העיקר הארבעה־עשר
תשאלו מישהו כמה עיקרי אמונה יש ביהדות, והתשובה תהיה בוודאי שלושה־עשר. זהו אות להשפעתו הגדולה של הרמב״ם, ששלושה־עשר הוא מספר העיקרים שֶמָנה. הם מפורטים בפירושו למשנה, במבוא לפרק העשירי של מסכת סנהדרין. ניסוח מאוחר יותר שלהם, ״אני מאמין״, נמצא בסידורים רבים. הגרסה המפורסמת ביותר היא הפיוט ״יגדל״, הנאמר תכופות בתחילתן של תפילות או בסופן. הנה העקרונות בתמצית שבתמצית: (1) קיום אלוהים; (2) אחדות אלוהים; (3) אי־גשמיותו של אלוהים; (4) אלוהים קיים גם לפני היות הזמן ואחריו; (5) רק את אלוהים יש לעבוד; (6) הנבואה; (7) אופייה הייחודי של נבואת משה; (8) תורה מן השמים; (9) נצחיות התורה; (10) אלוהים יודע את כל מעשי בני האדם; (11) שכר ועונש; (12) המשיח; 13. תחיית המתים.
אין מחלוקת על כך שאלה הם העיקרים על פי הרמב״ם. אולם זה לא כל הסיפור.
הרמב״ם, פרשנה ומנסחה הדגול של ההלכה, הקדיש תשומת לב עצומה למבנה של יצירותיו. שום דבר בכתביו איננו מקרי, על אחת כמה וכמה המבנה שלהם. הוא היה לוגיקן ופילוסוף מיומן, והחשיב מאוד את הנחות היסוד של הדברים. הוא הותיר אחריו הסברים מפורטים מדוע כתב יצירה מסוימת בסגנון כזה ולא אחר, בשפה זו ולא אחרת. למשל, את משנה תורה הוא כתב בעברית הקרובה לסגנון חז״ל, להבדיל מרוב יצירותיו שנכתבו בערבית. משנה תורה הוא מן הספרים הבהירים ביותר שנכתבו אי־פעם בעברית, שלא כמו מורה הנבוכים, שכפי שהרמב״ם מסביר במבוא שלו נכתב בערפול מכוון. הארכיטקטורה הספרותית של כתבי הרמב״ם היא מלאכת מחשבת.
מרהיב לגלות שכל יצירותיו המרכזיות של הרמב״ם מאורגנות על פי מספר מסוים אחד. ומפתיע לגלות שמספר זה אינו 13, אלא דווקא 14.
הדוגמה המפורסמת ביותר היא משנה תורה עצמו, המכונה גם ״הי״ד החזקה״ משום שהוא מורכב מי״ד ספרים: (1) מדע; (2) אהבה; (3) זמנים; (4) נשים; (5) קדושה; (6) הפלאה; (7) זרעים; (8) עבודה; (9) קרבנות; (10) טהרה; (11) נזיקין; (12) קניין; (13) משפטים; (14) שופטים.
כך גם ביצירות נוספות. במבוא לספר המצוות, הספר שבו מונה הרמב״ם את תרי״ג מצוות התורה, הוא מציג 14 עקרונות שעל פיהם מכריעים מה נמנה כמצווה. נוסף על כך, ספר המצוות עצמו מחולק לשתי חטיבות, רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה, וכל חטיבה כזו מחולקת ל־14 קבוצות:
מצוות עשה מצוות לא תעשה 1 אלוהים (א-ט) אלוהים (א) 2 תורה ותפילה (י-יט) עבודה זרה (ב-סו) 3 מקדש וכוהנים (כ-לח) מקדש וכוהנים (סז-פח) 4 קרבנות (לט-צג) קרבנות (פט-קנד) 5 שבועות (צד-צה) שבועות (קנה-קנז) 6 טהרה וטומאה (צו-קיג) טומאה (קנח-קעא) 7 חקלאות (קיד-קמה) מאכלות אסורים (קעב-רט) 8 כשרות (קמו-קנב) עבודת האדמה (רי-רלא) 9 מועדים (קנג-קעא) בין אדם לחברו (רלב-רעב) 10 דיני מדינה (קעב-קצג) מִנהל משפטי (רעג-ש) 11 בין אדם לחברו (קצד-רח) סדר ציבורי (שא-שיט) 12 חיי משפחה (רט-רכג) מועדים (שכ-שכט) 13 עונשין (רכד-רלא) עריות (של-שסא) 14 קניין (רלב-רמח) דיני מדינה (שסב-שסה)
בחלק השלישי של מורה הנבוכים עוסק הרמב״ם בטעמי המצוות. גם שם (בפרק לה) הוא מחלק את המצוות לקבוצות, הפעם על פי מטרותיהן וכוונתן. ושוב, המספר הנבחר הוא 14. הנה הרשימה ומקצת טעמיה: (1) השקפות יסודיות; (2) עבודה זרה; (3) הכשרת המידות; (4) גמילות חסדים; (5) מניעת העושק והעוול; (6) עונשין (״לפי שאם לא יענש המזיק לא יסתלקו הנזקים כלל״); (7) ״דיני ממונות התלויות בעסקי בני אדם זה עם זה״; (8) הימים האסורים במלאכה; (9) ״מעשים המחזקים ההשקפות באהבת ה׳ ובמה שצריך להיות בדעה אליו״; (10) המקדש; (11) הקרבנות; (12) טומאות וטהרות, ״והם כולם המטרה בהם באופן כללי ההרחקה מלהיכנס למקדש, כדי שיהא לו בנפש רוממות ויראה ואימה״; (13) איסורי מאכלות, ״והכוונה בכל אלה הפסקת התאוותנות וההפקרות...״; (14) ״איסור מקצת הביאוֹת... שלא לעשות את הדבר תכלית״.1על פי מורה הנבוכים, ג, לה. בחלק מהקבוצות הרמב״ם מציין שהסביר את הטעם והמטרה במקומות אחרים.
