האומץ לחיות באי־ודאות
במסעו הרוחני של כל אחד מאיתנו יש אבני דרך המסמנות פנייה חדה ותחילתו של מסלול חדש. נקודה שכזו במסע חיי באה לי כשהייתי תלמיד לרבנות ב״ג׳וז קולג׳״, ושם הייתה לי הזכות ללמוד עם אחד מגדולי דורנו, הרב ד״ר נחום רבינוביץ׳.
הוא היה, ועודנו, ענק שבענקים: מהמעמיקים שבמומחים לרמב״ם בעידן המודרני, המתמצא בשביליה המסועפים של הספרות הרבנית כולה כמו גם כמעט בכל תחום ידע חילוני; מן הנועזים והעצמאיים שבפוסקי ההלכה, כפי שניכר בכרכי השו״ת שפרסם; ומהגיבורים שבמנהיגי הדור, אשר הפגין לא פעם אומץ רוחני ואינטלקטואלי נדיר.
זה לא היה אירוע מיוחד, אלא שיעור קבוע של הרב רבינוביץ׳ בפרשת השבוע, שהייתה פרשת נוח. אך המדרש שהוא השמיע באוזנינו היה מדהים.1למעשה, זהו מדרש שלא פשוט לאתר. הוא מופיע במדרש תנחומא (בובר) – נוסח של מדרש תנחומא האבוד בחלקו, שפורסם ב־1885 בידי שלמה בובר (סבו של מרטין בובר) על פי כתבי יד עתיקים.
הרב ציטט שני קטעים מן הדרשות המופיעות שם על דבר אלוהים לנוח ״צֵא מִן הַתֵּבָה״ (בראשית ח, טז). הראשון: ״אמר נח, ׳ברשות הקב״ה נכנסתי..., עכשיו אצא שלא ברשות?׳ אמר לו הקב״ה, ׳רשות אתה מבקש? הרי לך רשות: צא מן התיבה׳״. הקטע השני: ״אמר ר׳ יהודה בר אילעי, אילו הייתי שם הייתי שובר את התיבה ויוצא לי משם״.2תנחומא (בובר), נוח יג; יד.
הלקח הרעיוני שהרב רבינוביץ׳ שאב משם – הלקח היחיד האפשרי – היה שכאשר מדובר בבנייה מחודשת של עולם שחרב, אין מחַכים לקבל רשות. ה׳ נותן לנו רשות. ה׳ מצפה מאיתנו שנצא לדרך. גישה זו נטועה במסורת עתיקה, שגם רש״י מזכיר בפירושו, והיא מסבירה מדוע בחר אלוהים באברהם ולא בנוח כמייסד עמו. על נוח אומרת התורה, ״אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ״ (בראשית ו, ט). ואילו לאברהם אומר ה׳, ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי״ (יז, א): לא איתו, כמו נוח, אלא צעד אחד קדימה.
הרעיון אפוא איננו חידוש של המדרש – ועדיין, הדרמה והעוצמה של דברי המדרש הכו בי. קלטתי כי זהו, בעיני היהדות, חלק מהותי של המושג ״אמונה״: בָּאמונה גלום הכוח להיות חלוץ, לעשות דבר חדש, לבחור בדרך שמעטים הולכים בה, להעז אל מול הלא נודע. כך עשו אברהם ושרה כשהלכו להם מארצם, ממולדתם ומבית אבותיהם. כך עשו בני ישראל בימי משה, כשיצאו אל המדבר ללכת אחר עמוד אש ועמוד ענן שיַנחוּם בדרך.
האמונה היא האומץ להסתכן, מתוך ידיעה כי ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי״ (תהלים כג, ד). דרושה הייתה אמונה כדי לערער על דתות העולם הקדום, בייחוד כשהתגלמו באימפריות חזקות. דרושה הייתה אמונה כדי להישאר יהודי בתקופה ההלניסטית, כשהיהודים והיהדות נדמו לכת בדלנית על רקע התרבות הקוסמופוליטית של אימפריית יוון. דרושה הייתה אמונה לרבי יהושע בן גמלא כדי לבנות כבר במאה הראשונה לספירה את מערכת חינוך החובה המקפת הראשונה בעולם; אמונה נדרשה גם לרבן יוחנן בן זכאי כדי להבין שהיהדות תוכל לקום מאפר החורבן ולהיבנות על יסודות חדשים של בתי מדרש ותרבות לימוד.
