כוחם של חלומות
זהו אחד המהפכים הגדולים בספרות העולמית: בן לילה הופך יוסף מאסיר למשנה למלך. מה היה בו, ביוסף – זר לחלוטין לתרבות מצרים, ״עברי״, אדם שנרקב שנים בכלא באשמת שווא של ניסיון אונס – מה היה בו שהכשיר אותו להיות מנהיג האימפריה הגדולה ביותר בעולם העתיק?
ליוסף היו שלושה כישרונות, אשר כל אחד מהם לבדו הוא נחלת רבים, אך צירוף שלושתם יחדיו הוא נדיר. הכישרון הראשון: לחלום חלומות. כשאנו קוראים בפרשת וישב על שני חלומות הנעורים שלו – על אלומות אחיו המשתחוות לאלומתו, ועל השמש, הירח ואחד־עשר הכוכבים המשתחווים לו – עדיין איננו יודעים אם הם תחושה מוקדמת של עתיד מפואר, או רק ביטוי לדמיונות פרועים של ילד מפונק המתגדר בהזיות גדוּלה.
רק בפרשת השבוע הזה מתגלה לנו פיסת מידע חיונית שהוסתרה מאיתנו עד כה. יוסף אומר לפרעה, שחלם אף הוא שני חלומות מקבילים: ״וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם – כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ״ (בראשית מא, לב). עכשיו, במבט לאחור, אנחנו מבינים שהִישָנות חלומו של יוסף הייתה אף היא סימן שאין מדובר בדמיונות שווא. יוסף אכן נועד מנערותו להיות מנהיג שמשפחתו תשתחווה לו.
שנית, כמו זיגמונד פרויד אלפי שנים אחריו, יוסף ידע לפתור חלומות של אחרים. הוא פתר את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים בבית הסוהר, ועכשיו, בפרשת מקץ, את חלומות פרעה. פתרונותיו לא היו כישוף ולא נס. במקרה של שר המשקים ושר האופים, הוא זכר שיום הולדתו של פרעה יחול שלושה ימים לאחר מכן (בראשית מ, כ). מנהג שליטי קדם היה לחוג את יום הולדתם במשתה ולחרוץ בו את גורלם של אנשים כאלה ואחרים (הד לכך יש במתן תוארי הכבוד ביום ההולדת של מלכת בריטניה בזמננו). מסתבר היה אפוא להניח שחלומות שר המשקים ושר האופים קשורים למאורע הצפוי ומשקפים את התקוות והחששות הלא מודעים שלהם (אבן עזרא ובכור שור מציעים שניהם פירושים ברוח זו).
ואשר לחלומות פרעה, ייתכן שיוסף הכיר מסורות מצריות קדומות בדבר תקופות רעב שאורכן שבע שנים. ידועה למשל אסטלת הרעב, כתובת מצרית המתעדת שנות רעב, ומושמת בפיו של המלך ג׳וֹסֵר שמשל בתחילת המאה העשרים ושבע לפני הספירה. חוקר המקרא נחום סרנה ציטט אותה בספרו על ספר בראשית. הנה שורותיה הראשונות:
ישבתי אָבֵל על כיסאי הרם, ואנשי החצר אחוזי צער. לבי היה דוויי עליי, כי היאור לא בא במועדו מזה תקופה בת שבע שנים. התבואה הייתה בצמצום, הגרעינים מיובשים, וכל דבר אשר ייאכל היה יקר המציאות.1Nahum Sarna, Understanding Genesis, New York: Schocken, 1966, p. 219. הטקסט למאמר זה תורגם מאנגלית על פי Miriam Lichtheim, Ancient Egyptian Literature: A Book of Readings, vol. 3, Berkeley: University of California Press, 1980, pp. 94–100.
אולם ההישג המרשים ביותר של יוסף היה כישרונו השלישי: היכולת להוציא חלומות לפועל, לפתור את הבעיה שהחלום הזהיר מפניה. מיד לאחר שפענח את החלום ובישר לפרעה על שבע שנות הרעב הוסיף וסיפק פתרון:
וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים, וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב. (בראשית מא, לג-לו)
אנחנו כבר מכירים את כישורי הניהול המעולים של יוסף. ראינו אותם בבית פוטיפר, וגם בבית הסוהר. כישרון זה, שהופגן בדיוק ברגע הנכון, הוא אשר הוביל למינוי יוסף למשנה למלך מצרים.
אם כן, יוסף מלמדנו שלושה עקרונות מנהיגותיים. הראשון: חִלמו חלומות. אל תקשרו את כנפי הדמיון שלכם. כשאנשים באים אליי לבקש עצה בנושא מנהיגות, אני נוהג להציע להם לתת לעצמם את הזמן, המרחב והדמיון לחלום. בחלומות אנחנו מגלים את נהיית לבנו המיוחדת, וההליכה אחרי הלב היא הדרך הטובה ביותר לחיות חיים מתגמלים.2לאחרונה הופיע, גם בעברית, ספר המפתח רעיון זה ומבססו בדוגמאות: קן רובינסון (בשיתוף לו ארוניקה), המקום הנכון: למה חשוב לעשות את מה שאוהבים, עברית: שרון פרמינגר, ירושלים: כתר, 2011.
