סוד השלשלת
בתורה מופיעים ארבעה סיפורים על משברים אישיים, שהמשותף להם והמיוחד רק להם אינו מילים, אלא מנגינה.
בקהילות ישראל, מקדמת דנא, התורה לא רק נקראת אלא גם מזומרת. משה באחרית ימיו קרא לתורה ״שירה״.1דברים לא, יט. מסורות נגינה שונות התפתחו בארץ ישראל ובבבל, ובמאה העשירית נוצרה בידי בעלי המסורה בטבריה מערכת סימון שיטתית לטעמי המקרא. אחד מטעמי המקרא נדיר במיוחד. שמו שלשלת, צורתו מסולסלת, ונגינתו עולה ויורדת, עולה ויורדת. בכל חמשת חומשי תורה גם יחד הוא מופיע רק ארבע פעמים. בכל פעם שהוא מופיע, הוא מאותת על משבר קיומי. שלוש שלשלות נמצאות בספר בראשית, והרביעית – בפרשתנו. כפי שנראה להלן, שלשלת רביעית זו מסמנת משבר הנוגע למנהיגות. במובן רחב יותר נכון הדבר גם לשלוש הקודמות.
השלשלת הראשונה מופיעה בסיפורו של לוט. לוט נפרד מדודו אברהם והתיישב בסדום. הוא נטמע באוכלוסייה המקומית. בנותיו נישאו לתושבי העיר. הוא עצמו ישב בשער העיר, כלומר היה כנראה שופט. ואז הגיעו לסדום שני זרים והורו לו לעזוב את העיר, שכן אלוהים עומד להחריב אותה. אולם לוט היסס. הוא התמהמה. ועל המילה ״וַיִּתְמַהְמָהּ״ מסומנת שלשלת (בראשית יט, טז). לוט היה קרוע, מסוכסך. הוא חש שהזרים צודקים. העיר אכן עמדה להיהרס. אלא שכל עתידו היה משוקע בזהותו החדשה, זו שביקש לסגל לעצמו ולבנותיו. אלמלא תפסו בו הזרים, הלוא הם המלאכים, ולקחו אותו למקום מבטחים, הוא היה מתמהמה רגע אחד יותר מדי.
במקרה השני אברהם ביקש מעבדו – אליעזר, לפי המסורת – למצוא כלה לבנו יצחק. המפרשים סבורים שאליעזר לא היה שלם עם השליחות. אם יצחק לא יתחתן ולא יוליד ילדים, יורשי נחלתו של אברהם יהיו בבוא היום אליעזר וצאצאיו. אברהם כבר אמר זאת לפני שנפקד בבן: ״ה׳ אֱלֹהִים, מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר?... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע, וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי!״ (בראשית טו, ב-ג). אם אליעזר יצליח בשליחותו להביא אישה ליצחק, ואם לזוג יהיו ילדים, יאפסו סיכוייו לרשת את רכושו ונחלתו של אברהם. שני יצרים נאבקו בתוכו: נאמנות לאברהם ושאפתנות אישית. הנאמנות ניצחה, אך לא בלי קרב. בפסוק המספר כיצד התפלל אליעזר להצלחת שליחותו, המילה ״וַיֹּאמַר״ מוטעמת בשלשלת: ״וַיֹּאמַר: ה׳ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם״ (בראשית כד, יב).
השלשלת השלישית שולחת אותנו למצרים, אל יוסף המופקד על בית פוטיפר שר פרעה. אשת פוטיפר ניסתה לפתותו, והוא מיאן. הוא אמר לה שאם ישכב עמה יפר את האמון שפוטיפר נותן בו, ויחטא חטא גדול לה׳. אלא שהמילה ״וַיְמָאֵן״ (בראשית לט, ח) מוטעמת בשלשלת, ובקרב חז״ל ופרשני ימי הביניים יש הרואים בזה רמז למאמץ הגדול של יוסף לסרב לאשת פוטיפר.2תנחומא, וישב ח. מובא אצל רש״י בפירושו לפסוק. הוא כמעט נכנע לה. לא הייתה פה רק ההתנגשות הרגילה שבין פיתוי לאיפוק. זו הייתה התנגשות בין זהויות. יוסף, אל נא נשכח, הגיע זה מקרוב לארץ נוכרייה. אחיו דחו אותו מעל פניהם. הם הבהירו לו שאינם רוצים שיהיה חלק מהמשפחה. הוא מתחיל בחיים חדשים. מדוע עליו לשמור אמונים לקוד ההתנהגות המשפחתי? ברומא התנהג כרומאי, ובמצרים כמצרי! אם אשת אדוניו חפצה בו, למה שלא ייעתר לה? השאלה שיוסף מתחבט בה איננה רק ״האם כך נכון לעשות?״ אלא גם ״האם אני מצרי או עברי?״.