בעידן המודרני, אף כי רבים מן המוחות המזהירים ביותר בעם ישראל איבדו את אמונתם או נטשו אותה, הרפלקס העתיק הזה שרד. קשה למצוא הסבר אחר לכך שמיעוט קטנטן באירופה ובארצות הברית העמיד מתוכו רבים מגדולי מעצביה של התודעה המודרנית, כל אחד מהם חלוץ בדרכו שלו: אלברט איינשטיין בפיזיקה, אמיל דורקהיים בסוציולוגיה, קלוד לוי־שטראוס באנתרופולוגיה, גוסטב מאהלר וארנולד שנברג במוזיקה, ושרשרת שלמה של כלכלנים חדשנים - החל בדיוויד ריקרדו (חוק היתרון היחסי), דרך ג׳ון פון־ניומן (תורת המשחקים), עבור במילטון פרידמן (התיאוריה המוניטרית) וכלה בדניאל כהנמן ועמוס טברסקי (כלכלה התנהגותית). כך גם בתחומי חקר הנפש ומחלותיה – עם פרויד ובני חוגו (פסיכואנליזה), ויקטור פראנקל (לוגותרפיה), אהרון טמקין בק (טיפול קוגניטיבי־התנהגותי) ומרטין סליגמן (פסיכולוגיה חיובית). חלוצי הוליווד והקולנוע היו יהודים כמעט כולם. אפילו במוזיקה הפופולרית הישגי היהודים מדהימים: מאירווינג ברלין דרך ג׳ורג׳ גרשווין עד בוב דילן ולאונרד כהן, שני משוררי־העל של המוזיקה הפופולרית במאה העשרים.
רבים מהחדשנים הללו והאחרים ספגו ביקורת, זלזול, התנגדות או התעלמות. החדשן צריך להסכין עם בדידות, להיות מוכן לכך שבמקרה הטוב לא יבינו אותו ובמקרה הגרוע ינאצו את שמו. כמו שאמר איינשטיין, ״אם תיאוריית היחסות שלי תוכח, גרמניה תאמר שאני גרמני וצרפת תכריז עליי כאזרח העולם. אבל אם היא תופרך, צרפת תאמר שאני גרמני וגרמניה תציג אותי כיהודי״. היהודים יודעים על סמך עברם: להיות חלוץ משמעו ללכת שנים רבות במדבר, בארץ לא זרועה.
זו הייתה כמובן גם אמונתם של ראשוני הציונות. הם הקדימו להבין – חלקם כבר בשנות השישים של המאה התשע־עשרה, אחרים בעקבות הפוגרומים של שנות השמונים, הרצל בימי משפט דרייפוס – שהנאורות האירופית והאמנציפציה נכשלו, ושיבשת אירופה, למרות הישגיה המדעיים והפוליטיים הכבירים, עדיין אינה מוצאת בתוכה מקום ליהודים. מהציונים ההם היו אנשים דתיים, היו גם חילונים, אך כולם ידעו את מה שמדרש תנחומא היטיב להבהיר: שכאשר מרפאים עולם שבור או מחדשים חלום שנגדע, אין לחכות לרשות משמים. השמים אומרים לנו להתהלך לפניהם.
כמובן, אין מדובר בכרטיס חופשי הניתן לנו משמים לעשות ככל העולה על רוחנו. לא כל חידוש הוא חידוש בונֶה. יש חידושים הרסניים מאוד. אבל עיקרון זה של ״התהלך לפנַי״, הרעיון שיוצר עולם רוצה שאנו, פאר יצירתו, נהיה יצירתיים, מקנה ליהדות את ייחודה: אין עוד כמוה להכיר בערך האדם ומהותו וכוחו היוצר.
האמונה היא האומץ להסתכן למען ה׳ ולמען עמו; לצאת למסע אל יעד רחוק, בידיעה שפורענויות עלולות לארוב בדרך, אך גם בידיעה שה׳ איתנו, נותן לנו כוח כל עוד אנו עושים רצוננו רצונו. אמונה איננה ודאות, אלא אומץ לחיות באי־ודאות.