חלימת חלומות נחשבת בדרך כלל לדבר לא מעשי. טעות: זהו אחד הדברים המעשיים ביותר שישנם. יש אנשים המבלים חודשים ארוכים בתכנון חופשה, אך אינם מקדישים אפילו יום אחד לתכנון החיים. הם מפקירים את עצמם לרוחות המקרה והנסיבות. זו שגיאה. מסורת חז״ל היא כי ״כל מקום שנאמר [בתורה] ׳וַיְּהִי׳, אינו אלא לשון צער״.3מגילה י ע״ב. חיים של ״וַיְּהִי״ הם חיים פסיביים, חיים של המתנה לדברים שיקרו, של ״שיהיה״, של ״זה מה יש״. לעומתם, ישנם חיים של ״יְהִי!״. בחיים של ״יהי!״ אנחנו גורמים לדברים לקרות – והחלומות שלנו הם הנותנים לנו קריאת כיוון.
״אם תרצו אין זו אגדה״, אמר האיש שאנו חבים לו את הקמת מדינת ישראל יותר מלכל אדם יחיד אחר. שמעתי פעם מאלי ויזל סיפור נפלא. במשך זמן מה התגוררו הרצל וזיגמונד פרויד באותו רובע בווינה. ״למזלנו״, אמר ויזל, ״הם לא נפגשו. תאר לך מה היה קורה אילו שוחחו. הרצל היה אומר, ׳יש לי חלום על מדינה יהודית׳. פרויד היה עונה, ׳ספר לי, הֶר הרצל, ממתי אתה חולם את החלום הזה? בוא, שכב על הספה ונעשה פסיכואנליזה׳. הרצל היה נרפא מחלומותיו, והמדינה היהודית לא הייתה קמה״. לשמחתנו, עם ישראל לא נרפא אף פעם מחלומותיו.
העיקרון השני נלמד מכישרונו השני של יוסף. מנהיגים פותרים חלומות של אנשים אחרים. הם משכללים את הגולמי. הם מוצאים דרך לביטוי תקוותיו ופחדיו של דור. נאום ״יש לי חלום״ של מרטין לותר קינג לקח את התקוות של האפרו־אמריקנים ונתן להן כנפיים. לא חלומותיו של יוסף עשו אותו למנהיג, אלא חלומותיו של פרעה. החלומות שלנו נותנים לנו כיוון; אבל החלומות של אחרים נותנים לנו הזדמנות.
והעיקרון השלישי: מִצאו דרך ליישם את החלומות במציאות. פתרון חלום הוא לפעמים דרך לפתרון בעיה. תחילה אַתרו את הבעיה שהחלום מעלה, ואז מִצאו דרך לפתור אותה. הרבי מקוצק הצביע פעם על קושי ברש״י. בפסוק הראשון של פרשת יתרו (שמות יח, א) מבאר רש״י את שבעת שמותיו של כוהן מדיין, ואומר שהשם יֶתֶר ניתן לו ״על שם שיתר״, כלומר הוסיף, ״פרשה אחת בתורה: ׳וְאַתָּה תֶחֱזֶה׳״. הכוונה להצעתו של יתרו למשה הפותחת במילים ״וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע״ (יח, כא ואילך). כזכור, יתרו ראה שמשה נשחק תחת עומס ההנהגה והשיפוט היום־יומי של כל בני ישראל, והוא והעם כאחד עלולים כלשונו ״לנבול״, והציע לו לחלוק את המעמסה עם שכבות נוספות של מנהיגות זוטרה.
הרבי מקוצק מזכיר שהפרשה שיתרו הוסיף, כלומר דבריו אל משה, מתחילה לא מ״וְאַתָּה תֶחֱזֶה״, אלא כמה פסוקים קודם לכן, מהמילים ״לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה״ (יח, יז). תירוצו של הרבי מקוצק פשוט. כשיתרו אומר, ״לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה״ הוא איננו מוסיף משהו לתורה: הוא רק מציג בעיה. התוספת מגיעה כשהוא מגיע לפתרון.
מנהיגים טובים הם הפותרים בעיות, או המקיפים את עצמם בפותרי בעיות. קל לראות מה לא בסדר; המנהיגות מתגלמת ביכולת למצוא דרך לתקן. גאוניותו של יוסף טמונה לא בכך שחזה שבע שנות שובע ושבע שנות רעב, אלא בכך שהגה שיטה לאגירת תבואה שתבטיח אספקת מזון לעם בשבע השנים הרעות.
חִלמו חלומות; פִתרו חלומות של אחרים; ומִצאו דרכים להפוך חלום למציאות. שלושה כישורים אלה הם תמצית המנהיגות על פי יוסף.