מהו הסיפור של ספר שמות?
עם חתימת ספר שמות, אנו יכולים להביט לאחור ולשרטט את מבנהו. על פני השטח חומש שמות נראה כסיפור היסטורי מתובל במגוון מצוות ודינים, ההופך בשליש האחרון שלו, באופן שאינו הולם את אופיו, לדין וחשבון על הקמת המשכן. בקריאה רציפה של החומש הוא נדמה כאומר: כך וכך קרה, והנה דו״ח האירועים.
אשר לתוכן העלילה, הוא נראה כסיפורה של התערבות אלוהית במהלך ההיסטוריה האנושית, התערבות ששינתה אותה לעד. בני ישראל שועבדו; אלוהים שחרר אותם. הנסים שבספר שמות הם בקנה מידה שאין לו אח בשום ספר אחר במקרא, בשום תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית ובשום ספרות דתית אחרת. עשר המכות, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, המן מהשמים, המים מהסלע – מאורעות על־טבעיים אלה טבעו חותם נצחי בתודעה היהודית. ולא רק בתודעה היהודית: ספר שמות היה השראה למהפכה האנגלית במאה השבע־עשרה, למהפכה האמריקנית במאה השמונה־עשרה, ולתנועות שחרור רבות במאה העשרים מדרום אמריקה עד דרום אפריקה. יציאת מצרים היא לַמערב כולו נרטיב־על של תקווה, אש תמיד של שאיפה לחופש.
אולם התורה לעולם איננה תיעוד היסטורי גרידא. לעלילה ההיסטורית של ספר שמות יש תכלית, יש נושא מאחד, יש מבנה מוסרי, יש נקודת התחלה ונקודת יעד. זוהי היסטוריה שמחולליה אינם החלטות של גיבורים בשר ודם. אלוהים הוא חלק מהותי מהסיפור: הוא הבמאי והוא גם השחקן הראשי. הסיפור רחוק מלהיות מקרי. מצרים, "בית עבדים" שעם שלם משועבד בה, ואף נידון להכחדה, היא בעצם מה שקורה כשבני אדם – פרעונים, שליטים, רודנים – חושבים עצמם לאלים: כשהמחוקק מעל לחוק. וזה עדיין קורה. עלינו רק לחשוב על גרמניה הנאצית, על ברית המועצות של סטלין ועל שלל משטרים רצחניים שעומדים בתוקפם בעצם ימינו אלה, כדי להבין שסיפור יציאת מצרים, הסיפור של ספר שמות, איננו רק היסטוריה. תכניה של התורה נצחיים ואינם חדלים להיות רלוונטיים כל עוד בני אדם מבקשים לשלוט באחרים באמצעות שימוש בכוח.
קריאה זהירה בספר שמות, קריאה קשובה לדקויות ולמבנים, תגלה לנו שהוא איננו רק דרמה אלוהית שכל הפעולות החשובות בה שייכות לקב״ה. ישנו סאב־טקסט, סיפֵּר־שכנגד המלווה את הספר לאורכו, והוא מספר סיפור שונה בתכלית. סיפור שני זה עניינו ההשבה המתמשכת של האחריות מאלוהים לבני האדם. לא העוצמה האלוהית נמצאת במרכזו של הסיפור הזה, אלא ההַעֲצמה האלוהית. הקב״ה כמו אומר לבני ישראל: אני אשמור עליכם, אבל אז אלמד אתכם איך לשמור על עצמכם. אוציא אתכם לחופשי, אבל אז אבקש מכם ללמוד איך ליצור חברה חופשית. אלוהים המחנך נוכח בספר שמות לא פחות מאלוהים המשחרר, וכך גם באשר לדמות האנושית המרכזית בדרמה הזו, משה. בספר שמות יש הרבה מן העל־טבעי, אבל גם הרבה מן הטבעי. אלוהים מראה לנו את הדרך, אבל מצפה מאיתנו ללכת בה בעצמנו, ללמוד לקרוא את מפת הגאולה ולנווט במִדבר הזמן בין הסכנות המשחרות תמיד לרגליו של הצועד אל חירותו.