שלוש שלשלות, שלושה קונפליקטים פנימיים, שלושתם נוגעים לזהות. כל אחד מאיתנו צריך לפעמים להחליט לא רק ״מה אעשה?״ אלא גם ״איזה סוג אדם אהיה?״. ואם אנחנו מנהיגים, הכרעה זו גורלית במיוחד. זה המקרה בשלשלת הרביעית, שגיבורהּ הוא משה.
אחרי חטא העגל הורה משה לבני ישראל, במצוות ה׳, לבנות משכן: בית שיסמל דרך קבע את שכינתו של ה׳ בקרב העם. מלאכת הבנייה נשלמה, וכל שנותר למשה הוא לקדש לכהונה במשכן את אחיו אהרן ואת בניו. הוא הלביש את אהרן בבגדי הכוהן הגדול, משח אותו בשמן המשחה, והקריב את הקרבנות הנדרשים. והנה, מעל המילה ״וַיִּשְׁחָט״ (המוסבת על איל המילואים השני, ויקרא ח, כג) מופיעה שלשלת. לאור ניסיוננו בשלושת המקרים הקודמים, אנחנו מבינים שיש פה רמז למאבק פנימי בתודעתו של משה. אבל מהו? בכתובים אין אפילו צל של סימן למשבר אצל משה.
אם נחשוב לרגע, מקור מצוקתו של משה יתחוור לנו היטב. עד עכשיו משה היה מנהיגו של עם ישראל. אחיו הגדול אהרן תמך בו, ליווה אותו בהופעותיו אצל פרעה והיה דוברו, עוזרו וסגנו. מעתה ואילך אהרן יהיה בעל תפקיד מנהיגותי בזכות עצמו. לא עוד יד ימינו של משה: אהרן יעשה דברים שמשה עצמו לא יוכל לעשות. הוא יקריב את קרבנות התמיד במשכן. הוא ינהל את עבודת הקודש. אחת לשנה, ביום הכיפורים, יבצע את סדרת הטקסים שתבטיח לבני ישראל כפרה. לא עוד צלו של משה: אהרן יהיה מעתה מנהיג מסוג מיוחד, שמשה נידון שלא להיות. הכוהן הגדול.
התלמוד מוסיף לרגע הזה עוד ממד נוגע ללב. כאשר התגלה אלוהים למשה בסנה, משה ניסה כמה פעמים להשתמט מקריאתו של ה׳ אליו שינהיג את העם. לבסוף אמר לו אלוהים שאהרן יתלווה אליו ויהיה לו לפֶה (שמות ד, יד-טז). על פי התלמוד, ברגע זה איבד משה את הכהונה העתידית לאהרן: ״אני [ה׳] אמרתי, אתה כהן והוא לוי – עכשיו הוא כהן ואתה לוי״.3זבחים קב ע״א.
הנה לנו המאבק הפנימי של משה, שהשלשלת מכוונת אליו. משה עומד למנות את אחיו למשרה שהוא עצמו לעולם לא יחזיק בה. הדברים יכלו להתגלגל אחרת, אבל איננו חיים בעולם של ״אִילוּ״. משה בוודאי שמח בשביל אחיו, אבל אי־אפשר שלא יחוש קורט של אבדן. אולי לבו כבר מבַשר לו שאף על פי שהוא הנביא והוא משחרר האומה, הוא לא יזכה למה שאהרן יזכה לו: לראות את בניו ואת בני בניו יורשים אותו בתפקידו. בנו של כוהן הוא כוהן. בנו של נביא, נדיר שיהיה נביא אף הוא.
כל ארבעת סיפורי השלשלת מזכירים לנו דבר אחד: שמגיע רגע שבו אנחנו מוכרחים להחליט מי אנחנו. רגע של אמת קיומית. לוט הוא עברי, לא סדומי. אליעזר הוא עבד אברהם, לא יורשו. יוסף הוא בנו של יעקב, לא מצרי המתנהג בהפקרות. משה הוא נביא, לא כוהן. כדי לומר ״כן״ לְמה שהננו, דרוש אומץ לומר ״לא״ למה שאיננו. הדבר כרוך במאבק ובייסורים. השלשלת ממחישה זאת בנגינתה ובצורתה. אך לבסוף, משהכרענו, אנחנו מסוכסכים עם עצמנו פחות מכפי שהיינו.