הקרב על הרצון החופשי
השאלה עתיקה. אם ה׳ הקשה את לב פרעה, כי אז ה׳ הוא שגרם לכך שפרעה יסרב לשלח את עם ישראל, לא פרעה עצמו. ואם כן, איפה הצדק? איך אפשר להעניש את פרעה ואת עמו על סדרת החלטות שהם לא קיבלו באופן חופשי? תנאי לענישה הוא אשמה. תנאי לאשמה הוא אחריות. תנאי לאחריות הוא חופש. איננו מאשימים אבנים בכך שהן נופלות, ולא את השמש על שהיא זורחת. כוחות הטבע אינם בחירות הנעשות מתוך בחינת חלופות. רק האדם חופשי. טלו ממנו חופש זה, ונטלתם את אנושיותו. איך אפשר אפוא לומר, כאמור שוב ושוב בפרשתנו, שה׳ הקשה, חיזק והכביד את לב פרעה?
כל המפרשים הוטרדו משאלה זו. גישה אחת היא זו של הרמב״ם ואחרים, המצביעים על מאפיין מפליא של הסיפור. בחמש המכות הראשונות מסופר שפרעה עצמו הקשה את לבו. רק אחר כך, בחמש המכות האחרונות, מסופר שה׳ עשה זאת. ואם כן, אפשר להבין שחמש המכות האחרונות היו עונש על חמשת הסירובים הראשונים שפרעה נקט מרצונו החופשי.1משנה תורה, הלכות תשובה ו, ג.
גישה שנייה, הפוכה תכלית היפוך, אומרת שבחמש המכות האחרונות ה׳ התערב לא בהקשיית לב פרעה אלא בחיזוק לב פרעה. הוא פעל כדי להבטיח שפרעה ישמור על החופש שלו ולא יאבד אותו. המכות היו כה חזקות, שבמהלך נורמלי של מאורעות לא הייתה למלך בשר ודם הסופג אותן ברֵרה אלא להיכנע לכוח העליון. כדברי עבדי פרעה אליו לפני המכה השמינית, שהפצירו בו לשלח את בני ישראל: ״הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?״ (שמות י, ז). כניעה של פרעה בשלב זה הייתה פעולה תחת לחץ, ולא שינוי לב אמתי. זו גישתם של רבי יוסף אלבו ושל רבי עובדיה ספוֹרנו.2רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים, ד, כה; פירוש ספורנו לתורה, שמות ז, ג.
גישה שלישית תוהה על עצם משמעותו של הביטוי ״ה׳ הקשה את לב פרעה״ לצורותיו. בעומק המציאות, ה׳, יוצרה של ההיסטוריה, עומד מאחורי כל מאורע, כל פעולה, כל אוושת עלים ברוח, כל טיפת גשם שיורדת. ובכל זאת בדרך כלל איננו מייחסים לו את מעשיהם של בני אדם. אנחנו מה שהננו מפני שבחרנו להיות כאלה, אפילו אם הדבר נכתב מראש בתסריט האלוהי של קורות האנושות. מה אנחנו כן רואים כמעשה אלוהים? מה שאינו רגיל, שמתרחק כל כך מנורמות ההתנהגות האנושות עד שקשה לנו להסבירו בלי לומר ״זה בטח חלק מאיזו תכנית״.
ה׳ עצמו אומר כי עיקשותו של פרעה מאפשרת לו, לה׳, לספר את שמו בכל הארץ: להראות לַכול שאפילו האימפריה החזקה בעולם חסרת אונים אל מול עוצם ידו. פרעה פעל בחופשיות, אך סירוביו האחרונים היו כה תמוהים שברור היה לכול כי ה׳ ציפה לכך. זה היה חזוי, חלק מן התסריט. ה׳ גילה זאת לאברהם מאות שנים קודם לכן, כשסיפר לו בחזון בלהות כי זרעו יהיה גר בארץ לא להם (בראשית טו, יג-יד).
כל אלה הסברים מעניינים ואפשריים. אולם נראה לי שהתורה מספרת לנו כאן סיפור עמוק יותר, סיפור שלעולם אינו מאבד את הרלוונטיות שלו. פילוסופים ומדענים נוטים לחשוב בהפשטות ובהכללות. חלקם הגיעו למסקנה שיש לנו רצון חופשי, אחרים הגיעו למסקנה שלא. בין שתי העמדות הללו לא נותר מרווח מושגי.