בהביטנו בספר בשלמותו אנו רואים שהסיפור מתחלק לשתי קשתות מָסיביות, ולכל אחת מהן מבנה כיאסטי, מבנה ראי. הראשונה, המשתרעת מפרק א עד פרק כד, היא סיפור שאפשר לתת לו את הכותרת "מעבדות לחירות". וזה מבנהו:
חברה לא צודקת (א-ו)
.....יציאה לחירות: עשר המכות (ז-יג)
..........קריעת ים סוף (יד-יח)
.....חירות: עשרת הדיברות (יט-כ)
חברה צודקת (כא-כד)
הסיפור מתחיל בשעבוד במצרים. הוא נחתם בקובץ דינים ובו בין היתר חובת שחרור עבדים בשנה השביעית וכמה מצוות המבקשות להזכיר לבני ישראל את חוויית השעבוד במצרים. ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (כב, כ). ״וְגֵר לֹא תִלְחָץ. וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (כג, ט). לחברה שבני ישראל הצטוו לבנות אין ולו קורט מההדר האימפריאלי של מצרים. היא תהיה תשליל של מצרים. חברה המושתתת לא על כוח אלא על כבוד לאדם ולחירותו.
התורה איננה מבטלת את העבדות, אבל היא מצמצמת ומגבילה אותה באופן שיעמיד את העם על מסלול שסופו ביטולה הגמור. אנו נוטים לשכוח מה ארוך היה המסלול הזה, אפילו בחברות המתקדמות ביותר. בבריטניה ובארצות הברית העבדות התקיימה עד המאה התשע־עשרה, ובארצות הברית ביטולה הושג במחיר מלחמת אזרחים. הכוח החזק ביותר המכוון ליעד זה הוא השבת: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״ (כ, ח-ט). יום אחד בשבוע נשם כל עבד את אווירה הפתוח של החירות. אין דבר מהפכני מזה: הפיכתה של העבדות מגזֵרת גורל מוּלדת למצב זמני והפיך.
זהו הסיפור הראשון, המובנֶה היטב, שקריעת ים סוף היא נקודת המרכז והמפנה שלו: שם חצה העם את הגבול שבין מצרים, שטח שיפוטו של פרעה, לבין המדבר, ארצו של שום איש, מקום שבו לא היה דבר שיחצוץ בין בני ישראל לאלוהים. שתי סצנות דומות זו לזו מתרחשות בפתח סיפור זה ובסופו. תחילה אנו פוגשים את משה בהגיעו אל ״הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה״ (ג, א), נועד לבדו עם אלוהים שבסנה הבוער באש. בסצנה השנייה אנו מוצאים את משה שוב באותו הר, שוב לבדו עם אלוהים, ״וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה׳ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (כד, יז). בין שני המאורעות הדומים הללו הכול השתנה. משה נעשה מנהיג. העם יצא לחופשי. נסים אדירים התחוללו. עריץ הובַס. אולם כמו כדי להדגיש את סימטריית הבבואה של העלילה, הסיפור מסתיים כפי שהתחיל – ה׳ מדבר אל משה בהר מתוך האש. זו הייתה דרמה עתירת שחקנים וניצבים: העם המצרי כולו ועם ישראל שעתה הוא רב ועצום. אולם בסצנות המסגרת משתתפים רק שניים: אדם אחד, משה, וקולו של אלוהים, כאילו ללמדנו שדווקא כך מִשתנָה היסטוריה: בדו־שיח הפנימי שבין נפש אחת לבין אלוהי החופש וכבוד האדם.
