התורשה, הסביבה וקביעת האימהוּת
טכנולוגיות רפואיות חדשניות, כגון הפריית מבחנה, מחדשות שאלות מוסריות ומשפטיות סבוכות, למשל פונדקאות. הביצית מגיעה מאישה אחת, אך העובר מתפתח ברחמה של אחרת. מיהי אמו של התינוק שייוולד? מצד אחד, האֵם שהביצית נשאבה ממנה תורמת לילד את המטען הגנטי שלו. מצד אחר, האם הפונדקאית מספקת את הרחם שהעובר גדל בו, והיא שיולדת אותו בפועל. אם כן, האֵם יכולה להיות (א) האם הגנטית או (ב) האם הפונדקאית, ומבחינה משפטית אפשר גם לקבוע כי (ג) לילד אין אם או (ד) שיש לו שתי אימהות, או (ה) שהעניין יישאר בספק, ונצטרך לבחון את כל האפשרויות לכאן ולכאן.
אחד מפוסקי ההלכה הראשונים שדנו בסוגיה היה הרב שלמה גורן, הרב הראשי הראשון לצה״ל והרב הראשי לישראל. עמדתו הייתה שהאם הגנטית היא על פי ההלכה אמו של התינוק. האימהוּת, סבר, נקבעת על פי הגנים בלבד. היא נקבעת בהפריה, לא בלידה. אחת הראיות שלו נמצאת בפתח פרשת תזריע: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים״ (ויקרא יב, ב). המפרשים העירו שהמילה ״תזריע״ לכאורה מיותרת. הטומאה חלה על היולדת מרגע הלידה, לא מרגע ההזרעה, ההפריה. הרב גורן הסביר שהמילה ״תזריע״ נועדה ללמדנו דבר נוסף: שההפריה, המפגש של הביצית והזרע, היא המגדירה את האימהות. לפיכך, בפונדקאות, אִם תורמת הביצית אינה יהודייה והאם הפונדקאית יהודייה, הילד נחשב גוי, וכדי לגדלו כיהודי יש לגיירו.
פוסקים אחרים החזיקו בעמדה הפוכה. היחסים בין האם הפונדקאית לעובר הם יחסים דינמיים. היא איננה רק אינקובטור מהלך. אמנם שורשיו הגנטיים של העובר נמצאים במקום אחר, אבל הוא מתפתח בגופה של האם הפונדקאית ונעשה חלק ממנה.
לעמדה זו יש שורשים בדיון שעלה עוד קודם לכן, כשהחלו להשתיל איברים. האִם, מבחינה משפטית והלכתית, איבר מושתל שומר על זהותו המקורית כחלק מגופו של התורם – או שהוא נעשה חלק מהמושתל לכל דבר ועניין?
יש שהציעו לענות על שאלה זו בעזרת אנלוגיה מדיני עורלה – האיסור לאכול מפירות אילן בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. כאשר ענף מעץ צעיר מורכב על עץ זקן יותר, הוא נעשה חלק מהעץ השלם. פירותיו של הענף הזה אינם נחשבים עורלה, אף שהענף בא מעץ שגילו פחות משלוש שנים. מכאן הקישו הפוסקים שאיבר מושתל דינו כדין ענף מורכב: הוא מאבד את זהותו המקורית ונעשה חלק מהאורגניזם שהוא הצטרף אליו.
אם נמשיך באותו קו מחשבה, הרי גם עובּר צריך לקבל את זהות האישה שהוא הושתל בגופה – והאֵם הפונדקאית היא האֵם על פי ההלכה.
אלא שהעניין מורכב יותר. יש הבדל בין השתלת איבר לשתילת ביצית. יש הבדל בין איבר לבין עובר. לאיבר אין זהות משלו; לעובר יש. בסופו של תהליך, בלידה, הוא ייפרד מהאם וייעשה אדם בעל גוף נפרד משלו, אדם בזכות עצמו. יתרה מכך, אפילו בעודו ברחם יש לו זהות נבדלת.
איבר שהושתל בהצלחה נעשה חלק מהמערכת הביולוגית שחובַּר אליה, ואילו העובר, אף שהוא ניזון מגוף האם ומוגן בתוכו, הוא מערכת ביולוגית בפני עצמה. יש מחלוקת הלכתית בשאלה אם ״עובר ירך אמו״,1יבמות עח ע״א. כלומר נחשב איבר מאיבריה, ולוויכוח זה יש נגיעה לענייננו. אם העובר הוא איבר בגוף אמו, שתילתו בגוף האם הפונדקאית מעניקה לו את זהותה. אם לא, לא. שאלת קביעת האימהות נשארת פתוחה.
