אלימות וקדושה
מדוע קרבנות? נכון, למן חורבן בית שני הקרבנות אינם חלק מחיי היהדות. נכון, הם רק אמצעי למטרה. אבל מדוע בחר ה׳ במטרה שהאמצעים להשגתה הם כאלה? שאלה זו היא כמובן אחת השאלות העמוקות ביהדות, ויש לה תשובות רבות. אלך כאן בעקבות אחת מהן, שהציע לראשונה ההוגה בן המאה החמש־עשרה רבי יוסף אלבו ביצירתו ספר העיקרים.
נקודת הזינוק בתיאוריה של אלבו איננה שאלת הקרבנות, אלא שתי שאלות מסקרנות אחרות. הראשונה: מדוע אחרי המבול התיר אלוהים לבני האדם לאכול בשר (בראשית ט, ג-ה)? קודם לכן, מבריאת העולם ועד המבול, לא האדם ולא בעלי החיים אכלו בשר (בראשית א, כט-ל). מה גרם לאלוהים לשנות, כביכול, את דעתו? והשאלה השנייה: במה שגה קין כאשר הקריב לאלוהים ״מִפְּרִי הָאֲדָמָה״ (בראשית ד, ג-ה)? דחייתה של מנחה זו הובילה ישירות לרצח הראשון בהיסטוריה: קין הרג את הבל. מה היה ההבדל העקרוני בין מנחותיהם של קין ושל הבל?
על פי התיאוריה של אלבו, הרג בעלי חיים כדי לאוכלם הוא ביסודו רע. מדובר בנטילת חייה של ברייה בעלת יכולת חישה לשם סיפוק צרכינו. קין ידע זאת. הוא האמין שיש קרבה רבה בין האדם לחי. משום כך בחר להביא מנחה מן הצומח ולא מן החי (על פי אלבו, הטעות של קין הייתה רק שבחר להקריב ירקות ולא פירות: את התוצר הצמחי הנמוך במקום את זה הגבוה). הבל, לעומת זאת, האמין שיש הבדל מהותי בין האדם לבעלי החיים. הרי אלוהים בירך את אדם וחווה במילים ״וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ״ (בראשית א, כח)! על כן הביא הבל מנחה מן החי.
כשראה קין שאלוהים שעה למנחתו של הבל ולא למנחתו שלו, חשב כך: אם אלוהים, שאמנם אסר עלינו להרוג חיות כדי לאוכלן, מתיר להרוג חיות כדי להקריבן לו, ואף מעדיף קרבן מסוג זה; ואם (כפי שקין כאמור הניח) אין הבדל מהותי בין בני אדם לבעלי חיים, והם נמצאים על רצף אחד – כי אז ראוי שאקריב לאלוהים את הקרבן החי היקר ביותר, הלוא הוא הבל אחי. קין הרג אפוא את הבל לא מתוך קנאה או שנאה, אלא כדי להקריבו לאלוהים.
זו הסיבה שה׳ התיר אחרי המבול לאכול בשר. לפני המבול ״מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס״ (בראשית ו, יג). העולם היה מלא באלימות. אלימות, כך התברר, היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם. אם אין ה׳ רוצה להביא על האנושות מבול שני, עליו להביא בחשבון את הנתון הזה ולהנמיך את דרישות הסף מבני האדם. ארשֶה להם, הוא אומר, להרוג חיות, ואאסור רק את הרג בני האדם, שכן האדם הוא צורת החיים היחידה שאינה רק ברואת אלוהים אלא גם עשויה בצלמו. כך אפשר להבין את פשרו התמוה לכאורה של רצף הפסוקים שלאחר יציאת נוח ומשפחתו מהתיבה:
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם... כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל... וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ; כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. (בראשית ח, כ – ט, ו)
לאור פירושו של הרב אלבו, הגיונם של הדברים ברור. נוח הקריב קרבנות מן החי, כהודיה על ששרד מן המבול. ה׳ רואה שבני האדם זקוקים לדרך זו של ביטוי עצמי. יש להם נטייה מוּלדת לאלימות (״יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״). כדי שהחברה האנושית תתקיים, יש להתיר לבני האדם להפנות את האלימות שלהם לבעלי חיים שאינם אדם – לצורכי אכילה ולצורכי הקרבה. הקו האדום הראשי של המוסר יהיה הקו המבחין בין אדם לשאינו אדם.
ההיתר להרוג חיות מלווה באיסור מוחלט על הרג בני אדם (״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״). אין פירוש הדבר שדעתו של הקב״ה נוחה מהריגת בעלי חיים לצורכי אכילה והקרבה – אלא שבהתחשב בנטייתם האלימה המולדת של בני האדם, איסור על כך הוא אוטופי. הוא אינו מתאים למציאות העכשווית, אלא לאחרית הימים. עד אז, הרע במיעוטו הוא לאפשר לבני האדם להמית בעלי חיים במקום לרצוח זה את זה. הקרבנות מן החי הם ויתור לטבע האדם.1על השאלה מדוע אלוהים אינו בוחר לשנות את טבע האדם ראו רמב״ם, מורה הנבוכים, ג, לב. הקרבנות הם תחליף לאלימות המכוונת נגד בני אדם.