הקשת השנייה עוסקת פחות בפוליטיקה ויותר ברוחניות ובמקומו של אלוהים בחברה. סמלה הוא המשכן, ומִבנהָ כדלהלן:
משכן: הוראות (כה – לא, יא)
.....שבת (לא, יב-יח)
..........חטא העגל (לב-לד)
.....שבת (לה, א-ג)
משכן: ביצוע (לה, ד – מ)
הפעם נקודת המפנה של המבנה היא חטא העגל, והסוגיה הנידונה בו היא מה שמקס ובר כינה ״הַשְׁגָּרַת הכריזמה״.1בפרט בספרו תיאוריה של ארגון חברתי וכלכלי: Max Weber, Theory of Social and Economic Organization, trans. A.R. Anderson and Talcott Parsons, New York: Oxford University Press, 1947. איך הופכים מאורעות כבירים לשגרה יום־יומית? איך מנציחים השראה כאשר המנהיג הכריזמטי כבר איננו? פרשת עגל הזהב אירעה כאשר השפעת ההתגלות בהר סיני החלה לפוג, ומשה נעדר והיה חשש שלא ישוב לעולם. אימת ההיעדר הזו, היא ולא התשוקה לעבודה זרה, מסבירה את עשיית העגל.
תובנה של זיגמונד פרויד מהקשר אחר לגמרי מובילה אותנו אל לב הבעיה. לדידו של פרויד, הדרמה האנושית המרכזית היא המתח שבין אבות לבנים. האב מעורר התנגדות אצל הילד כי הוא מקבל, במקום הילד כביכול, חלק מתשומת לבה של האם. אולם כשהאב נעדר, הילד חש תערובת של אשמה ואימה, ומַבנה לעצמו מעין דמות אב חלופי.2פרויד פיתח את הטיעון ביצירותיו טוטם וטאבו (1913), עתידה של אשליה (1927), תרבות ואי־נחת (1930) ומשה ואמונת הייחוד (1939). זה היה תפקידו של עגל הזהב: תחליף לאל בלתי נראה ולאב נעדר: לקב״ה ולמשה שהוא מנהיג ודמות אב.
כולנו, חשב פרויד, ילדים המשתוקקים לדמות אב גם כשאנו ממורמרים עליה. ויש לכך השלכות על חייהן של אומות. הדבר מסביר את הכיסופים למנהיגים חזקים – לנפוליאונים, להיטלרים – הגורמים לנו להרגיש בטוחים גם כשהם עושקים את חירותנו. במובן זה, לעגל הזהב יש גם ממד פוליטי. כשאומה מאבדת עשתונות בהיעדר מנהיג חזק, היא מפגינה חוסר מוכנות לחופש.
עולה מכך שלמשכן היו שתי משמעויות שונות למדי. הראשונה גלומה במשכן עצמו: סמל נראה לעין של שכינת ה׳ בקרב העם. העם מקבל אישור מַתמיד לנוכחותו של ה׳, ואין לו סיבה לחשוש שהוא ייעדר או ינטוש.
המשמעות השנייה, החשובה לא פחות, גלומה בבניית המשכן. עד לאותו זמן הכול נעשה בשביל העם, וכמעט שום דבר לא נעשה על ידיו. כאמור בדרשתי לפרשה הקודמת, מה שמשַנֶּה אותנו הוא מה שאנחנו עושים, לא מה שנעשה בשבילנו. מרגע שבני ישראל הוטענו במשימה קונסטרוקטיבית, כזו שכל אחד מהם יכול לתרום לה, התנהגותם השתנתה להפליא. הם הפגינו רצון רב כל כך לתרום, שהתרומות גדשו את הסאה ומשה נאלץ לומר להם לחדול. בניית המשכן הייתה ההזדמנות הראשונה שניתנה לבני ישראל לפעול כאנשים חופשיים ויצירתיים. היא הייתה חלק מחניכתם אל החירות.
המשכן, על שִגרת הפולחן שבו, היה השגָרה של כריזמה. הוא היה מעין הר סיני נייד. אש ההתגלות בהר סיני הייתה לאש תמיד, שהלכה איתם בכל אשר ייסעו ויחנו. נביאים מוֹסרים את דבר ה׳ לזמן ומקום מסוימים; כוהנים חיים את דבר ה׳ בכל המקומות והזמנים. הנביאים כריזמטיים, לא כן הכוהנים. לא ספונטניות נדרשת מהכוהנים, כי אם המשכיות.