אלא שבחיים, החופש בכלל אינו פועל כך. חִשבו על התמכרויות. בפעמים הראשונות שאתם מעשנים סיגריה, שותים אלכוהול או צורכים סמים, אתם עושים זאת מרצונכם החופשי. אתם מכירים את הסיכונים, אך מתעלמים מהם. אתם ממשיכים, התלות שלכם גוברת, עד שההשתוקקות כה חזקה שאתם כמעט חסרי אונים למולה. בשלב הזה, אם רצונכם לצאת מן ההתמכרות, אתם צריכים ללכת לטיפול גמילה. לכם עצמכם כבר אין יכולת להפסיק. כדברי חז״ל, ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״.3ברכות ה ע״ב.
התמכרות היא תופעה גופנית. אבל יש לה מקבילות מוסריות. נניח למשל ששיקרתם בעניין משמעותי. אנשים מאמינים עכשיו לדבר־מה על אודותיכם שאיננו אמת. כשהם שואלים אתכם על כך, או כשזה עולה בשיחה, אתם נאלצים להוסיף ולספר כזבים כדי לקיים את השקר הראשון. ״מִשֶּׁרִאשׁוֹן שְׁקָרֵינוּ קָם – אָרִיג כְּזָבִים סָבוּךְ נִרְקָם״, כתב המשורר ולטר סקוט.
כל זאת אצל יחידים. כשמדובר בארגונים הסכנה גדולה אף יותר. נניח שחבר הנהלה בכיר עשה טעות רבתי, שאם תתגלה תעמיד בסימן שאלה את עתיד החברה כולה. הוא ינסה לכסות על הטעות. לשם כך יצטרך לגייס את עמיתיו, שיהיו מעתה שותפיו לקשר. כשמעגל המִרמה מתרחב, הרמייה נעשית חלק מהתרבות התאגידית, והדבר מקשה עוד ועוד על אנשים ישרים בארגון להתנגד או למחות. בשלב זה נדרש אומץ יקר מציאות, האומץ של חושפי שחיתויות המגלים לרשויות או לעיתונות את אשר נעשה, מביאים להפסקתו ומסתכנים באבדן פרנסתם. סיפורים רבים מסוג זה אירעו בשנים האחרונות.4על מקרה בולט במיוחד, פרשת אנרון, ראו Bethany McLean and Peter Elkind, The Smartest Guys in the Room: The Amazing Rise and Scandalous Fall of Enron, New York: Portfolio, 2003.
וכשמדובר במדינות, בייחוד מדינות לא דמוקרטיות, המצב מחמיר עוד. בעולם העסקים, הפסדים ניתנים לכימות. היכנשהו יש מישהו שיודע כמה ירד לטמיון, כמה חובות אבדו ואיפה. במדינאות אין אמת מידה אובייקטיבית כגון זו. קל לטעון שמדיניות מסוימת פועלת כמתוכנן ולדחות בקש סימנים הפוכים. נוצר נרטיב מתרץ ההופך לחוכמה המקובלת. אגדת בגדי המלך החדשים של אנדרסן היא המשל הקלסי לתופעה הזו. ילד רואה את האמת ואומר אותה לתומו, וכך מבתק את קשר השתיקה של יועצי המלך.
אבדן החופש שלנו מתרחש בהדרגה, ולפעמים איננו מבחינים בו כלל. התורה מדברת על כך עוד מבראשית. ההצהרה הקלסית על הרצון החופשי מופיעה בסיפור קין והבל. בראות אלוהים שקין כועס על דחיית מנחתו, הוא אומר לו, ״הֲלֹא אִם תֵּיטִיב – שְׂאֵת. וְאִם לֹא תֵּיטִיב – לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ״ (בראשית ד, ז). בלשון פשוטה: אם תעשה את הטוב, מנחתך תירצה. ואם לא, החטא יארוב לך וישתוקק להכשילך, ועליך להתאמץ למשול בו. כדי לשמור על הרצון החופשי, בייחוד בעת הצפה רגשית כגון בזמן כעס, נדרש כוח רצון. במקרים כאלה עלול להתחולל מה שהפסיכולוג דניאל גולמן מכנה ״מחטף האמיגדלה״, שבו התגובה היִצרית באה במקום החלטה מושכלת, ואנו עושים דברים שמזיקים לנו וגם לאחרים.5דניאל גולמן, אינטליגנציה רגשית, עברית: עמוס כרמל, תל אביב: מטר, 1997. זהו האיום הרגשי על החופש.