יש מן הפוסקים ששאבו חיזוק ממסורת אגדה על פרשה בחיי יעקב אבינו. כמסופר בספר בראשית, יעקב התאהב ברחל, אך בשל מעשה הרמייה של לבן התחתן עם אחותה הגדולה לאה. לבסוף התחתן גם עם רחל, אך ה׳, שראה שלאה אינה נאהבת, נתן לה ילדים, ואת רחל השאיר עקרה. לאה ילדה ליעקב שישה בנים, ואז הרתה בשביעית וילדה בת. כך אומר הכתוב: ״וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה״ (בראשית ל, כא).
המילה ״ואחר״ נראית עודפת, והיא לא הופיעה בפסוקים הקודמים על לידת בניה של לאה. המדרש תלה משום כך משמעות ייחודית במילה זו. זה סדר המאורעות, על פי מדרש האגדה: לאה ילדה שישה בנים. שתי השפחות, בלהה וזלפה, ילדו שני בנים כל אחת. לאה הרתה. לאה ידעה בנבואה שליעקב יהיו לבסוף שנים־עשר בנים, וכל אחד מהם יהיה אביו של שבט משבטי ישראל. כיוון שעשרה בנים כבר נולדו, אם ילדהּ השביעי של לאה יהיה זכר הוא יהיה הבן האחד־עשר של יעקב, ולרחל יהיה לכל היותר בן אחד: מחצית ממה שיהיה לשפחתה. לאה חסה על אחותה, והתפללה שהעובר הזכר שברחמה ייהפך לנקבה. וכך קרה.
איך קרה? על פי תרגום יונתן, אירע נס. העובר הזכר ברחמה של לאה והעובר הנקבה ברחמה של רחל התחלפו. רחל ילדה בן, יוסף, ולאה – בת, דינה. מכאן אפשר להסיק שאימהות נקבעת על פי הלידה, לא על פי ההפריה. הרי יוסף, שנוצר מביצית של לאה ונשא את הגנים שלה, נחשב בכל זאת לבנה של רחל, אמו־יולדתו. האם הפונדקאית היא אם מכל בחינה משפטית.
לאימהוּת יש שני היבטים, לא אחד. הפריה – והיריון. תורשה – וסביבה. מה שהיה נראה עד לא מכבר כעניין לנסים ולמדרשי אגדה, הוא היום מציאות מדעית המגלה עומקים חדשים של משמעות בדבריו העתיקים אך המתחדשים תמיד של הקב״ה.
אלה המאמינים שהאימהות היא גנטית בלבד ולא הריונית, דוחים את הראיה מן המדרש בכמה דרכים. ראשית, ישנה מסורת מדרשית חלופית,2תלמוד ירושלמי, ברכות ט, ג. שעל פיה מין העובר של לאה השתנה מזכר לנקבה בתוך רחמה, והוא לא התחלף עם העובר של רחל. שנית, אין מביאים ראיה הלכתית ממקור שאינו הלכתי. שלישית, נסים אינם בסיס להלכות. העניין נשאר אפוא בגדר ספק, ולפיכך רוב פוסקי זמננו מביאים בחשבון את שתי האפשרויות.
מה קובע: תורשה או סביבה? טבע או טיפוח? מאז גילה מנדל את חוקי התורשה במאה התשע־עשרה, עבר מדע הגנטיקה דרך מופלאה. הדנ״א התגלה בידי ווטסון וקריק ב־1953, ופענוח הגנום האנושי הושלם בשנת 2000. בפברואר 2001 פורסם כי לאדם אין 100 אלף גנים, כמו שסבר עולם המדע קודם לכן, אלא רק 30 אלף. ממצא מפתיע זה הוביל את המדענים למסקנה שאין די גנים שיסבירו את המגוון הגדול של ההתנהגויות האנושיות. הסביבה מעצבת אותנו לא פחות מהתורשה. השתיים אינן נפרדות, אלא משפיעות זו על זו בדרכים מורכבות שטרם הובנו לאשורן.3לסקירה מעולה ראו מאט רידלי, האב, הבן והגן: גילויים חדשים על הוויכוח הישן בין תורשה לסביבה, עברית: אוריאל גבעון, תל אביב: זמורה ביתן, 2009.
המדע בן זמננו כותב אפוא פירוש חדש על הפסוק שבראש פרשתנו, ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה״. ההזרעה (המטען התורשתי) וההיריון (סביבתו הביולוגית של העובר) ממלאים שניהם תפקיד ביצירתו של הוולד.