למראית עין, אין קשר בין שני חלקי ספר שמות. אך כזכור מדרשתי לפרשה הקודמת, בעיניי יש ביניהם קשר הדוק. לספר שמות וליהדות בכללותה יש תזה רדיקלית, שנוכחותו של אלוהים הכרחית לכל חברה השואפת שלא להידרדר לדיכוי ולשחיתות, לעריצות ולעוול. בלב ברית סיני עומד רעיון ייחודי בתולדות הדתות, שישראל היא אומה תחת ריבונות האל. יכולים להיות לה מנהיגים אנושיים: משה היה מנהיג מסוג אחד, השופטים מנהיגים מסוג אחר, המלכים סוג שלישי, ובמדינת ישראל של ימינו יש כנסת הנבחרת באופן דמוקרטי. אבל ביהדות כל כוח אנושי שהוא, כפוף לסמכות־העל של אלוהים. ההדק כפוף לצדק. נביא יכול למתוח ביקורת על מלך. שום שליט אינו עומד מעל לחוק. יש גבולות מוסריים לכוח. אלו הם יסודות החברה החופשית אז והיום.
כשבני אדם שוכחים לעבוד את האלוהים הם מתחילים לעבוד בני אדם אחרים, ומכאן קצרה הדרך לעריצות. החוקים החברתיים בספר שמות (פרקים כא-כג) קשורים אפוא באופן מהותי לבניית המשכן, סמלה של הנוכחות האלוהית בלב המחנה, בלב החברה החופשית.
וישנה גם קשת סיפורית שלישית, הנותרת סמויה מעינינו עד לסוף הספר. שם נשמעות לפתע באוזנינו מילים המחזירות אותנו אל תחילת התורה, אל סיפור בריאת העולם:
בריאת העולם בניית המשכן וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. (בראשית א, לא)
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. (בראשית א, לא; ב, ב-ג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ כֵּן עָשׂוּ. וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. (שמות לט, מג)
וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (שמות מ, לג-לג) ההדהודים המילוליים צפופים מכדי שנתעלם מהם. ״וירא״, ״את כל״, ״עשה/עשו״, ״והנה״, ״ויכל״, ״מלאכתו/המלאכה״, ״ויברך״ – שבע המילים הללו מופיעות בשתי הפסקאות הקצרצרות. המספר שבע ממלא תפקיד מפתח בפרקיו האחרונים של ספר שמות. הביטוי ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״ מופיע בפרק לט, המספר על הכנת בגדי הכהונה, שבע פעמים. בפרק מ, בסיפור הקמת המשכן בידי משה (פסוקים יז-לג), הוא מופיע שבע פעמים נוספות. קידוש הכוהנים והמזבח נמשך שבעה ימים (כט, לה-לז) – המקבילים לשבעת ימי הבריאה, ולשבע הפעמים שנאמר בהן שאלוהים ראה ״כִּי טוֹב״ בסיפור הבריאה בבראשית פרק א.3על ארגון סיפור הבריאה בפרשת בראשית וסיפור הקמת המשכן בפרשות ויקהל-פקודי סביב המספר שבע וכפולותיו, ראו עוד בתחילת המאמר הקודם, ״עלינו לשבח״.
בניית המשכן בידי בני ישראל היא שיקוף של בריאת העולם בידי אלוהים. אין זה מקרה שתאריך השלמת המשכן, ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן... בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״, (מ, יז) הוא גם יום הולדתו של העולם, וכן היום שהיבשה נראתה בו לראשונה אחרי המבול (בראשית ח, יג), תחילת "בריאתו" המחודשת של העולם אחרי שהמים שיחתוהו. הבריאה האנושית משקפת את הבריאה האלוהית. הבית שאלוהים בונה לאדם מאזן את הבית שהאדם בונה לאלוהים. סופו של ספר שמות מחזיר אותנו לתחילת ספר בראשית.