בימינו הֶחֱיָה את התובנה הזו הוגה הדעות הצרפתי רֶנֶה ז׳יראר. הוא עסק בכך בספריו, ובהם האלימות והקדוּשה, השעיר לעזאזל ודברים שהוחבאו מאז היווסד העולם, אמנם בלי להזכיר את אלבו או מקורות יהודיים אחרים וכנראה בלי להכירם. לטענתו, לכל הקרבנות יש מכנה משותף:
מכנה משותף זה הוא האלימות הפנימית. הקורבן טוען שהוא יכול לבטל את הסכסוכים, את העוינוּת, את היריבות, הקנאות והמריבות בין המקורבים, ולהשכין את ההרמוניה החברתית. בכך הוא מחזק את האחדות החברתית. הכול נובע מכך.2רנא ז׳יראר, האלימות והקדושה, עברית: יותם ראובני, תל אביב: נמרוד, תשס״ט, עמ׳ 13.
הצורה החמורה ביותר של אלימות בין חברות ובתוכן היא הנקמה, בשל מעגליותה האינסופית. הלל, שגם אותו ז׳יראר איננו מצטט, אמר כשראה גולגולת של אדם צפה על פני המים, ״על דאטפת אטפוך, וסוף מטייפייך יטופון״3משנה, אבות ב, ז. (על שום שהטבעת הטביעו אותך, וסופם של מטביעייך שיטביעום). הקרבנות הם דרך לתיעול האנרגיה ההרסנית של הנקם. מדוע אפוא בחברות מודרניות לא נהוגים קרבנות? ז׳יראר מסביר שבעולם המודרני נמצאה דרך אחרת להחליף את הנקם:
קיים מעגל קסמים של נקמה, ואין אנו משערים כל עיקר את דרגת השפעתו על החברות הפרימיטיביות. מעגל קסמים זה אינו קיים עבורנו. מה הסיבה לזכות יתר זאת? על שאלה זו נוכל לתת תשובה קטגורית באשר למוסדות. המערכת המשפטית היא זו שמרחיקה את סכנת המלחמה. היא לא מבטלת את הנקמה, אלא מגבילה אותה למעשה תגמול אחיד, שביצועו מופקד בידי סמכות ריבונית ומקצועית בתחומה. ההחלטות של הסמכות המשפטית הן המילה האחרונה של הנקמה.4ז׳יראר, האלימות והקדושה, עמ׳ 21.
התיאוריה של ז׳יראר מאששת את השקפתו של אלבו, ויתרה מזו – היא עוזרת לנו לעמוד על תובנה עמוקה של נביאי ישראל ושל היהדות בכלל. הקרבנות אינם מטרות לעצמם, אלא חלק מתכניתה הגדולה של התורה לבנות עולם שנגאל ממעגל הדמים של הנקמה. חלקה האחר של התכנית הוא משאלתו הגדולה ביותר של אלוהים: ליצור עולם שהצדק והמשפט מושלים בו. זהו כזכור הייעוד שהציב ה׳ בפני אברהם: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (בראשית יח, יט).
האם ההיסטוריה האנושית הגיעה אפוא לשלב שבו כבר אין טעם בהקרבת בעלי חיים? האם הצדק והמשפט הצליחו ליצור מציאות שבה איננו צריכים עוד פולחנים דתיים כתחליף לאלימות בין בני אדם? הלוואי. בספרו כבודו של הלוחם5Michael Ignatieff, The Warrior’s Honor: Ethnic War and the Modern Conscience, New York: Henry Holt, 1997. מנסה מייקל איגנטייף להבין מה קרה לחלום הליברלי על ״קץ ההיסטוריה״. מילותיו קולעות אל לב לבו של האי־סדר העולמי החדש:
המכשול המוסרי העיקרי העומד בדרכה של ההתפייסות הוא תשוקת הנקם. בימינו, תשוקה זו נחשבת בדרך כלל רגש ירוד ובלתי ראוי, ומפני שהיא נחשבת לכזו, משמעותה המוסרית בעיני אלה החווים אותה כמעט שאינה זוכה להבנה. אבל הנקם, מנקודת מבט מוסרית, הוא תשוקה לשמור אמונים למתים, לכבד את זכרם על ידי המשכת המלחמה שלהם מן הנקודה שהם נאלצו לנטוש אותה. הנקמה היא שמירת אמונים בין דורות... למעגל בין־דורי זה אין נקודת סיום הגיונית... אבל דווקא האי־אפשריות של הנקמה הבין־דורית היא שלוכדת קהילות במעגל הכפייתי של הנקם... להתפייסות אין שום סיכוי נגד הנקמה, אלא אם היא מכבדת את הרגשות שבבסיס תאוות הנקם ומציעה להן חלופה בדמות טקסים המלמדים את הקהילות שקודם לחמו זו בזו להתאבל על מתיהן יחד.6שם, עמ׳ 188–190.
תאוות הנקם האנושית חיה וקיימת. דיני הקרבנות מתייחסים לא רק אל עידן שהיה ואיננו. הם אומרים לנו שלושה דברים, שחשיבותם בזמננו אינה פחותה מחשיבותם בעולם העתיק. ראשית, האלימות היא חלק מטבע האדם, והיא מסוכנת במיוחד כשחובר אליה אתוס הנקם. שנית, במקום להכחיש את קיומה של האלימות, עלינו למצוא דרכים לתעל אותה כך שלא תתבע עוד ועוד קרבנות אדם; ושלישית, החלופה הסופית היחידה לקרבנות בעלי חיים ולקרבנות אדם היא זו שנוסחה לראשונה לפני אלפי שנים בפי נביאי ישראל. מכולם היטיב לומר זאת הנביא עמוס:
כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע. וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן. (עמוס ה, כב-כד)