאת מצרים העובדה שבני ישראל טרם הגיעו לבשלות המוסרית הנדרשת כדי להיעשות אומה חופשית. הם אינם חדלים להתאונן. הם מתלוננים אחרי שהתערבותו הראשונה של משה אצל פרעה גורמת להכבדת עוּלם (שמות ה, כא). הם מתלוננים כשהם מגיעים לים סוף (יד, יא-יב). אחרי שהם חוצים את הים בחרבה, הם מתלוננים פעמיים על מחסור במים (טו, כג-כד; יז, ב), ופעם נוספת על מחסור במזון (טז, ב-ג). הדיוקן שהתורה מציירת הוא דיוקנו של עם בעל מנטליות של עבדים. עדיין אין הוא עם של אמונה, של ביטחון בה׳, של אחריות ושל איפוק. בני ישראל אינם מסוגלים לראות את מה שמעבר לטווח המיָדי. וזהו, הבה נזכור, העם שראה זה עתה את הנסים הגדולים ביותר בהיסטוריה, את עשר המכות ואת קריעת ים סוף.
ואז מגיע מעמד הר סיני, מאורע חסר תקדים של התגלות אלוהית לעם שלם. התורה מספרת, ״וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק״ (כ, יח). אך לא עברו ארבעים ואחד יום, וכשהעם ראה ״כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר״ (לב, א) עשה את עגל הזהב. לאחר שמשה ירד מההר וכיתת את העגל מסופר, ״וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם״ (לב, כה). העם הפך לאספסוף פרוע. מה עוד יכול או צריך לקרות לעם כזה עד שייעשה לקבוצה מלוכדת בעלת תחושה של זהות ושל ייעוד? נסים גדולים מקריעת הים וההתגלות בהר סיני לא יכולים להיות. אם בהם לא היה די, מה כן?
בשלב הזה בדיוק, בתחילת פרשת ויקהל, משה מורה לעם לבנות את המשכן – וזוהי הברקה גאונית. כאילו אמר ה׳ למשה: אם רצונך ליצור קבוצה בעלת תחושה של זהות משותפת, תן לאנשים ליצור משהו ביחד. לא מה שקורה לנו מפתח אצלנו זהות ואחריות, אלא מה שאנחנו עושים. הדבר שהצליח לשנות את בני ישראל איננו דבר שה׳ עשה למענם, אלא דבר שהם עשו למענו.
עד בניית המשכן, סיפורם של בני ישראל הוא סדרה של אירועים שבהם ה׳ פעל בשביל העם. הוא שחרר אותם מהשעבוד, הוא קרע להם את הים, הוא נתן להם מים מן הסלע ומָן מִן השמים. כל אותו זמן הם רבו והתלוננו. לעומת זאת, לכל אורך בניית המשכן לא היו לא מריבות ולא תלונות. בני ישראל נתנו את רכושם, את זמנם ואת כישרונותיהם. הם נתנו כל כך הרבה, שמשה נאלץ להורות להם לחדול מכך (לו, ה-ז). זו התנהגות שלא נראתה קודם לכן. בני ישראל אכן השתנו – לא על ידי נס, אלא בכוח מאמציהם. מה שאנחנו עושים הוא המשַנֶה אותנו, לא מה שעושים לנו.
עתה היה ברור לי מדוע סיפור המשכן שייך לספר שמות, לא לספר ויקרא: מפני שזהו סיפור על בניין אומה. הדרך האפקטיבית ביותר להפוך אוסף של יחידים לקבוצה היא להציב בפניהם משימה שהם יוכלו למלא רק כקבוצה. ההירתמות למשימה תשבור את כל החלוקות השבטיות, החברתיות והתרבותיות. אומה איננה תלויה במוצא אתני משותף. היא יכולה לקום מתוך תחושת אחריות משותפת, הצומחת מביצועה של משימה משותפת.
הנה כי כן, התורה מתווה מוצא מפתיע מדילמות הרב־תרבותיות. היא מציעה שאזרחי המדינה יראו את עצמם כשותפים ביצירת חברה שהיא ״הבית שאנו בונים ביחד״. מהמחשבה הזו צמח ספר שפרסמתי בכותרת זו ב־2007.5ראו הערה 3. זוהי חלופה רדיקלית לרוב הגישות הפוליטיות בנות זמננו – אלו המבוססות על אתניות, למשל, או על תפיסת האזרחות כמערכת של זכויות, או על ראיית החברה כהתגלמותו של קונסנזוס מוסרי. היא משַווה ערך חיובי להבדלים אתניים ודתיים, אך באותה מידה גם ללכידות החברתית. היא מזמינה אותנו להביא את המורָשות השונות שלנו כתרומה לבית של כולנו, לטוב המשותף. היא בעצם אומרת: אם אשמור על הייחודיות שלי, אתן לחברה מה שרק אני יכול לתת. היא יוצרת זיקה חזקה בין בנייה לשייכות. אני קורא לזה ״רבגוניות משלבת״. וכל זה – בהשראת הסיפור המקראי על המשכן, שאריכותו ופרטנותו העיקו כל כך על טוני בלייר.
אני מספר את הסיפור הזה לא רק כדי להראות איך פרשה בתורה יכולה לעזור לפתור בעיה פוליטית וחברתית עכשווית, אלא גם כדי לומר דבר יסודי על לימוד התורה. התורה מבקשת לא רק שנלמד אותה, אלא שנִחיה אותה. התורה גם איננה רק קוד התנהגות פרטי, אלא עניינה הוא אופן בנייתה של חברה. אם נכונן דו־שיח בין התורה לבין החברה בת זמננו נמצא את עצמנו מועשרים בתובנותיה העתיקות־חדשות על המצב האנושי.
אחתום במסקנה אחת נוספת מן הטיעון שפיתחתי פה. הרב נורמן לם, לשעבר נשיא "ישיבה אוניברסיטה", העיר פעם שהוא מכיר רק בדיחה אחת בכל הגמרא: המימרה ״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״.6ברכות סד ע״א. ברור, המשיך, שזה לא נאמר ברצינות. הרי הרבנים ידועים בריבוי הוויכוחים שהם מעוררים.
עניתי לו שהמימרה אינה בדיחה, אבל כדי להבין כיצד היא עשויה להיות מציאותית יש לקרוא את המשכה: ״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר ׳וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ׳ (ישעיהו נד, יג); אל תקרי ׳בנייך׳, אלא ׳בונייך׳״. כשתלמידי החכמים, ומנהיגים בכלל, נעשים בונים, הם מרבים שלום. אחרת, הם יוצרים רק תרעומת. ההוכחה לכך היא המשכן. כל עוד בני ישראל עסקו בבנייה, שרר שלום ביניהם. כדברי ההוגה האנגלי ג׳ון ראסקין, ״הגמול הנעלה ביותר לעמלו של אדם אינו מה שהאדם מקבל בעבורו, אלא מה שהאדם נהיה בגללו״. דרך פשוטה אף יותר לומר זאת היא הסיסמה שהייתה בפי החלוצים בארץ ישראל, ״אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה״.7ראו Eric Zakim, To Build and Be Built: Landscape, Literature, and the Construction of Zionist Identity, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2006. מה שאנחנו בונים בונה אותנו.