זוהי הפתעה ספרותית של ממש. לאורך ספר שמות נמצאנו מרחק ת״ק פרסאות מהנושאים המטפיזיים של תחילת ספר בראשית. ספר שמות עוסק בהיסטוריה; פרקים א-ב של ספר בראשית – בקוסמולוגיה. החתימה המפתיעה של ספר שמות מסגירה לעינינו לראשונה מאפיין מרהיב של התורה, כפי שהיא עד לנקודה זו: בראשית ושמות יוצרים יחדיו סימטריית ראי. זוהי הקשת השלישית, הגדולה, והנה המבנה שלה:
יצירת העולם (בראשית א-ג)
.....האנושות וכישלונותיה (ג-ו)
..........המבול (ז-י)
...............היבריס: מגדל בבל (יא)
.....................משפחת הברית (יב-נ)
.....................עַם הברית (שמות א-ד)
..............היבריס: פרעה (ה-ו)
..........המכות (ז-יא)
.....העם וכישלונותיו (יב-יח; לב-לג)
יצירת המשכן (כה-לא; לד-מ)
נתבונן בצמדים המקבילים שבשתי כנפות הקשת. בלב הקשת, בלב העלילה, נמצא הצמד המבטא את המעבר מספר בראשית לספר שמות: משפחת הברית הופכת לעם הברית. ההיבריס של פרעה דומה לזה של בוני מגדל בבל: כמותם חשב להעמיד את עצמו במקומו של אלוהים. המכות היו למצרים מה שהמבול היה לעולם. כנגד אלימותם של בני האדם הקדמונים, שגרמה לאלוהים להתחרט על שברא אותם (בראשית ו, ה-ו), נמצאים בני ישראל קשי העורף, המשרכים דרכם במידה כזו שאלוהים מתחרט על שבחר בהם (שמות לב, ט-י). ובקצוות, הממסגרים את הסיפור כולו, נמצאות שתי סצנות מקבילות: העולם והמשכן, קוסמוס ומיקרו־קוסמוס. שניהם מאורגנים בשלושה מתחמים: העולם נברא בצמדי הניגודים יום-לילה, מים שמעל לשמים ומים שמתחת לשמים, ים-יבשה – והמשכן נחלק לחצר חיצונית, פנים המשכן וקודש הקודשים. הן העולם הן המשכן נוצרו במילותיו המצַוות של אלוהים, וכבוד ה׳ ממלא את שניהם.
בלבם של שני החומשים נמצאים מסעות משני כיוונים ליעד אחד. בבראשית זהו מסעו של אברהם מצפון מזרח, מאור כשדים וחרן לארץ ישראל – ובשמות מסעו של משה מדרום מערב, ממצרים. יש, כך רומז הסיפור, דרך חזרה מחטא להרמוניה, מגָלוּת לתשובה. מבחינה זו המשכן איננו רק כפרה על חטא העגל. הוא גם סוג של כפרה על חטאם של אדם וחווה בגן עדן. אחרי המבול אלוהים משלים עם העובדה שבני האדם חוטאים. אחרי חטא העגל הוא משלים עם העובדה שגם בני ישראל כאלה. כשהעם מקריב – כשהוא נותן משהו מעצמו לאלוהים – אלוהים מכפר לו. הלוחות השנִיִים, אשר הונחו בארון הברית כמזכרת נצח לכפרה האלוהית, היו אפוא לבני ישראל מה שהייתה לאנושות כולה הקֶשת. היא בישרה אחרי המבול שאלוהים לא ימחה את האדם מעל פני האדמה. אלוהים צודק, אבל אלוהים גם סולח. בני האדם חוטאים, אבל חטאם יכול להימחל.
נושא־העל החופֶה על שני החומשים הוא המתח שבין סדר לכאוס. התורה איננה ייחודית בכך. סדר וכאוס הם צמד הקטבים של המחשבה האנושית למן הולדת התרבות, והם עדיין כאלה, בין בחברה בין בטבע (המדע המודרני אף הוליד דיסציפלינה חדשה, תיאוריית הכאוס). המייחד את התורה הוא האופן שהיא ממשיגה בו את השניים.