וישנו גם איום חברתי. אחרי השואה נעשו כמה ניסויים פורצי דרך שביקשו לבחון את כוחם של הקונפורמיזם ושל הציות לסמכות. בסדרת ניסויים של סולומון אַש הוכנסו בכל פעם שמונה אנשים לחדר אחד, ונתבקשו לומר איזה מבין שלושה קווים שווה באורכו לקו רביעי. רק אחד מהשמונה היה משתתף תמים; היתר היו עוזריו של הנסיין ומילאו את הוראותיו. לעתים נתנו השִבעה תשובה שגויה בעליל, והצביעו על קו שברור שאורכו שונה בבירור מאורך הקו הרביעי; ב־75 אחוזים מן המקרים הללו המשתתף השמיני הסכים איתם, מתוך קונפורמיות קבוצתית, אף שחושיו אמרו לו שהם טועים.
הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל הראה כי אנשים רגילים מוכנים לתת מכות חשמל מכאיבות להחריד (לא אמתיות, אך הם חשבו שכן) לאדם המצוי בחדר סמוך כאשר דמות סמכותית, הנסיין, אומרת להם לעשות זאת.6Stanley Milgram, Obedience to Authority: An Experimental View, New York: Harper & Row, 1974. ״ניסוי הכלא של סטנפורד״, ככינויו של ניסוי שערך פיליפ זימברדו, היה משחק תפקידים שבו חולקו המשתתפים ל״אסירים״ ול״סוהרים״. בתוך ימים ספורים ה״סוהרים״ החלו לנהוג ב״אסירים״ באכזריות ואף באלימות. זימברדו נאלץ לקטוע בתום שישה ימים את הניסוי, שתוכנן להימשך שבועיים.7Philip G. Zimbardo, The Lucifer Effect: Understanding How Good People Turn Evil, New York: Random House, 2007.
אכן, כוחו של הקונפורמיזם עצום. נראה לי שזו הסיבה לכך שאברהם נצטווה לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו. הארץ, המולדת ובית האב, כלומר התַרבות, הקהילה ושנות החיים הראשונות, הם שלושת הגורמים התוחמים את החופש שלנו. היהודים לאורך הדורות נמצאו בחברה אך לא היו כפופים לה. להיות יהודי משמעו לשמור מרחק מכויל מהזמן ומאליליו. בשביל חופש דרושים זמן לחשיבה מדודה ומרחק של ערנות ביקורתית.
האיום המוסרי הוא הטרגי מכולם. לפעמים אנחנו שוכחים, או אפילו לא יודעים, שכמו בני ישראל גם המצרִים עצמם חוו לא פעם עבדוּת במצרַים. הפירמידה הגדולה בגיזה, שנבנתה יותר מאלף שנה לפני יציאת מצרים, מאות שנים לפני הולדתו של אברהם אבינו, הפכה חלק גדול ממצרים למושבת עבדים למשך עשרים שנה.8בחישוב שנעשה על בסיס יום עבודה בן עשר שעות, ובהינתן כמות האבנים בפירמידה, נמצא שמדי שתי דקות, בכל יום עבודה, במשך עשרים שנה, הובאה והוצבה במקומה אבן שמשקלה יותר מטון. כשהחיים נעשים זולים ובני אדם נתפסים כאמצעי במקום מטרה, כשתועבות מתורצות בשם המסורת ושליטים נהנים מכוח מוחלט, המצפון נשחק והחופש אובד כי התרבות יצרה מרחב מבודד שצעקת הנדכאים אינה נשמעת בו.
לכך מתכוונת התורה באומרה שה׳ הקשה את לב פרעה. השליט ששעבד אחרים השתעבד בעצמו. הוא נעשה שבוי בידי הערכים שטיפח. החופש במובנו העמוק, החופש לעשות את הטוב והישר, אינו ניתן מעצמו. אנחנו רוכשים אותו, או מאבדים אותו, בהדרגה. בסופו של דבר, רודנים מביאים על עצמם את חורבנם, ואילו בעלי כוח הרצון, האומץ והנכונות ללכת נגד הזרם זוכים בחופש מזהיר. זו היא היהדות: הזמנה לחופש, שהדרך אליו עוברת בהתנגדות לאלילים ולשירת הסירנות בנות הזמן.