המרתק הוא שרשימות אלו אינן תלויות זו בזו. קבוצות המצוות הנמנות בספר המצוות, במשנה תורה ובמורה הנבוכים שונות אלו מאלו; עקרונות החלוקה אחרים. גם לרשימת 14 עקרונות מניין המצוות, מצִדה, אין קשר לרשימות האחרות. נראה שהמספר 14 (2 פעמים 7) היה צורת הארגון המועדפת על הרמב״ם.
אילו לא ידענו דבר על עיקרי האמונה של הרמב״ם, ונתבקשנו לנחש את מספרם על סמך היכרותנו עם שאר כתביו, היינו אפוא מנחשים שהמספר הוא 14. ושמא אכן כך הוא, והרמב״ם גרס עקרון אמונה נוסף על אותם י״ג שמנה בפירושו למשנה? התשובה המפתיעה היא: אכן ואכן. הנה כאן, בהלכות תשובה, הוא מציג את העיקר הי״ד:
רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. ... ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה. ... אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע... מה מקום היה לכל התורה כולה? ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק?2משנה תורה, הלכות תשובה ה, א-ו.
הרמב״ם אינו משאיר מקום לספק: הרצון החופשי הוא מעיקרי האמונה הבסיסיים, ובלעדיו אין משמעות ליהדות. אילו לא היה לנו חופש, לא היה כל טעם שהקב״ה יצווה אותנו לעשות דברים מסוימים ושלא לעשות דברים מסוימים אחרים. לא היה גם שום היגיון בשכר ובעונש, שכן הם מושתתים על הנחת היסוד שהאדם אחראי למעשיו. הרצון החופשי הוא העיקר הארבעה־עשר של האמונה היהודית.
מדוע אפוא חשבנו אחרת? מדוע הסתפק הרמב״ם בפירושו למשנה בי״ג עיקרים ולא ציין את העיקר הי״ד? התשובה טמונה בהקשר. מניין העיקרים מצוי בהקדמה לפירוש הפרק העשירי במסכת סנהדרין במשנה, שבו נמנים אלה ש״אין להם חלק לעולם הבא״. בהתאם לכך, הרמב״ם מונה את העיקרים שההתכחשות לאחד מהם מוציאה את האדם מקהילת המאמינים. כל י״ג העיקרים הללו הם אמונות באשר לקב״ה. העיקר הי״ד, לעומת זאת, הוא אמונה לא על אודות הקב״ה, אלא על אודות האדם. י״ג העיקרים הראשונים מתמצתים את אמונתנו בה׳. ואילו העיקר הי״ד – הקובע שה׳ חנן אותנו בחופש לבחור איך לנהוג – מבטא את אמונתו של ה׳ בנו, בני האדם.
המקור לעיקרון זה בתורה נמצא בסוף פרשת ניצבים. הוא מופיע כשיאו של האתגר הגדול שמשה מציב לדור הבא:
הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. (דברים ל, יט)
היהדות היא דת של חופש ואחריות. נגד כל התורות הדטרמיניסטיות שצצו בתולדות ההגות העולמית – האסטרולוגית, הפילוסופית, השפינוציסטית, המרקסיסטית, הפרוידיאנית והניאו־דרוויניסטית – עומדת היהדות וקובעת כי אנחנו אדונים לגורלנו. איננו מתוכנתים ועתידנו אינו כתוב. בכוחנו לבחור. זהו העיקר הארבעה־עשר של אמונת ישראל.