במיתוס ובמדע כאחד הכאוס צרוב במבנה היקום. האלים נלחמים; היסודות מתנגשים; הלוחות הטקטוניים זזים. האֶנטרופיה, הפוטנציאל לאי־סדר, גוברת עם הזמן. הסדר אפוא הוא תמיד שברירי. היהדות, המאמינה שהעולם כולו הוא פרי רצונו של בורא יחיד, טוענת ההפך: הסדר הוא טבעי, ופתלתלותם של בני האדם היא האיום העיקרי עליו. את הכאוס יוצרים אנחנו, באמצעות חטא המוביל לאלימות ולשימוש לרעה בכוח, ולבסוף לרצח או לשעבוד הגוזלים מבני אדם אחרים את חייהם או את חירותם.
אולם יש סדר מוסרי בעולם. לכך מכוון פרק א בספר בראשית כשהוא מתאר שוב ושוב את העולם הנברא כ״טוב״. זה גם מה שעומד מאחורי הצורה הספרותית האופיינית כל כך לתורה – הכיאזמוס, סימטריית הבבואה א-ב-ג-ב-א. היא רומזת לנו שמה שקורה לנו הוא בבואה של מה שאנחנו עושים. אם אנו עושים טוב, טוב נעשה לנו. אם אנו עושים רע, רע נעשה לנו. על כך נסבים הספרים בראשית ושמות. לקראת סוף ספר בראשית אחי יוסף מבקשים להורגו ולבסוף מוכרים אותו לעבדות. בתחילת ספר שמות פרעה מנסה להרוג את בני ישראל, או לפחות את בניהם הזכרים, והופך אותם לעבדים. כל חוויית העבדות במצרים נועדה ללמד את בני ישראל כמה נורא להיות משועבדים, כדי שלא ישעבדו אחרים.
החברה האידיאלית על פי התורה היא חברה של חירות מוסדרת, המושגת באמצעות שלטון החוק. נוכחותו של המשכן, על חלליו המוסדרים בדייקנות, בלב המחנה מסמלת אפוא לא רק את נוכחותו של אלוהים, אלא גם את הסדר האלוהי, המאפיין את הבריאה (הסדר הטבעי, המדע) ואת הגאולה (הסדר החברתי, הצדק) כאחד. החברה המוסדרת שבני ישראל מצטווים ליצור מביאה אפוא לידי חיתום את הסיפור שהתורה החלה בו, סיפור העולם המוסדר שאלוהים ברא.
כמה סמלי הוא שגילוי המבנה האחדותי והסדור הזה של סיפור התורה, המוסווה תחת רצף כאוטי כביכול של מאורעות, דורש עמל של התבוננות – ממש כפי שבחיי המציאות עלינו לעמול כדי לראות את אחדותו של אלוהים מאחורי האקראיות הנצפית של ההיסטוריה ושל הנסיבות. בראשית-שמות הוא יחידה ספרותית אחת, הבוחנת את משמעות היקום ואת מקומנו בתוכו באמצעות סדרה של דרמות, חלקן אישיות, אחרות מדיניות, המצטברות לכדי הצהרה מהדהדת: שכשם שאלוהים ברא סדר בעולם, כך נקראים גם אנו ליצור סדר בחיינו האישיים ובחברה כולה. אנו עשויים בצלם אלוהים; אנו בניו של אלוהים; אנו שותפיו של אלוהים. בקרבנו מפעמת רוח אלוהים. סביבנו נמצאת שכינתו. לידנו הבית שאנו בונים לאלוהים. לפנינו המשימה שאלוהים הציב לנו: להיות סוכני צדק ורחמים מטעמו. מעולם לא נכתב דין וחשבון מרומם יותר על המצב האנושי. הוא עדיין מונח לפנינו כאתגר.